בדף הקרוב נסקור ממעוף הציפור את דמויותיהם של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, הרב אליעזר ברקוביץ' ואברהם יהושע השל. נבחן בקצרה את הביוגרפיה של כל אחד מהם לצד רעיונות יסודיים בהגותם, ונראה כי הם שלובים אחד בשני. באופן טבעי, בדף מבואי זה לא נעמיק בכל אספקט מתוך עולמם האישי וההגותי, אלא נזכיר את ציוני הדרך המרכזיים בעולמו של כל הוגה.
בנוסף, היכרות זו תאפשר ראיה של שלושת ההוגים בהקשר רחב יותר, שתאפשר לימוד מעמיק של שאר דפי המקורות. נציין כבר כעת כי נקודות הדמיון והשוני (הביוגרפיות והרוחניות) שנציג בפניכם, לצד המתח המפרה שיוצרת ההשוואה בין השלושה, היא זו שמהווה את המוטיבציה לדפי הלימוד שלפניכם. אני מקווה שלאחר דף המבוא, תהיו שותפים למוטיבציה זו גם כן.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק
ביוגרפיה
הרב יוסף דב (בער) הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד), נולד בעיירה פרוז'ני (כיום בבלארוס) בי"ב באדר תרס"ג (1903) לרב משה סולובייצ'יק (1879-1941), בנו של ר' חיים מבריסק (1820-1892), ולרבנית פסיה (1880-1967), בתו של הרב אליהו פיינשטיין (1842-1928). כבר בצעירותו נודע כעילוי, כאשר אביו היה המלמד העיקרי שלו במשך שנות נערותו. שנות לימוד אלו יצרו מערכת יחסים משמעותית בין הגרי"ד לאביו, אותו ראה כמורו ורבו. ההתפתחות של הגרי"ד בתוך שושלת בריסק, עם שיטת הלימוד המהפכנית בלימוד הגמרא, עיצבה חלק מהותי מיחסו של הגרי"ד אל ההלכה בפרט (עליה נרחיב בהמשך) ואת כתיבתו ההגותית בכלל.
מנגד, הגרי"ד הושפע גם מבית אימו, שלצד מחויבותו ללימוד תורה דגל בפתיחות ובסובלנות, תוך רכישת השכלה כללית רחבה. בגיל 22 החל ללמוד באוניברסיטת ברלין, שם למד בעיקר פילוסופיה, אך גם מתמטיקה, פיזיקה ופסיכולוגיה. ב-1932 קיבל את תואר הדוקטור, כשהדוקטורט שכתב עסק באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) של הרמן כהן. השכלתו הרחבה של הגרי"ד, והיכרותו העמוקה עם העולם הפילוסופי, ניכרות בהגותו ובכתביו, הכתובים בסגנון לירי ומשופעים באזכורים פילוסופיים וספרותיים.
במהלך שהותו בברלין למד שנה אחת בבית המדרש לרבנים בראשות הרב יחיאל יעקב וינברג ("השרידי אש", 1996-1885), והתקרב גם לרב חיים הלר (1960-1878), איתו יצר קשר מיוחד. מקומות אלו חשפו בפני הגרי"ד דמות אחרת של רב, הנטועה במסגרת עולם לימוד התורה, אך מכירה את שיטות המחקר האקדמיות.
בברלין פגש גם את אשתו, טוניה (לוויט) סולוביצ'יק (1967-1904), בהיותה סטודנטית לתואר בחינוך באוניברסיטת ינה שבגרמניה. הגרי"ד נישא לה בשנת 1931 בניגוד למקובל מרב בעל ייחוס כמוהו, לאור העובדה שלטוניה לא היו ייחוס או אמצעים רבים. הגרי"ד העריך אותה ושמע בעצותיה, ומערכת יחסים זו הייתה משמעותית עבורו מאין כמוה. בכמה מכתביו ניתן לראות את הערכתו הרבה לאשתו, כמו גם את בדידותו הגדולה וגעגועיו הרבים לאחר פטירתה.
ב-1932 היגר לארה"ב, שם בילה את רוב חייו הבוגרים ואת מרכז פועלו הרבני, החינוכי וההגותי. זמן קצר לאחר הגעתו הוא מונה לרב הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, תפקיד שהתמיד בו גם כשמונה לראש ישיבת רבינו יצחק אלחנן ('ישיבה אוניברסיטי') כמחליפו של אביו, בשנת 1941. הגרי"ד עמד בראש הישיבה במשך יותר מארבעים שנה, ושם הפיץ את עיקרי תורתו. שיעוריו החדים, מחשבתו הנועזת והיצירתיות הפרשנית הקנו לו שם ברחבי יהדות ארה"ב, ורבים הגיעו לשיעוריו ושמעו את דרשותיו. הגרי"ד ראה ערך בחינוך של כלל העם, הוא העביר שיעורים ל'בעלי בתים' וגם עמל על הקמת בית ספר כדי להטמיע את החינוך היהודי כבר מגיל צעיר. כמו כן, הגרי"ד היה פעיל מאוד ב'הסתדרות הרבנים של אמריקה' (RCA) ובשנת 1953 התמנה ליושב ראש וועדת ההלכה שלה.
למרות שבית גידולו של הגרי"ד הוא משפחת בריסק הליטאית, שרבים מתוכו התנגדו לציונות, ולמרות שבתחילה נמנה כחלק מהארגון הפוליטי הלא-ציוני 'אגודת ישראל'; הרב סולובייצ'יק בחר להצטרף לאחר השואה לתנועת 'המזרחי' הציונית דתית. מהלך זה מעיד, כדברי הרב שרלו, על "אומץ לב, רגישות היסטורית, אחריות עמוקה ויושר פנימי שאין כדוגמתם", מאחר שבמעשה זה ויתר גם על המעמד החרדי שיכל להיות לו כנצר למשפחת בריסק.
הרב סולובייצ'יק נפטר בחול המועד פסח, י"ח בניסן התשנ"ג (1993).
נקודות יסוד במחשבת הגרי"ד
הבנת הביוגרפיה משמעותית במיוחד במשנתו של הגרי"ד, לאור היסוד האקזיסטנציאליסטי (קיומי) שבכתביו. הגרי"ד התעסק רבות בטבע הקיום האנושי ובחוויותיו הפנימיות, ופעמים רבות ניתן לראות את התמקדותו בחוויותיו של האדם הדתי הן כנקודת מוצא בדבריו, והן כרכיב משמעותי בטיעוניו. אופיה של כתיבה זו הובילה גם לשיתוף חוויותיו האישיות, וניתן למצוא קטעים ביוגרפיים ווידויים אישיים רבים בתוך מהלך פילוסופי או הלכתי שהוא מציג. ממילא, רבים הטוענים שניתן ללמוד רבות על משנת הגרי"ד מתוך הביוגרפיה שלו.
