האם עם ישראל רצה לצאת ממצרים, אם כן, מדוע יצאו רק חמישית ?
(יח) וַיַּסֵּ֨ב אֱלֹקִ֧ים ׀ אֶת־הָעָ֛ם דֶּ֥רֶךְ הַמִּדְבָּ֖ר יַם־ס֑וּף וַחֲמֻשִׁ֛ים עָל֥וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
(א) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֔ן בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לֵאמֹֽר׃ (ב) הַחֹ֧דֶשׁ הַזֶּ֛ה לָכֶ֖ם רֹ֣אשׁ חֳדָשִׁ֑ים רִאשׁ֥וֹן הוּא֙ לָכֶ֔ם לְחׇדְשֵׁ֖י הַשָּׁנָֽה׃ (ג) דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כׇּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃ (ד) וְאִם־יִמְעַ֣ט הַבַּ֘יִת֮ מִהְי֣וֹת מִשֶּׂה֒ וְלָקַ֣ח ה֗וּא וּשְׁכֵנ֛וֹ הַקָּרֹ֥ב אֶל־בֵּית֖וֹ בְּמִכְסַ֣ת נְפָשֹׁ֑ת אִ֚ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֔וֹ תָּכֹ֖סּוּ עַל־הַשֶּֽׂה׃ (ה) שֶׂ֥ה תָמִ֛ים זָכָ֥ר בֶּן־שָׁנָ֖ה יִהְיֶ֣ה לָכֶ֑ם מִן־הַכְּבָשִׂ֥ים וּמִן־הָעִזִּ֖ים תִּקָּֽחוּ׃ (ו) וְהָיָ֤ה לָכֶם֙ לְמִשְׁמֶ֔רֶת עַ֣ד אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר י֖וֹם לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְשָׁחֲט֣וּ אֹת֗וֹ כֹּ֛ל קְהַ֥ל עֲדַֽת־יִשְׂרָאֵ֖ל בֵּ֥ין הָעַרְבָּֽיִם׃ (ז) וְלָֽקְחוּ֙ מִן־הַדָּ֔ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־שְׁתֵּ֥י הַמְּזוּזֹ֖ת וְעַל־הַמַּשְׁק֑וֹף עַ֚ל הַבָּ֣תִּ֔ים אֲשֶׁר־יֹאכְל֥וּ אֹת֖וֹ בָּהֶֽם׃ (ח) וְאָכְל֥וּ אֶת־הַבָּשָׂ֖ר בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּ֑ה צְלִי־אֵ֣שׁ וּמַצּ֔וֹת עַל־מְרֹרִ֖ים יֹאכְלֻֽהוּ׃ (ט) אַל־תֹּאכְל֤וּ מִמֶּ֙נּוּ֙ נָ֔א וּבָשֵׁ֥ל מְבֻשָּׁ֖ל בַּמָּ֑יִם כִּ֣י אִם־צְלִי־אֵ֔שׁ רֹאשׁ֥וֹ עַל־כְּרָעָ֖יו וְעַל־קִרְבּֽוֹ׃ (י) וְלֹא־תוֹתִ֥ירוּ מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּ֑קֶר וְהַנֹּתָ֥ר מִמֶּ֛נּוּ עַד־בֹּ֖קֶר בָּאֵ֥שׁ תִּשְׂרֹֽפוּ׃ (יא) וְכָ֘כָה֮ תֹּאכְל֣וּ אֹתוֹ֒ מׇתְנֵיכֶ֣ם חֲגֻרִ֔ים נַֽעֲלֵיכֶם֙ בְּרַגְלֵיכֶ֔ם וּמַקֶּלְכֶ֖ם בְּיֶדְכֶ֑ם וַאֲכַלְתֶּ֤ם אֹתוֹ֙ בְּחִפָּז֔וֹן פֶּ֥סַח ה֖וּא לַה'׃ (יב) וְעָבַרְתִּ֣י בְאֶֽרֶץ־מִצְרַ֘יִם֮ בַּלַּ֣יְלָה הַזֶּה֒ וְהִכֵּיתִ֤י כׇל־בְּכוֹר֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם מֵאָדָ֖ם וְעַד־בְּהֵמָ֑ה וּבְכׇל־אֱלֹקֵ֥י מִצְרַ֛יִם אֶֽעֱשֶׂ֥ה שְׁפָטִ֖ים אֲנִ֥י ה'׃ (יג) וְהָיָה֩ הַדָּ֨ם לָכֶ֜ם לְאֹ֗ת עַ֤ל הַבָּתִּים֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם שָׁ֔ם וְרָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַדָּ֔ם וּפָסַחְתִּ֖י עֲלֵכֶ֑ם וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה בָכֶ֥ם נֶ֙גֶף֙ לְמַשְׁחִ֔ית בְּהַכֹּתִ֖י בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (יד) וְהָיָה֩ הַיּ֨וֹם הַזֶּ֤ה לָכֶם֙ לְזִכָּר֔וֹן וְחַגֹּתֶ֥ם אֹת֖וֹ חַ֣ג לַֽה' לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם חֻקַּ֥ת עוֹלָ֖ם תְּחׇגֻּֽהוּ׃
לעזוב מקום, לשנות מנהג, לצאת מאזור הנוחות, צריך תעוזה.
האם אפשר ללכת נגד הזרם ?
(א) שבת הגדול. ובו סעיף אחד:
שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו: הגה והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו ופוסקים לומר ברכי נפשי: (מנהגים):
(1) The Shabbat before Passover is called "Shabbat HaGadol" because of the miracle that was performed. RAMA: It's a custom at Mincha to recite the Haggadah from the section of Avadim Hayinu to L’chapeir al kol avonoseinu. (Minhagim)
(א) (א) מפני הנס - שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול:
דימוי של נישואין,
I accounted to your favor
The devotion of your youth,
Your love as a bride—
How you followed Me in the wilderness,
In a land not sown. (3) Israel was holy to the LORD,
The first fruits of His harvest.
All who ate of it were held guilty;
Disaster befell them
—declares the LORD.
(א) באזני ירושלים. באזני יושבי ירושלים: (ב) זכרתי לך. זוכר אני לך את החסד אשר עשיתי עמך בימי נעוריך בעת בחרתי אותך לי לעם כי מצאת חן בעיני: (ג) אהבת כלולתיך. האהבה שהיה לי עליך בעת היית ככלה בזמן חופתה וזהו במעמד הר סיני לקבל התורה: (ד) לכתך. ר״ל זכור לפני ההאמנה שהאמנת בי שהלכת אחרי במדבר בארץ שאין בה זרע זרוע ואין מה לאכול:
(א) זכרתי לך חסד נעוריך,
משל: מדמה תחלת התחבר דבר האלקי עם עמו, כחבורי חתן וכלה ארוס וארוסה, ויציירהו כאיש אחד הבא מרחוק, ובת עשיר היפה בנשים הכניסה אותו לבית אביה ועשתה עמו חסד, ואח"ז דבקה נפשה בו והתחתנה עמו, ואח"ז האמינה בו ויצאה עמו מבית אביה אל המדבר לאשר היה רוחו ללכת...
בנמשל: תחלה שמרו האבות ובניהם אחריהם דרך ה' והודיעו אלהותו בעולם בעודו היה גר בלתי ניכר פה לכל העמים שעבדו עצבים וחמנים, וזה חסד נעוריך, ואח"ז התחתנו עמו ונכנסו בברית ואהבת כלולות בהוציאם ממצרים וקבלת התורה, שבאו בברית עמו, וזה אהבת כלולותיך, ואח"ז האמינו בו ויצאו אחריו אל המדבר, מרוב חשקם אל הדבקות האלקי, והם ג' מיני זכיות שיש לישראל, א. קודם השדוכין, ב. בהשדוכין עצמם, ג. אחר השדוכין, וזכיות אלה עדן זכורים בלבי לא אשכחם...
וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. יובן בס"ד לרמוז כי ידוע שסברת ר"ע הוא שבמצרים לקו חמשים מכות ועל הים לקו מאתים וחמשים מכות כי כל מכה ומכה היתה של חמש מכות והנה ע"י המכות שבאו על המצריים במצרים יצאו ישראל ממצרים ולז"א וחמשים ר"ל מכח החמשים מכות שהביא על המצרים עלו בני ישראל מארץ מצרים
וזהו עצם הקרבן הזה. לכך היה כל העבודה הזאת בענין אחדות. כי היה מצות הקרבן לאכול אותו על כרעיו ועל קרבו (שמות יב, ט), שאין ראוי שיהיה הקרבן הזה מחולק, רק על ראשו ועל כרעיו ועל קרבו. כי הדבר שהוא מחולק אינו אחד, שהרי יש בו חלקים, אבל דבר שהוא שלם יש בו אחדות, וכל ענין עבודה זאת בקרבן הזה להורות על האחדות. וכן (שמות יב, מו) "בבית אחד יאכל", כל הענין הזה שאסור לחלק הקרבן לשתי חבורות, או שאסור לאכול אותו בשתי מקומות, דפלוגתא דתנאי הוא במסכת פסחים (פו.). כל הדבר הזה שיהא מעשה הקרבן ואכילתו בענין האחדות, ולא בענין החלוק.
וכן "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל כי אם צלי אש" (שמות יב, ט), הכל ענין זה, כי הבשול במים או בשאר משקין, חלקיו מתפרדין על ידי הבשול ומתחלקין, אבל צלי אש, מכח האש, אדרבה, נעשה הבשר אחד, כי האש מוציא הרוטב, ונעשה הבשר קשה ואחד, לא כן כאשר מתבשל במים, שנעשה פירורים. וכן אסור* מטעם זה שאין לאכול אותו נא, אלא כאשר הוא צלי אש, ואז הבשר מתקשה מכח האש. וכל זה מורה על ענין האחדות, שראוי שיהיה קרבן אחד אל השם יתברך שהוא אחד.
וכן "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) גם כן דבר זה, שאם היה שובר העצם בפסח היה זה חילוק ופירוד דבר שאין צריך לאכילה. כי אף על גב שהוא אוכל הבשר שהוא ראוי לאכילה, אין זה חילוק ופירוד, מפני שהוא עומד לאכילה. אבל שבירת עצמות אין זה לאכילה, ונקרא שבירה ופירוד, ודבר זה לא יתכן לפסח. ועוד, כי שבירת העצם, במה שהוא עצם, שבירתו יותר נקרא פירוד וחילוק.
כלל הדבר, כי ראוי שיהיה הפסח קרבן אחד, מפני שהוא מורה על השם יתברך שהוא אחד, כי העבודה הזאת שיש לישראל היא מצד האחדות שהוא יתברך אחד, ולכך בחר באומה יחידי גם כן, כיון שהוא יחיד. ועוד, כי הקרבן הזה הוא עיקר העבודה שהוא יתברך אלקיהם של ישראל, והוא יחיד באלקותו, ולכך הקרבן הזה צריך שיהיה אחד. ולא כן שאר קרבן, שאין אותו הקרבן הוא עיקר העבודה במה שהוא אלקיהם, שהרי דוקא בקרבן זה כתיב (שמות יג, ה) "ועבדת את העבודה וגו'", נקרא קרבן זה "עבודה" סתם. ולכך קרבן זה הוא לאלקותו יתברך, והוא אחד באלקותו.
זמן חיבור: ישראל / בבל התלמודית, 135 לספירה
"מכילתא דרבי ישמעאל" הינו מדרש הלכתי לספר שמות. השם מתייחס לאוסף של פירושים מקראיים העושים שימוש בכלי הדרשנות התלמודיים. המכילתא אינה מוזכרת בתלמוד הבבלי או הירושלמי בשמה, אך ישנה התייחסות אחת אליה כ"שאר ספרי דבי רב". האדם הראשון אשר התייחס למכילתא בשם זה היה מחברו של החיבור הגאוני "הלכות גדולות". שם נוסף בו כינו הגאונים את המדרש היה "מכילתא דארץ ישראל". זהות מחבר המדרש, או ליתר דיוק העורך שלו, אינה ידועה. היו חוקרים אשר שיערו שמדובר בר' ישמעאל בן אלישע, בן דורו של ר' עקיבא. אך המכילתא בצורתה הנוכחית לא יכולה להיות זו שחוברה על ידי ר' ישמעאל זה, כפי שמלמדות ההתייחסויות שהיא כוללת לתלמידי ר' ישמעאל ולתנאים נוספים שפעלו לאחר מותו. בנוסף, הרמב"ם ומחבר ה"הלכות הגדולות" מתייחסים, ככל הנראה על סמך מסורת שהייתה מצויה בידיהם, ל"מכילתא" גדולה יותר, אשר כללה פירושים גם על ספרי ויקרא, במדבר ודברים, בעוד המדרש המצוי בידינו דן רק בפסקאות מסוימות מספר שמות. יש להניח, אם כן, שר' ישמעאל חיבר מדרש פרשני על ארבעת החומשים האחרונים, ושתלמידיו הרחיבו את פירושו.
מחבר: אליהו בן שלמה זלמן מווילנה
זמן חיבור: וילנה, 1740 - 1800 לספירה בקירוב
פירוש על התורה להגר"א מווילנא.
ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המהר"ל מפראג,
היה רב, איש תלמוד, בעל נטיות קבליות, פילוסוף ומנהג קהילה בוהמי שהשפיע השפעה נצחית על דורו ועל הדורות הבאים של יהדות אשכנז. חיבוריו הפילוסופיים הרבים נעשו אבני דרך במחשבת ישראל והשפיעו עמוקות על רעיונות חסידיים ועל גדולי ההוגים באורתודוקסיה המודרנית, כולל הרב קוק. כתב גם חיבורים הלכתיים, כולל פירוש על הארבעה טורים. היה בעל יחסים קרובים עם האסטרונום טיכו ברהה. בין תלמידיו אפשר למצוא את רבי יום טוב ליפמן הלר (התוספות יום טוב) וההיסטוריון רבי יהודה גנז (הצמח דוד). מפורסם בקשרו לגולם מפראג בספרות פופולרית שנכתבה בדורות שלאחר מכן.