ספר העיקרים מאמר ד פרק יח
מה שהביא האנשים לפקפק בתפלה קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת השם. וזה שהם אומרים שלא ימלט הדבר מחלוקה אם שנגזר מהשם טוב מה על איש מה או לא נגזר. ואם נגזר אין צריך תפלה, ואם לא נגזר איך תועיל התפלה לשנות רצון השם לגזור עליו טוב אחר שלא נגזר, שלא ישתנה השם מן הרצון אל לא רצון ולא מלא רצון אל רצון, ובעבור זה יאמרו שלא יועיל כשרון המעשה אל שיגיע לאדם מהשם בעבורו טוב מה, וכן יאמרו שלא תועיל התפלה להשיג טוב מה או להנצל מרע שנגזר עליו.
ומזה הצד הוא שתועיל התשובה לרשע, שעל ידי התשובה הוא כאלו נהפך לאיש אחר שלא נגזרהעליו אותה גזרה, שהרי אחאב שנאמר עליו רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיניהשם, ואחר שנגזרה עליו גזרה לפי שצם ונתכסה בשק ונכנע לפני יקוק, נאמר לאליהו יען כי נכנעאחאב מפני לא אביא הרעה בימיו בימי בנו אביא הרעה על ביתו, וזה יורה שהגזרה הנגזרת עלהרשע הוא בהיותו בתואר ההוא מן הרוע, וכשישתנה מן התואר ההוא על ידי התשובה, הנה הואכאלו נהפך לאיש אחר שלא נגזרה עליו אותה גזרה.
ועל זה הדרך הוא מבואר שתועיל התפלה או כשרון המעשה אל שיוכן המתפלל לקבל שפע הטוב אולבטל ממנו הרע הנגזר עליו, להיותו משתנה ממדרגת הרוע שיהיה בה.
Rav Samson Raphael Hirsch, Horeb Part IV
Hitpallel, from which “Tefillah” is derived, originally meant to deliver an opinion about oneself, to judge oneself or an inner attempt at so doing such as the hitpael (reflexive) form of the Hebrew verb frequently denotes … Thus it denotes to step out of active life in order to attempt to gain a true judgment about oneself … about one’s relationship to God and the world, and the world to oneself …
In English we call Tefillah “prayer,” but this word only incompletely expresses the concept “to pray,” i.e., to ask for something is only a minor section of Tefillah.
ההוא דנחית קמיה דר' חנינא אמר האל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד המתין לו עד דסיים כי סיים א"ל סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך למה לי כולי האי אנן הני תלת דאמרינן אי לאו דאמרינהו משה רבינו באורייתא ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנינהו בתפלה לא הוינן יכולין למימר להו ואת אמרת כולי האי ואזלת משל למלך בשר ודם שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב והיו מקלסין אותו בשל כסף והלא גנאי הוא לו:
Rav Soloveitchik, Raayonot al HaTefilla, pg. 244
To the extent that the individual approaches God, his finite mortal existence is negated. The finite is swallowed in the Infinite and expires in its depths. Man sometimes flees from God or hides from Him - "And Moshe hid his face for he was afraid to look at God" (Shemot 3:6) - lest he be swallowed. Man's independence and self-confidence are nullified before God's splendor and glory. If so, then the question arises: How can prayer exist at all? Prayer is standing before God, before the Divine Presence. How can a person be in God's presence without losing his individual existence...
Prayer is a vital need for the religious individual. He cannot stop the thoughts and emotions, deliberations and troubles which surge through the depths of his soul, his hopes and aspirations, his despair and bitterness - in short: the great wealth that is concealed in his religious consciousness. It is impossible to halt the liturgical outpouring [of these feelings]. Prayer is essential. Fresh, vibrant religious feeling cannot exist without it. In other words, prayer is justified by virtue of the fact that it is impossible to exist without it.