דוגמא נוספת לחשיבות ההיכרות הביוגרפית היא העמידה על היסוד הדיאלקטי בהגות הרב סולובייצ'יק. במרכז החוויה הדתית, ואף במרכז ההוויה האנושית, הציב הגרי"ד את הדיאלקטיקה - המתח המתמיד בין שני קצוות, כשפעמים רבות אין דרך למצע בין הקצוות הללו. כך למשל מאפיין הגרי"ד את האדם: "האדם הוא יצור דיאלקטי. קרע פנימי חודר את אישיותו בכל אחד מרבדיה". המתח הדיאלקטי מתבטא ברבים מכתביו: ב'איש האמונה' ('איש ההדר' של פרק א' בבראשית, לעומת 'איש האמונה' של פרק ב'); ב'איש ההלכה' ('איש הדעת' לעומת 'איש הדת'), בחוויית הקרבה והריחוק של האדם מאלוהים, ועוד רבים. בדפי הלימוד בהמשך ניווכח ברכיב זה של הגותו.
את היסוד הדיאלקטי ניתן למצוא בשיטת הלימוד הבריסקאית, עליה התחנך הגרי"ד. שיטה זו מנסה להבחין בין שתי גישות יסודיות להבנתה של סוגיה מסוימת, כאשר כל צד חושף יסוד אחר בסוגיה, ושתיהן יחד יוצרות מכלול הבנה שלם יותר. הרב ציגלר טוען שלא רק עולמו הלמדני, אלא גם עולמו ההגותי של הגרי"ד הושפע עמוקות מגישה זו. וכך, "ניתן להתייחס לצמדים הדיאלקטיים כשני צדדיה של חקירה, כששני הצדדים לגיטימיים והכרחיים ויש צורך בשניהם על מנת להגיע להבנה הולמת של סוגיה בשלמותה".
במסגרת זו נציין רק עוד נקודת יסוד נוספת בדבריו, והיא תפיסת ההלכה של הגרי"ד. אנו נקדיש לכך דף מקורות שלם, אך נדגיש כבר כאן שהרב סולובייצ'יק ראה בהלכה רכיב מרכזי בעולמו של המאמין. לא רק מבחינה פרקטית מעשית, אלא גם מבחינה תפיסתית. בדומה ליסוד הדיאלקטי, גם הרכיב ההלכתי תופס חלק נכבד מהגותו, גם בכתביו המחשבתיים. המסה המפורסמת של הגרי"ד, 'איש ההלכה', פותחת צוהר לתפיסתו הייחודית של הגרי"ד את ההלכה, ולחוויה חובקת כל (רעיונית ומעשית) של האדם שומר ההלכה. הרכיב ההלכתי שבדבריו בולט עוד יותר על רקע התפיסות הדתיות בארצות הברית, שהעצימו את החוויה הדתית ואת הניסיון למסגר את הדת בחוויה האנושית, והפחיתו ממשקלה של ההלכה. רקע זה מעצים את הדגש הגדול שהרב סולובייצ'יק העניק להלכה בחיים הדתיים של האדם המאמין.
הרב אליעזר ברקוביץ'
ביוגרפיה
הרב אליעזר ברקוביץ' נולד בעיר אוראדיאה שבטרנסילבניה (כיום ברומניה), בי"ב אלול תרס"ח (1908) לדב בער ולברטה לבית קוש. בילדותו למד בבית ספר יהודי ששילב לימודי קודש לצד לימודי חול (דבר שהיה נדיר לאותה תקופה). בגיל 16 עבר ברקוביץ' לישיבה בפרנקפורט, ולצד השכלתו התורנית למד גם לימודים כלליים באופן עצמאי ביחד עם חבריו לישיבה.
ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1928, עבר לברלין, שם למד פילוסופיה באוניברסיטת ברלין, ושם השלים את לימודי הדוקטורט ב1933 בנושא "יום ודאיזם". במקביל, ברקוביץ' למד בבית המדרש לרבנים בראשות הרב יחיאל יעקב וינברג. בבית מדרש זה ספג הרב ברקוביץ' את עיקרי השקפת עולמו, ושם נרקמו יחסיו המיוחדים עם הרב וינברג, שכללה הערכה רבה בין השניים. לימים, הרב ברקוביץ' הוא זה שיציל את כתבי הרב וינברג ויעביר אותם לאירופה, וכתבים אלו יהפכו לשו"ת "שרידי אש" המפורסם. הרב ברקוביץ' הוסמך לרבנות בשנת 1934, וכיהן כרב בבית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר בברלין (פסטלוזי שטראסה שבשכונת שרלוטנבורג). גם בהמשך חייו (למעט בזמן שהותו בישראל), לכל מקום שהגיע שימש כרב הקהילה באזור מגוריו.
המשפחה הראשונה שאירחה את הרב ברקוביץ' כשהגיע לברלין הייתה משפחת ביקל, שם הכיר את אשתו לימים, סאלי. סמוך לתום לימודיו, בינואר 1933, התחתן עמה ונולדו להם שלושה ילדים: אברהם ושמשון, שנולדו עוד בגרמניה, ודב, שנולד בזמן שהותם בבריטניה.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, ועקב חשש מגירוש למזרח, הצליח הרב ברקוביץ' לשלוח את אשתו וילדיו ל'ביקור משפחה' אצל הורי אשתו בחיפה. הוא עצמו הצליח לברוח לאנגליה במרץ 1939, שם התאחד עם משפחתו ושם שהו בשנות המלחמה – בתחילה בלונדון, ולאחר מכן בלידס.
לאחר המלחמה עברה המשפחה לאוסטרליה (1946), ולאחר מספר שנים עברו לבוסטון (1950), בעקבות רצונו של הרב ברקוביץ' ב'סביבה יהודית' לשם גידול ילדיו. ב1958 עבר לשיקגו, שם הוזמן לעמוד בראש החוג לפילוסופיה ולמחשבת ישראל ב "Hebrew Theological College) H.T.C)" בסקוקי, שם שהה עד לעלייתו ארצה בשנת 1975. תקופה זו הייתה התקופה הפוריה ביותר בכתיבתו של הרב ברקוביץ'. ספרו המחשבתי המרכזי, "אלוהים אדם והיסטוריה" (1959), וכן ספרו ההלכתי החשוב "תנאי בנישואין ובגט" (1966) שנכתב בעקבות בקשת הרב וינברג, נכתבו בתקופה זו. גם ספרו המפורסם "אמונה לאחר השואה" (1973), שמתמודד באופן ישיר עם השאלות הנוקבות שהשואה העלתה, נכתב בזמן הזה. ככלל, הרב ברקוביץ' כתב בחייו 19 ספרים ועשרות מאמרים בהלכה, מחשבת ההלכה ופילוסופיה יהודית וכללית.
כאמור, בשנת 1975 עלה ברקוביץ' לארץ ישראל והתיישב בירושלים. במהלך זמן זה המשיך לכתוב ולפרסם ספרים ומאמרים, וכן העביר שיעורים בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים לתלמידים הבוגרים של ישיבת מרכז הרב. ברקוביץ' גר בירושלים עד לפטירתו, בשנת 1992.
נקודות יסוד במחשבתו של הרב ברקוביץ'
השילוב בין עולם התורה לבין העולם הפילוסופי, שהיה כה נוכח בחייו של ברקוביץ', נתן את אותותיו בכל כתביו. שילוב זה ניכר במיוחד בסוגת הכתיבה של 'מחשבת ההלכה', שהיוותה כר פורה לשילוב שתי הדיסציפלינות. בדומה לגרי"ד (שהבאנו לעיל), הרב ברקוביץ' ראה בהלכה אלמנט חשוב ויסודי בעולם היהודי. עם זאת, נדמה שעצם תפיסת ההלכה של הרב ברקוביץ' שונה למדי מתפיסת הרב סולובייצ'יק.
