פתיחה ומבוא
בדף הלימוד הקודם ("בין האדם לקונו") עסקנו בטיבה וטבעה של האמונה, הדרך בה האדם מבקש את ה', והדרכים בהם ה' נענה לאדם ונפגש עמו. במובנים רבים, דף זה משלים את הדף הקודם. הרב סולובייצ'יק, השל והרב ברקוביץ' ראו כולם את ההלכה כחלק ממסגרת ה"יחסים" בין האדם לקונו. הדיונים של שלושתם בנושא המפגש בין אלוהים ואדם, נוגעים באופן מהותי גם בעולם המצוות וההלכה.
בדף מקורות זה נבחן את מהות ההלכה והמצוות לפי כל אחת מהדמויות וננסה לראותה מתוך הקשרה במשנתו של כל אחד מההוגים. הדגש שנציב בדף זה הוא על התפקיד של ההלכה בנוגע לתפיסת היחס בין האדם לאלוהיו ובין האדם למציאות, נבדוק את הדרך בה ההלכה מממשת את התפקידים הללו.
בדף הלימוד הקודם ("בין האדם לקונו") עסקנו בטיבה וטבעה של האמונה, הדרך בה האדם מבקש את ה', והדרכים בהם ה' נענה לאדם ונפגש עמו. במובנים רבים, דף זה משלים את הדף הקודם. הרב סולובייצ'יק, השל והרב ברקוביץ' ראו כולם את ההלכה כחלק ממסגרת ה"יחסים" בין האדם לקונו. הדיונים של שלושתם בנושא המפגש בין אלוהים ואדם, נוגעים באופן מהותי גם בעולם המצוות וההלכה.
בדף מקורות זה נבחן את מהות ההלכה והמצוות לפי כל אחת מהדמויות וננסה לראותה מתוך הקשרה במשנתו של כל אחד מההוגים. הדגש שנציב בדף זה הוא על התפקיד של ההלכה בנוגע לתפיסת היחס בין האדם לאלוהיו ובין האדם למציאות, נבדוק את הדרך בה ההלכה מממשת את התפקידים הללו.
השל – להנכיח תובנות רוחניות
בדף הקודם ראינו שבחלק הראשון בספרו "אלוהים מבקש את האדם", השל מצביע בעזרת חוויית ה'מסתורין' שבעולם על נוכחותו של אלוהים. מעבר לכך, זהו אינו 'אל פילוסופי' ואדיש, אלא אל המתעניין באדם ובמעשיו, ובהקשר זה הוא מתייחס לכך ש"האמונה היא המענה למסתורין" (עמ' 93). אולם טיב אמונה זו אינו מתבטא במחשבה בלבד: "לו היה אלוהים תיאוריה, אזי הדרך להכירו הייתה לימודי תאולוגיה. אך אלוהים אל חי הוא, הזקוק לאהבה ולעבודה. לכן מחשבה על אלוהים קשורה בעבודתנו אותו" (עמ' 223). 'אל חי' דורש עבודת אלוהים חיה. זהו הפתח לחלק השלישי בספר, שנקרא 'מענה', אשר דן בדרך שבה האדם מגיב, 'עונה' לפנייתו של אלוהים כלפי האדם.
בשני המקורות הראשונים נבחן את הדרך בה השל ממסגר את הדיון כלפי המצוות בכלל ומעשי האדם בפרט. קראו אותם ונסו לעמוד על נקודת היסוד שעולה מדבריו.
בדף הקודם ראינו שבחלק הראשון בספרו "אלוהים מבקש את האדם", השל מצביע בעזרת חוויית ה'מסתורין' שבעולם על נוכחותו של אלוהים. מעבר לכך, זהו אינו 'אל פילוסופי' ואדיש, אלא אל המתעניין באדם ובמעשיו, ובהקשר זה הוא מתייחס לכך ש"האמונה היא המענה למסתורין" (עמ' 93). אולם טיב אמונה זו אינו מתבטא במחשבה בלבד: "לו היה אלוהים תיאוריה, אזי הדרך להכירו הייתה לימודי תאולוגיה. אך אלוהים אל חי הוא, הזקוק לאהבה ולעבודה. לכן מחשבה על אלוהים קשורה בעבודתנו אותו" (עמ' 223). 'אל חי' דורש עבודת אלוהים חיה. זהו הפתח לחלק השלישי בספר, שנקרא 'מענה', אשר דן בדרך שבה האדם מגיב, 'עונה' לפנייתו של אלוהים כלפי האדם.
בשני המקורות הראשונים נבחן את הדרך בה השל ממסגר את הדיון כלפי המצוות בכלל ומעשי האדם בפרט. קראו אותם ונסו לעמוד על נקודת היסוד שעולה מדבריו.
-
"אלוהים מבקש את האדם", עמ' 226-227
מהו ההבדל בין השאלה של קאנט לשאלה שאותה מציג השל? על איזו נקודה "מובנת מאליה" בחיינו השל מסב את תשומת ליבנו?
השאלה שמציב השל מאתגרת הנחת מוצא ברורה בנוגע לדרך שבה האדם פועל בעולם, ומובילה אותנו (בדומה למושג ה'מסתורין' שראינו בדף הקודם) למבט המקשר בין מעשי האדם לבין אלוהים:
השאלה שמציב השל מאתגרת הנחת מוצא ברורה בנוגע לדרך שבה האדם פועל בעולם, ומובילה אותנו (בדומה למושג ה'מסתורין' שראינו בדף הקודם) למבט המקשר בין מעשי האדם לבין אלוהים:
2. שם, עמ' 229
ניתן להעמיד את המעשה – לא מעשים מסוימים כי אם את כל המעשים כולם, את החיים עצמם - כחוליה שבין האדם לאלוהים. כיצד יעלה על דעתנו שמעשינו הנבובים נושאים משמעות בעבורו? כיצד מעזים אנו לומר שלפעולותינו היכולת להתקהל סביבו? איזו היא השבלונה האנושית שתוכל לדבוק בנצח?
תקפותו של המדע מושתתת על הנחת היסוד שמבנה האירועים בטבע הוא אינטליגיבילי (=ניתן לחשיבה אך לא ניתן לתפיסה), לאמור, שניתן לצפות בם ולתארם במונחים רציונליים. האדם יכול לחשוף את החוקים המדריכים את תהליכיו של הטבע רק הודות ליחס האנלוגי (להתאמה, נ.ה) בין מבנה השכל האנושי לבין המבנה הפנימי של היקום. ומה באשר לאירועים בחייו הפנימיים ובחייו המוסריים של האדם? האם קיימת ממלכה שבה יש גם להם מקבילות? הנביאים, שידעו לתפוס את מעשי האדם לאור המידה האלוהית, ולראות את מבנהו של האור המוחלט בתוך הספקטרום של המעשה הבודד, חשו בהקבלה. מעשיו של אדם, גם בקרן הזווית החשוכה ביותר שלו, נוגעים לבורא שמים וארץ. במילים אחרות, כשם שהרציונליות של אירועים בממלכת הטבע היא הנחת יסוד של המדע, כך האלוהיות של אדם היא הנחת יסוד של הנבואה.
ניתן להעמיד את המעשה – לא מעשים מסוימים כי אם את כל המעשים כולם, את החיים עצמם - כחוליה שבין האדם לאלוהים. כיצד יעלה על דעתנו שמעשינו הנבובים נושאים משמעות בעבורו? כיצד מעזים אנו לומר שלפעולותינו היכולת להתקהל סביבו? איזו היא השבלונה האנושית שתוכל לדבוק בנצח?
תקפותו של המדע מושתתת על הנחת היסוד שמבנה האירועים בטבע הוא אינטליגיבילי (=ניתן לחשיבה אך לא ניתן לתפיסה), לאמור, שניתן לצפות בם ולתארם במונחים רציונליים. האדם יכול לחשוף את החוקים המדריכים את תהליכיו של הטבע רק הודות ליחס האנלוגי (להתאמה, נ.ה) בין מבנה השכל האנושי לבין המבנה הפנימי של היקום. ומה באשר לאירועים בחייו הפנימיים ובחייו המוסריים של האדם? האם קיימת ממלכה שבה יש גם להם מקבילות? הנביאים, שידעו לתפוס את מעשי האדם לאור המידה האלוהית, ולראות את מבנהו של האור המוחלט בתוך הספקטרום של המעשה הבודד, חשו בהקבלה. מעשיו של אדם, גם בקרן הזווית החשוכה ביותר שלו, נוגעים לבורא שמים וארץ. במילים אחרות, כשם שהרציונליות של אירועים בממלכת הטבע היא הנחת יסוד של המדע, כך האלוהיות של אדם היא הנחת יסוד של הנבואה.
מה פשר ההשוואה בין הנחת היסוד בעולם הטבע להנחת היסוד ביחסינו עם אלוהים?
איך השל תופס את עולם המעשים של האדם? לפי דבריו, האם ישנם מעשים 'נייטרלים'?
איך השל תופס את עולם המעשים של האדם? לפי דבריו, האם ישנם מעשים 'נייטרלים'?
3. שם, 231
פעולת האדם היא לא ההתחלה. בהתחלה יש את הציפייה האלוהית הנצחית. ישנה קריאה נצחית בעולם: תחינת האל לאדם שישיב, שישוב, שימלא את המטרה. משהו מצופה מהאדם, מכל אדם, בכל זמן. בכל פעולה אנו משיבים או מותירים ללא מענה, אנו שבים או סרים הרחק, אנו מגשימים את המטרה או מפספסים אותה לחלוטין. החיים מורכבים מהזדמנויות לקדש את החול, הזדמנויות לגאול את כוחו של אלוהים מכבלי הפוטנציאל הלא ממומש, הזדמנויות למלא תכלית רוחנית...
המצוות אינן אידאלים, ישויות רוחניות התלויות לעולם בנצח. הן פקודות המיועדות לכל אחד מאיתנו. הן הדרכים שבהן אלוהים מתייצב בפנינו ברגעים מסוימים. בעולם האין-סופי יש לי משימה לבצע. לא משימה כללית, אלא משימה המיועדת לי כאן ועכשיו. מצוות הן מטרות רוחניות, נקודות של נצח בזרם הזמן.
פעולת האדם היא לא ההתחלה. בהתחלה יש את הציפייה האלוהית הנצחית. ישנה קריאה נצחית בעולם: תחינת האל לאדם שישיב, שישוב, שימלא את המטרה. משהו מצופה מהאדם, מכל אדם, בכל זמן. בכל פעולה אנו משיבים או מותירים ללא מענה, אנו שבים או סרים הרחק, אנו מגשימים את המטרה או מפספסים אותה לחלוטין. החיים מורכבים מהזדמנויות לקדש את החול, הזדמנויות לגאול את כוחו של אלוהים מכבלי הפוטנציאל הלא ממומש, הזדמנויות למלא תכלית רוחנית...
המצוות אינן אידאלים, ישויות רוחניות התלויות לעולם בנצח. הן פקודות המיועדות לכל אחד מאיתנו. הן הדרכים שבהן אלוהים מתייצב בפנינו ברגעים מסוימים. בעולם האין-סופי יש לי משימה לבצע. לא משימה כללית, אלא משימה המיועדת לי כאן ועכשיו. מצוות הן מטרות רוחניות, נקודות של נצח בזרם הזמן.
מהי נקודת הראשית של פעולותינו?
שימו לב לניסוח של השל את מטרת המצוות. מהו לדעתכם היחס בין היבט המעשים להיבט ה'רוחני' שבאדם?
שאלת היחס בין ה'רוח' למעשה העסיק רבים מגדולי ישראל לאורך הדורות. הנחות המוצא שהשל העמיד עד כה מאפשרות לו לייצר הבחנה חשובה בנושא זה:
שימו לב לניסוח של השל את מטרת המצוות. מהו לדעתכם היחס בין היבט המעשים להיבט ה'רוחני' שבאדם?
שאלת היחס בין ה'רוח' למעשה העסיק רבים מגדולי ישראל לאורך הדורות. הנחות המוצא שהשל העמיד עד כה מאפשרות לו לייצר הבחנה חשובה בנושא זה:
4. שם, 234-235
האמונה אינה אוצר דומם שיש לשמור מבודד בתוך הנשמה; היא המטבעה שבה אפשר לטבוע את מטבע מעשי היום-יום. לא די במסירות כלפי הנשמה, ולא די בקידוש של רגעים על ידי דומיית ההתבוננות.
הדיכוטומיה של אמונה ומעשים, שנתפסה כבעיה מרכזית ביותר בתאולוגיה הנוצרית, מעולם לא היוותה בעיה ליהדות. לדידנו הבעיה הבסיסית אינה מהו המעשה הנכון, ואף לא מהי הכוונה הנכונה. הבעיה הבסיסית היא, מהו אורח החיים הנכון. והחיים הרי אינם ניתנים לחלוקה. ממד הפנימיות לעולם אינו מתקיים במנותק מן הפעילות החיצונית. מעשה ומחשבה כרוכים יחדיו במקשה אחת. כל שאדם חושב ומרגיש מתמזג בכל מעשיו, וכל מעשיו מתערבים במחשבותיו וברגשותיו.
שאיפות רוחניות נידונו מראש לכישלון כל אימת שאנו מבקשים לטפח מעשים על חשבון מחשבות או מחשבות על חשבון מעשים. האם חזונו הפנימי של האמן הוא המוליד את הפסל, או שמא מאבקו עם האבן? החיים הנכונים כמוהם כיצירת אמנות, תוצר הן של חזון הן של מאבק במצבים קונקרטיים.
האמונה אינה אוצר דומם שיש לשמור מבודד בתוך הנשמה; היא המטבעה שבה אפשר לטבוע את מטבע מעשי היום-יום. לא די במסירות כלפי הנשמה, ולא די בקידוש של רגעים על ידי דומיית ההתבוננות.
הדיכוטומיה של אמונה ומעשים, שנתפסה כבעיה מרכזית ביותר בתאולוגיה הנוצרית, מעולם לא היוותה בעיה ליהדות. לדידנו הבעיה הבסיסית אינה מהו המעשה הנכון, ואף לא מהי הכוונה הנכונה. הבעיה הבסיסית היא, מהו אורח החיים הנכון. והחיים הרי אינם ניתנים לחלוקה. ממד הפנימיות לעולם אינו מתקיים במנותק מן הפעילות החיצונית. מעשה ומחשבה כרוכים יחדיו במקשה אחת. כל שאדם חושב ומרגיש מתמזג בכל מעשיו, וכל מעשיו מתערבים במחשבותיו וברגשותיו.
שאיפות רוחניות נידונו מראש לכישלון כל אימת שאנו מבקשים לטפח מעשים על חשבון מחשבות או מחשבות על חשבון מעשים. האם חזונו הפנימי של האמן הוא המוליד את הפסל, או שמא מאבקו עם האבן? החיים הנכונים כמוהם כיצירת אמנות, תוצר הן של חזון הן של מאבק במצבים קונקרטיים.
חזרו כעת לשאלה במקור הקודם, ונסו לענות עליה שוב.
איך אתם מבינים את מושג ה'מצוות' בדברי השל? האם לדעתכם הוא מתייחס למצוות התורה בלבד?
ראו כעת את המקור הבא, שממשיך את קו החשיבה שראינו עד כה:
איך אתם מבינים את מושג ה'מצוות' בדברי השל? האם לדעתכם הוא מתייחס למצוות התורה בלבד?
ראו כעת את המקור הבא, שממשיך את קו החשיבה שראינו עד כה:
5. שם, עמ' 277, 281
היוצא להתפלל אינו מבקש להרחיב את סך ידיעותיו, והמבצע טקס דתי אינו מצפה לקדם את האינטרסים שלו. מעשים של קדושה נועדו להתאים את החיים לתחושה המפעמת בנו, הנוגעת בזה שנשגב מלשוננו. המצוות הן האמצעי להביע במעשים את הערכתנו לנשגב מלשוננו; הן כלי ביטויה של הרוח, שבאמצעותם אנו מרמזים למה שמעל ומעבר לתבונה. [...] לא את התועלתיות מבקשים אנו בדת, כי אם את הנצחיות. הקריטריון של דת אינו בעלותה בקנה אחד עם השכל הישר, כי אם בעלותה בקנה אחד עם התחושה המפעמת בנו, הנוגעת בזה שנשגב מלשוננו. תכליתה של הדת אינה לספק את הצרכים שאנו חשים, אלא לברוא בנו את הצורך לשרת מטרות שלולא כן לא היינו ערים להן [...]
כאמור לעיל, אורח החיים היהודי מהווה תשובה לאחת השאלות העליונות של האנושות, והיא: כיצד צריך האדם - יצור שמהותו בהיותו נברא בצלם אלוהים לחשוב, להרגיש ולהתנהג? כיצד יכול האדם לחיות בדרך שתעלה בקנה אחד עם נוכחותו של אלוהים? אם לא נהיה ערים לבעיה, לא נוכל להעריך את התשובה.
המצוות כולן הן דרכים לעורר בנו את ההכרה שאנו דרים בשכנות לאלוהים, בממד הקדושה. הן מעוררות ברוחנו את סודם הלא נראה של הדברים והמעשים; הן משמשות תזכורות לכך שאנו האפוטרופוסים של היקום ולא אדוניו, תזכורות לכך שהאדם אינו חי בשממה רוחנית, ושכל מעשה של האדם הוא מפגש בין האנושי לבין הקדוש.
היוצא להתפלל אינו מבקש להרחיב את סך ידיעותיו, והמבצע טקס דתי אינו מצפה לקדם את האינטרסים שלו. מעשים של קדושה נועדו להתאים את החיים לתחושה המפעמת בנו, הנוגעת בזה שנשגב מלשוננו. המצוות הן האמצעי להביע במעשים את הערכתנו לנשגב מלשוננו; הן כלי ביטויה של הרוח, שבאמצעותם אנו מרמזים למה שמעל ומעבר לתבונה. [...] לא את התועלתיות מבקשים אנו בדת, כי אם את הנצחיות. הקריטריון של דת אינו בעלותה בקנה אחד עם השכל הישר, כי אם בעלותה בקנה אחד עם התחושה המפעמת בנו, הנוגעת בזה שנשגב מלשוננו. תכליתה של הדת אינה לספק את הצרכים שאנו חשים, אלא לברוא בנו את הצורך לשרת מטרות שלולא כן לא היינו ערים להן [...]
כאמור לעיל, אורח החיים היהודי מהווה תשובה לאחת השאלות העליונות של האנושות, והיא: כיצד צריך האדם - יצור שמהותו בהיותו נברא בצלם אלוהים לחשוב, להרגיש ולהתנהג? כיצד יכול האדם לחיות בדרך שתעלה בקנה אחד עם נוכחותו של אלוהים? אם לא נהיה ערים לבעיה, לא נוכל להעריך את התשובה.
המצוות כולן הן דרכים לעורר בנו את ההכרה שאנו דרים בשכנות לאלוהים, בממד הקדושה. הן מעוררות ברוחנו את סודם הלא נראה של הדברים והמעשים; הן משמשות תזכורות לכך שאנו האפוטרופוסים של היקום ולא אדוניו, תזכורות לכך שהאדם אינו חי בשממה רוחנית, ושכל מעשה של האדם הוא מפגש בין האנושי לבין הקדוש.
מהי הדרך בה השל מתייחס למצוות במקור זה?
למתקדמים: השוו עם דף הלימוד הקודם את מהלך הדברים – האם אתם מזהים דמיון בין דרך ניסוח מושג ה'מסתורין' והשלכתו על יחסינו עם אלוהים, לדרך ניסוח מושג ה'מעשים' והשלכתו?
למתקדמים: השוו עם דף הלימוד הקודם את מהלך הדברים – האם אתם מזהים דמיון בין דרך ניסוח מושג ה'מסתורין' והשלכתו על יחסינו עם אלוהים, לדרך ניסוח מושג ה'מעשים' והשלכתו?
הרב אליעזר ברקוביץ'
הרב ברקוביץ', כפי שראינו בדף הראשון, מתייחס ל'מפגש' של אלוהים עם האדם (במיוחד בהקשרו ההיסטורי) כיסוד המכונן של הדת. כיום, כשמפגש ישיר עם אלוהים מתרחש לעיתים רחוקות מאוד, האמונה היא שמשרישה את התובנה שלאלוהים אכפת ממעשינו ושהוא אינו רחוק כפי שאנו חשים לעיתים.
כעת, נבחן את תפיסתו של ברקוביץ' בנוגע לתפקיד ההלכה, הדרך בה היא פועלת ומקומה בתוך מארג החיים של האדם הדתי.
הרב ברקוביץ', כפי שראינו בדף הראשון, מתייחס ל'מפגש' של אלוהים עם האדם (במיוחד בהקשרו ההיסטורי) כיסוד המכונן של הדת. כיום, כשמפגש ישיר עם אלוהים מתרחש לעיתים רחוקות מאוד, האמונה היא שמשרישה את התובנה שלאלוהים אכפת ממעשינו ושהוא אינו רחוק כפי שאנו חשים לעיתים.
כעת, נבחן את תפיסתו של ברקוביץ' בנוגע לתפקיד ההלכה, הדרך בה היא פועלת ומקומה בתוך מארג החיים של האדם הדתי.
-
דוד חזוני, "על אליעזר ברקוביץ' ותורת המוסר היהודית" (בתוך "מאמרים על יסודות היהדות"), עמ' יא-יב
בכתביו של הרב ברקוביץ ניתן לראות את הניסיון הראשון והממוקד ביותר של מחבר אורתודוקסי להתנגד למגמות אלו. עיקר טיעונו הוא שההלכה, למרות היותה מערכת משפטית פורמלית, היא בה בעת מערכת גמישה, ושולט בה מכלול של ערכי מוסר קבועים, שמקורם בתורה עצמה. בהתאם לכך, יש ביכולתה להתפתח בהדרגה ולאפשר שינויים זהירים כאשר חוקים מסוימים שלה נתפסים כמסכלים את מטרותיה הרחבות יותר של היהדות עצמה. כדי לאשש טענה זו כתב ברקוביץ מספר חיבורים על אופייה של ההלכה, שהמפורסם שבהם הוא 'ההלכה כוחה ותפקידה' (1981). בחיבור זה מתאר ברקוביץ את מה שהוא מכנה "כוחה המוסרי של ההלכה", רעיון שלפיו קיימת בתוך ההלכה גמישות מובנית, שנועדה לאפשר את מימושם של עקרונות מוסריים נעלים יותר.
מהו השינוי ביחס להלכה אליו הרב ברקוביץ' מתנגד? מדוע?
מה היחס בין ההלכה למוסר בדברי הרב ברקוביץ'?
למתקדמים: מהו היחס בין ההלכה לבין התורה, כפי שחזוני רומז במשפט המודגש? (ראו גם את ניסוחו של ברקוביץ' ב"מאמרים על יסודות היהדות", עמ' 137)
כעת נראה, באחד הקטעים היפים של הרב ברקוביץ', את הדרך בה ההלכה ככלל והחוק בפרט מממשים את ה"ייעוד המוסרי" של ההלכה.
מה היחס בין ההלכה למוסר בדברי הרב ברקוביץ'?
למתקדמים: מהו היחס בין ההלכה לבין התורה, כפי שחזוני רומז במשפט המודגש? (ראו גם את ניסוחו של ברקוביץ' ב"מאמרים על יסודות היהדות", עמ' 137)
כעת נראה, באחד הקטעים היפים של הרב ברקוביץ', את הדרך בה ההלכה ככלל והחוק בפרט מממשים את ה"ייעוד המוסרי" של ההלכה.
2. "חוק ומוסר במסורת היהודית" (בתוך "מאמרים על יסודות היהדות"), עמ' 120
כיצד אפשר לחנך את הגוף? מאז העת העתיקה סברה התרבות המערבית בטעות כי אפשר לשכנע את הגוף כשמביאים לפניו נימוקים רציונליים, כשאומרים לו מה מותר ומה אסור לו לעשות; וכך היא ייחלה לשווא להתנהגות מוסרית אפקטיבית שתהיה פרי החינוך. [...] הדרך היחידה שבה אפשר ללמדו היא להכריחו לעשות דברים מסוימים. לא ניתן ללמוד שחייה מקריאת ספרים העוסקים בטכניקת השחייה... אדם לומד לשחות באמצעות פעולת השחייה, לצייר - מתוך מעשה הציור, ולשחק - על ידי פעולת המשחק. אין אדם לומד לעשות דבר כלשהו אלא על ידי עשייתו בפועל. אין תחום שבו עיקרון זה חל ביתר שאת מאשר בתחום המעשים המוסריים. הדרך היחידה לחנך את הכלי הביו פיזי של העשייה היא להביאו לידי ביצוע. את המשימה הזאת ממלאת הקבוצה האחרת של "החוקים הפולחניים" - קבוצה זו מסווגת בקטגוריה של מצוות עשה, המכתיבות פעולות דתיות מסוימות. [...]
המשמעות המוסרית של שני סוגי החוקים ה"פולחניים" שדנו בהם היא שהם מכינים את הגוף הפיזי, הכלי היחיד להתנהגות מוסרית, לקראת פעולה מוסרית אפקטיבית, על ידי יצירת מצב האימון הקלסי. כל אחד מעשרת הדברות, כדוגמת "לא תנאף", "לא תרצח" או "לא תחמוד", הוא צו מוסרי המכוון למצב אמיתי של קונפליקט או פיתוי. בשביל לציית לו האדם נדרש לבלום תשוקות המתעוררות בעוצמה. אולם אין אדם לומד את אמנות השליטה העצמית רק על ידי קריאה בתורה. הוא לומד אותה על ידי הפעלת שליטה עצמית בפועל בשעת מבחן. אך כאשר המבחן צץ במציאות במלוא כובד משקלו ייתכן שכבר יהיה מאוחר מכדי להפעיל עכבות ולפעול בצורה מוסרית ואפקטיבית. דחיית ההכנות להתמודדות עם המבחן עד להתממשותו היא השיטה הישירה, שסופה בדרך כלל להיכשל [...]
מטרת הכללים מחוללי העכבות היא להתאמן באמירת "לאו" לדרישות אנוכיות; ואילו קיום מצוות עשה הוא אימון באמירת "הן" מתוך התחשבות בקיומה של מערכת שונה מזו של הפרט עצמו. על ידי אימון כזה ניתן לשבור את בלעדיותה של האנוכיות האורגנית של האדם. הציות לכללים ולצווים הוא כשלעצמו תרגיל בהתנהגות שאינה אנוכית לחלוטין והוא מכוון אדם אל אחר כלשהו. כניעה לחוק הופכת להיות כניעה לאחר; מודעות לאחר פירושה הכרה והתחשבות בו.
כיצד אפשר לחנך את הגוף? מאז העת העתיקה סברה התרבות המערבית בטעות כי אפשר לשכנע את הגוף כשמביאים לפניו נימוקים רציונליים, כשאומרים לו מה מותר ומה אסור לו לעשות; וכך היא ייחלה לשווא להתנהגות מוסרית אפקטיבית שתהיה פרי החינוך. [...] הדרך היחידה שבה אפשר ללמדו היא להכריחו לעשות דברים מסוימים. לא ניתן ללמוד שחייה מקריאת ספרים העוסקים בטכניקת השחייה... אדם לומד לשחות באמצעות פעולת השחייה, לצייר - מתוך מעשה הציור, ולשחק - על ידי פעולת המשחק. אין אדם לומד לעשות דבר כלשהו אלא על ידי עשייתו בפועל. אין תחום שבו עיקרון זה חל ביתר שאת מאשר בתחום המעשים המוסריים. הדרך היחידה לחנך את הכלי הביו פיזי של העשייה היא להביאו לידי ביצוע. את המשימה הזאת ממלאת הקבוצה האחרת של "החוקים הפולחניים" - קבוצה זו מסווגת בקטגוריה של מצוות עשה, המכתיבות פעולות דתיות מסוימות. [...]
המשמעות המוסרית של שני סוגי החוקים ה"פולחניים" שדנו בהם היא שהם מכינים את הגוף הפיזי, הכלי היחיד להתנהגות מוסרית, לקראת פעולה מוסרית אפקטיבית, על ידי יצירת מצב האימון הקלסי. כל אחד מעשרת הדברות, כדוגמת "לא תנאף", "לא תרצח" או "לא תחמוד", הוא צו מוסרי המכוון למצב אמיתי של קונפליקט או פיתוי. בשביל לציית לו האדם נדרש לבלום תשוקות המתעוררות בעוצמה. אולם אין אדם לומד את אמנות השליטה העצמית רק על ידי קריאה בתורה. הוא לומד אותה על ידי הפעלת שליטה עצמית בפועל בשעת מבחן. אך כאשר המבחן צץ במציאות במלוא כובד משקלו ייתכן שכבר יהיה מאוחר מכדי להפעיל עכבות ולפעול בצורה מוסרית ואפקטיבית. דחיית ההכנות להתמודדות עם המבחן עד להתממשותו היא השיטה הישירה, שסופה בדרך כלל להיכשל [...]
מטרת הכללים מחוללי העכבות היא להתאמן באמירת "לאו" לדרישות אנוכיות; ואילו קיום מצוות עשה הוא אימון באמירת "הן" מתוך התחשבות בקיומה של מערכת שונה מזו של הפרט עצמו. על ידי אימון כזה ניתן לשבור את בלעדיותה של האנוכיות האורגנית של האדם. הציות לכללים ולצווים הוא כשלעצמו תרגיל בהתנהגות שאינה אנוכית לחלוטין והוא מכוון אדם אל אחר כלשהו. כניעה לחוק הופכת להיות כניעה לאחר; מודעות לאחר פירושה הכרה והתחשבות בו.
לפי קטע זה, על איזו בעיה מרכזית ההלכה מנסה לתת מענה? באיזה אופן ההלכה מעניקה מענה זה?
ראו את דבריו הבאים וחשבו – מהו העיקרון המשותף בין מה שלמדתם כעת למקור שלהלן?
ראו את דבריו הבאים וחשבו – מהו העיקרון המשותף בין מה שלמדתם כעת למקור שלהלן?
3. "המשבר הרוחני בישראל" (בתוך "מאמרים על יסודות היהדות"), עמ' 279-281
לימדו חז"ל: "אין תורה כתורת ארץ ישראל". אך הכיצד? אם תורה היא הריהי תורה בכל מקום; ואם איננה תורה הרי אין היא תורה בשום מקום. כיצד זה שהבנת התורה קשורה לגיאוגרפיה? אילו הייתה איכות הבנת התורה תלויה בלימוד בלבד הייתה הגיאוגרפיה חסרת חשיבות. אבל הבנת התורה היא חלק בלתי נפרד מיישומה. בגולה יישום התורה מוגבל ביסודו של דבר לרשות הפרט: הפרט, הבית, הקהילה. מעט מאוד מקום נשאר לתורה ברשות הרבים. [...]
כל זה מתאפשר, כמובן, רק במדינה של העם היהודי. זוהי משמעות הייחודיות של "תורת ארץ ישראל". במדינת ישראל "הפרטים המתחדשים" של רבי יוסף אלבו הם יהודיים. הם חומר גלם יהודי ביד ההלכה. העמדה ההגנתית הגלותית כבר אינה תקפה. יש לצאת ולהתמודד עם האתגר החדש הזה ולהראות כיצד יש לכונן את המציאות היהודית החדשה הזאת בצורה משמעותית ואפקטיבית באמצעות כוחה היצירתי של ההלכה. יש לנטוש את חומות המגן שהוקמו בגלות סביב "רשות היחיד" - הכוללת את קהל בית הכנסת, את בית הספר היהודי או את הבית בגולה - ולהחזיר את ההלכה לתפקידה המקורי כדרך ל"רשות הרבים", לחיי העם היהודי במדינה יהודית. נציין רק תחומים ספורים: על ההלכה בישראל לעסוק בפער החברתי, בשאלות של יושר ושל הגינות כלכליים, בסוגיות של מוסר עבודה ובבעיות של יחסי עבודה, באתיקה רפואית ואפילו בעניינים כמו חוקי תנועה בעלי משמעות בערים ובכבישים הבין עירוניים ובאכיפה נאותה.
לימדו חז"ל: "אין תורה כתורת ארץ ישראל". אך הכיצד? אם תורה היא הריהי תורה בכל מקום; ואם איננה תורה הרי אין היא תורה בשום מקום. כיצד זה שהבנת התורה קשורה לגיאוגרפיה? אילו הייתה איכות הבנת התורה תלויה בלימוד בלבד הייתה הגיאוגרפיה חסרת חשיבות. אבל הבנת התורה היא חלק בלתי נפרד מיישומה. בגולה יישום התורה מוגבל ביסודו של דבר לרשות הפרט: הפרט, הבית, הקהילה. מעט מאוד מקום נשאר לתורה ברשות הרבים. [...]
כל זה מתאפשר, כמובן, רק במדינה של העם היהודי. זוהי משמעות הייחודיות של "תורת ארץ ישראל". במדינת ישראל "הפרטים המתחדשים" של רבי יוסף אלבו הם יהודיים. הם חומר גלם יהודי ביד ההלכה. העמדה ההגנתית הגלותית כבר אינה תקפה. יש לצאת ולהתמודד עם האתגר החדש הזה ולהראות כיצד יש לכונן את המציאות היהודית החדשה הזאת בצורה משמעותית ואפקטיבית באמצעות כוחה היצירתי של ההלכה. יש לנטוש את חומות המגן שהוקמו בגלות סביב "רשות היחיד" - הכוללת את קהל בית הכנסת, את בית הספר היהודי או את הבית בגולה - ולהחזיר את ההלכה לתפקידה המקורי כדרך ל"רשות הרבים", לחיי העם היהודי במדינה יהודית. נציין רק תחומים ספורים: על ההלכה בישראל לעסוק בפער החברתי, בשאלות של יושר ושל הגינות כלכליים, בסוגיות של מוסר עבודה ובבעיות של יחסי עבודה, באתיקה רפואית ואפילו בעניינים כמו חוקי תנועה בעלי משמעות בערים ובכבישים הבין עירוניים ובאכיפה נאותה.
מדוע ההלכה והתורה מתממשות במלואן רק בארץ ישראל? מהי תפיסת ההלכה היוצאת מדברים אלו?
משני המקורות האחרונים, נסו לחדד את התפקיד של ההלכה בהקשר המוסרי הפרטי והכללי.
למתקדמים: עמדו על היחס בין דברי ברקוביץ' לבין הגישה העולה מדברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, כז (במיוחד בהקשר של "תיקון הגוף"). במה דבריהם דומים? ובמה הם שונים?
לצד זאת, ההיבט המוסרי והחברתי אינו ההיבט היחיד שמשמעותי בהלכה. עיינו בהמשך דבריו ממקור 2:
משני המקורות האחרונים, נסו לחדד את התפקיד של ההלכה בהקשר המוסרי הפרטי והכללי.
למתקדמים: עמדו על היחס בין דברי ברקוביץ' לבין הגישה העולה מדברי הרמב"ם במורה נבוכים ג, כז (במיוחד בהקשר של "תיקון הגוף"). במה דבריהם דומים? ובמה הם שונים?
לצד זאת, ההיבט המוסרי והחברתי אינו ההיבט היחיד שמשמעותי בהלכה. עיינו בהמשך דבריו ממקור 2:
4. "חוק ומוסר במסורת היהודית" (בתוך "מאמרים על יסודות היהדות"), עמ' 126
המצוות לא נועדו רק לשרת את המוסר. "השיטה העקיפה", שבאמצעותה הן מטפלות בבעיות של עשייה מוסרית מוצלחת, היא רק חלק קטן מייעודן. את משמעותן המיידית יש לתאר דווקא במונחים דתיים טהורים.
