Lechem Mishneh: 274

(א) וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ב) (וילינו) [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃ (ג) וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כׇּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ {ס} (ד) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ (ה) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ (ו) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י ה' הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ז) וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד ה' בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־ה' וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃ (ח) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת ה' לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ ה' אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־ה'׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י ה' כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃ (י) וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד ה' נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ {פ}
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יב) שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃ (יג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃ (יד) וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (טו) וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ (טז) זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה' לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאׇהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃ (יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃ (יח) וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אׇכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃ (יט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ (כ) וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ (כא) וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ (כב) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כׇּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה' שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽה' מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כׇּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃ (כד) וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃ (כה) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה' הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ (כו) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ (כז) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ {ס} (כח) וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃ (כט) רְא֗וּ כִּֽי־ה' נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ (ל) וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ (לא) וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה' מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (לג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י ה' לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (לד) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃ (לה) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (לו) וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ {פ}

Exodus 16

(1) Setting out from Elim, the whole Israelite community came to the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departure from the land of Egypt. (2) In the wilderness, the whole Israelite community grumbled against Moses and Aaron. (3) The Israelites said to them, “If only we had died by the hand of ה' in the land of Egypt, when we sat by the fleshpots, when we ate our fill of bread! For you have brought us out into this wilderness to starve this whole congregation to death.” (4) And ה' said to Moses, “I will rain down bread for you from the sky, and the people shall go out and gather each day that day’s portion—that I may thus test them, to see whether they will follow My instructions or not. (5) But on the sixth day, when they apportion what they have brought in, it shall prove to be double the amount they gather each day.” (6) So Moses and Aaron said to all the Israelites, “By evening you shall know it was ה' who brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning you shall behold the Presence of ה', because [God] has heard your grumblings against ה'. For who are we that you should grumble against us? (8) Since it is ה',” Moses continued, “who will give you flesh to eat in the evening and bread in the morning to the full—because ה' has heard the grumblings you utter—what is our part? Your grumbling is against ה', not against us!” (9) Then Moses said to Aaron, “Say to the whole Israelite community: Advance toward ה', who has heard your grumbling.” (10) And as Aaron spoke to the whole Israelite community, they turned toward the wilderness, and there, in a cloud, appeared the Presence of ה'. (11) ה' spoke to Moses: (12) “I have heard the grumbling of the Israelites. Speak to them and say: By evening you shall eat flesh, and in the morning you shall have your fill of bread; and you shall know that I ה' am your God.” (13) In the evening quail appeared and covered the camp; in the morning there was a fall of dew about the camp. (14) When the fall of dew lifted, there, over the surface of the wilderness, lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground. (15) When the Israelites saw it, they said to one another, “What is it?” —for they did not know what it was. And Moses said to them, “That is the bread which ה' has given you to eat. (16) This is what ה' has commanded: Each household shall gather as much as it requires to eat—an omer to a person for as many of you as there are; each household shall fetch according to those in its tent.” (17) The Israelites did so, some gathering much, some little. (18) But when they measured it by the omer, anyone who had gathered much had no excess, and anyone who had gathered little had no deficiency: each household had gathered as much as it needed to eat. (19) And Moses said to them, “Let no one leave any of it over until morning.” (20) But they paid no attention to Moses; some of them left of it until morning, and it became infested with maggots and stank. And Moses was angry with them. (21) So they gathered it every morning, as much as each one needed to eat; for when the sun grew hot, it would melt. (22) On the sixth day they gathered double the amount of food, two omers for each; and when all the chieftains of the community came and told Moses, (23) he said to them, “This is what ה' meant: Tomorrow is a day of rest, a holy sabbath of ה'. Bake what you would bake and boil what you would boil; and all that is left put aside to be kept until morning.” (24) So they put it aside until morning, as Moses had ordered; and it did not turn foul, and there were no maggots in it. (25) Then Moses said, “Eat it today, for today is a sabbath of ה'; you will not find it today on the plain. (26) Six days you shall gather it; on the seventh day, the sabbath, there will be none.” (27) Yet some of the people went out on the seventh day to gather, but they found nothing. (28) And ה' said to Moses, “How long will you all refuse to obey My commandments and My teachings? (29) Mark that it is ה' who, having given you the sabbath, therefore gives you two days’ food on the sixth day. Let everyone remain in place: let no one leave the vicinity on the seventh day.” (30) So the people remained inactive on the seventh day. (31) The house of Israel named it manna; it was like coriander seed, white, and it tasted like wafers in honey. (32) Moses said, “This is what ה' has commanded: Let one omer of it be kept throughout the ages, in order that they may see the bread that I fed you in the wilderness when I brought you out from the land of Egypt.” (33) And Moses said to Aaron, “Take a jar, put one omer of manna in it, and place it before ה', to be kept throughout the ages.” (34) As ה' had commanded Moses, Aaron placed it before the Pact, to be kept. (35) And the Israelites ate manna forty years, until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the border of the land of Canaan. (36) The omer is a tenth of an ephah.

