משנה ברורה סימן נב
(א) אם בא - אבל לכתחלה ראוי לבוא לבהכ"נ בהשכמה כדי שלא יצטרך לדלג [א] כי כתבו הספרים שהמגיד הזהיר לבית יוסף לבוא לבהכ"נ בהשכמה כדי שיוכל להתפלל כסדר ולא בדילוג כי העושה כן מהפך הצינורות והרבה אנשי מעשה נוהגים להתפלל כסדר מטעם זה אפילו אם אחרו לבוא לבהכ"נ אבל בתשובת חכם צבי סימן ל"ו כתב שמה שכתב בספר הזהר שיש להתפלל על הסדר היינו כשאינו מתפלל עם הצבור אבל אם איחר לבוא לבהכ"נ ובא כשהצבור מתפללין כו"ע מודו דידלג כדי להתפלל בצבור וכ"פ הפר"ח בסימן נו"ן ואפילו [ב] מי שאינו רגיל להתפלל עם הצבור בתמידות שאינו משכים כ"כ מ"מ אם אירע לו איזה פעם שבא לבהכ"נ ומצא להצבור בסוף פסוקי דזמרה יעשה כמו שכתב בשו"ע דעכ"פ יש לו לזכות בפעם זה להתפלל עם הצבור ועיין בשע"ת דדוקא אם יוכל לומר עכ"פ ב"ש ואשרי וישתבח ועיין מה שכתבנו לקמן בשם המשכנות יעקב:
(א) אם בא - אבל לכתחלה ראוי לבוא לבהכ"נ בהשכמה כדי שלא יצטרך לדלג [א] כי כתבו הספרים שהמגיד הזהיר לבית יוסף לבוא לבהכ"נ בהשכמה כדי שיוכל להתפלל כסדר ולא בדילוג כי העושה כן מהפך הצינורות והרבה אנשי מעשה נוהגים להתפלל כסדר מטעם זה אפילו אם אחרו לבוא לבהכ"נ אבל בתשובת חכם צבי סימן ל"ו כתב שמה שכתב בספר הזהר שיש להתפלל על הסדר היינו כשאינו מתפלל עם הצבור אבל אם איחר לבוא לבהכ"נ ובא כשהצבור מתפללין כו"ע מודו דידלג כדי להתפלל בצבור וכ"פ הפר"ח בסימן נו"ן ואפילו [ב] מי שאינו רגיל להתפלל עם הצבור בתמידות שאינו משכים כ"כ מ"מ אם אירע לו איזה פעם שבא לבהכ"נ ומצא להצבור בסוף פסוקי דזמרה יעשה כמו שכתב בשו"ע דעכ"פ יש לו לזכות בפעם זה להתפלל עם הצבור ועיין בשע"ת דדוקא אם יוכל לומר עכ"פ ב"ש ואשרי וישתבח ועיין מה שכתבנו לקמן בשם המשכנות יעקב:
משנה ברורה סימן נה
(ד) גדולים - עיין פר"ח סימן ס"ט שקרא ערער על המקומות שנוהגין שהקטן אומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו דשלא כדין הם עושים ואפילו אם יש עשרה אנשים גדולים חוץ ממנו ועיין בפמ"ג שם שמצדד ג"כ להחמיר בזה לכתחלה. כתב בהלק"ט סי' מ"ח כששנים או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל אחד תוך כדי דיבור יענה עם הראשון או עם האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל אחד ואחד. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף ליו"ד ולכל דבר שבקדושה עיין בתשובת חכם צבי סי' ס"ג ובספר עיקרי דינים מה שכתב בענין זה:
(ד) גדולים - עיין פר"ח סימן ס"ט שקרא ערער על המקומות שנוהגין שהקטן אומר קדיש וברכו והקהל עונים אחריו דשלא כדין הם עושים ואפילו אם יש עשרה אנשים גדולים חוץ ממנו ועיין בפמ"ג שם שמצדד ג"כ להחמיר בזה לכתחלה. כתב בהלק"ט סי' מ"ח כששנים או ג' אומרים קדיש יחד ואחד מקדים אם באים כל אחד תוך כדי דיבור יענה עם הראשון או עם האחרון אמן ויעלה לכולם ואם יש הפסק יענה על כל אחד ואחד. אדם הנוצר ע"י ספר יצירה אם מצטרף ליו"ד ולכל דבר שבקדושה עיין בתשובת חכם צבי סי' ס"ג ובספר עיקרי דינים מה שכתב בענין זה:
שו"ת חכם צבי סימן סג
וזה השבתי שנית להחכם הנזכר על הענין האמור.
אהובי ה"ה ה"י אד"ש דברות קדשך הגיעוני מגמת פניהם לחזק ידי הקונדריס הראשון ולהסיר הפקפוקים אשר השיגה ידי יד כהה ואני איני מקבל על עצמי לחזור ולכתוב הדברים אשר לענ"ד איגרתי הראשונה תשיב אמריה ומה יסכון גבר על השנות הדבר פעמים כי לא בהכפל הדברים יתחזקו הענינים והנני מקצר ועולה אשר ביקשת לדחות ההיא דאומצא ומילחא שהבאתי באומרך כל בנינו של הגאון (הוא זקני הרב זצ"ל) הוא כשאינו נאכל כו' ואם ראוי לסתם בנ"א אין בא לענין כל העומד לחתוך עכ"ל ודאי כן הוא שמז"ה ז"ל עשה ב' חלוקות הא' ההיא דמס' טבול יום והב' ההיא דרבינא וכשבאת לסתור בקונדריסך הראשון ההיא דמס' טבול יום בחלוקה הראשונה היית עומד ועליה אני דן ומש"ע ובלא"ה אין ראיה משם דהכל תלוי שם משום יתובי דעתא ע"כ נוכח פני היה וכך אני אומר אם התם מוכח דמשום דאכלי אינשי מיתבא דעתא ומיקרי אכילה לענין כרת כגוף ועיקר המאכל שהרי רב פפי לא הלכה וקבלה הוא אומר אלא ראייתו היא משום דאכלי אינשי כ"ש לענין לח"מ שאף החרחור נחשב כלחם עצמו אם הוא נאכל עמו מה שעשה כת"ר סניגרון לדבריך הראשונים בענין צלאו כל צרכו איני נזקק להשיב לע"ד דברי הראשונים יספיקו זולת במה שהבאת לנו בשם מהרש"א למה לא שנה בצלאו כ"צ יכול יהא חייב כמו ששנה בחי שבצדה וביקש כת"ר להלמו עפ"י דרכו והוא רחוק בעיני ומהרש"א באומרו ויש ליישב נראה שכיון לומר דחי כיון שעדיין אפשר לעשותו צלי אש הרי הוא בכלל כ"א צלי אש לאפוקי חרוכא דשוב א"א לעשותו צלי אש אינו בכלל כ"א צלי אש וכבר היה אפשר לי לומר דמילתא דפשיטא היא שכיון שנשרף שוב אין שם בשר פסח עליו ומהי תיתי שיהא אסור כיון דעפרא בעלמא הוא דומי' דההוא דאמ' רבא לעיל ר"פ כ"ש /דף/ כ"א חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאח"ז ולמקצת פוסקים אפי' באכילה שרי ואף להאוסרים י"ל דמדרבנן בעלמא ומעיקרא דבעיא למימר יכול צלאו כ"צ יהא חייב דסליק אדעתיה דגזרת הכתוב היא בפסח בכלל כ"א צלי אש דומי' דצלאו ואח"כ בשלו דלעיל דאף דבעלמא לא אתי בישול ומבטל צלייה הכא מבטל ליה אבל השתא דממעטינן ליה מנא ובשל מבושל אפי' בכי אם צלי אש לא מוקמינן ליה אלא אדינא דעלמא דלאו אכילה כלל היא אלא שרואה אני שרש"י ז"ל דחה הפירוש הראשון באומר דההוא תנא כיון דרבי קרא צלאו ואח"כ בשלו מה לי שויי' חרוכא מה לי לא שויי' ואס"ד דהך חרוכא היינו כעפרא דארעא ודאי שני ושני וכך משמעות דברי התוס' לעיל בפ' כ"ש בד"ה חרכו קודם זמנו דסתם חרכו אינו נפסל מאכילת הכלב מדאיצטריכו לאוכחי מההיא דפת שעיפשה וא"כ לאו עפרא בעלמא הוא שהרי הוא מטמא אוכלין וא"כ הוא נפל כל הבנין של כת"ר הבנוי על יסוד זה דחרוכא היינו כעפרא בעלמא דאף אם תימא כיון שנפסל מאכילת אדם הרי הוא כעפרא בעלמא לענין אכילת פסח רואה אני בדברי רש"י דזה לא נפסל אפי' מאכילת אדם אלא שנצלה הרבה יותר מדאי ובני אדם אוכלין אותו וזהו פשטן של דברי הברייתא שאמרה צלאו כל צרכו ולא אמרה חרכו אלא שרש"י פי' חרוכא שרוף שמילת חריכה פירש שריפה אבל אינו שריפה ממש עד שיפסל מאכילת אדם זה נלע"ד ברור ובקושית מהרש"א יש עוד לומר דכיון דא"א לעשות צלוי כ"צ עד שבתחלה יצלה אותו המקום בעצמו צלוי כהוגן ואח"כ הוא נשרף מסתמא לא אמרינן דאתי שרפה דבתר צלייה ומבטל לצליי' כסברת הגמ' לעיל גבי צלאו ואח"כ בשלו אי לאו קרא יתירא ומעיקרא סליק אדעתיה דע"כ כללות כ"א צלי אש אהאי נמי קאי אבל השתא דמיעטי' מנא ובשל מבושל אוקמינן ליה אסברא כאמור הנה יצאנו מכוונת הקצור לאהבת חיבת הקודש פי /פי'/ מהרש"א ז"ל ומה שנסתפק כת"ר בדחייתי בההיא דמצה הינא הדבר ברור דדוקא בתורת לחם הוא דסד"א דכמאן דפריסא דמיא אבל לא בתורת עיסה ובצק שהוא הנוגע לענין טומאה ואשר תשוב תתפלא בי בההיא ראיה דעשרונות לחמי תודה מיעוטן מעכב את רובן מההיא דנזיר באומרך ואיני מבין דבריו דודאי כל עשרונות מעוטן מעכב ובכלל מתני' קמייתא היא עכ"ד ותמה אני אגברא רבא דכוותך שנתעלמה ממך הלכה דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ואין דנין קדשים קלים דהיינו לחמי תודה מסלתה ומשמנה שהיא קדשי קדשים ומש"ע ומה ענין זה לחסר קצת כו' ומה ענין זה למי שהקריב כדינו ונחסר כו' דבר ברור הוא כיון שכבר הוכחתי דעשרונות של לחמי תודה מיעוטן מעכב את רובן ממילא א"א ליתן לכהן חלה חסרה אפי' אינה חסרה אלא כל