"השיטה העקיפה" עוזרת להכריע לצד הטוב את הקונפליקט הפנימי אצל האדם; היא משמשת גשר בין צלם אלוהים המוטבע באדם ובין היסוד החומרי של הקיום האנושי. כל זה שייך לתחום המוסר. עם זאת, ישנה כפילות נוספת - אולי קריטית אף יותר - שיש לפתור, הלוא היא הכפילות שבתחום הדת. החוויה הדתית הבסיסית היא חוויה של יחס בין אלוהים לאדם. אלוהים מתעניין באדם ומאפשר לו גישה אליו. אולם משמוסדה מערכת היחסים - בין בשלב הפעיל של המפגש ובין בשלב הסמוי של האמונה - היא יכולה להתקיים אך ורק בין חלקו הרוחני של האדם ובין התגלות השכינה. נראה שהיסוד הביו פיזי של הטבע האנושי אינו מסוגל למערכת יחסים עם הבורא. ה"אורגניזם" אינו רק אי מוסרי אלא שייך לעולם החולין. זהו מקור הדחייה ה"דתית" של הגוף. רוב הדתות הגבוהות יותר אינן יודעות כיצד להבין את הגוף. הן רואות בו את כס שלטון הרוע וסבורות כי מוטב היה לו לאדם בלעדיו...
יצירת יחס בין הרכיב הגופני שבאדם לאלוהים היא משימה שרק חוק אלוהי יכול לבצע. הגוף אינו יכול להגות באמת אלוהית; הוא יכול רק לעשות או לא לעשות, להתנהג בדרך זו או אחרת. הוא יכול להיכנס אל תוך מערכת ההתייחסות הדתית רק באמצעות טבעו - באמצעות פעולות והתנהגות המתבצעות מתוך קיום ציווי אלוהי. נכון שהתפקיד המוסרי גרידא של "המצוות הפולחניות" ניתן למימוש גם בהעדר ציוויים אלוהיים, אך אין הדבר נכון באשר לתפקידן הדתי. במישור הדתי השיטה העקיפה של העניין המוסרי הופכת למחויבות דתית ישירה. האימון באמצעות השיטה העקיפה יוצר באורגניזם האנושי התניה לעשייה בלתי אגוצנטרית; אך מקורו של החוק ברצון האלוהי הופך את ההתניה הבלתי אגוצנטרית להתנהגות תיאוצנטרית [...] המצוות הקרויות פולחניות הן הדרך היחידה שבה היסוד הגופני באדם יכול להתכוונן אל אלוהים; באמצעותן יכול גם הגוף לדבוק באלוהים. באמצעות קיום מצוות האלוהים גם הגוף יכול להיכנס לתוך מערכת היחסים שהיא מהות הדת.
המצוות לא נועדו רק לשרת את המוסר. "השיטה העקיפה", שבאמצעותה הן מטפלות בבעיות של עשייה מוסרית מוצלחת, היא רק חלק קטן מייעודן. את משמעותן המיידית יש לתאר דווקא במונחים דתיים טהורים.
"השיטה העקיפה" עוזרת להכריע לצד הטוב את הקונפליקט הפנימי אצל האדם; היא משמשת גשר בין צלם אלוהים המוטבע באדם ובין היסוד החומרי של הקיום האנושי. כל זה שייך לתחום המוסר. עם זאת, ישנה כפילות נוספת - אולי קריטית אף יותר - שיש לפתור, הלוא היא הכפילות שבתחום הדת. החוויה הדתית הבסיסית היא חוויה של יחס בין אלוהים לאדם. אלוהים מתעניין באדם ומאפשר לו גישה אליו. אולם משמוסדה מערכת היחסים - בין בשלב הפעיל של המפגש ובין בשלב הסמוי של האמונה - היא יכולה להתקיים אך ורק בין חלקו הרוחני של האדם ובין התגלות השכינה. נראה שהיסוד הביו פיזי של הטבע האנושי אינו מסוגל למערכת יחסים עם הבורא. ה"אורגניזם" אינו רק אי מוסרי אלא שייך לעולם החולין. זהו מקור הדחייה ה"דתית" של הגוף. רוב הדתות הגבוהות יותר אינן יודעות כיצד להבין את הגוף. הן רואות בו את כס שלטון הרוע וסבורות כי מוטב היה לו לאדם בלעדיו...
יצירת יחס בין הרכיב הגופני שבאדם לאלוהים היא משימה שרק חוק אלוהי יכול לבצע. הגוף אינו יכול להגות באמת אלוהית; הוא יכול רק לעשות או לא לעשות, להתנהג בדרך זו או אחרת. הוא יכול להיכנס אל תוך מערכת ההתייחסות הדתית רק באמצעות טבעו - באמצעות פעולות והתנהגות המתבצעות מתוך קיום ציווי אלוהי. נכון שהתפקיד המוסרי גרידא של "המצוות הפולחניות" ניתן למימוש גם בהעדר ציוויים אלוהיים, אך אין הדבר נכון באשר לתפקידן הדתי. במישור הדתי השיטה העקיפה של העניין המוסרי הופכת למחויבות דתית ישירה. האימון באמצעות השיטה העקיפה יוצר באורגניזם האנושי התניה לעשייה בלתי אגוצנטרית; אך מקורו של החוק ברצון האלוהי הופך את ההתניה הבלתי אגוצנטרית להתנהגות תיאוצנטרית [...] המצוות הקרויות פולחניות הן הדרך היחידה שבה היסוד הגופני באדם יכול להתכוונן אל אלוהים; באמצעותן יכול גם הגוף לדבוק באלוהים. באמצעות קיום מצוות האלוהים גם הגוף יכול להיכנס לתוך מערכת היחסים שהיא מהות הדת.
מהו המישור הנוסף בו יש תועלת למצוות בכלל, ול"חוקים" (מצוות הנדמות כחסרות פשר) בפרט?
לפי הרב ברקוביץ', מהי הכפילות הקיימת באדם, וכיצד קיום המצוות וה'חוק האלוהי' מתמודד עם כפילות זו?
דברי הרב ברקוביץ' לעיל הם המשך שיטתו ביחס בין אלוהים ואדם שראינו בדף הקודם. אילו מהעקרונות שלמדנו בדף הקודם נמצאים גם כאן?
לפי הרב ברקוביץ', מהי הכפילות הקיימת באדם, וכיצד קיום המצוות וה'חוק האלוהי' מתמודד עם כפילות זו?
דברי הרב ברקוביץ' לעיל הם המשך שיטתו ביחס בין אלוהים ואדם שראינו בדף הקודם. אילו מהעקרונות שלמדנו בדף הקודם נמצאים גם כאן?
5. "על הקדושה" (בתוך "מאמרים על יסודות היהדות"), עמ' 59
עוד משתמע מהרעיון שמקור הקדושה אינו במעשיו של אדם אלא בעובדה שהוא עושה אותם מתוך היענות לכוונת האל; שמעשיו ייעשו לשם שמים. קדושה אינה, למשל, מוסר. קדושה היא קטגוריה דתית מיוחדת. גם המוסר בצורתו הנעלה ביותר אינו בהכרח קשור לקדושה. עשיית הטוב לשמו היא דבר נאצל, אך אין בכך קדושה. קדושה פירושה להיות עם אלוהים באמצעות עשיית רצונו. אמנם רצונו של אלוהים הוא שהאדם יפעל באופן מוסרי. ברם אם הוא פועל באופן מוסרי למען הטוב, הוא אדם מוסרי; אם הוא עושה זאת לשם שמים, בשביל לעשות רצונו של אלוהים, הוא שואף לקדושה.
עוד משתמע מהרעיון שמקור הקדושה אינו במעשיו של אדם אלא בעובדה שהוא עושה אותם מתוך היענות לכוונת האל; שמעשיו ייעשו לשם שמים. קדושה אינה, למשל, מוסר. קדושה היא קטגוריה דתית מיוחדת. גם המוסר בצורתו הנעלה ביותר אינו בהכרח קשור לקדושה. עשיית הטוב לשמו היא דבר נאצל, אך אין בכך קדושה. קדושה פירושה להיות עם אלוהים באמצעות עשיית רצונו. אמנם רצונו של אלוהים הוא שהאדם יפעל באופן מוסרי. ברם אם הוא פועל באופן מוסרי למען הטוב, הוא אדם מוסרי; אם הוא עושה זאת לשם שמים, בשביל לעשות רצונו של אלוהים, הוא שואף לקדושה.
מהו היחס בין התורה למוסר כפי שמשתקפים בדברי הרב ברקוביץ' לעיל?
שאלת סיכום: ראינו עד כה כמה היבטים ותפקידים להלכה. מתוך מכלול המקורות, נסו לנסח את היחס בין התפקידים השונים ומטרותיהם. מהו לדעתכם מוקד דברי הרב ברקוביץ': המפגש בין אדם לאלוהים? ההיבט החברתי והמוסרי? מהו היחס בין השניים?
למתקדמים: עמדו על הדומה והשונה בין דברי השל לדברי הרב ברקוביץ' ביחס ךמשמעות המצוות, וכן בדרך בה הם מתייחסים לקשר בין האדם לאלוהים.
שאלת סיכום: ראינו עד כה כמה היבטים ותפקידים להלכה. מתוך מכלול המקורות, נסו לנסח את היחס בין התפקידים השונים ומטרותיהם. מהו לדעתכם מוקד דברי הרב ברקוביץ': המפגש בין אדם לאלוהים? ההיבט החברתי והמוסרי? מהו היחס בין השניים?
למתקדמים: עמדו על הדומה והשונה בין דברי השל לדברי הרב ברקוביץ' ביחס ךמשמעות המצוות, וכן בדרך בה הם מתייחסים לקשר בין האדם לאלוהים.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק
בדומה לדף הקודם, בחרנו להביא את דברי הגרי"ד אחרונים. זאת כדי לבחון את דבריו המוכרים בהשוואה לשני הוגים שכתבו וחשבו באופן שונה ממנו. תפיסת ההלכה בעולמו של הגרי"ד חיונית בשביל להבין את משנתו. בדף הקודם עמדנו על החוויה הדיאלקטית בבקשת ה', בעמידה לפני ה' ובדרך בה אלוהים נגלה לאדם. במסגרת זו נדון בדרך הרעיונית בה הגרי"ד תפס את ההלכה, בעיקר מתוך מסתו המפורסמת "איש ההלכה".
הגרי"ד מאפיין את איש ההלכה מתוך השוואה לשתי דמויות – איש הדת ואיש הדעת, וננסה לעמוד בקצרה על טיבן.
בדומה לדף הקודם, בחרנו להביא את דברי הגרי"ד אחרונים. זאת כדי לבחון את דבריו המוכרים בהשוואה לשני הוגים שכתבו וחשבו באופן שונה ממנו. תפיסת ההלכה בעולמו של הגרי"ד חיונית בשביל להבין את משנתו. בדף הקודם עמדנו על החוויה הדיאלקטית בבקשת ה', בעמידה לפני ה' ובדרך בה אלוהים נגלה לאדם. במסגרת זו נדון בדרך הרעיונית בה הגרי"ד תפס את ההלכה, בעיקר מתוך מסתו המפורסמת "איש ההלכה".
הגרי"ד מאפיין את איש ההלכה מתוך השוואה לשתי דמויות – איש הדת ואיש הדעת, וננסה לעמוד בקצרה על טיבן.
-
איש ההלכה, עמ' 11-18
כמה שונה היא גישת איש הדת מגישת איש המדע וההכרה – הטיפוס הקוגניטיבי – לעולמו של הקב"ה. איש הדעת, כשהוא מתבונן בתבל ומלואה, ומסתכל בהוויה הגדולה והנשגבה, הרי הוא מתאווה להכיר על מנת להבין ולהשכיל. [...] איש השכל והמדע, כשהוא מציץ לתוך בירה זו, הרי הוא מלא חרג כביר אחד והוא: חיפש הבירור והליבון, הפירוק והתירוץ. הרי הוא רוצה לפשוט את בעיות ההכרה ביחס למציאות, ועורג לפזר את ענן הסודיות המערפל על פני סדר התופעות והמקרים. [...]