Redemption, Prayer, Talmud Torah, pgs. 64-68
http://traditionarchive.org/news/originals/Volume%2017/No.%202/Redemption,%20Prayer,Talmud.pdf
רמב"ן שמות פרשת תצוה פרק כט
אב לרבי אברהם אמר כי לא הוצאתי אותם מארץ מצרים רק בעבור כי אשכון בתוכם, וזהו תעבדון את האלהים על ההר הזה (לעיל ג יב). ויפה פירש. ואם כן יש בענין סוד גדול, כי כפי פשט הדבר השכינה בישראל צורך הדיוט ולא צורך גבוה, אבל הוא כענין שאמר הכתוב ישראל אשר בך אתפאר (ישעיהמט ג), ואמר יהושע ומה תעשה לשמך הגדול (יהושע ז ט), ופסוקים רבים באו כן, אוה למושב לו(תהלים קלב יג), פה אשב כי אויתיה (שם יד), וכתוב והארץ אזכור (ויקרא כו מב):
א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים
ספר כד הקמח תפלה
יקוק אלהים צבאות שמעה תפלתי האזינה אלהי יעקב סלה (תהלים פד). פסוק זה אמרו דוד ע"ה והיה מתחנן להקב"ה שישמע תפלתו לפי שעם התפלה יתקרב אדם לבוראו
(טז) כיצד היא הכוונה שיפנה את לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו הוא עומד לפני השכינה
חידושי ר' חיים הלוי הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ד
ונראה לומר דתרי גווני כוונות יש בתפלה, האחת כוונה של פירוש הדברים, ויסודה הוא דין כוונה,ושנית שיכוון שהוא עומד בתפלה לפני ד'. כמבואר בדבריו פ"ד שם ז"ל ומה היא הכוונה שיפנה אתלבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאלו עומד לפני השכינה. ונראה דכוונה זו אינה מדין כוונה רקשהוא מעצם מעשה התפלה, ואם אין לבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ד' ומתפלל אין זהמעשה תפלה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. וע"כ מעכבת כוונה זו בכל התפלה,דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאלו דלג מלות אלה, והלא ודאי דלענין עצם התפלהכל הי"ט ברכות מעכבין.
Rabbi Joshua Amaru
The key to appreciating how influencing God can avoid a mechanistic theurgy, on the one hand, and a travesty of justice, on the other, is to focus on the intersubjective element. In a relationship with another person, one can affect another's behavior in two different ways. One way is by causally manipulating him or her – either by constraining what they can do or by “pushing emotional buttons” such that they react in some foreseen way. Thus the pitiable begging of the defendant can influence a judge's verdict against his better judgment. Alternatively, a child can have a public tantrum to get what he wants, causing his parent, desperate to avoid humiliation, to give in against his better judgment just in order to ensure quiet. It is absurd to claim that human beings could influence God "to act against His better judgment" in an analogous way.
But there is another sort of influence. How we relate to another is not indifferent to the nature of the relationship or to the forms in which it is expressed. This is perhaps easiest to see with parents and children. When the same child asks nicely for the candy, the parent might be inclined to loosen up the rules a bit (no candy before dinner). This is not necessarily the parent acting against his better judgment, but in accordance with it. It is possible to err in the direction of being overly rigid, even in enforcing appropriate rules, while it may be preferable to let things go occasionally. When these occasions are, and how frequent they are, will be functions of the relationship between the parent and the child. The trust the parent has in the child, as well as the circumstances, which include whether the child has asked for a special treat and how he has asked, all play a role.
Chazal (the Rabbis of the Talmud) understood a person's relationship to God in an analogous fashion. They make use of different images to represent the ways that God relates to the world. Most prominent are the images of God as judge, exhibiting the attribute of justice, and the image of God as merciful Father, exhibiting the attribute of mercy. The scandal arises when we presume that justice is to be equated with some sort of ultimate rightness, the correct way for God to manage the world. If so, then any divergence from that is a scandal. But the Rabbis did not conceive of justice in this comprehensive fashion. A judge must never allow his judgment to diverge from the fair and the just. But God is not merely a judge. Justice is but one of the ways that divine concern for the world is manifest, but it should not be confused with some sort of ultimate rightness or divine "best judgment." At other times, God's "best judgment" is manifest through mercy, though it may not be accessible to us, from our limited human perspective, to understand when justice is appropriate and when mercy is appropriate. We hold the power to affect when mercy overrides justice because we are in a relationship with God and the balance of mercy and justice is affected by the nature of that relationship, including how and what we ask for.
רש"י מסכת ברכות דף ד עמוד ב
ואמרינן בברכות ירושלמי (פרק א'): מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה - לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך, יצא המלך ומצאו שהפליג - אף הוא הפליג, אלא יהיה אדם מקרב להקדוש ברוך הוא אליו, ומרצהו בתשבחות וקלוסין של יציאת מצרים, והוא מתקרב אליו, ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו.