אמנם ודאי הרבה דרשות יש בספרא שהעלו התנאים מדיוק המקרא אפי׳ לא היו מקובלים. ומש״ה יש מחלוקת בין התנאים. מר דייק הכי ומר דייק הכי. דרשות כאלו נקראו פשט המקרא לפי הבנת הלשון בדיוק.
However, the Tannaim certainly derived much exegesis in the Sifra from meticulous analysis of the verses, even when lacking oral traditions. Thus there can be a halachic disagreement among the Tannaim: one master deriving a law one way, while the other [deriving a different law] in an alternate way from [the same verse]. This form of exegesis, is considered to be pshat haMikra, i.e. understanding the plain meaning of the verses, arrived by their careful understanding of the Torah’s language.
ואנחנו בעניותנו ובעזר ה׳ החונן ית׳ עמדנו על דיוק כמה מקראות. לא להעלות איזה חידוש מעצמנו ח"ו. אלא שעפ״י הדיוק אנו עומדים על הרבה קבלות והלכות שבא בגמרא. כמו שהראינו בפ׳ בחקתי דיוק הלכה דרבא שהקדש מפקיע מידי שעבוד. ובזה נתבאר יותר אור הלכה זו. ועוד הרבה יש בזה הספר. וכבר הראינו בחיבורנו הע״ש בסי׳ ס״ז ובסי׳ ק״ג. שרבינו בעל השאלתות הראה לדעת הלכות שבגמ׳ בדיוק המקרא אע״ג שלא נזכר בתלמוד. ומזה נתבררה אותה ההלכה יותר.
Humbly and with the assistance of the Divine Dispenser of wisdom, we [too] have derived [the source of various halachos] by examining the Scriptural nuances. Heaven forbid, would we be deriving original interpretations; rather by examining the Scriptural nuances, we have been able to [connect the verses to] many traditions and laws that have been cited in the Gemorah. For example, by applying examination to the verses in the Torah reading of B’Chukosai, we have shown [the source of the halacha stated] by Rava that hekdesh mafkia midei shibud, “consecration cancels the lien of a creditor,” and thus this halacha becomes greatly illuminated. There are many more [inferences found] in this Book [of Leviticus]. We have already shown in our compilation Ha’amek She’elah in siman 67 and 103 that our master the Sheiltos attributes many halachos in the Gemorah to Scriptural inferences not stated in the Talmud; and with the noting of these Scriptural inferences, the halacha becomes further clarified.
וכבר אמרו בב״ר פ׳ ג׳ וירא אלהים את האור כי טוב. כנגד ס' ויקרא שהוא מלא הלכות רבות.
It has been stated in Bereishis Rabbah 3: “And God saw that the Light was good,” refers to the Book of Leviticus which is filled with numerous laws.
ומשמעו כמו שטוב לעינים לראות את השמש. מקור האור המאיר. שבזה נהנה מן האור יותר. כך טוב לראות בס׳ ויקרא מקור מוצא הלכות רבות שבתלמוד. שבזה עומדים על אור ההלכות ביותר.
The apparent understanding of this Midrash is just as it is beneficial to the eyes [i.e. for the one perceiving the light] to see the sun (i.e. the source of the light), and thus one appreciates the light even more; such is it beneficial to perceive in the Book of Leviticus, the source of the numerous laws found in the Talmud. [For by knowing the source of the laws] one understands the light of the laws even more.