לעומתו, איש הדת, כשהוא ניצב על יד עולמו של הקב"ה ומסתכל בו, אינו שואף להפוך את הרז שביצירה לתופעה פשוטה, שבר-בי-רב דחד יומא יתפסנה; כלפי לייא, רצונו להדגיש את המסתורין שבהוויה ולהטעים את הסוד שבבריאה. [...] גם הוא מבקש את החוקיות ואת הסדריות, את הקביעות ואת ההכרחיות, אבל גילוי החוק ותפיסת הסדר וההשתלשלות שביש מגבירים ומעמיקים את השאלה ואת הפרובלימה אצל איש הדת. [...] הכרה, על פי השקפת איש האלקים, היא תפיסת הפלא והנס שבחוקי ההוויה עצמם. [...] חידת החידות היא עצמו של החוק. המעשה הקוגניטיבי של איש הדת הוא כיסוי והעלם.
מהם המאפיינים של איש הדת ואיש הדעת? ומה לדעתכם היחס בין דמויות אלו לבין איש ההלכה, כפי שנרמז בתחילת המקור?
2. שם, עמ' 44-46
לא ראי איש ההלכה כראי איש הדת, המורד בשלטונה של המציאות ומבקש לו מקלט בעולם האצילות, ולא כראי איש הדעת, שאינו נתקל בהוויה טרנסצנדנטית. איש ההלכה מכיר את הטרנסצנדנטיות אבל אינו עולה אליה אלא מורידה אליו. במקום להעלות את התחתונים לעולם העליון, הוא מוריד את העליונים לעולם התחתון.
איש ההלכה יודע כי דרך המלך מוליכה אל תחום הטרנסצנדנטיות. האדם חתום בצמיד פתיל הגשמיות, המוחשיות והממשיות [...]
ועוד זאת, איש ההלכה הוא בתפיסתו הדתית אכסוטרי (גלוי, קל להבנה, נ.ה) ביותר. פניו מוסבות כלפי העם. התורה היא, בין במדרש ובין במעשה, קניינה של כנסת ישראל כולה. [...] המטרה של ההלכה היא דימוקראטית מתחילתה ועד סופה. ההלכה אומרת, כי כל דתיות המצטמצמת בקרן זווית של חבורה, כיתה או סיעה, ונעשית חלקם של אנשי סגולה בלבד – שכרה יוצא בהפסדה. האידיאולוגיה הדתית הקובעת תחומים והמציבה גבולות בין בני אדם ביחסם אל האלהים, קוצצת בנטיעות. [...]
על כן שינתה ההלכה את כיוון רוחו של איש הדת. במקום העריגה מלמטה למעלה, מאדמות לשמי תכלת... ההלכה עוסקת בתחתונים. כשאיש ההלכה מתגעגע אל אלהים הרי הוא מעפיל לא לעלות אליו אלא להוריד את שכינתו אל קרקע המציאות. [...] כשנפשו עורגת אל האלהים, הרי הוא טובל במציאות, משקיע את כל אנוכיותו בתוך תוכה של הישות הממשית ומבקש את האלהים לרדת ההר ולשכון בתוך הריאליות על כל עקרונותיה וחוקותיה.
לא ראי איש ההלכה כראי איש הדת, המורד בשלטונה של המציאות ומבקש לו מקלט בעולם האצילות, ולא כראי איש הדעת, שאינו נתקל בהוויה טרנסצנדנטית. איש ההלכה מכיר את הטרנסצנדנטיות אבל אינו עולה אליה אלא מורידה אליו. במקום להעלות את התחתונים לעולם העליון, הוא מוריד את העליונים לעולם התחתון.
איש ההלכה יודע כי דרך המלך מוליכה אל תחום הטרנסצנדנטיות. האדם חתום בצמיד פתיל הגשמיות, המוחשיות והממשיות [...]
ועוד זאת, איש ההלכה הוא בתפיסתו הדתית אכסוטרי (גלוי, קל להבנה, נ.ה) ביותר. פניו מוסבות כלפי העם. התורה היא, בין במדרש ובין במעשה, קניינה של כנסת ישראל כולה. [...] המטרה של ההלכה היא דימוקראטית מתחילתה ועד סופה. ההלכה אומרת, כי כל דתיות המצטמצמת בקרן זווית של חבורה, כיתה או סיעה, ונעשית חלקם של אנשי סגולה בלבד – שכרה יוצא בהפסדה. האידיאולוגיה הדתית הקובעת תחומים והמציבה גבולות בין בני אדם ביחסם אל האלהים, קוצצת בנטיעות. [...]
על כן שינתה ההלכה את כיוון רוחו של איש הדת. במקום העריגה מלמטה למעלה, מאדמות לשמי תכלת... ההלכה עוסקת בתחתונים. כשאיש ההלכה מתגעגע אל אלהים הרי הוא מעפיל לא לעלות אליו אלא להוריד את שכינתו אל קרקע המציאות. [...] כשנפשו עורגת אל האלהים, הרי הוא טובל במציאות, משקיע את כל אנוכיותו בתוך תוכה של הישות הממשית ומבקש את האלהים לרדת ההר ולשכון בתוך הריאליות על כל עקרונותיה וחוקותיה.
נסו לעמוד על טיבו של איש ההלכה. מה הדומה והשונה בינו לבין איש הדת? ובינו לבין איש הדעת?
מהן הבעיות בגישתו של "איש הדת" למציאות? איך "איש ההלכה" פותר את אותן בעיות?
קראו את הקטע המפורסם הבא ונסו לחשוב אילו מההיבטים שראינו לעיל משתקפים גם בדברים להלן:
מהן הבעיות בגישתו של "איש הדת" למציאות? איך "איש ההלכה" פותר את אותן בעיות?
קראו את הקטע המפורסם הבא ונסו לחשוב אילו מההיבטים שראינו לעיל משתקפים גם בדברים להלן:
3. שם, עמ' 28
איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים. [...] אין לך תופעה, יצור ובריאה, שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידיאלית. כשאיש ההלכה נתקל במעיין המפכה חרש, הרי יש לו יחס אפריורי קבוע לתופעה ריאלית זו: הלכות מעיין בנוגע לטבילת זב, טהרה בזוחלים, מטהר בכל שהוא, כשרותו למי-חטאת וכו', וכו'. הוא מסתכל במעיין, מתחקה על טיבו, שורשו ומהותו. ישנם בידו כללים וחוקים אפריוריים, אידיאליים, הקובעים את אופי המעיין, והוא משתמש בדינים הללו, כדי להסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אם המעיין הריאלי מקביל לדרישות ההלכה האידיאלית או לא. [...] כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק המערבי או המזרחי, ורואה דימדומי חמה בשקיעתה, את השחר בעלותו או זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע, כי זריחה או שקיעה זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות.
איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים. [...] אין לך תופעה, יצור ובריאה, שאין ההלכה האפריורית ניגשת אליהם באמת מידתה האידיאלית. כשאיש ההלכה נתקל במעיין המפכה חרש, הרי יש לו יחס אפריורי קבוע לתופעה ריאלית זו: הלכות מעיין בנוגע לטבילת זב, טהרה בזוחלים, מטהר בכל שהוא, כשרותו למי-חטאת וכו', וכו'. הוא מסתכל במעיין, מתחקה על טיבו, שורשו ומהותו. ישנם בידו כללים וחוקים אפריוריים, אידיאליים, הקובעים את אופי המעיין, והוא משתמש בדינים הללו, כדי להסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אם המעיין הריאלי מקביל לדרישות ההלכה האידיאלית או לא. [...] כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק המערבי או המזרחי, ורואה דימדומי חמה בשקיעתה, את השחר בעלותו או זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע, כי זריחה או שקיעה זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות.
איש ההלכה מתואר כדמות שרואה את כל המציאות במשקפיים הלכתיות. מה דעתכם על גישה זו?
עד כה נגענו במאפיינים הלמדניים, העיוניים והחווייתיים של איש ההלכה. אך הגרי"ד מדגיש שלהלכה יש גם היבט נורמטיבי (התנהגותי) בדמותו של איש ההלכה. למדו את שני המקורות הבאים:
עד כה נגענו במאפיינים הלמדניים, העיוניים והחווייתיים של איש ההלכה. אך הגרי"ד מדגיש שלהלכה יש גם היבט נורמטיבי (התנהגותי) בדמותו של איש ההלכה. למדו את שני המקורות הבאים:
4. שם, 79
איש ההלכה מגשים את התורה במעשה, בלי ויתורים ופשרות, בלי כחל ושרק, כי הלא התגשמות ההלכה היא משאת נפשו וחלומו הנהדר. כשאדם מגשים את ההלכה האידיאלית בתוך תוכם של חייו הריאליים, הרי הוא מתקרב למדרגת איש האלהים, נביא ה' – יוצר עולמות. [...] סיפר לי דודי הרב מאיר ברלין, כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב. ענה ר' חיים ואמר: 'לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו'. לא ההוראה, לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה בישראל. [...] אין ההלכה יודעת מאומה על דבר השניות השולטת בשאר הדתות המבדילות בין האדם העומד לפני ה' ברשות ספוגה חגיגיות שמימית לאדם הנושא ונותן עם הבריות בשוק. [...]
ההבדל העיקרי בין איש ההלכה לאיש הדת הוא, כי בשעה שהאחרון נוטה לבכר את הרוח על הגוף, את הנשמה על הגוויה, ביחס לתהליך הדתי ולנושאו, הראשון רוצה לקדש, כאמור לעיל, את האדם הפיסיולוגי-ביולוגי בתור גיבורה ובא כוחה של הדת. [...] עבודת האלהים, על פי תפיסת ההלכה, מתקיימת (מלבד לימוד התורה) בגישום עקרונותיה בעולם הריאלי. אידיאלי הצדק הם עמודי האש להשקפת עולם זו. משאת נפשו של איש ההלכה היא תיקון העולם במלכות החסד והצדק. [...] אין ההלכה סגורה ומסוגרת בין חומות בתי פולחן, אלא חודרת לכל פינות החיים. השוק, הרחוב, בתי חרושת, חנויות, ביתו של אדם, בתי ועד, בתי משתה וכו' וכו' הרי הם רקע לחיי הדת.
5. וביקשתם משם, עמ' 162-163
דתיות נעדרת יסוד אובייקטיבי-גילויי, המחייב את האדם למעשים ופעולות, אינה יכולה לכבוש את החיה שבאדם. האמונה הסובייקטיבית, נטולת צו וחוק, שעליה דיבר שאול מתרשיש [=פאולוס, אבי הנצרות], אף אם תתחפש בלבוש אהבת אלוהים ואדם, אינה יכולה להחזיק מעמד אם אין בה צו מפורש לעשות מעשים טובים, ולקיים מצות מסוימות, אשר לא תמיד מוצאים חן בעיני השכל והתרבות. השואה הנוראה של מלחמת העולם השניה תוכיח. כל אלה המדברים על האהבה עמדו ושתקו ולא מיחו. הרבה מהם גם השתתפו בהשמדת מיליוני בני-אדם.
איש ההלכה מגשים את התורה במעשה, בלי ויתורים ופשרות, בלי כחל ושרק, כי הלא התגשמות ההלכה היא משאת נפשו וחלומו הנהדר. כשאדם מגשים את ההלכה האידיאלית בתוך תוכם של חייו הריאליים, הרי הוא מתקרב למדרגת איש האלהים, נביא ה' – יוצר עולמות. [...] סיפר לי דודי הרב מאיר ברלין, כי פעם שאל את ר' חיים, איש בריסק, מה היא תעודת הרב. ענה ר' חיים ואמר: 'לתבוע עלבונם של גלמודים ועזובים, להגן על כבוד עניים ולהציל עשוק מיד עושקו'. לא ההוראה, לא ההנהגה הפוליטית, אלא התגשמות אידיאלי הצדק הינה עמוד האש של רב ומורה בישראל. [...] אין ההלכה יודעת מאומה על דבר השניות השולטת בשאר הדתות המבדילות בין האדם העומד לפני ה' ברשות ספוגה חגיגיות שמימית לאדם הנושא ונותן עם הבריות בשוק. [...]