ברקוביץ' ראה את ההלכה לא כקטגוריה נפרדת מהמציאות, אלא כחוק שמשלב בין העקרונות האלוהיים הנצחיים, לבין הפרטים שמתקבלים בכל דור ודור, בהתאם לצרכי הזמן והמקום. "יש ביכולתה (של ההלכה, נ.ה) להתפתח בהדרגה ולאפשר שינויים זהירים כאשר חוקים מסוימים שלה נתפסים כמסכלים את מטרותיה הרחבות יותר של היהדות עצמה". הצורך בגמישות כוללת ביקורת על ה'קודיפיקציה' של ההלכה, קרי עריכת חוקי ההלכה וקיבוצם בספר מאוגד, דוגמת 'משנה תורה' או ה'שולחן ערוך'. לטענתו, הקודיפיקציה של ההלכה תרמה לקיבוע ההלכה, והקשתה על השינויים הנדרשים בהלכה.
לצד ההקשר ההלכתי, נדמה שנקודה חשובה נוספת בדבריו היא יסוד ה'מפגש' בין אלוהים ואדם, כנקודה הארכימדית שעליה תלויה האמונה והקשר עם הקב"ה. בניגוד לתפיסות אמוניותרווחות, הנשענות על ההיבט הרציונלי והפילוסופי, ברקוביץ' ממשיך את דרכו של "היהודי ביותר מבין הפילוסופים היהודיים", הלוא הוא ר' יהודה הלוי. וכך, ברקוביץ' מכונן את אמונתנו לא מכוח היקש לוגי או פילוסופי, אלא מכוח המפגש שהתרחש בין האדם ואלוהים: הן מפגשי הנביאים כיחידי סגולה, והן המפגש המכונן בהר סיני בין עם ישראל לאלוהים. ממילא, הדגשת רכיב אמוני זה מאפשר לנו להתייחס ל'מערכת היחסים' שיש לאלוהים עם האדם והעולם, בניגוד לדרך הרציונלית-פילוסופית הגוזרת שתיקה בכל הקשור להבנתנו את אלוהים. התייחסות זו היא גם טבעית יותר לדת, מאחר וכל התנ"ך מבסס את עצמו על מערכת יחסים זו – אלוהים תובע מאתנו לשמוע בקולו וללכת בדרכיו, מעניק ברכה במידה ועם ישראל נשמע לו ומעניש כשמתרחקים ממנו.
היבט חשוב נוסף בכתבי ברקוביץ' הוא התייחסותו המפורטת לאקטואליה: שאלות השעה בכלל וסוגיית השואה בפרט. הוא הוציא שני ספרים העוסקים בכך, "אמונה לאחר השואה" ו"עמו אנוכי בצרה". עוד בתקופת מלחמת העולם השניה הוציא את הספר "Between Yesterday and Tomorrow" – אוסף דרשות מתקופת השואה שעסקו בענייני השעה. ספרים אלו שיקפו הן את ההתמודדות עם המורכבות הגדולה שהשואה הציפה עבור היהדות, והן את הביקורת כלפי המערב והמוסר הנוצרי העומד בבסיסו. על רכיב זה בהגותו נרחיב בדף לימוד 4, שיתמקד בשואה.
אברהם יהושע השל
ביוגרפיה
אברהם יהושע השל נולד בוורשה בכ"ה בטבת תרס"ז (1907), למשפחה חסידית מיוחסת. הוא נקרא על שם סבא רבא של סבו, רבי אברהם יהושע השל מאפטא, ה'אוהב ישראל'. כצאצא של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב והבעל שם טוב מצד אימו, רבקה רייזל פרלוב; וכנצר למשפחת אדמו"רים מצד אביו, ר' משה מרדכי ממז'יבוז, השל נועד גם הוא להיות אדמו"ר.
ואכן, כבר מגיל צעיר אובחן השל כעילוי, וזכה למלמד פרטי. אולם, מלחמת העולם הראשונה שיבשה את שגרת חייהם של תושבי ורשה, ומחלת הטיפוס שהתפרצה בעת המלחמה גרמה למותו של ר' משה מרדכי, וליתמותו של השל מאביו, טרם מלאו עשור לחייו.
בעקבות מות אביו, דודו של השל מינה עבורו מלמד מקוצק, בעל אופי חסידי שונה לחלוטין. המטוטלת בין חסידות רוז'ין, מלאת האהבה, הרגש והעדינות אליה נחשף בילדותו, לבין תורת קוצק התובענית והנוקבת, יצרה סערה בנפשו של השל. עם זאת, המשיך השל בהכשרתו כאדמו"ר, ובגיל 16 קיבל הסמכה לרבנות. בזמן זה הוצע בפניו גם שידוך, אך השל התנגד ובתמיכת אמו השידוך בוטל. כאן המקום לציין שזרעי החשיבה והחוויה החסידית (המורכבת) שהוטמעו בילדותו של השל, ניכרות גם לאורך יצירתו והגותו של השל הבוגר.
המצוקה הרוחנית הובילה את השל לעולם ההשכלה. בגיל 18 הגיע לוילנה על מנת להשלים את לימודי הבגרות, ושם עסק גם בשירה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1927, נרשם השל ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. כל אותה העת השל התלבש כצעיר אירופאי, ללא הפאות החסידיות, אך המשיך לשמור מצוות.
מורכבות חייו הדתיים קיבלה גם ביטוי במוסדות בהם שהה. בד בבד עם לימודיו האקדמיים, למד השל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, מוסד ליברלי בו לימדו חנוך אלבק, ליאו בק ודמויות נוספות. בהמשך גם הלך ללמד בבית המדרש בפרנקפורט בראשות מרטין בובר, ולאחר מכן, עקב רדיפות הנאצים, אף החליף אותו כראש בית המדרש. כמו כן, בשנים אלו כתב את הדוקטורט שלו בנושא הנבואה.
בסוף אוקטובר 1938 גורש במפתיע בחזרה לפולין, וביולי 1939, חודש וחצי בלבד לפני פלישת הגרמנים, קיבל בעזרת יוליאן מורגנשטרן, נשיא היברו קולג' הרפורמי, ויזת הגירה לארצות הברית שהצילה את חייו. ואכן, לאחר שהות קצרה בלונדון, הגיע השל ב1940 לארצות הברית. אימו ושלוש מאחיותיו, לצד רבים ממשפחתו וחבריו, נרצחו בשואה.
עם הגעתו לארצות הברית, ועקב תחושת ההודיה על הצלתו מאירופה, החל השל ללמד ב"היברו יוניון קולג'" הרפורמי בסינסינטי. אולם, הזלזול במצוות הוביל אותו לעזוב לאחר חמש שנים, ובשנת 1945 החל ללמד בבית המדרש הקונסרבטיבי בניו יורק (JTS), ושימש כפרופסור לאתיקה יהודית ולקבלה. השל לימד שם עד מותו, למרות הסתייגות של שני הצדדים: ראשי המוסד שקבלו על "דרכו החסידית ומעורבותו החברתית", ומנגד השל שהתנגד לקלות הפסיקה הקונסרבטיבית.
ב1946, כשהשל נושק לשנת ה-40 לחייו, התחתן עם הפסנתרנית סילביה שטראוס. נולדה להם בת אחת, סוזנה השל, כיום פרופ' להיסטוריה, חוקרת יהדות, ודמות בולטת בהוצאת כתבי אביה. ב1950 ניסה השל לעלות לארץ וחיפש משרה אקדמית, אך (ככל הנראה) בעקבות התערבות אישית של פרופ' גרשום שלום דבר זה נמנע.
בתקופה שלאחר נישואיו יצאו לאור שני ספריו ההגותיים המרכזיים, "האדם אינו לבדו" (1951) ובן זוגו "אלוהים מבקש את האדם" (1955). בהקשר זה נציין גם את ספרו החשוב "תורה מן השמים באספקלריא של הדורות" (שני חלקים יצאו ב1972, החלק השלישי יצא לאחר מותו), המנסה לחשוף מחלוקת עמוקה בנושא "תורה מן השמים" בין בתי המדרש של ר' ישמעאל ור' עקיבא.
תורתו והגותו של השל הניעו אותו גם למעורבות חברתית עמוקה. מוכרת במיוחד ידידותו עם מרטין לותר קינג במלחמה למען זכויות השחורים בארה"ב, והליכתם המשותפת בראש צעדת המחאה עבור מאבק זה. לאחר הצעדה סיפר השל למשפחתו שחש קדושה במצעד, וכי "רגליו התפללו". ראוי לציון גם מאבקו נגד המלחמה בווייטנאם ולקידום שיח בין דתי, בעיקר בין נוצרים ויהודים.
השל נפטר מדום לב שבוע לפני יום הולדתו השישים ושישה, י"ח בטבת תשל"ג (1972).
נקודות יסוד במחשבתו של השל
כמו קודמיו, גם הגותו של השל מקבלת את עומקה ומורכבותה מהשילוב בין תורה לבין פילוסופיה, שילוב ומורכבות שמשתקף היטב גם בחייו הפרטיים. בנוסף, השילוב בין הנושאים הפילוסופיים לבין הסגנון הספרותי יצרו רובדי עומק נוספים, על אף ששילוב זה הקשה על קבלת כתביו הן בעולם בית המדרש הן בעולם האקדמיה. דרור בונדי יצא נגד טענות אלו וטען שבהגותו של השל קיימת צורת חשיבה חדשה לחלוטין, שזוקקת הנחות מוצא אחרות להבנת משנתו.
למרות המורכבות שבכתבי השל, נדמה שניתן להצביע על מושג מרכזי ששוזר רעיונות רבים בהגותו. כפי שניתן להבחין מהכותרת של שני ספריו המחשבתיים, ניתן להצביע על המפגש עם 'אל אכפתי' כרכיב היסודי בהגותו. אלו שמושג זה מזכיר להם את דברינו לעיל על הרב ברקוביץ' אינם טועים. ועם זאת, השל מטעין את המושג הזה במטענים שונים לחלוטין משל הרב ברקוביץ'.
השל מבאר את היחסים בין אלוהים ואדם כדיאלוג תמידי (גם בימינו אנו). יחסים אלו כוללים פניה של אלוהים כלפי האדם ופניה זו תובעת מענה מהאדם, כמו גם את עצם מערכת היחסים בין האדם לאלוהים. מעבר לכך, פניה זו מעידה על האכפתיות הגדולה של אלוהים כלפי עולמנו, כלפי כל אדם. זו אכפתיות ממשית, חוויית קיום בסיסית של האדם אשר אלוהים נוכח בחייו. לעומת זאת, ה'מפגש' אצל הרב ברקוביץ' מתמקד במפגש בין אלוהים ואדם בהיסטוריה, ולא כחוויה מכוננת של האדם הפרטי.
באופן זה מסביר השל את חוויית הנביאים במהלך הנבואה. הנבואה מאפשרת לנביא להיחשף לדרכו של אלוהים ורצונותיו. במילים אחרות, להכיר את העולם מנקודת מבטו של אלוהים. דוגמא נוספת לחשיבות יסוד זה הוא התפילה. בדומה לנבואה, גם התפילה היא דרך להכרת העולם מנקודת מבטו של אלוהים: "איננו יוצאים מגבולות העולם כאשר אנו מתפללים; אנו פשוט רואים את העולם בהקשר אחר. העצמי איננו כציר הגלגל, אלא כחישור המקשר בין ציר הגלגל לחישוקו. [...] אלוהים הוא המרכז שכלפיו נוטים הכוחות כולם". ניתן לומר כי נקודה זו היא אחת הנקודות הארכימדיות בהגותו של השל.
השוואה וסיכום
מי שקורא את שלוש הביוגרפיות של הגרי"ד, הרב ברקוביץ' והשל, לא יכול שלא לשים לב לנקודות הדמיון הרבות שביניהם. שלושתם גדלו במזרח אירופה בראשית המאה ה-20, שלושתם עברו לברלין ורכשו שם את השכלתם הכללית המרכזית, ושלושתם יצאו מגרמניה בשנות ה-30 של אותה מאה (כאשר הרב ברקוביץ' והשל נמלטו חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה). כמו כן, שלושתם הקימו את מרכז מפעלם התורני בארצות הברית, ומיקמו את עצמם כמנהיגים דתיים, אנשי רוח ופילוסופים.
ניתן לומר שהביוגרפיה הדומה יצרה (או שמא מעידה) על התמודדויות דומות בחייהם – היחס בין התורה לבין לימודי חול ופילוסופיה; אתגרי היהדות למול המודרנה; שאלת השואה; אתגרי הנהגה דתית של יהדות ארצות הברית (כגון התעצמות זרמי הרפורמים והקונסרבטיבים, והיחס בינם לבין האורתודוקסים; התבוללות, עליית רמת החיים של יהודי ארה"ב, ועוד); החיים כקהילה בגולה בתקופת הקמת מדינת ישראל וכו'. ההתמודדות עם סוגיות אלו היוו את הרקע לעשייתם, והניעו חלק גדול ממפעלם ההגותי והציבורי.
על אף הדמיון בין האתגרים של שלושתם, נדמה ששלושתם התייחסו והגיבו באופן שונה לאתגרים אלו. חותמה הלמדני וההלכתי של בריסק ניכרת בתורתו של הגרי"ד, כפי שעולם החסידות מהווה אבן יסוד בהגותו של השל. לא הרי תפיסת ההלכה והשינויים הנדרשים בה לפי הרב ברקוביץ', לעומת הדגשת יסודה הנצחי והמרכזי בעולמו של הרב סולובייצ'יק. דילמות רבות שהצגנו לעיל, נענו באופן שונה וייחודי על ידי כל אחד מהם, ומכאן ניתן לעמוד גם על חשיבות ההשוואה בין שלושתם.
ספרים ומחקרים רבים נכתבו על כל אחד מההוגים, וכמובן שסקירה מבואית זו לא נועדה לעיון מעמיק בכל אחת משלוש הדמויות שסקרנו. לצד זאת, אנו מקווים כי דף מבואי זה העניק היכרות בסיסית וראשונית עם שלושתם, אשר יאפשר להבין את ההקשר הרחב של דפי הלימוד הבאים.