שהוא שהרי מתרומת מעשר ילפינן לה והתם פשוט חסרה תרומת מעשר אפי' גרעין א' שהטבל לא נתקן כל צרכו ואינו /ואיני/ חושב שיסופק בזה אדם מה שעשה כת"ר סניגרין לדבריו בענין אכילת קדשים כדרך שהמלכים אוכלין כמדומה אני כשיראה כת"ר גוף כתבו הראשון יחזירו /יחזור/ בו וביותר מה שהאריך כת"ר בנתינת טעם בפסח שאינו נאכל אלא צלי פלא בעיני דר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא ולא קיי"ל כוותיהם /כוותיה/ ומ"ש כת"ר ליישב דברי הקונדריס הראשון בענין ההיא דבתרתי פליגי באומרך דבסיפא פליגי בענין בהמת טריפה אם שחיטתה מטהרת העובר הנמצא בה עכ"ד לא ידעתי אם הוא פירוש או חזרה ואם הוא פירוש לא יכלתי להעמיסו בדברי הקונדריס הראשון דתלי ליה ברב חסדא דאמר דל"פ אלא באבר דעובר חי ומיירי רישא בעובר חי וסיפא בעובר מת עכ"ד ומאי שייאטי' דר"ח הכא ואליבא דרבה נמי דאמר בתרווייהו פליגי נוכל לומר לפי דרכו דרישא בעובר בין חי בין מת וסיפא בעובר מת ומי הכניסנו בתגר זה של עובר חי או מת אלא רישא באם כשרה וסיפא באם טריפה לפי דרכו ואם הוא דרכו חזרה כאשר יראה לי באמת מתוך קונדריסך הראשון אכתי פלטת לך מחדא דקדוק של הלימא ר"מ לטעמיה ונפלת ברברבתא לומר שהמקשן שהקשה בסתם ובפשיטות היתה לו גירסא אחרת משובשת וא"א להעמידה אלא בטעות גדול שנאמר דאף דלר"ע שחיטת האם הכשרה מועלת להתיר באכילה עובר מת הנמצא בתוכה עכ"ז לא תועיל לטהרו מידי נבלה כשהאם טריפה ואין זה דומה לאבר שיצא ממעי הבהמה לחוץ דהתם אין שחיטת אמו מתירתו באכילה לעולם ואיזה דוחק הכריחו לחלק משנתינו לשנים ועל החלוקים אנו מצטערים אלא שבא לחלוק עלינו את השווין ומש"ע הי"ל לרבותא יותר לימא נמי רבנן כר"מ בקל יש לדחותו ואין שונין לחכם כמותך ומש"ע ומנין להש"ס בכל דוכתא למימר דר"מ ס"ל טומאת בה"ס טמא לפי דבריי עכ"ד לזה אומר גלוי וידוע לפניך סוגיא דתלמודא דהיכי דמצי להוכיח במישור ולהזהר אפי' מדקדוק כך הוא עושה אבל באמת לעיקר דינא אין משגיחין בפרוטות דקדוקו ופקפוקי דברים קלים שאינן אלא לענין יגדיל תורה ונקיטינן עיקרא בידינו וז"ב ואשר פקפקת על דבריי בישוב דברי הרמב"ם באומרך צע"ג במאי דאמר מעיקרא כמאן כר"מ כו' אדרבה כר"מ לא אתיא שהרי רבינא ע"כ סובר שכל העומד לחתוך כגלוי דמי כו' ואדרבא כרבנן אתיא ומשו"ה סוברי' עד שיטביל כולו משום חציצה עכ"ד וממילא נפלי דהאיך אתי' רבינא כרבנן והא איהו סבר כחתוך דמי ואינהו סברי דלאו כחתוך דמי מה תאמר בחלוק' נגיעת גלוי ס"ל כרבינא מדמצינו למיטבל כולו משום חציצה הא ודאי לאו מילתא היא דאטו בכל החוצצין אם הוא טובל את כולו החוצץ עם החצוץ עלתה לו טבילה חלילה חלילה וא"כ מה הועלנו באומרנו דרבנן ס"ל דהוי' נגיעת גלוי וטובלין את כולו אכתי אין המים באים באותו מקום הראוי להיות חתוך והויא חציצה בודאי ובדבר שבגלוי ליכא למ"ד דלא בעינן שיבאו בהם המים אלא הדבר ברור דלרבנן ס"ל לאו כחתוך דמי וכ"ז שלא נחתך הכל ככלי א' בין לענין טומאה בין לענין טהרה ואין כאן ב' גופים נוגעים אלא גוף א' וכר"מ אתיא מיהא הא דרבינא בחלוקת כחתוך דמי רצוני ליתן להעתיק קונדריסך הראשון ולשלוח ההעתקה לידך ומהיום והלאה בעזה"י אם יעלה על רצון מחשבתך לשלוח לי איזה דבר יחזיק כת"ר העתק א' בידו כדי שיודעו הדברים במה אנן קיימין מבלי אורך וכפל ואעשה כן גם אני מזומן לשרתך בקודש ולכל אוהבי הי"ת ולומדי תורתו לשמה אני היא /הוא/ המדבר הנני: צבי אשכנזי ס"ט.
וזה השבתי שנית להחכם הנזכר על הענין האמור.
אהובי ה"ה ה"י אד"ש דברות קדשך הגיעוני מגמת פניהם לחזק ידי הקונדריס הראשון ולהסיר הפקפוקים אשר השיגה ידי יד כהה ואני איני מקבל על עצמי לחזור ולכתוב הדברים אשר לענ"ד איגרתי הראשונה תשיב אמריה ומה יסכון גבר על השנות הדבר פעמים כי לא בהכפל הדברים יתחזקו הענינים והנני מקצר ועולה אשר ביקשת לדחות ההיא דאומצא ומילחא שהבאתי באומרך כל בנינו של הגאון (הוא זקני הרב זצ"ל) הוא כשאינו נאכל כו' ואם ראוי לסתם בנ"א אין בא לענין כל העומד לחתוך עכ"ל ודאי כן הוא שמז"ה ז"ל עשה ב' חלוקות הא' ההיא דמס' טבול יום והב' ההיא דרבינא וכשבאת לסתור בקונדריסך הראשון ההיא דמס' טבול יום בחלוקה הראשונה היית עומד ועליה אני דן ומש"ע ובלא"ה אין ראיה משם דהכל תלוי שם משום יתובי דעתא ע"כ נוכח פני היה וכך אני אומר אם התם מוכח דמשום דאכלי אינשי מיתבא דעתא ומיקרי אכילה לענין כרת כגוף ועיקר המאכל שהרי רב פפי לא הלכה וקבלה הוא אומר אלא ראייתו היא משום דאכלי אינשי כ"ש לענין לח"מ שאף החרחור נחשב כלחם עצמו אם הוא נאכל עמו מה שעשה כת"ר סניגרון לדבריך הראשונים בענין צלאו כל צרכו איני נזקק להשיב לע"ד דברי הראשונים יספיקו זולת במה שהבאת לנו בשם מהרש"א למה לא שנה בצלאו כ"צ יכול יהא חייב כמו ששנה בחי שבצדה וביקש כת"ר להלמו עפ"י דרכו והוא רחוק בעיני ומהרש"א באומרו ויש ליישב נראה שכיון לומר דחי כיון שעדיין אפשר לעשותו צלי אש הרי הוא בכלל כ"א צלי אש לאפוקי חרוכא דשוב א"א לעשותו צלי אש אינו בכלל כ"א צלי אש וכבר היה אפשר לי לומר דמילתא דפשיטא היא שכיון שנשרף שוב אין שם בשר פסח עליו ומהי תיתי שיהא אסור כיון דעפרא בעלמא הוא דומי' דההוא דאמ' רבא לעיל ר"פ כ"ש /דף/ כ"א חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאח"ז ולמקצת פוסקים אפי' באכילה שרי ואף להאוסרים י"ל דמדרבנן בעלמא ומעיקרא דבעיא למימר יכול צלאו כ"צ יהא חייב דסליק אדעתיה דגזרת הכתוב היא בפסח בכלל כ"א צלי אש דומי' דצלאו ואח"כ בשלו דלעיל דאף דבעלמא לא אתי בישול ומבטל צלייה הכא מבטל ליה אבל השתא דממעטינן ליה מנא ובשל מבושל אפי' בכי אם צלי אש לא מוקמינן ליה אלא אדינא דעלמא דלאו אכילה כלל היא אלא שרואה אני שרש"י ז"ל דחה הפירוש הראשון באומר דההוא תנא כיון דרבי קרא צלאו ואח"כ בשלו מה לי שויי' חרוכא מה לי לא שויי' ואס"ד דהך חרוכא היינו כעפרא דארעא ודאי שני ושני וכך משמעות דברי התוס' לעיל בפ' כ"ש בד"ה חרכו קודם זמנו דסתם חרכו אינו נפסל מאכילת הכלב מדאיצטריכו לאוכחי מההיא דפת שעיפשה וא"כ לאו עפרא בעלמא הוא שהרי הוא מטמא אוכלין וא"כ הוא נפל כל הבנין של כת"ר הבנוי על יסוד זה דחרוכא היינו כעפרא בעלמא דאף אם תימא כיון שנפסל מאכילת אדם הרי הוא כעפרא בעלמא לענין אכילת פסח רואה אני בדברי רש"י דזה לא נפסל אפי' מאכילת אדם אלא שנצלה הרבה יותר מדאי ובני אדם אוכלין אותו וזהו פשטן של דברי הברייתא שאמרה צלאו כל צרכו ולא אמרה חרכו אלא שרש"י פי' חרוכא שרוף שמילת חריכה פירש שריפה אבל אינו שריפה ממש עד שיפסל מאכילת אדם זה נלע"ד ברור ובקושית מהרש"א יש עוד לומר דכיון דא"א לעשות צלוי כ"צ עד שבתחלה יצלה אותו המקום בעצמו צלוי כהוגן ואח"כ הוא נשרף מסתמא לא אמרינן דאתי שרפה דבתר צלייה ומבטל לצליי' כסברת הגמ' לעיל גבי צלאו ואח"כ בשלו אי לאו קרא יתירא ומעיקרא סליק אדעתיה דע"כ כללות כ"א צלי אש אהאי נמי קאי אבל השתא דמיעטי' מנא ובשל מבושל אוקמינן ליה אסברא כאמור הנה יצאנו מכוונת הקצור לאהבת חיבת הקודש פי /פי'/ מהרש"א ז"ל ומה שנסתפק כת"ר בדחייתי בההיא דמצה הינא הדבר ברור דדוקא בתורת לחם הוא דסד"א דכמאן דפריסא דמיא אבל לא בתורת עיסה ובצק שהוא הנוגע לענין טומאה ואשר תשוב תתפלא בי בההיא ראיה דעשרונות לחמי תודה מיעוטן מעכב את רובן מההיא דנזיר באומרך ואיני מבין דבריו דודאי כל עשרונות מעוטן מעכב ובכלל מתני' קמייתא היא עכ"ד ותמה אני אגברא רבא דכוותך שנתעלמה ממך הלכה דאין דנין קל מחמור להחמיר עליו ואין דנין קדשים קלים דהיינו לחמי תודה מסלתה ומשמנה שהיא קדשי קדשים ומש"ע ומה ענין זה לחסר קצת כו' ומה ענין זה למי שהקריב כדינו ונחסר כו' דבר ברור הוא כיון שכבר הוכחתי דעשרונות של לחמי תודה מיעוטן מעכב את רובן ממילא א"א ליתן לכהן חלה חסרה אפי' אינה חסרה אלא כל שהוא שהרי מתרומת מעשר ילפינן לה והתם פשוט חסרה תרומת מעשר אפי' גרעין א' שהטבל לא נתקן כל צרכו ואינו /ואיני/ חושב שיסופק בזה אדם מה שעשה כת"ר סניגרין לדבריו בענין אכילת קדשים כדרך שהמלכים אוכלין כמדומה אני כשיראה כת"ר גוף כתבו הראשון יחזירו /יחזור/ בו וביותר מה שהאריך כת"ר בנתינת טעם בפסח שאינו נאכל אלא צלי פלא בעיני דר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא ולא קיי"ל כוותיהם /כוותיה/ ומ"ש כת"ר ליישב דברי הקונדריס הראשון בענין ההיא דבתרתי פליגי באומרך דבסיפא פליגי בענין בהמת טריפה אם שחיטתה מטהרת העובר הנמצא בה עכ"ד לא ידעתי אם הוא פירוש או חזרה ואם הוא פירוש לא יכלתי להעמיסו בדברי הקונדריס הראשון דתלי ליה ברב חסדא דאמר דל"פ אלא באבר דעובר חי ומיירי רישא בעובר חי וסיפא בעובר מת עכ"ד ומאי