ההבדל העיקרי בין איש ההלכה לאיש הדת הוא, כי בשעה שהאחרון נוטה לבכר את הרוח על הגוף, את הנשמה על הגוויה, ביחס לתהליך הדתי ולנושאו, הראשון רוצה לקדש, כאמור לעיל, את האדם הפיסיולוגי-ביולוגי בתור גיבורה ובא כוחה של הדת. [...] עבודת האלהים, על פי תפיסת ההלכה, מתקיימת (מלבד לימוד התורה) בגישום עקרונותיה בעולם הריאלי. אידיאלי הצדק הם עמודי האש להשקפת עולם זו. משאת נפשו של איש ההלכה היא תיקון העולם במלכות החסד והצדק. [...] אין ההלכה סגורה ומסוגרת בין חומות בתי פולחן, אלא חודרת לכל פינות החיים. השוק, הרחוב, בתי חרושת, חנויות, ביתו של אדם, בתי ועד, בתי משתה וכו' וכו' הרי הם רקע לחיי הדת.
5. וביקשתם משם, עמ' 162-163
דתיות נעדרת יסוד אובייקטיבי-גילויי, המחייב את האדם למעשים ופעולות, אינה יכולה לכבוש את החיה שבאדם. האמונה הסובייקטיבית, נטולת צו וחוק, שעליה דיבר שאול מתרשיש [=פאולוס, אבי הנצרות], אף אם תתחפש בלבוש אהבת אלוהים ואדם, אינה יכולה להחזיק מעמד אם אין בה צו מפורש לעשות מעשים טובים, ולקיים מצות מסוימות, אשר לא תמיד מוצאים חן בעיני השכל והתרבות. השואה הנוראה של מלחמת העולם השניה תוכיח. כל אלה המדברים על האהבה עמדו ושתקו ולא מיחו. הרבה מהם גם השתתפו בהשמדת מיליוני בני-אדם.
מהי ההנגדה הנוספת בין איש הדת לאיש ההלכה? ומה נוסף בדברי הגרי"ד הללו על דבריו במקור הקודם?
מתוך הדמות של איש ההלכה שעולה ממקורות אלו, נסו לעמוד גם על אופיה של ההלכה עצמה. מה תכליתה? מה היחס בין ההלכה לבין המציאות והמוסר?
למתקדמים 1: בתחילה הגרי"ד השווה את איש ההלכה למתמטיקאי, שחוקר את העולם באופן מופשט. במקור זה הגרי"ד הדגיש את יישום ההלכה במציאות ואת ההיבטים המעשיים שלה. מהו לדעתכם היחס בין שני ההיבטים הללו אצל איש ההלכה?
למתקדמים 2: מתוך מה שלמדתם עד כה, נסו לעמוד על הדומה והשונה בין הגרי"ד לרב ברקוביץ' בתפיסת ההלכה, ביחס בין ההלכה לבין ההיבט המוסרי, ובשאלה 'מיהו האדם האידיאלי של ההלכה?' לפי כל אחד מהם.
מתוך הדמות של איש ההלכה שעולה ממקורות אלו, נסו לעמוד גם על אופיה של ההלכה עצמה. מה תכליתה? מה היחס בין ההלכה לבין המציאות והמוסר?
למתקדמים 1: בתחילה הגרי"ד השווה את איש ההלכה למתמטיקאי, שחוקר את העולם באופן מופשט. במקור זה הגרי"ד הדגיש את יישום ההלכה במציאות ואת ההיבטים המעשיים שלה. מהו לדעתכם היחס בין שני ההיבטים הללו אצל איש ההלכה?
למתקדמים 2: מתוך מה שלמדתם עד כה, נסו לעמוד על הדומה והשונה בין הגרי"ד לרב ברקוביץ' בתפיסת ההלכה, ביחס בין ההלכה לבין ההיבט המוסרי, ובשאלה 'מיהו האדם האידיאלי של ההלכה?' לפי כל אחד מהם.
אסיף
בין האתגרים המשמעותיים שניצבו לפתחה של ההנהגה הרבנית באמריקה של המאה ה-20 בלט במיוחד הקושי בשמירת ההלכה בקרב הקהילה הדתית. תהליך החילון, השפע החומרי והתפיסה של דת כ'חוויה רוחנית' שאינה דורשת מעשה דתי, הובילו להתרופפות של שמירת ההלכה בקרב הקהילות היהודיות. אתגר זה דרש, בין היתר, מענה הגותי ורעיוני, אשר יסביר את התשתית הרעיונית של ההלכה ומדוע חשוב לקיים אותה גם כיום. שלושת ההוגים שלפנינו – הרב סולובייצ'יק, השל והרב ברקוביץ' – התמודדו עם אתגרים אלו וניסו להציע להם כיווני חשיבה שונים.
נקודת הפתיחה של השל בחלק השלישי ב'אלוהים מבקש את האדם' מדגישה את חשיבות עולם המעשים. לא רק האתיקה משמעותית עבור השל, אלא עצם העובדה שאנו פועלים בעולם והאחריות הנגזרת מכך. התובנה הזו בקשר לדבר פעולותיו של האדם, מגלה את ההקשר הרחב של מעשיו. העובדה שאלוהים דורש את האדם ומעוניין ביחס איתו (אותה הצגנו בדף הראשון), גוררת שאיננו נבחנים רק לפי המצפון או האמונה בלבד: גם מעשינו נבחנים לאור 'הציפיה האלוהית' ותביעותיה מן האדם. במובן זה, המצוות הן המענה לדברי אלוהים, כמו גם מימוש הקשר עימו, למעשה מדובר ב'תכליות הרוחניות' שהמצוות משרתות.
בנקודה זו ראוי לשים לב שהמונח 'מצוות' מקבל כאן הקשר רחב יותר ומתייחס לכל אורחות החיים. היבט מרכזי בהיענות של האדם לאלוהים כולל בתוכו את המצוות במובנם המקורי, כמו גם את המחויבות להלכה ול'חוק': "אנו מאמינים שהיהודי מחויב לחוק אלוהי, ושאמות המידה המוחלטות שוכנות מעבר לאדם ולא בתוכו". אך ההלכה איננה נוגעת במכלול המעשים של האדם, וממילא המחויבות למעשים מתרחבת מעבר למושג המצוות המקובל.
אם כן, יוצא שעולם המעשים בכלל, ועולם המצוות וההלכה בפרט, מבטא את היענות האדם לקריאה של אלוהים. המצוות מזכירות לנו ביומיום את העובדה שאנו "דרים בשכנות לאלוהים", ומעצבות את חיינו בהתאם לנוכחות אלוהית זו. כמובן שיש משמעות מוסרית למעשיו של האדם, אך גם מעשי המוסר עצמם משקפים את הדרך שבה אלוהים מתייחס לאדם.
חשוב להדגיש שדברים אלו אינם באים כניגוד לפנימיות האדם, אלא כדרך למימוש של אותה הפנימיות. השל, שמנסח רבות לאורך הגותו את אופי הקשר בין אלוהים לאדם, רואה מצד אחד את החשיבות של המעשים הטובים גם ללא הכוונה; אך מדגיש גם ש"תכליתה של פעילות היא לחולל שינוי במהותה של הנשמה".
מתוך הקשר זה ניתן להתייחס לביקורת שיש להשל על ההלכה (שאותה לא הבאנו בדף), ולשם כך ניעזר בדבריו של דרור בונדי, שלאור הביקורת מדייק את ה"עימות" שיש בין תפיסת ההלכה השל לתפיסתו של הרב סולובייצ'יק:
"אכן, להשל ביקורת רבה על תפיסות הלכתיות רווחות, אך זאת נעוצה בטענתן לעליונות ההלכה, לבלעדיותה. לעומתן, מבקש השל לקדם את המונח "תורה" כמונח הכולל "אגדה" ו"הלכה". כך, למשל אמר בשיחה בעל פה עם תלמידים, תוך ביקורת ישירה על ספרו של הרב סולובייצ'יק:
'מעולם לא הייתה טיפולוגיה כזו ביהדות כ"איש ההלכה". היה – ועודנו – איש־תורה, המשלב הלכה ואגדה [...] בפולין זה היה ביטוי זר עבורי. הלכה אינה מונח כולל־כול, ולהשתמש בה ככזה משמע לצמצם את היהדות. "תורה" היא מילה מקיפה יותר'".
אם כן, הביקורת על ההלכה נובעת מהעובדה שהשל לא ממקם את ההלכה ב'ראש הפרמידה' של עולם היהדות. ההלכה, כמו האגדה, היא אבן בניין חשובה במבנה היהודי. אולם, כמו שאר האבנים, היא משרתת את המטרה העליונה של המפגש עם אלוהים, של היענות לקריאה שאינה מסתכמת בד' אמות של הלכה.
גם הרב ברקוביץ' רואה בהלכה רכיב חשוב במטרה הדתית העליונה של המפגש והקשר ביננו לבין הקב"ה ("החוויה הדתית הבסיסית היא חוויה של יחס בין אלוהים לאדם"). אך מפגש זה איננו רק עם החלק הרוחני שבאדם, אלא גם עם גופו, והמצוות הן המעשים שמחברים את ההיבט הפיזי של חיינו לאלוהים: "המצוות הקרויות פולחניות הן הדרך היחידה שבה היסוד הגופני באדם יכול להתכוונן אל אלוהים; באמצעותן יכול גם הגוף לדבוק באלוהים".
ככלל, היחס בין הגוף והנפש העסיק רבות את הרב ברקוביץ'. באחד הקטעים המוכרים בדבריו (שחלקים ממנו הובאו במקורות 2 ו 4 לעיל) הוא מציג את המצוות כמעין "טירונות" לגוף, שמרגילה את ההיבט הפיזי שבאדם לבצע מעשים בעלי משמעות מוסרית-רוחנית, בניגוד לטיבו הגשמי. הגוף אינו מתחנך בעזרת רעיונות ומחשבות פילוסופיות, אלא דרך המעשה. וכפי שצייר מוכשר אינו יכול להסתפק ב"התבוננות בציור", וצריך להתאמן רבות כדי לרכוש את מיומנות הציור; כך אדם דתי (ומוסרי) מרגיל את גופו להתנהל באופן שתואם את רצון האל (והמוסר). נאיבי לחשוב שהאדם יהיה מוסרי ללא האימון הגופני, ממש כשם שנאיבי לחשוב שצייר יצליח בלי להתאמן בציור על הקנבס ממש.
כפי שרמזנו, לצד החשיבות בעצם ה'מפגש', לרב לברקוביץ' חשוב גם לציין את התכליות המוסריות של התורה וההלכה. בדיון על כוחה ותפקידה של ההלכה, ברקוביץ' טוען שההלכה מתעצבת לאור ערכי המוסר כפי שהם משתקפים מהתורה בהסתמכות על הפסוקים "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"; "ועשית הישר והטוב" וכו'. החוק האלוהי שניתן בסיני צריך להתממש בזמנים שונים ובמצבים מגוונים, ולכן "היא [התורה - נ.ה] משמיעה חוקים יחד עם קביעת ערכי מוסר כלליים יותר, ומשליכה את יהבה על המסורת שבעל פה שתגזור, תביע ותיישם את העקרונות הללו במציאות החיים האנושיים". כלומר, העקרונות הכלליים ניתנו בתורה, ודרך יישומם בפרטי החיים השונים מתבטאת בעזרת הפוסק והתורה שבעל פה. גם חלקו הגדול של "משל הטירונות" שראינו נועד להסביר את התכלית המוסרית שבקיום המצוות, כשרק לבסוף הוא משליך את טענותיו גם על ההיבט הדתי.
הרב ברקוביץ' במאמרו 'על הקדושה' מבטא היטב את המבט הכפול שהצגנו. מחד גיסא, חשוב לרב ברקוביץ' להדגיש ש"קדושה פירושה להיות עם אלוהים באמצעות עשיית רצונו", ולכן הוא מבליט את חשיבות ה'מפגש' בקיום המצוות; אולם מיד לאחר מכן הוא מדגיש כי "רצונו של אלוהים הוא שהאדם יפעל באופן מוסרי". קרי, ישנה הלימה ברורה בין המעשה הדתי לבין המעשה המוסרי, גם אם המניע שמאחורי המעשה יבדיל בין ה"מעשה המוסרי" ל"מעשה הקדוש".
אם כן, השל והרב ברקוביץ' מסכימים שאסור לעולם הרוחני להישאר כרעיון בלבד ועלינו להנכיח אותו בחיינו. שניהם גם מזדהים עם הרעיון שההלכה (או 'המצוות') מנכיחה את המפגש והקשר עם אלוהים. עם זאת, ההקשרים בהם דבריהם נאמרו מייצרים הבדל בדרך בה כל אחד סבור שההלכה עושה כן.
כפי שראינו הרב ברקוביץ' דן פעמים רבות ביחס בין המוסר להלכה. נדמה שהרב ברקוביץ' מדגיש שהמפגש בין האדם לאלוהיו מתרחש במסגרת החברתית והלאומית. ניסוחיו מבליטים את ההיבט המוסרי, וכן את העובדה שהלכה יכולה להתממש במלואה רק כשהעם נמצא בארצו. לעומתו, השל מדגיש שהמצוות נועדו לשרת "תכליות רוחניות". כמובן שיש בהלכה היבטים מוסריים, אולם תכלית זו מתממשת בעיקר באדם הפרטי ובמעשיו הפרטיים. השל ממעט להתייחס להלכה מנקודת המבט של הסדרת היחסים החברתיים ואף המדיניים, למרות הדגשתו את הרכיב המוסרי. גם הרב סולובייצ'יק ממעט להתייחס לפונקציות החברתיות והציבוריות הרחבות שעומדות בבסיס ההלכה, וננסה כעת לעמוד על גישתו.
גם אצל הרב סולובייצ'יק, ההלכה משמשת להיבטים שראינו עד כה (קדושה, מוסר, והנכחת העולם הרוחני במעשי היומיום). לצד זאת, עמידה על מיקום ההלכה בתוך המסגרת הרעיונית של ההוגים האחרים שראינו תבליט את ייחודיות ההלכה במשנת הגרי"ד. בזהירות מסוימת, ניתן לנסח את ההבדל בין הגרי"ד לבין השל והרב ברקוביץ' כך: בעוד ששני האחרונים מיקמו את גישתם להלכה בתוך (ומתוך) מסגרת עולמם המחשבתי, הרב סולובייצ'יק עיגן חלקים נרחבים מתפיסתו המחשבתית בתוך (ומתוך) עולמו ההלכתי.
במובן זה, נדמה כי הרב סולובייצ'יק העניק להלכה את המשקל המשמעותי ביותר מבין שלושת ההוגים. הגרי"ד חשב, הרגיש וחווה את עולמו דרך העולם ההלכתי והלמדני. פעמים רבות מספור הגרי"ד פותח בדיון הלכתי, אותו הוא ממשיג כחילוק למדני, ומשם "עולה" להיבט הרעיוני שברצונו להציג (ספרו 'על התשובה' לימים נוראים ממחיש זאת בצורה הרחבה ביותר).
כתמונת מראה לביקורת של השל על 'איש ההלכה' של הגרי"ד, גם הרב סולובייצ'יק ביקר את מקומה של ההלכה בהגותו של השל. לאחר שספרו של השל, 'השבת', יצא לאור, הגרי"ד תקף בחריפות את העובדה שבספר כמעט ואין אזכור של הלכות שבת ממש. כמובן שלפי הרב סולובייצ'יק, חלק מהותי מאופיה של השבת נגזר מפרטי דיני השבת וגדריהם - ספר שלא מתעסק בכך מפספס היבט יסודי ביותר בהבנת השבת.
אם כן, הגרי"ד ראה בהלכה גם מודל מחשבתי והגותי, ששיאו ב'איש ההלכה' המפורסם. דמות אידיאלית זו משלבת את תכונות החקר, הגילוי והכיבוש של 'איש הדעת'; ואת התחושות של הפליאה, הסוד והנסיגה של 'איש הדת'. עם זאת, לעומת 'איש הדת', השואף לעלות מתוך עולמנו הגשמי לעולמות עליונים, 'איש ההלכה' רואה בהלכה את הדרך להוריד את הנשגב והסתום לעולם החומרי: "על כן שינתה ההלכה את כיוון רוחו של איש הדת. במקום העריגה מלמטה למעלה, מאדמות לשמי תכלת... ההלכה עוסקת בתחתונים".
תפיסה זו רואה את ההלכה כהנכחה של הקדושה בהיבטים היומיומיים שבחיינו – בזמן, במקום, באוכל וביחס שבין האנשים: "כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק המערבי או המזרחי, ורואה דימדומי חמה בשקיעתה, את השחר בעלותו או זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע, כי זריחה או שקיעה זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות". גם היחס המוסרי והחברתי נגזר מכך שההלכה שואפת להטביע את חותמה על המציאות הריאלית: "עבודת האלהים, על פי תפיסת ההלכה, מתקיימת (מלבד לימוד התורה) בגישום עקרונותיה בעולם הריאלי. אידיאלי הצדק הם עמודי האש להשקפת עולם זו". במובנים אלו (של קדושה ומוסר), ניתן להצביע על דמיון בין הגרי"ד לרב ברקוביץ' בדרך בה הם מתייחסים לקדושה.
לצד זאת, חשוב לשים לב שההלכה נוכחת במציאות לא רק ביישום החברתי והמציאותי. עוד קודם לכן, לגרי"ד חשוב להדגיש שאיש ההלכה דומה במובנים רבים למתמטיקאי: איש ההלכה מנסח טענות מופשטות ומבנים הלכתיים תיאורטיים, ורק לבסוף מחיל את המבנים הרעיוניים הללו על המציאות: "איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים". אם כן, ההלכה מקיפה את עולמו של 'איש ההלכה' בכך שהיא מהווה את ה'משקפיים' בם בוחנים את המציאות, גם מבחינה תיאורטית וגם מבחינה מעשית (ובמובן זה, גם המעשה המוסרי מתבצע במסגרת ההלכתית).
לסיכום, בדף זה ראינו שלהלכה יש היבט חשוב מאוד בהגותם של שלושת ההוגים הנזכרים. שלושתם רואים את ההלכה כהנכחה של ההיבט האלוהי במציאות, הן מצד הנכחת הקדושה במציאות, והן במימוש העולם המוסרי. וכמו כן, שלושתם מדגישים שאי אפשר להישאר רק בעולם הרוח, וישנה חשיבות מכרעת לכך שההלכה מתבטאת במעשים שמקיפים את כל חייו של האדם.
עם זאת, ראינו כמה הבדלים ביניהם. הגרי"ד רואה את ההלכה כמקיפה את עולמו של האדם הדתי; בעוד שהשל והרב ברקוביץ' מעמידים את ההלכה כחלק מ'אבני הבניין' של השקפתם (וחשוב להדגיש – ההלכה היא 'אבן בניין' חשובה מאד!). שני הוגים אלו גם רואים בהלכה עוד כלי משמעותי למימוש מושג ה'מפגש' שנוכח בהגותם (מושג שהגרי"ד פחות מתייחס אליו). הבדל משמעותי נוסף הוא שהרב ברקוביץ' תופס את ההלכה ככלי רחב יותר, שנועד להסדיר את היחסים החברתיים, הציבוריים והמדיניים, כשהיבט זה כמעט ואינו נוכח במשנתם של הגרי"ד והשל.
בשני דפי המקורות האחרונים נגענו ביסודות משנתם ההגותית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, אברהם יהושע השל והרב אליעזר ברקוביץ'. בשני הדפים הבאים נעבור לדרך בה התייחסו הוגים אלו לסוגיות ולשאלות הדחופות שעלו בזמנם – היחס לשואה והיחס למדינת ישראל.
בין האתגרים המשמעותיים שניצבו לפתחה של ההנהגה הרבנית באמריקה של המאה ה-20 בלט במיוחד הקושי בשמירת ההלכה בקרב הקהילה הדתית. תהליך החילון, השפע החומרי והתפיסה של דת כ'חוויה רוחנית' שאינה דורשת מעשה דתי, הובילו להתרופפות של שמירת ההלכה בקרב הקהילות היהודיות. אתגר זה דרש, בין היתר, מענה הגותי ורעיוני, אשר יסביר את התשתית הרעיונית של ההלכה ומדוע חשוב לקיים אותה גם כיום. שלושת ההוגים שלפנינו – הרב סולובייצ'יק, השל והרב ברקוביץ' – התמודדו עם אתגרים אלו וניסו להציע להם כיווני חשיבה שונים.
נקודת הפתיחה של השל בחלק השלישי ב'אלוהים מבקש את האדם' מדגישה את חשיבות עולם המעשים. לא רק האתיקה משמעותית עבור השל, אלא עצם העובדה שאנו פועלים בעולם והאחריות הנגזרת מכך. התובנה הזו בקשר לדבר פעולותיו של האדם, מגלה את ההקשר הרחב של מעשיו. העובדה שאלוהים דורש את האדם ומעוניין ביחס איתו (אותה הצגנו בדף הראשון), גוררת שאיננו נבחנים רק לפי המצפון או האמונה בלבד: גם מעשינו נבחנים לאור 'הציפיה האלוהית' ותביעותיה מן האדם. במובן זה, המצוות הן המענה לדברי אלוהים, כמו גם מימוש הקשר עימו, למעשה מדובר ב'תכליות הרוחניות' שהמצוות משרתות.
בנקודה זו ראוי לשים לב שהמונח 'מצוות' מקבל כאן הקשר רחב יותר ומתייחס לכל אורחות החיים. היבט מרכזי בהיענות של האדם לאלוהים כולל בתוכו את המצוות במובנם המקורי, כמו גם את המחויבות להלכה ול'חוק': "אנו מאמינים שהיהודי מחויב לחוק אלוהי, ושאמות המידה המוחלטות שוכנות מעבר לאדם ולא בתוכו". אך ההלכה איננה נוגעת במכלול המעשים של האדם, וממילא המחויבות למעשים מתרחבת מעבר למושג המצוות המקובל.
אם כן, יוצא שעולם המעשים בכלל, ועולם המצוות וההלכה בפרט, מבטא את היענות האדם לקריאה של אלוהים. המצוות מזכירות לנו ביומיום את העובדה שאנו "דרים בשכנות לאלוהים", ומעצבות את חיינו בהתאם לנוכחות אלוהית זו. כמובן שיש משמעות מוסרית למעשיו של האדם, אך גם מעשי המוסר עצמם משקפים את הדרך שבה אלוהים מתייחס לאדם.
חשוב להדגיש שדברים אלו אינם באים כניגוד לפנימיות האדם, אלא כדרך למימוש של אותה הפנימיות. השל, שמנסח רבות לאורך הגותו את אופי הקשר בין אלוהים לאדם, רואה מצד אחד את החשיבות של המעשים הטובים גם ללא הכוונה; אך מדגיש גם ש"תכליתה של פעילות היא לחולל שינוי במהותה של הנשמה".
מתוך הקשר זה ניתן להתייחס לביקורת שיש להשל על ההלכה (שאותה לא הבאנו בדף), ולשם כך ניעזר בדבריו של דרור בונדי, שלאור הביקורת מדייק את ה"עימות" שיש בין תפיסת ההלכה השל לתפיסתו של הרב סולובייצ'יק:
"אכן, להשל ביקורת רבה על תפיסות הלכתיות רווחות, אך זאת נעוצה בטענתן לעליונות ההלכה, לבלעדיותה. לעומתן, מבקש השל לקדם את המונח "תורה" כמונח הכולל "אגדה" ו"הלכה". כך, למשל אמר בשיחה בעל פה עם תלמידים, תוך ביקורת ישירה על ספרו של הרב סולובייצ'יק:
'מעולם לא הייתה טיפולוגיה כזו ביהדות כ"איש ההלכה". היה – ועודנו – איש־תורה, המשלב הלכה ואגדה [...] בפולין זה היה ביטוי זר עבורי. הלכה אינה מונח כולל־כול, ולהשתמש בה ככזה משמע לצמצם את היהדות. "תורה" היא מילה מקיפה יותר'".
אם כן, הביקורת על ההלכה נובעת מהעובדה שהשל לא ממקם את ההלכה ב'ראש הפרמידה' של עולם היהדות. ההלכה, כמו האגדה, היא אבן בניין חשובה במבנה היהודי. אולם, כמו שאר האבנים, היא משרתת את המטרה העליונה של המפגש עם אלוהים, של היענות לקריאה שאינה מסתכמת בד' אמות של הלכה.
גם הרב ברקוביץ' רואה בהלכה רכיב חשוב במטרה הדתית העליונה של המפגש והקשר ביננו לבין הקב"ה ("החוויה הדתית הבסיסית היא חוויה של יחס בין אלוהים לאדם"). אך מפגש זה איננו רק עם החלק הרוחני שבאדם, אלא גם עם גופו, והמצוות הן המעשים שמחברים את ההיבט הפיזי של חיינו לאלוהים: "המצוות הקרויות פולחניות הן הדרך היחידה שבה היסוד הגופני באדם יכול להתכוונן אל אלוהים; באמצעותן יכול גם הגוף לדבוק באלוהים".
ככלל, היחס בין הגוף והנפש העסיק רבות את הרב ברקוביץ'. באחד הקטעים המוכרים בדבריו (שחלקים ממנו הובאו במקורות 2 ו 4 לעיל) הוא מציג את המצוות כמעין "טירונות" לגוף, שמרגילה את ההיבט הפיזי שבאדם לבצע מעשים בעלי משמעות מוסרית-רוחנית, בניגוד לטיבו הגשמי. הגוף אינו מתחנך בעזרת רעיונות ומחשבות פילוסופיות, אלא דרך המעשה. וכפי שצייר מוכשר אינו יכול להסתפק ב"התבוננות בציור", וצריך להתאמן רבות כדי לרכוש את מיומנות הציור; כך אדם דתי (ומוסרי) מרגיל את גופו להתנהל באופן שתואם את רצון האל (והמוסר). נאיבי לחשוב שהאדם יהיה מוסרי ללא האימון הגופני, ממש כשם שנאיבי לחשוב שצייר יצליח בלי להתאמן בציור על הקנבס ממש.
כפי שרמזנו, לצד החשיבות בעצם ה'מפגש', לרב לברקוביץ' חשוב גם לציין את התכליות המוסריות של התורה וההלכה. בדיון על כוחה ותפקידה של ההלכה, ברקוביץ' טוען שההלכה מתעצבת לאור ערכי המוסר כפי שהם משתקפים מהתורה בהסתמכות על הפסוקים "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום"; "ועשית הישר והטוב" וכו'. החוק האלוהי שניתן בסיני צריך להתממש בזמנים שונים ובמצבים מגוונים, ולכן "היא [התורה - נ.ה] משמיעה חוקים יחד עם קביעת ערכי מוסר כלליים יותר, ומשליכה את יהבה על המסורת שבעל פה שתגזור, תביע ותיישם את העקרונות הללו במציאות החיים האנושיים". כלומר, העקרונות הכלליים ניתנו בתורה, ודרך יישומם בפרטי החיים השונים מתבטאת בעזרת הפוסק והתורה שבעל פה. גם חלקו הגדול של "משל הטירונות" שראינו נועד להסביר את התכלית המוסרית שבקיום המצוות, כשרק לבסוף הוא משליך את טענותיו גם על ההיבט הדתי.
הרב ברקוביץ' במאמרו 'על הקדושה' מבטא היטב את המבט הכפול שהצגנו. מחד גיסא, חשוב לרב ברקוביץ' להדגיש ש"קדושה פירושה להיות עם אלוהים באמצעות עשיית רצונו", ולכן הוא מבליט את חשיבות ה'מפגש' בקיום המצוות; אולם מיד לאחר מכן הוא מדגיש כי "רצונו של אלוהים הוא שהאדם יפעל באופן מוסרי". קרי, ישנה הלימה ברורה בין המעשה הדתי לבין המעשה המוסרי, גם אם המניע שמאחורי המעשה יבדיל בין ה"מעשה המוסרי" ל"מעשה הקדוש".
אם כן, השל והרב ברקוביץ' מסכימים שאסור לעולם הרוחני להישאר כרעיון בלבד ועלינו להנכיח אותו בחיינו. שניהם גם מזדהים עם הרעיון שההלכה (או 'המצוות') מנכיחה את המפגש והקשר עם אלוהים. עם זאת, ההקשרים בהם דבריהם נאמרו מייצרים הבדל בדרך בה כל אחד סבור שההלכה עושה כן.
כפי שראינו הרב ברקוביץ' דן פעמים רבות ביחס בין המוסר להלכה. נדמה שהרב ברקוביץ' מדגיש שהמפגש בין האדם לאלוהיו מתרחש במסגרת החברתית והלאומית. ניסוחיו מבליטים את ההיבט המוסרי, וכן את העובדה שהלכה יכולה להתממש במלואה רק כשהעם נמצא בארצו. לעומתו, השל מדגיש שהמצוות נועדו לשרת "תכליות רוחניות". כמובן שיש בהלכה היבטים מוסריים, אולם תכלית זו מתממשת בעיקר באדם הפרטי ובמעשיו הפרטיים. השל ממעט להתייחס להלכה מנקודת המבט של הסדרת היחסים החברתיים ואף המדיניים, למרות הדגשתו את הרכיב המוסרי. גם הרב סולובייצ'יק ממעט להתייחס לפונקציות החברתיות והציבוריות הרחבות שעומדות בבסיס ההלכה, וננסה כעת לעמוד על גישתו.
גם אצל הרב סולובייצ'יק, ההלכה משמשת להיבטים שראינו עד כה (קדושה, מוסר, והנכחת העולם הרוחני במעשי היומיום). לצד זאת, עמידה על מיקום ההלכה בתוך המסגרת הרעיונית של ההוגים האחרים שראינו תבליט את ייחודיות ההלכה במשנת הגרי"ד. בזהירות מסוימת, ניתן לנסח את ההבדל בין הגרי"ד לבין השל והרב ברקוביץ' כך: בעוד ששני האחרונים מיקמו את גישתם להלכה בתוך (ומתוך) מסגרת עולמם המחשבתי, הרב סולובייצ'יק עיגן חלקים נרחבים מתפיסתו המחשבתית בתוך (ומתוך) עולמו ההלכתי.
במובן זה, נדמה כי הרב סולובייצ'יק העניק להלכה את המשקל המשמעותי ביותר מבין שלושת ההוגים. הגרי"ד חשב, הרגיש וחווה את עולמו דרך העולם ההלכתי והלמדני. פעמים רבות מספור הגרי"ד פותח בדיון הלכתי, אותו הוא ממשיג כחילוק למדני, ומשם "עולה" להיבט הרעיוני שברצונו להציג (ספרו 'על התשובה' לימים נוראים ממחיש זאת בצורה הרחבה ביותר).
כתמונת מראה לביקורת של השל על 'איש ההלכה' של הגרי"ד, גם הרב סולובייצ'יק ביקר את מקומה של ההלכה בהגותו של השל. לאחר שספרו של השל, 'השבת', יצא לאור, הגרי"ד תקף בחריפות את העובדה שבספר כמעט ואין אזכור של הלכות שבת ממש. כמובן שלפי הרב סולובייצ'יק, חלק מהותי מאופיה של השבת נגזר מפרטי דיני השבת וגדריהם - ספר שלא מתעסק בכך מפספס היבט יסודי ביותר בהבנת השבת.
אם כן, הגרי"ד ראה בהלכה גם מודל מחשבתי והגותי, ששיאו ב'איש ההלכה' המפורסם. דמות אידיאלית זו משלבת את תכונות החקר, הגילוי והכיבוש של 'איש הדעת'; ואת התחושות של הפליאה, הסוד והנסיגה של 'איש הדת'. עם זאת, לעומת 'איש הדת', השואף לעלות מתוך עולמנו הגשמי לעולמות עליונים, 'איש ההלכה' רואה בהלכה את הדרך להוריד את הנשגב והסתום לעולם החומרי: "על כן שינתה ההלכה את כיוון רוחו של איש הדת. במקום העריגה מלמטה למעלה, מאדמות לשמי תכלת... ההלכה עוסקת בתחתונים".
תפיסה זו רואה את ההלכה כהנכחה של הקדושה בהיבטים היומיומיים שבחיינו – בזמן, במקום, באוכל וביחס שבין האנשים: "כשאיש ההלכה נושא את עיניו אל האופק המערבי או המזרחי, ורואה דימדומי חמה בשקיעתה, את השחר בעלותו או זהרורי שמש בזריחתה, הרי הוא יודע, כי זריחה או שקיעה זו מחדשת בעדו דינים, חובות ומצוות". גם היחס המוסרי והחברתי נגזר מכך שההלכה שואפת להטביע את חותמה על המציאות הריאלית: "עבודת האלהים, על פי תפיסת ההלכה, מתקיימת (מלבד לימוד התורה) בגישום עקרונותיה בעולם הריאלי. אידיאלי הצדק הם עמודי האש להשקפת עולם זו". במובנים אלו (של קדושה ומוסר), ניתן להצביע על דמיון בין הגרי"ד לרב ברקוביץ' בדרך בה הם מתייחסים לקדושה.
לצד זאת, חשוב לשים לב שההלכה נוכחת במציאות לא רק ביישום החברתי והמציאותי. עוד קודם לכן, לגרי"ד חשוב להדגיש שאיש ההלכה דומה במובנים רבים למתמטיקאי: איש ההלכה מנסח טענות מופשטות ומבנים הלכתיים תיאורטיים, ורק לבסוף מחיל את המבנים הרעיוניים הללו על המציאות: "איש ההלכה כשהוא ניגש אל המציאות, הרי הוא בא ותורתו, שניתנה לו מסיני, בידו. מזדקק הוא לעולם בחוקים קבועים וכללים מוצקים". אם כן, ההלכה מקיפה את עולמו של 'איש ההלכה' בכך שהיא מהווה את ה'משקפיים' בם בוחנים את המציאות, גם מבחינה תיאורטית וגם מבחינה מעשית (ובמובן זה, גם המעשה המוסרי מתבצע במסגרת ההלכתית).
לסיכום, בדף זה ראינו שלהלכה יש היבט חשוב מאוד בהגותם של שלושת ההוגים הנזכרים. שלושתם רואים את ההלכה כהנכחה של ההיבט האלוהי במציאות, הן מצד הנכחת הקדושה במציאות, והן במימוש העולם המוסרי. וכמו כן, שלושתם מדגישים שאי אפשר להישאר רק בעולם הרוח, וישנה חשיבות מכרעת לכך שההלכה מתבטאת במעשים שמקיפים את כל חייו של האדם.
עם זאת, ראינו כמה הבדלים ביניהם. הגרי"ד רואה את ההלכה כמקיפה את עולמו של האדם הדתי; בעוד שהשל והרב ברקוביץ' מעמידים את ההלכה כחלק מ'אבני הבניין' של השקפתם (וחשוב להדגיש – ההלכה היא 'אבן בניין' חשובה מאד!). שני הוגים אלו גם רואים בהלכה עוד כלי משמעותי למימוש מושג ה'מפגש' שנוכח בהגותם (מושג שהגרי"ד פחות מתייחס אליו). הבדל משמעותי נוסף הוא שהרב ברקוביץ' תופס את ההלכה ככלי רחב יותר, שנועד להסדיר את היחסים החברתיים, הציבוריים והמדיניים, כשהיבט זה כמעט ואינו נוכח במשנתם של הגרי"ד והשל.
בשני דפי המקורות האחרונים נגענו ביסודות משנתם ההגותית של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, אברהם יהושע השל והרב אליעזר ברקוביץ'. בשני הדפים הבאים נעבור לדרך בה התייחסו הוגים אלו לסוגיות ולשאלות הדחופות שעלו בזמנם – היחס לשואה והיחס למדינת ישראל.