התפילה היא ההבעה של האמונה הטבעית, כשהיא ממלאה את הנשמה, הרי היא הולכת ומפכה כנחל הנובע. בורא ניב שפתים לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו. אם עשו שפתותיו של אדם תנובה, מבושר הוא שתפילתו נשמעת. כשבאה התפילה אחרי השובע הטבעי ועושר האמונה בכל מילוייה, אין בה עמל ויגיעה ולא עצבון וקדרות, כי-אם נחת רוח וחדוה פנימית, ההולכת ומתנשאת למרום השמחה והעונג, ומשכחת כל צוקה וכל יגון ואנחה. אמנם ככל יצירה טבעית צריכה התפילה עיבוד וניקיון, וזאת היא עומק התכונה של יחשה של תורה אל התפילה, ויחש הערך המוסרי המעשי והמדותי של המתפלל אל תפילתו, מצד עצמות ערכה, ומצד הצִפיה של התקבלותה והתמלאותה.