שייאטי' דר"ח הכא ואליבא דרבה נמי דאמר בתרווייהו פליגי נוכל לומר לפי דרכו דרישא בעובר בין חי בין מת וסיפא בעובר מת ומי הכניסנו בתגר זה של עובר חי או מת אלא רישא באם כשרה וסיפא באם טריפה לפי דרכו ואם הוא דרכו חזרה כאשר יראה לי באמת מתוך קונדריסך הראשון אכתי פלטת לך מחדא דקדוק של הלימא ר"מ לטעמיה ונפלת ברברבתא לומר שהמקשן שהקשה בסתם ובפשיטות היתה לו גירסא אחרת משובשת וא"א להעמידה אלא בטעות גדול שנאמר דאף דלר"ע שחיטת האם הכשרה מועלת להתיר באכילה עובר מת הנמצא בתוכה עכ"ז לא תועיל לטהרו מידי נבלה כשהאם טריפה ואין זה דומה לאבר שיצא ממעי הבהמה לחוץ דהתם אין שחיטת אמו מתירתו באכילה לעולם ואיזה דוחק הכריחו לחלק משנתינו לשנים ועל החלוקים אנו מצטערים אלא שבא לחלוק עלינו את השווין ומש"ע הי"ל לרבותא יותר לימא נמי רבנן כר"מ בקל יש לדחותו ואין שונין לחכם כמותך ומש"ע ומנין להש"ס בכל דוכתא למימר דר"מ ס"ל טומאת בה"ס טמא לפי דבריי עכ"ד לזה אומר גלוי וידוע לפניך סוגיא דתלמודא דהיכי דמצי להוכיח במישור ולהזהר אפי' מדקדוק כך הוא עושה אבל באמת לעיקר דינא אין משגיחין בפרוטות דקדוקו ופקפוקי דברים קלים שאינן אלא לענין יגדיל תורה ונקיטינן עיקרא בידינו וז"ב ואשר פקפקת על דבריי בישוב דברי הרמב"ם באומרך צע"ג במאי דאמר מעיקרא כמאן כר"מ כו' אדרבה כר"מ לא אתיא שהרי רבינא ע"כ סובר שכל העומד לחתוך כגלוי דמי כו' ואדרבא כרבנן אתיא ומשו"ה סוברי' עד שיטביל כולו משום חציצה עכ"ד וממילא נפלי דהאיך אתי' רבינא כרבנן והא איהו סבר כחתוך דמי ואינהו סברי דלאו כחתוך דמי מה תאמר בחלוק' נגיעת גלוי ס"ל כרבינא מדמצינו למיטבל כולו משום חציצה הא ודאי לאו מילתא היא דאטו בכל החוצצין אם הוא טובל את כולו החוצץ עם החצוץ עלתה לו טבילה חלילה חלילה וא"כ מה הועלנו באומרנו דרבנן ס"ל דהוי' נגיעת גלוי וטובלין את כולו אכתי אין המים באים באותו מקום הראוי להיות חתוך והויא חציצה בודאי ובדבר שבגלוי ליכא למ"ד דלא בעינן שיבאו בהם המים אלא הדבר ברור דלרבנן ס"ל לאו כחתוך דמי וכ"ז שלא נחתך הכל ככלי א' בין לענין טומאה בין לענין טהרה ואין כאן ב' גופים נוגעים אלא גוף א' וכר"מ אתיא מיהא הא דרבינא בחלוקת כחתוך דמי רצוני ליתן להעתיק קונדריסך הראשון ולשלוח ההעתקה לידך ומהיום והלאה בעזה"י אם יעלה על רצון מחשבתך לשלוח לי איזה דבר יחזיק כת"ר העתק א' בידו כדי שיודעו הדברים במה אנן קיימין מבלי אורך וכפל ואעשה כן גם אני מזומן לשרתך בקודש ולכל אוהבי הי"ת ולומדי תורתו לשמה אני היא /הוא/ המדבר הנני: צבי אשכנזי ס"ט.
משנה ברורה סימן עז
(ז) פעם אחת - ואפילו אם השתין הרבה די ברביעית וכנ"ל בסק"ב וכן אם השתין רק מעט י"א דצריך ג"כ רביעית אבל בתשובת חכם צבי סי' ק"ב פסק דאם המי רגלים הם פחותים מרביעית דסגי ברוב מים לבטלן וא"צ רביעית דלא אמרו רביעית אלא להקל שאף אם המי רגלים של פ"א הם מרובים מרביעית סגי ברביעית לבטלן אבל לא להחמיר ואפילו אם המי רגלים הם משתי פעמים סגי ברוב מים לבטלן [ח] וכן הסכימו האחרונים ועיין עוד מש"כ לקמן סימן פ"ב במ"ב סק"ד:
(ז) פעם אחת - ואפילו אם השתין הרבה די ברביעית וכנ"ל בסק"ב וכן אם השתין רק מעט י"א דצריך ג"כ רביעית אבל בתשובת חכם צבי סי' ק"ב פסק דאם המי רגלים הם פחותים מרביעית דסגי ברוב מים לבטלן וא"צ רביעית דלא אמרו רביעית אלא להקל שאף אם המי רגלים של פ"א הם מרובים מרביעית סגי ברביעית לבטלן אבל לא להחמיר ואפילו אם המי רגלים הם משתי פעמים סגי ברוב מים לבטלן [ח] וכן הסכימו האחרונים ועיין עוד מש"כ לקמן סימן פ"ב במ"ב סק"ד:
משנה ברורה סימן רכה
(יד) כשיאכל גינד"ש וכו' - ר"ל אף על פי שכולם נכנסים תחת סוג מין אחד מ"מ כשני מינים הם לענין ברכת זמן כי שתי שמחות הן ועיין במ"א ובשארי אחרונים שכתבו דאפילו אם אין חלוקין בשמן אם חלוקין בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לזה וצריך לברך על כל אחד ברכת שהחיינו [טז] כשאין באין לפניו בבת אחת [יז] וכן ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים ג"כ צריך לברך על כ"א שהחיינו. [ובביאור הגר"א מפקפק בכל זה ודחה ראיותיהן ומשמע שדעתו דכיון שבעצם הוא מין אחד די במה שבירך בפעם ראשונה וכן בספר מור וקציעה הביא בשם אביו החכם צבי ג"כ כעין זה ממש אמנם לבסוף מצדד שם דאף דבאמת לשארי ענינים נקראין מין אחד מ"מ לענין ברכת שהחיינו דנתקן על השמחה שבלב מסתברא דנתחדש לו על כל דבר שמחה בפני עצמו [יח] וניחא פסק השו"ע ע"ש]:
(יד) כשיאכל גינד"ש וכו' - ר"ל אף על פי שכולם נכנסים תחת סוג מין אחד מ"מ כשני מינים הם לענין ברכת זמן כי שתי שמחות הן ועיין במ"א ובשארי אחרונים שכתבו דאפילו אם אין חלוקין בשמן אם חלוקין בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לזה וצריך לברך על כל אחד ברכת שהחיינו [טז] כשאין באין לפניו בבת אחת [יז] וכן ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים ג"כ צריך לברך על כ"א שהחיינו. [ובביאור הגר"א מפקפק בכל זה ודחה ראיותיהן ומשמע שדעתו דכיון שבעצם הוא מין אחד די במה שבירך בפעם ראשונה וכן בספר מור וקציעה הביא בשם אביו החכם צבי ג"כ כעין זה ממש אמנם לבסוף מצדד שם דאף דבאמת לשארי ענינים נקראין מין אחד מ"מ לענין ברכת שהחיינו דנתקן על השמחה שבלב מסתברא דנתחדש לו על כל דבר שמחה בפני עצמו [יח] וניחא פסק השו"ע ע"ש]:
משנה ברורה סימן תרמח
(לג) ונשאר מקומו גומא פסול - דהוא בכלל חסר ואם הוא שעת הדחק שאין אחר בעיר העלה בתשובת חכם צבי שיכול לברך עליו אפילו ביום ראשון (כיון שבשעת הדחק איתא בס"ס תרמ"ט שמברכין אפילו על פסולין לגמרי [לח] וכ"ש בזה שהיא תלוי בשיטת הראשונים כמבואר בב"י) וה"ה בניטלה פטמתו ונעשה גומא ואין אחר בעיר [לט] ג"כ יכול לברך עליו אפילו ביום ראשון:
(לג) ונשאר מקומו גומא פסול - דהוא בכלל חסר ואם הוא שעת הדחק שאין אחר בעיר העלה בתשובת חכם צבי שיכול לברך עליו אפילו ביום ראשון (כיון שבשעת הדחק איתא בס"ס תרמ"ט שמברכין אפילו על פסולין לגמרי [לח] וכ"ש בזה שהיא תלוי בשיטת הראשונים כמבואר בב"י) וה"ה בניטלה פטמתו ונעשה גומא ואין אחר בעיר [לט] ג"כ יכול לברך עליו אפילו ביום ראשון:
משנה ברורה סימן תרע
(ה) שאין להקל להם - דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום [ח] יש למחות בידם כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום:
(ה) שאין להקל להם - דהוי כדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור שאין להתיר בפניהם. וכתב בשלטי גבורים וכן הסכים בתשובת חכם צבי שבמקום שנהגו איסור מלעשות מלאכה כל היום [ח] יש למחות בידם כי הבטלה עברה היא ומביאה לידי שעמום:
ביאור הלכה סימן שא
* בזה להתיר - וע"ד נשיאת המורה שעות חוץ לעירוב בתוך הכיס עיין במ"ב דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין שייך שם תכשיט בטמון בכיסו וכ"כ בח"א כלל נ"ו ובזכרו תורת משה [ומה שהזכירו איזה אחרונים שם תכשיט על המורה שעות בסוף סימן ש"ח והעתקתי שם במ"ב היינו לענין שיהא מותר בטלטול שיש מחמירין גם בזה וכמבואר שם] ואפילו אם ירצה לתלותה בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל ג"כ נראה דאסור דהא עיקרו נעשה לכתחלה להשתמש בו וגם כל מי שנושאו סתמא כונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה אלא שממילא מתקשט בו ג"כ [וראיה דבזמן שהוא מתקלקל ואינו הולך אין דרך בני אדם לשאת אותו] וכיון שהוציאו להשתמש בו אפילו בעשויה לשם תכשיט ג"כ מתחלה מוכח בירושלמי פרק במה אשה הלכה ג' דיש בזה חיוב חטאת דז"ל הירושלמי שם היתה עשויה לכך ולכך [היינו שהטבעת עשויה לשם חותם ולשם תכשיט] הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטור ואפילו אם הוציאו בפירוש לתכשיט בלבד ג"כ אסור דלדעה ראשונה בסי"א בודאי אסור דהרואה יאמר לצורך תשמישו הוציאו ואפילו לדעה שניה דמתיר היינו דוקא בשהוא ניכר שהוא לתכשיט דאין אדם עשוי לעשות מפתח מכסף וזהב וכמו שכתב הלבוש משא"כ במורה שעות [וגם יש בזה חשש דשליף ומחוי אף לאיש שטעם הפוסקים דמתירין בתכשיט לאיש הוא משום דאין דרך איש להראות לחבירו משא"כ במורה שעות ידוע דדרך להראות לחבירו את השעות וגם לראות בעצמו ובתוך כך יטלנו בידו ואתי לאתויי ד"א ועיין לקמן בסכ"ט] ואפילו אם יש לו ג"כ רביד הזהב על צוארו שהוא תכשיט לו ממש ג"כ אין המורה שעות בטיל לגביה אף שהוא חשיב יותר וכמו שפסקו הפוסקים בנדן של סכין ותיק של בתי עינים דאף שהם של כסף מ"מ אין הסכין והבתי עינים בטילין לגביה משום דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וכמו שכתב בב"י וה"ה הכא אין אומרים