ונפש כי תקריב וגו׳. לשון נפש מלמדנו דמנחה בא לרצות על הנפש. והכי איתא ברבה. וע״ע בסמוך בשם הת״כ אכן לא נתבאר על איזה דבר הוא בא. ונראה מסוגי׳ דקראי שבא להשיג כפרה ורצוי על השחתת הנפש במדות. ומש״ה אמר דוד לשאול (שמואל א׳ כ״ו) אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ הסיתך בי ע״י מחלה של מדת העצבון וכעס ירח מנחה להסיר מחלה זו ממך. ובמלאכי ב׳ כתיב וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה. שעשו מחמת תאוה לנשים יפות מנשותיהם. רעה עם הנשים שלא כדין והביאו מנחה לכפרה. ואמר הנביא שדמעת העשוקה מכסה את המזבח מבלי יניח לפנות אל המנחה שיעלה לרצון. ועי׳ מש״כ בס׳ במדבר ט״ז במאמר משה רבינו אל תפן אל מנחתם. ובאשר השחתת המדות בא ע״י אחת מארבע מרות. כמו מרה שחורה אם מתגברת מולידה עצבון. ולבנה מולידה ציהוב ושמחה יתירה. וירוקה מולידה תאוה. ואדומה מולידה כעס. מש״ה יש ד׳ מנחות. ובימי המקדש ידעו לכוין איזו מנחה מועיל לפי אופן השחתה שבנפש. וע״ע בסמוך ולהלן ו׳ י״ג:
זה קרבן אהרן ובניו וגו׳. כבר דקדקו חז״ל ברבה על זה הלשון. ונראה דמצינו דבמנחת חביתין נכלל כל ד׳ מנחות של יחיד. מתחלה היה עשרון סלת. ואח״כ היא מורבכת ואח״כ היא מעשה מאפה תנור ואח״כ היא מעשה מחבת. ואמר הכתוב אחר פ׳ וזאת תורת המנחה שכולל כל הד׳ מנחות וזה מעשה מנחות כולם היא קרבן אהרן ובניו ובדרך דרוש יש להבין טעם שצוה הקב״ה על הכהנים להביא בכל יום מעין ד׳ מנחות. דכבר ביארנו ענין ד׳ מנחות הללו בא לכפר על השחתת מדות ב״א בקלקול א׳ מד׳ מרות. והנה עבודת הכהנים בישראל להיות על פיהם כל ריב היינו שעליהם לראות שלא יהא ריב בין אדם לחבירו ולתקן כל משחתם של ישראל כמו שביארנו לשון המקרא בפ׳ שופטים. וא״כ צריכים המה הכהנים כפרה על עצמם במה שמזדמן בישראל השחתת המדות והחולי הבא עי״ז מש״ה מביאים קרבן כולל הכל:
את אזכרתה. עיקר לשון אזכרה חל על הלבונה שמתחלה לא נוצרה אלא לריח וריח ניחוח מזכיר לטוב. משא״כ אימורים של קרבן לא נוצרו לריח. אכן בת״כ תניא אזכרתה. נזכרים בה. נזכרים בקמיצתה. נזכרים בלבונתה. מקור הדרש של שלש אזכרות הוא מדכתיב ג׳ פעמים אזכרתה במנחת נדבה של יחיד. כאן ולהלן ט׳ ולהלן ו׳ ח׳ נכלל תורת המנחה. לבד מנחת בכורים שהיא חובה של צבור. מזה דרשו כי שלש הזכרות יש במנחה. גם מה שנאכלת לכהנים בעלים נזכרים לכפרה. גם הקטרת הקומץ גם הלבונה. ויש להתבונן מה זה בא במנחה ג׳ אזכרות. ולפי דברנו דמנחה בא בשביל השחתת המדות ע״י אחד מחולי המרות. והחולי עצמה בא מחמת עבירה שמביא לידי ירקון או מרה שחורה וכדומה ואחר שבא לידי חולי זו הרי משחית עוד יותר כיד החולאת המתגברת על דעת האדם ומעבירה אותו מן הדרך. וכענין דתנן עונש עבירה עבירה פי׳ העונש הוא שמביאו לידי חולי שגוררו לידי עבירה. ואח״כ צריך ג׳ כפרות. ראשית לכפר על החטא הראשון שהביאו לידי זה. שנית להשיגהו רפואה למחלתו. כמאמר דוד לשאול אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה. פי׳ חולי מרה שחורה שבא על שאול והיא הסיתו לרדוף אחר דוד ולחשוב עליו מחשבת מרד. ירח מנחה ויסיר ממך החולי. ג׳ לכפר על מה שהוסיף לעות אחר שהגיע לידי חולי כי אע״ג שהחולי גרם לו מכ״מ אם היה מתגבר לעמוד נגד רוחו הקשה היה מתגבר ואין החולי אלא כמו נסיון שבא דבר עבירה לידו. שאם אינו עומד בנסיון נחשב לעבירה:
כי כל שאר וכל דבש. קרא הכתוב כל דבר הממתיק ומטעים את המאכל דבש ע״ש שהוא ראש הממתיקים. ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא ית׳ ע״י תחבולות בני אדם מש״ה הזהיר הכתוב בבהמ״ק ללמדנו דכל המתקרב יותר לה׳ ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש. וע׳ מש״כ בס׳ שמות י״ג ג׳ דמש״ה הזהיר הכתוב על החמץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל. אכן במקום הקרבה לפני ה׳ אזהרה תמידית היא. ודבש שבא להמתיק וזה אינו ראוי למאכל הבא להקטרה לגבוה אע״ג שהוא בריאה פשוטה ממנו ית׳. וע׳ בסמוך:
במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלהיך. מלח בא ג״כ להמתיק המאכל וא״כ לא היה ראוי להתקרב לפני ה׳. וביאר הכתוב דמכ״מ במלח תמלח כי בא בזה להורות ברית אלהיך על השגחה פרטית לפי מעשה ב״א. דהמלח בפ״ע רע לאכילה ומקולקל מאד וגם שורף כמה דברים ומאבדם ומכ״מ הוא המקיים וממתיק את האוכל. וה״ה ככל הליכות הטבע שברא הקב״ה שיהא יסוד האור הוא החשך ויסוד כל טוב הוא הרע. ומאופל ומחושך מאיר עיני האדם. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית א׳ ד׳. וקבע הקב״ה עולמו בזה האופן כדי שיגיע ההשגחה העליונה לפי המעשים בטוב. שהרי אם היה הטוב בהחלט בלי רע וכן הרע בהחלט לא היה אפשר להיות ההשגחה לפי המעשים אלא לצדיק גמור או לרשע גמור ולא למי שראוי להרעה והטבה. משא״כ עתה מגיע השתלשלות הענינים משעה רעה לתכלית הטוב מצומצם לפי המעשים בהשגחתו יתברך כמה יאריכון ימי הרעה ואיך תהי הרבה או מעט עד שבא לידי תכלית הטוב הבא באחרית הימים של חשך. מש״ה ברא הקב״ה הליכות הטבע בזה האופן. ומלח בטבעו אות הוא על זה הברית שברא עולמו באופן שישגיח על יצוריו בכלל ועל ישראל בפרט. וא״כ מלח הוא ברית אלהיך. מש״ה אע״ג שבא להמתיק המאכל מכ״מ לא תשבית מעל מנחתך כדי להתבונן על הברית של ההשגחה. ולהיפך הוא דבש תחלתו מתוק וערב וסופו רע ואחריתה תוגה ע״כ לא תבא בית ה׳ להקטרה:
אשר נשיא יחטא. לְשׁוֹן אַשְׁרֵי — אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ נוֹתֵן לֵב לְהָבִיא כַּפָּרָה עַל שִׁגְגָתוֹ, קַל וָחֹמֶר שֶׁמִּתְחָרֵט עַל זְדוֹנוֹתָיו (ספרא):
אשר נשיא יחטא — The word אשר is connected in meaning with אשרי “happy”. Happy is the generation whose prince (king) takes care to bring an atonement sacrifice even for an inadvertent act of his; how much the more certain is it that he will do penance for his wilful sins (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Section 5 1; Horayot 10b)
ועל עון הנשיא אמר אשר נשיא יחטא. כי אמנם זה דבר מצוי שיחטא, כאמרו וישמן ישורון ויבעט ואמר בו ואשם שמעצמו יכיר עונו.
אשר נשיא יחטא, when the King (or political head) sins; there is no conditional word אם, “if,” i.e. the Torah considers it as almost a given that the political head of the people will become guilty of at least an inadvertent sin. Moses describes such a likely scenario as the result of the people enjoying good times, when he says in Deuteronomy 32,15 וישמן ישורון ויבעט, “when Yeshurun waxed fat it kicked. ואשם, he realised himself that he had sinned; it did not have to be brought to his attention by others. או הודע לו, or his sin had to be brought to his attention by others. The vowel cholem on the letter vav substitutes for the vowel shuruk which would have made it clear that it is a passive mode.
אשר נשיא יחטא. ידוע הפי׳ דנשיאתו גורמת שיהא עלול לחטא. וכ״כ הספורנו. והנה עוד יש במקרא לשון שאינו מדויק כלל. דכתיב אשר לא תעשינה בשגגה. והכי מיבעי ועשה בשגגה אחת וגו׳ אשר לא תעשינה ואשם. והכי כתיב ביחיד אלא מרומז דהנשיאות גורמת לחטוא בעבירות חמורות כ״כ אשר לא תעשינה בשגגה. שאין דרך לחטוא בהם אפילו בשגגה:
ועוד אפשר שזה גרם שנכשלתי, מחמת "שמוני נוטרה את הכרמים" כו׳. דהנה דרשו חז"ל על פסוק אשר נשיא כו׳ אשרי הדור שהנשיא יחטא, י"ל הפירוש דהנה הצדיק שהוא תמיד בקדושה עליונה, בלתי אפשר לו להתדבק עם בני אדם לעוררם בתשובה שלימה ולהעלות את מעשיהם, אבל הצדיק המוצא עצמו באיזה חטא, והוא מתחרט ומוכיח עצמו על קיצור בעבודתו ית"ש, אז גם כן מעורר לב אחרים בתשובה, ואחר כך בעלותו בקדושה, הוא מעלה גם כן כל ישראל עמו. וזהו "רבי עקיבא כשהיה מתפלל בציבור היה מקצר ועולה", רצה לומר כשרצה להתפלל עם הצבור, דהיינו שיעלה גם הציבור עמו, "היה מקצר" פירוש היה יורד ממדריגתו, ומוכיח עצמו שמקצר בעבודתו ית"ש, "ועולה" פירוש ואחר כך היה עולה להקדושה העליונה. וזהו שדרשו חז"ל אשרי הדור שהנשיא יחטא, דהיינו שהיא תועלת להם שיעלה גם אותם עמו אל הקדושה. וזהו "שמוני נוטרה את הכרמים" פירוש על ידי זה ששמוני השי"ת ב"ה שאהיה נוטר את כרמו, כי כרם ה׳ צבאות בית ישראל, להעלותם אל הקדושה, זה גרמה לי ש"כרמי שלי לא נטרתי" וירדתי מקדושתי כדי להעלות אותם עמי אל הקדושה העליונה.