בנוסף, היכרות זו תאפשר ראיה של שלושת ההוגים בהקשר רחב יותר, שתאפשר לימוד מעמיק של שאר דפי המקורות. נציין כבר כעת כי נקודות הדמיון והשוני (הביוגרפיות והרוחניות) שנציג בפניכם, לצד המתח המפרה שיוצרת ההשוואה בין השלושה, היא זו שמהווה את המוטיבציה לדפי הלימוד שלפניכם. אני מקווה שלאחר דף המבוא, תהיו שותפים למוטיבציה זו גם כן.
הרב יוסף דב סולובייצ'יק
ביוגרפיה
הרב יוסף דב (בער) הלוי סולובייצ'יק (הגרי"ד), נולד בעיירה פרוז'ני (כיום בבלארוס) בי"ב באדר תרס"ג (1903) לרב משה סולובייצ'יק (1879-1941), בנו של ר' חיים מבריסק (1820-1892), ולרבנית פסיה (1880-1967), בתו של הרב אליהו פיינשטיין (1842-1928). כבר בצעירותו נודע כעילוי, כאשר אביו היה המלמד העיקרי שלו במשך שנות נערותו. שנות לימוד אלו יצרו מערכת יחסים משמעותית בין הגרי"ד לאביו, אותו ראה כמורו ורבו. ההתפתחות של הגרי"ד בתוך שושלת בריסק, עם שיטת הלימוד המהפכנית בלימוד הגמרא, עיצבה חלק מהותי מיחסו של הגרי"ד אל ההלכה בפרט (עליה נרחיב בהמשך) ואת כתיבתו ההגותית בכלל.
מנגד, הגרי"ד הושפע גם מבית אימו, שלצד מחויבותו ללימוד תורה דגל בפתיחות ובסובלנות, תוך רכישת השכלה כללית רחבה. בגיל 22 החל ללמוד באוניברסיטת ברלין, שם למד בעיקר פילוסופיה, אך גם מתמטיקה, פיזיקה ופסיכולוגיה. ב-1932 קיבל את תואר הדוקטור, כשהדוקטורט שכתב עסק באפיסטמולוגיה (תורת ההכרה) של הרמן כהן. השכלתו הרחבה של הגרי"ד, והיכרותו העמוקה עם העולם הפילוסופי, ניכרות בהגותו ובכתביו, הכתובים בסגנון לירי ומשופעים באזכורים פילוסופיים וספרותיים.
במהלך שהותו בברלין למד שנה אחת בבית המדרש לרבנים בראשות הרב יחיאל יעקב וינברג ("השרידי אש", 1996-1885), והתקרב גם לרב חיים הלר (1960-1878), איתו יצר קשר מיוחד. מקומות אלו חשפו בפני הגרי"ד דמות אחרת של רב, הנטועה במסגרת עולם לימוד התורה, אך מכירה את שיטות המחקר האקדמיות.
בברלין פגש גם את אשתו, טוניה (לוויט) סולוביצ'יק (1967-1904), בהיותה סטודנטית לתואר בחינוך באוניברסיטת ינה שבגרמניה. הגרי"ד נישא לה בשנת 1931 בניגוד למקובל מרב בעל ייחוס כמוהו, לאור העובדה שלטוניה לא היו ייחוס או אמצעים רבים. הגרי"ד העריך אותה ושמע בעצותיה, ומערכת יחסים זו הייתה משמעותית עבורו מאין כמוה. בכמה מכתביו ניתן לראות את הערכתו הרבה לאשתו, כמו גם את בדידותו הגדולה וגעגועיו הרבים לאחר פטירתה.
ב-1932 היגר לארה"ב, שם בילה את רוב חייו הבוגרים ואת מרכז פועלו הרבני, החינוכי וההגותי. זמן קצר לאחר הגעתו הוא מונה לרב הקהילה האורתודוקסית בבוסטון, תפקיד שהתמיד בו גם כשמונה לראש ישיבת רבינו יצחק אלחנן ('ישיבה אוניברסיטי') כמחליפו של אביו, בשנת 1941. הגרי"ד עמד בראש הישיבה במשך יותר מארבעים שנה, ושם הפיץ את עיקרי תורתו. שיעוריו החדים, מחשבתו הנועזת והיצירתיות הפרשנית הקנו לו שם ברחבי יהדות ארה"ב, ורבים הגיעו לשיעוריו ושמעו את דרשותיו. הגרי"ד ראה ערך בחינוך של כלל העם, הוא העביר שיעורים ל'בעלי בתים' וגם עמל על הקמת בית ספר כדי להטמיע את החינוך היהודי כבר מגיל צעיר. כמו כן, הגרי"ד היה פעיל מאוד ב'הסתדרות הרבנים של אמריקה' (RCA) ובשנת 1953 התמנה ליושב ראש וועדת ההלכה שלה.
למרות שבית גידולו של הגרי"ד הוא משפחת בריסק הליטאית, שרבים מתוכו התנגדו לציונות, ולמרות שבתחילה נמנה כחלק מהארגון הפוליטי הלא-ציוני 'אגודת ישראל'; הרב סולובייצ'יק בחר להצטרף לאחר השואה לתנועת 'המזרחי' הציונית דתית. מהלך זה מעיד, כדברי הרב שרלו, על "אומץ לב, רגישות היסטורית, אחריות עמוקה ויושר פנימי שאין כדוגמתם", מאחר שבמעשה זה ויתר גם על המעמד החרדי שיכל להיות לו כנצר למשפחת בריסק.
הרב סולובייצ'יק נפטר בחול המועד פסח, י"ח בניסן התשנ"ג (1993).
נקודות יסוד במחשבת הגרי"ד
הבנת הביוגרפיה משמעותית במיוחד במשנתו של הגרי"ד, לאור היסוד האקזיסטנציאליסטי (קיומי) שבכתביו. הגרי"ד התעסק רבות בטבע הקיום האנושי ובחוויותיו הפנימיות, ופעמים רבות ניתן לראות את התמקדותו בחוויותיו של האדם הדתי הן כנקודת מוצא בדבריו, והן כרכיב משמעותי בטיעוניו. אופיה של כתיבה זו הובילה גם לשיתוף חוויותיו האישיות, וניתן למצוא קטעים ביוגרפיים ווידויים אישיים רבים בתוך מהלך פילוסופי או הלכתי שהוא מציג. ממילא, רבים הטוענים שניתן ללמוד רבות על משנת הגרי"ד מתוך הביוגרפיה שלו.
דוגמא נוספת לחשיבות ההיכרות הביוגרפית היא העמידה על היסוד הדיאלקטי בהגות הרב סולובייצ'יק. במרכז החוויה הדתית, ואף במרכז ההוויה האנושית, הציב הגרי"ד את הדיאלקטיקה - המתח המתמיד בין שני קצוות, כשפעמים רבות אין דרך למצע בין הקצוות הללו. כך למשל מאפיין הגרי"ד את האדם: "האדם הוא יצור דיאלקטי. קרע פנימי חודר את אישיותו בכל אחד מרבדיה". המתח הדיאלקטי מתבטא ברבים מכתביו: ב'איש האמונה' ('איש ההדר' של פרק א' בבראשית, לעומת 'איש האמונה' של פרק ב'); ב'איש ההלכה' ('איש הדעת' לעומת 'איש הדת'), בחוויית הקרבה והריחוק של האדם מאלוהים, ועוד רבים. בדפי הלימוד בהמשך ניווכח ברכיב זה של הגותו.
את היסוד הדיאלקטי ניתן למצוא בשיטת הלימוד הבריסקאית, עליה התחנך הגרי"ד. שיטה זו מנסה להבחין בין שתי גישות יסודיות להבנתה של סוגיה מסוימת, כאשר כל צד חושף יסוד אחר בסוגיה, ושתיהן יחד יוצרות מכלול הבנה שלם יותר. הרב ציגלר טוען שלא רק עולמו הלמדני, אלא גם עולמו ההגותי של הגרי"ד הושפע עמוקות מגישה זו. וכך, "ניתן להתייחס לצמדים הדיאלקטיים כשני צדדיה של חקירה, כששני הצדדים לגיטימיים והכרחיים ויש צורך בשניהם על מנת להגיע להבנה הולמת של סוגיה בשלמותה".
במסגרת זו נציין רק עוד נקודת יסוד נוספת בדבריו, והיא תפיסת ההלכה של הגרי"ד. אנו נקדיש לכך דף מקורות שלם, אך נדגיש כבר כאן שהרב סולובייצ'יק ראה בהלכה רכיב מרכזי בעולמו של המאמין. לא רק מבחינה פרקטית מעשית, אלא גם מבחינה תפיסתית. בדומה ליסוד הדיאלקטי, גם הרכיב ההלכתי תופס חלק נכבד מהגותו, גם בכתביו המחשבתיים. המסה המפורסמת של הגרי"ד, 'איש ההלכה', פותחת צוהר לתפיסתו הייחודית של הגרי"ד את ההלכה, ולחוויה חובקת כל (רעיונית ומעשית) של האדם שומר ההלכה. הרכיב ההלכתי שבדבריו בולט עוד יותר על רקע התפיסות הדתיות בארצות הברית, שהעצימו את החוויה הדתית ואת הניסיון למסגר את הדת בחוויה האנושית, והפחיתו ממשקלה של ההלכה. רקע זה מעצים את הדגש הגדול שהרב סולובייצ'יק העניק להלכה בחיים הדתיים של האדם המאמין.
הרב אליעזר ברקוביץ'
ביוגרפיה
הרב אליעזר ברקוביץ' נולד בעיר אוראדיאה שבטרנסילבניה (כיום ברומניה), בי"ב אלול תרס"ח (1908) לדב בער ולברטה לבית קוש. בילדותו למד בבית ספר יהודי ששילב לימודי קודש לצד לימודי חול (דבר שהיה נדיר לאותה תקופה). בגיל 16 עבר ברקוביץ' לישיבה בפרנקפורט, ולצד השכלתו התורנית למד גם לימודים כלליים באופן עצמאי ביחד עם חבריו לישיבה.
ארבע שנים לאחר מכן, בשנת 1928, עבר לברלין, שם למד פילוסופיה באוניברסיטת ברלין, ושם השלים את לימודי הדוקטורט ב1933 בנושא "יום ודאיזם". במקביל, ברקוביץ' למד בבית המדרש לרבנים בראשות הרב יחיאל יעקב וינברג. בבית מדרש זה ספג הרב ברקוביץ' את עיקרי השקפת עולמו, ושם נרקמו יחסיו המיוחדים עם הרב וינברג, שכללה הערכה רבה בין השניים. לימים, הרב ברקוביץ' הוא זה שיציל את כתבי הרב וינברג ויעביר אותם לאירופה, וכתבים אלו יהפכו לשו"ת "שרידי אש" המפורסם. הרב ברקוביץ' הוסמך לרבנות בשנת 1934, וכיהן כרב בבית הכנסת האורתודוקסי הגדול ביותר בברלין (פסטלוזי שטראסה שבשכונת שרלוטנבורג). גם בהמשך חייו (למעט בזמן שהותו בישראל), לכל מקום שהגיע שימש כרב הקהילה באזור מגוריו.
המשפחה הראשונה שאירחה את הרב ברקוביץ' כשהגיע לברלין הייתה משפחת ביקל, שם הכיר את אשתו לימים, סאלי. סמוך לתום לימודיו, בינואר 1933, התחתן עמה ונולדו להם שלושה ילדים: אברהם ושמשון, שנולדו עוד בגרמניה, ודב, שנולד בזמן שהותם בבריטניה.
זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, ועקב חשש מגירוש למזרח, הצליח הרב ברקוביץ' לשלוח את אשתו וילדיו ל'ביקור משפחה' אצל הורי אשתו בחיפה. הוא עצמו הצליח לברוח לאנגליה במרץ 1939, שם התאחד עם משפחתו ושם שהו בשנות המלחמה – בתחילה בלונדון, ולאחר מכן בלידס.
לאחר המלחמה עברה המשפחה לאוסטרליה (1946), ולאחר מספר שנים עברו לבוסטון (1950), בעקבות רצונו של הרב ברקוביץ' ב'סביבה יהודית' לשם גידול ילדיו. ב1958 עבר לשיקגו, שם הוזמן לעמוד בראש החוג לפילוסופיה ולמחשבת ישראל ב "Hebrew Theological College) H.T.C)" בסקוקי, שם שהה עד לעלייתו ארצה בשנת 1975. תקופה זו הייתה התקופה הפוריה ביותר בכתיבתו של הרב ברקוביץ'. ספרו המחשבתי המרכזי, "אלוהים אדם והיסטוריה" (1959), וכן ספרו ההלכתי החשוב "תנאי בנישואין ובגט" (1966) שנכתב בעקבות בקשת הרב וינברג, נכתבו בתקופה זו. גם ספרו המפורסם "אמונה לאחר השואה" (1973), שמתמודד באופן ישיר עם השאלות הנוקבות שהשואה העלתה, נכתב בזמן הזה. ככלל, הרב ברקוביץ' כתב בחייו 19 ספרים ועשרות מאמרים בהלכה, מחשבת ההלכה ופילוסופיה יהודית וכללית.
כאמור, בשנת 1975 עלה ברקוביץ' לארץ ישראל והתיישב בירושלים. במהלך זמן זה המשיך לכתוב ולפרסם ספרים ומאמרים, וכן העביר שיעורים בפילוסופיה יהודית של ימי הביניים לתלמידים הבוגרים של ישיבת מרכז הרב. ברקוביץ' גר בירושלים עד לפטירתו, בשנת 1992.
נקודות יסוד במחשבתו של הרב ברקוביץ'
השילוב בין עולם התורה לבין העולם הפילוסופי, שהיה כה נוכח בחייו של ברקוביץ', נתן את אותותיו בכל כתביו. שילוב זה ניכר במיוחד בסוגת הכתיבה של 'מחשבת ההלכה', שהיוותה כר פורה לשילוב שתי הדיסציפלינות. בדומה לגרי"ד (שהבאנו לעיל), הרב ברקוביץ' ראה בהלכה אלמנט חשוב ויסודי בעולם היהודי. עם זאת, נדמה שעצם תפיסת ההלכה של הרב ברקוביץ' שונה למדי מתפיסת הרב סולובייצ'יק.
ברקוביץ' ראה את ההלכה לא כקטגוריה נפרדת מהמציאות, אלא כחוק שמשלב בין העקרונות האלוהיים הנצחיים, לבין הפרטים שמתקבלים בכל דור ודור, בהתאם לצרכי הזמן והמקום. "יש ביכולתה (של ההלכה, נ.ה) להתפתח בהדרגה ולאפשר שינויים זהירים כאשר חוקים מסוימים שלה נתפסים כמסכלים את מטרותיה הרחבות יותר של היהדות עצמה". הצורך בגמישות כוללת ביקורת על ה'קודיפיקציה' של ההלכה, קרי עריכת חוקי ההלכה וקיבוצם בספר מאוגד, דוגמת 'משנה תורה' או ה'שולחן ערוך'. לטענתו, הקודיפיקציה של ההלכה תרמה לקיבוע ההלכה, והקשתה על השינויים הנדרשים בהלכה.
לצד ההקשר ההלכתי, נדמה שנקודה חשובה נוספת בדבריו היא יסוד ה'מפגש' בין אלוהים ואדם, כנקודה הארכימדית שעליה תלויה האמונה והקשר עם הקב"ה. בניגוד לתפיסות אמוניותרווחות, הנשענות על ההיבט הרציונלי והפילוסופי, ברקוביץ' ממשיך את דרכו של "היהודי ביותר מבין הפילוסופים היהודיים", הלוא הוא ר' יהודה הלוי. וכך, ברקוביץ' מכונן את אמונתנו לא מכוח היקש לוגי או פילוסופי, אלא מכוח המפגש שהתרחש בין האדם ואלוהים: הן מפגשי הנביאים כיחידי סגולה, והן המפגש המכונן בהר סיני בין עם ישראל לאלוהים. ממילא, הדגשת רכיב אמוני זה מאפשר לנו להתייחס ל'מערכת היחסים' שיש לאלוהים עם האדם והעולם, בניגוד לדרך הרציונלית-פילוסופית הגוזרת שתיקה בכל הקשור להבנתנו את אלוהים. התייחסות זו היא גם טבעית יותר לדת, מאחר וכל התנ"ך מבסס את עצמו על מערכת יחסים זו – אלוהים תובע מאתנו לשמוע בקולו וללכת בדרכיו, מעניק ברכה במידה ועם ישראל נשמע לו ומעניש כשמתרחקים ממנו.
היבט חשוב נוסף בכתבי ברקוביץ' הוא התייחסותו המפורטת לאקטואליה: שאלות השעה בכלל וסוגיית השואה בפרט. הוא הוציא שני ספרים העוסקים בכך, "אמונה לאחר השואה" ו"עמו אנוכי בצרה". עוד בתקופת מלחמת העולם השניה הוציא את הספר "Between Yesterday and Tomorrow" – אוסף דרשות מתקופת השואה שעסקו בענייני השעה. ספרים אלו שיקפו הן את ההתמודדות עם המורכבות הגדולה שהשואה הציפה עבור היהדות, והן את הביקורת כלפי המערב והמוסר הנוצרי העומד בבסיסו. על רכיב זה בהגותו נרחיב בדף לימוד 4, שיתמקד בשואה.
אברהם יהושע השל
ביוגרפיה
אברהם יהושע השל נולד בוורשה בכ"ה בטבת תרס"ז (1907), למשפחה חסידית מיוחסת. הוא נקרא על שם סבא רבא של סבו, רבי אברהם יהושע השל מאפטא, ה'אוהב ישראל'. כצאצא של ר' לוי יצחק מברדיצ'ב והבעל שם טוב מצד אימו, רבקה רייזל פרלוב; וכנצר למשפחת אדמו"רים מצד אביו, ר' משה מרדכי ממז'יבוז, השל נועד גם הוא להיות אדמו"ר.
ואכן, כבר מגיל צעיר אובחן השל כעילוי, וזכה למלמד פרטי. אולם, מלחמת העולם הראשונה שיבשה את שגרת חייהם של תושבי ורשה, ומחלת הטיפוס שהתפרצה בעת המלחמה גרמה למותו של ר' משה מרדכי, וליתמותו של השל מאביו, טרם מלאו עשור לחייו.
בעקבות מות אביו, דודו של השל מינה עבורו מלמד מקוצק, בעל אופי חסידי שונה לחלוטין. המטוטלת בין חסידות רוז'ין, מלאת האהבה, הרגש והעדינות אליה נחשף בילדותו, לבין תורת קוצק התובענית והנוקבת, יצרה סערה בנפשו של השל. עם זאת, המשיך השל בהכשרתו כאדמו"ר, ובגיל 16 קיבל הסמכה לרבנות. בזמן זה הוצע בפניו גם שידוך, אך השל התנגד ובתמיכת אמו השידוך בוטל. כאן המקום לציין שזרעי החשיבה והחוויה החסידית (המורכבת) שהוטמעו בילדותו של השל, ניכרות גם לאורך יצירתו והגותו של השל הבוגר.
המצוקה הרוחנית הובילה את השל לעולם ההשכלה. בגיל 18 הגיע לוילנה על מנת להשלים את לימודי הבגרות, ושם עסק גם בשירה. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1927, נרשם השל ללימודי פילוסופיה באוניברסיטת ברלין. כל אותה העת השל התלבש כצעיר אירופאי, ללא הפאות החסידיות, אך המשיך לשמור מצוות.
מורכבות חייו הדתיים קיבלה גם ביטוי במוסדות בהם שהה. בד בבד עם לימודיו האקדמיים, למד השל בבית המדרש הגבוה ללימודי יהדות, מוסד ליברלי בו לימדו חנוך אלבק, ליאו בק ודמויות נוספות. בהמשך גם הלך ללמד בבית המדרש בפרנקפורט בראשות מרטין בובר, ולאחר מכן, עקב רדיפות הנאצים, אף החליף אותו כראש בית המדרש. כמו כן, בשנים אלו כתב את הדוקטורט שלו בנושא הנבואה.
בסוף אוקטובר 1938 גורש במפתיע בחזרה לפולין, וביולי 1939, חודש וחצי בלבד לפני פלישת הגרמנים, קיבל בעזרת יוליאן מורגנשטרן, נשיא היברו קולג' הרפורמי, ויזת הגירה לארצות הברית שהצילה את חייו. ואכן, לאחר שהות קצרה בלונדון, הגיע השל ב1940 לארצות הברית. אימו ושלוש מאחיותיו, לצד רבים ממשפחתו וחבריו, נרצחו בשואה.
עם הגעתו לארצות הברית, ועקב תחושת ההודיה על הצלתו מאירופה, החל השל ללמד ב"היברו יוניון קולג'" הרפורמי בסינסינטי. אולם, הזלזול במצוות הוביל אותו לעזוב לאחר חמש שנים, ובשנת 1945 החל ללמד בבית המדרש הקונסרבטיבי בניו יורק (JTS), ושימש כפרופסור לאתיקה יהודית ולקבלה. השל לימד שם עד מותו, למרות הסתייגות של שני הצדדים: ראשי המוסד שקבלו על "דרכו החסידית ומעורבותו החברתית", ומנגד השל שהתנגד לקלות הפסיקה הקונסרבטיבית.
ב1946, כשהשל נושק לשנת ה-40 לחייו, התחתן עם הפסנתרנית סילביה שטראוס. נולדה להם בת אחת, סוזנה השל, כיום פרופ' להיסטוריה, חוקרת יהדות, ודמות בולטת בהוצאת כתבי אביה. ב1950 ניסה השל לעלות לארץ וחיפש משרה אקדמית, אך (ככל הנראה) בעקבות התערבות אישית של פרופ' גרשום שלום דבר זה נמנע.
בתקופה שלאחר נישואיו יצאו לאור שני ספריו ההגותיים המרכזיים, "האדם אינו לבדו" (1951) ובן זוגו "אלוהים מבקש את האדם" (1955). בהקשר זה נציין גם את ספרו החשוב "תורה מן השמים באספקלריא של הדורות" (שני חלקים יצאו ב1972, החלק השלישי יצא לאחר מותו), המנסה לחשוף מחלוקת עמוקה בנושא "תורה מן השמים" בין בתי המדרש של ר' ישמעאל ור' עקיבא.
תורתו והגותו של השל הניעו אותו גם למעורבות חברתית עמוקה. מוכרת במיוחד ידידותו עם מרטין לותר קינג במלחמה למען זכויות השחורים בארה"ב, והליכתם המשותפת בראש צעדת המחאה עבור מאבק זה. לאחר הצעדה סיפר השל למשפחתו שחש קדושה במצעד, וכי "רגליו התפללו". ראוי לציון גם מאבקו נגד המלחמה בווייטנאם ולקידום שיח בין דתי, בעיקר בין נוצרים ויהודים.
השל נפטר מדום לב שבוע לפני יום הולדתו השישים ושישה, י"ח בטבת תשל"ג (1972).
נקודות יסוד במחשבתו של השל
כמו קודמיו, גם הגותו של השל מקבלת את עומקה ומורכבותה מהשילוב בין תורה לבין פילוסופיה, שילוב ומורכבות שמשתקף היטב גם בחייו הפרטיים. בנוסף, השילוב בין הנושאים הפילוסופיים לבין הסגנון הספרותי יצרו רובדי עומק נוספים, על אף ששילוב זה הקשה על קבלת כתביו הן בעולם בית המדרש הן בעולם האקדמיה. דרור בונדי יצא נגד טענות אלו וטען שבהגותו של השל קיימת צורת חשיבה חדשה לחלוטין, שזוקקת הנחות מוצא אחרות להבנת משנתו.
למרות המורכבות שבכתבי השל, נדמה שניתן להצביע על מושג מרכזי ששוזר רעיונות רבים בהגותו. כפי שניתן להבחין מהכותרת של שני ספריו המחשבתיים, ניתן להצביע על המפגש עם 'אל אכפתי' כרכיב היסודי בהגותו. אלו שמושג זה מזכיר להם את דברינו לעיל על הרב ברקוביץ' אינם טועים. ועם זאת, השל מטעין את המושג הזה במטענים שונים לחלוטין משל הרב ברקוביץ'.
השל מבאר את היחסים בין אלוהים ואדם כדיאלוג תמידי (גם בימינו אנו). יחסים אלו כוללים פניה של אלוהים כלפי האדם ופניה זו תובעת מענה מהאדם, כמו גם את עצם מערכת היחסים בין האדם לאלוהים. מעבר לכך, פניה זו מעידה על האכפתיות הגדולה של אלוהים כלפי עולמנו, כלפי כל אדם. זו אכפתיות ממשית, חוויית קיום בסיסית של האדם אשר אלוהים נוכח בחייו. לעומת זאת, ה'מפגש' אצל הרב ברקוביץ' מתמקד במפגש בין אלוהים ואדם בהיסטוריה, ולא כחוויה מכוננת של האדם הפרטי.
באופן זה מסביר השל את חוויית הנביאים במהלך הנבואה. הנבואה מאפשרת לנביא להיחשף לדרכו של אלוהים ורצונותיו. במילים אחרות, להכיר את העולם מנקודת מבטו של אלוהים. דוגמא נוספת לחשיבות יסוד זה הוא התפילה. בדומה לנבואה, גם התפילה היא דרך להכרת העולם מנקודת מבטו של אלוהים: "איננו יוצאים מגבולות העולם כאשר אנו מתפללים; אנו פשוט רואים את העולם בהקשר אחר. העצמי איננו כציר הגלגל, אלא כחישור המקשר בין ציר הגלגל לחישוקו. [...] אלוהים הוא המרכז שכלפיו נוטים הכוחות כולם". ניתן לומר כי נקודה זו היא אחת הנקודות הארכימדיות בהגותו של השל.
השוואה וסיכום
מי שקורא את שלוש הביוגרפיות של הגרי"ד, הרב ברקוביץ' והשל, לא יכול שלא לשים לב לנקודות הדמיון הרבות שביניהם. שלושתם גדלו במזרח אירופה בראשית המאה ה-20, שלושתם עברו לברלין ורכשו שם את השכלתם הכללית המרכזית, ושלושתם יצאו מגרמניה בשנות ה-30 של אותה מאה (כאשר הרב ברקוביץ' והשל נמלטו חודשים ספורים לפני פרוץ המלחמה). כמו כן, שלושתם הקימו את מרכז מפעלם התורני בארצות הברית, ומיקמו את עצמם כמנהיגים דתיים, אנשי רוח ופילוסופים.
ניתן לומר שהביוגרפיה הדומה יצרה (או שמא מעידה) על התמודדויות דומות בחייהם – היחס בין התורה לבין לימודי חול ופילוסופיה; אתגרי היהדות למול המודרנה; שאלת השואה; אתגרי הנהגה דתית של יהדות ארצות הברית (כגון התעצמות זרמי הרפורמים והקונסרבטיבים, והיחס בינם לבין האורתודוקסים; התבוללות, עליית רמת החיים של יהודי ארה"ב, ועוד); החיים כקהילה בגולה בתקופת הקמת מדינת ישראל וכו'. ההתמודדות עם סוגיות אלו היוו את הרקע לעשייתם, והניעו חלק גדול ממפעלם ההגותי והציבורי.
על אף הדמיון בין האתגרים של שלושתם, נדמה ששלושתם התייחסו והגיבו באופן שונה לאתגרים אלו. חותמה הלמדני וההלכתי של בריסק ניכרת בתורתו של הגרי"ד, כפי שעולם החסידות מהווה אבן יסוד בהגותו של השל. לא הרי תפיסת ההלכה והשינויים הנדרשים בה לפי הרב ברקוביץ', לעומת הדגשת יסודה הנצחי והמרכזי בעולמו של הרב סולובייצ'יק. דילמות רבות שהצגנו לעיל, נענו באופן שונה וייחודי על ידי כל אחד מהם, ומכאן ניתן לעמוד גם על חשיבות ההשוואה בין שלושתם.
ספרים ומחקרים רבים נכתבו על כל אחד מההוגים, וכמובן שסקירה מבואית זו לא נועדה לעיון מעמיק בכל אחת משלוש הדמויות שסקרנו. לצד זאת, אנו מקווים כי דף מבואי זה העניק היכרות בסיסית וראשונית עם שלושתם, אשר יאפשר להבין את ההקשר הרחב של דפי הלימוד הבאים.