נעשה מורה שעות להשלשלת אלא נעשה שלשלת למורה שעות ועיין בתשובת הרשב"א שהובא בב"י ובש"ג של המרדכי ומה שכתב הט"ז דאם המפתח של ברזל תלוי בשלשלת של כסף מותר לדעת היש מי שמתיר בסי"א משום דבטיל לגביה ומקרי תכשיט כבר תפס עליו התו"ש ג"כ מטעם זה עי"ש ואפילו הט"ז פשוט דמודה בנידון דידן דהתם סובר דהמפתח אינו חשוב כלל לגבי השלשלת של כסף וכמו לקמן בריש סל"ח אבל בנידון דידן דהמורה שעות בודאי יש לו ג"כ חשיבות גדול ולא גרע מחוטי משי לקמן בסל"ח דאמרינן דחשיבי ולא בטלי וכ"ש בעניננו. והארכתי בכל זה להוציא מדעת גדול אחד שכתב להקל בזה אגב שיטפיה ולא הביא לדבריו שום טעם וראיה וביותר אתפלא שכתב שם בעצמו שהאחרונים אסרו דבר זה וגם החכם צבי מכללם ואיך חלק עליהם בסברא בעלמא. היוצא מדברינו דבכל גווני אין צד להקל בזה ובפרט דלדעת כמה פוסקים יש גם בזמנינו דין ר"ה גמורה כמבואר לקמן בסי' שמ"ה ע"ש במ"ב ובה"ל ויש בזה חשש חיוב חטאת דדרך הוצאה הוא בכך ומצאתי בקש"ע שגם הוא כתב כדברינו דאין להתיר אפילו ברביד זהב והביא שגם הגאון מהר"א העלער הורה כן:
* בזה להתיר - וע"ד נשיאת המורה שעות חוץ לעירוב בתוך הכיס עיין במ"ב דהוא פשוט יותר מביעתא בכותחא דאין שייך שם תכשיט בטמון בכיסו וכ"כ בח"א כלל נ"ו ובזכרו תורת משה [ומה שהזכירו איזה אחרונים שם תכשיט על המורה שעות בסוף סימן ש"ח והעתקתי שם במ"ב היינו לענין שיהא מותר בטלטול שיש מחמירין גם בזה וכמבואר שם] ואפילו אם ירצה לתלותה בשלשלת על צוארו ושיהיה המורה שעות מגולה לעין הכל ג"כ נראה דאסור דהא עיקרו נעשה לכתחלה להשתמש בו וגם כל מי שנושאו סתמא כונתו בשביל תשמיש לידע בעת הילוכו את השעה אלא שממילא מתקשט בו ג"כ [וראיה דבזמן שהוא מתקלקל ואינו הולך אין דרך בני אדם לשאת אותו] וכיון שהוציאו להשתמש בו אפילו בעשויה לשם תכשיט ג"כ מתחלה מוכח בירושלמי פרק במה אשה הלכה ג' דיש בזה חיוב חטאת דז"ל הירושלמי שם היתה עשויה לכך ולכך [היינו שהטבעת עשויה לשם חותם ולשם תכשיט] הוציאה לחתום בה חייב הוציאה לשם תכשיט פטור ואפילו אם הוציאו בפירוש לתכשיט בלבד ג"כ אסור דלדעה ראשונה בסי"א בודאי אסור דהרואה יאמר לצורך תשמישו הוציאו ואפילו לדעה שניה דמתיר היינו דוקא בשהוא ניכר שהוא לתכשיט דאין אדם עשוי לעשות מפתח מכסף וזהב וכמו שכתב הלבוש משא"כ במורה שעות [וגם יש בזה חשש דשליף ומחוי אף לאיש שטעם הפוסקים דמתירין בתכשיט לאיש הוא משום דאין דרך איש להראות לחבירו משא"כ במורה שעות ידוע דדרך להראות לחבירו את השעות וגם לראות בעצמו ובתוך כך יטלנו בידו ואתי לאתויי ד"א ועיין לקמן בסכ"ט] ואפילו אם יש לו ג"כ רביד הזהב על צוארו שהוא תכשיט לו ממש ג"כ אין המורה שעות בטיל לגביה אף שהוא חשיב יותר וכמו שפסקו הפוסקים בנדן של סכין ותיק של בתי עינים דאף שהם של כסף מ"מ אין הסכין והבתי עינים בטילין לגביה משום דאין אומרים נעשה בתי עינים לתיק אלא נעשה תיק לבתי עינים וכמו שכתב בב"י וה"ה הכא אין אומרים נעשה מורה שעות להשלשלת אלא נעשה שלשלת למורה שעות ועיין בתשובת הרשב"א שהובא בב"י ובש"ג של המרדכי ומה שכתב הט"ז דאם המפתח של ברזל תלוי בשלשלת של כסף מותר לדעת היש מי שמתיר בסי"א משום דבטיל לגביה ומקרי תכשיט כבר תפס עליו התו"ש ג"כ מטעם זה עי"ש ואפילו הט"ז פשוט דמודה בנידון דידן דהתם סובר דהמפתח אינו חשוב כלל לגבי השלשלת של כסף וכמו לקמן בריש סל"ח אבל בנידון דידן דהמורה שעות בודאי יש לו ג"כ חשיבות גדול ולא גרע מחוטי משי לקמן בסל"ח דאמרינן דחשיבי ולא בטלי וכ"ש בעניננו. והארכתי בכל זה להוציא מדעת גדול אחד שכתב להקל בזה אגב שיטפיה ולא הביא לדבריו שום טעם וראיה וביותר אתפלא שכתב שם בעצמו שהאחרונים אסרו דבר זה וגם החכם צבי מכללם ואיך חלק עליהם בסברא בעלמא. היוצא מדברינו דבכל גווני אין צד להקל בזה ובפרט דלדעת כמה פוסקים יש גם בזמנינו דין ר"ה גמורה כמבואר לקמן בסי' שמ"ה ע"ש במ"ב ובה"ל ויש בזה חשש חיוב חטאת דדרך הוצאה הוא בכך ומצאתי בקש"ע שגם הוא כתב כדברינו דאין להתיר אפילו ברביד זהב והביא שגם הגאון מהר"א העלער הורה כן:
ביאור הלכה סימן שצא
* שלא מדעתם - עיין בחכם צבי סימן ו' שנתקשה בזה דמאי מהני במה שיש לו רשות להניח כלים בשעת מלחמה הרי עתה עכ"פ אינו שעת מלחמה וממילא אין לו עתה שום רשות וא"כ איך יכולין לשכור ממנו ומצדד דמיירי בשר שהיכולת בידו לעורר מדנים ומלחמה בכל שעה שירצה עם שכניו ואין בני המדינה מעכבין עליו ולהכי יפה כחו להשכיר ולאפוקי אם אין בידו בלבד בלי רשות אנשי העיר לערוך מלחמה בודאי אין כחו יפה שלא בשעת מלחמה להשכיר רשותן עיין שם:
* שלא מדעתם - עיין בחכם צבי סימן ו' שנתקשה בזה דמאי מהני במה שיש לו רשות להניח כלים בשעת מלחמה הרי עתה עכ"פ אינו שעת מלחמה וממילא אין לו עתה שום רשות וא"כ איך יכולין לשכור ממנו ומצדד דמיירי בשר שהיכולת בידו לעורר מדנים ומלחמה בכל שעה שירצה עם שכניו ואין בני המדינה מעכבין עליו ולהכי יפה כחו להשכיר ולאפוקי אם אין בידו בלבד בלי רשות אנשי העיר לערוך מלחמה בודאי אין כחו יפה שלא בשעת מלחמה להשכיר רשותן עיין שם:
משנה ברורה סימן קכח
(קלד) מומר לע"ג וכו' - בין [קד] בשוגג ובין במזיד ואפילו עשה תשובה דילפינן מעבודה שהוא פסול לה וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים וגו'. [קה] אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל לכו"ע. [קו] כתבו האחרונים דאפילו אם המיר לדת ישמעאלים שאינן עובדים ע"ג אפ"ה נקרא מומר ולא ישא כפיו. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג ולא ישא כפיו:
(קלד) מומר לע"ג וכו' - בין [קד] בשוגג ובין במזיד ואפילו עשה תשובה דילפינן מעבודה שהוא פסול לה וכדכתיב אך לא יעלו כהני הבמות אל מזבח ה' בירושלים וגו'. [קה] אם הבטיח להמיר וחזר לא נפסל לכו"ע. [קו] כתבו האחרונים דאפילו אם המיר לדת ישמעאלים שאינן עובדים ע"ג אפ"ה נקרא מומר ולא ישא כפיו. וכן אם הוא מומר לחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעו"ג ולא ישא כפיו:
שו"ת מלמד להועיל חלק א (אורח חיים) סימן סג
שאלה: החזן דכאן רגיל הוא לסדר נגונו בביהכ"נ ע"י כלי שקורין שטיממגאבעל /קולן/ ואמר שא"א לו בשום אופן לנגן בלא זה, וסיפרו לי שאפי' ברוסיא אין מקפידין על זה ואפילו בשבת וכל המשוררים שם נוהגין לקשקש בו בשבת למצוא הניגון הנצרך לשירם, ושאלתי אם צריך אני למחות בידו.
תשובה: הנה לענ"ד יש להחמיר בכלי שיר בשבת אפילו במקום מצוה ובפרט בזה"ז שפקרו רוב קהלות אשכנז בארגעל /עוגב/, עיין לעיל סי' ט"ז. וכבר הראיתי לדעת שיש דיעות בש"ס דלשיר בכלי שיר בשבת הוא איסור דאורייתא ואף דלא קיי"ל כן מ"מ מישתמע מיהא חומר האיסור בעיני קדמונינו. מיהא כיון דיש קצת סברא להתיר ויש רבנים שמתירין וראיתי בספר שו"ת רשב"ן (סי' ט"ז) שהביא בשם שו"ת נהרי אפרסמון שיצאו לאור בשנת תרנ"ח מהרב הגאון דק"ק פוטנאק ששם מתיר ליקח שטיממגאבעל עפ"י ראיות וסברות, וגם החזן הנזכר בשו"ת רשב"ן שם אמר שכן עשו בקהלות שהי' מלפנים ולא מיחו ע"כ אומר אני בכגון זה, אם א"א לחזן לנגן היטב בלא זה א"צ למחות ומוטב שיהי' שוגג ולא יהי' מזיד, ועכ"פ יוכיח לחזן שלא יכוון למצוא חן בעיני השומעים אלא לכבד את ד' מהונו ומגרונו. וע' בס' משנה ברורה סי' של"ח ס"ק י' /צ"ל ס"ק ד'/ שאוסר כלי שקורין קאממערטאן /קולן/, וכנראה הוא כמו שטיממגאבעל.
שאלה: החזן דכאן רגיל הוא לסדר נגונו בביהכ"נ ע"י כלי שקורין שטיממגאבעל /קולן/ ואמר שא"א לו בשום אופן לנגן בלא זה, וסיפרו לי שאפי' ברוסיא אין מקפידין על זה ואפילו בשבת וכל המשוררים שם נוהגין לקשקש בו בשבת למצוא הניגון הנצרך לשירם, ושאלתי אם צריך אני למחות בידו.
תשובה: הנה לענ"ד יש להחמיר בכלי שיר בשבת אפילו במקום מצוה ובפרט בזה"ז שפקרו רוב קהלות אשכנז בארגעל /עוגב/, עיין לעיל סי' ט"ז. וכבר הראיתי לדעת שיש דיעות בש"ס דלשיר בכלי שיר בשבת הוא איסור דאורייתא ואף דלא קיי"ל כן מ"מ מישתמע מיהא חומר האיסור בעיני קדמונינו. מיהא כיון דיש קצת סברא להתיר ויש רבנים שמתירין וראיתי בספר שו"ת רשב"ן (סי' ט"ז) שהביא בשם שו"ת נהרי אפרסמון שיצאו לאור בשנת תרנ"ח מהרב הגאון דק"ק פוטנאק ששם מתיר ליקח שטיממגאבעל עפ"י ראיות וסברות, וגם החזן הנזכר בשו"ת רשב"ן שם אמר שכן עשו בקהלות שהי' מלפנים ולא מיחו ע"כ אומר אני בכגון זה, אם א"א לחזן לנגן היטב בלא זה א"צ למחות ומוטב שיהי' שוגג ולא יהי' מזיד, ועכ"פ יוכיח לחזן שלא יכוון למצוא חן בעיני השומעים אלא לכבד את ד' מהונו ומגרונו. וע' בס' משנה ברורה סי' של"ח ס"ק י' /צ"ל ס"ק ד'/ שאוסר כלי שקורין קאממערטאן /קולן/, וכנראה הוא כמו שטיממגאבעל.