ברכות ל״ט ב:י׳

אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּנָקֵיט תַּרְתֵּי וּבָצַע חֲדָא. רַבִּי זֵירָא הֲוָה בָּצַע אַכּוֹלָּא שֵׁירוּתָא. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא קָא מִתְחֲזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא. אֲמַר [לֵיהּ]: כֵּיוָן דְּכָל יוֹמָא לָא קָעָבֵיד הָכִי, וְהָאִידָּנָא קָא עָבֵיד — לָא מִתְחֲזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא.

Berakhot 39b:10

With regard to the manner in which these two loaves are to be broken, Rav Ashi said: I saw Rav Kahana who would take two loaves and break one. Rabbi Zeira would break off one large piece from the loaf, and eat from it for the entire Shabbat meal. Ravina said to Rav Ashi about this: Doesn’t it appear gluttonous for one to break off so large a piece? Rav Ashi said to him: Since every other day he does not do so, and today he does, it does not appear gluttonous, but rather in deference to the mitzva of the Shabbat meals.

שבת קי״ז ב:ט׳

אָמַר רַב חִסְדָּא: לְעוֹלָם יַשְׁכִּים אָדָם לְהוֹצָאַת שַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ״, לְאַלְתַּר. אָמַר רַבִּי אַבָּא: בְּשַׁבָּת חַיָּיב אָדָם לִבְצוֹעַ עַל שְׁתֵּי כִכָּרוֹת, דִּכְתִיב: ״לֶחֶם מִשְׁנֶה״.

Shabbat 117b:9

Rav Ḥisda said: A person should always rise early on Friday in order to prepare all of the expenditures for Shabbat, as it is written with regard to the collection of the manna: “And it shall be on the sixth day, and they will prepare that which they have brought” (Exodus 16:5), indicating that the children of Israel would begin preparing the food for Shabbat immediately upon collecting the manna in the morning. Apropos manna, the Gemara mentions other matters derived from it. Rabbi Abba said: On Shabbat a person is obligated to break bread in his meal over two loaves of bread, as it is written: “And it happened on the sixth day, they collected double the bread, two omer for each one” (Exodus 16:22).

שבת קי״ז ב:י׳

אָמַר רַב אָשֵׁי: חֲזֵינָא לֵיהּ לְרַב כָּהֲנָא דְּנָקֵט תַּרְתֵּי וּבָצַע חֲדָא. אָמַר: ״לָקְטוּ״ כְּתִיב. רַבִּי זֵירָא הֲוָה בָּצַע אַכּוּלַּהּ שֵׁירוּתֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְהָא מִיחְזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא? אֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּכׇל יוֹמָא לָא עָבֵיד, וְהָאִידָּנָא הוּא דְּקָעָבֵיד — לָא מִיחְזֵי כְּרַעַבְתָנוּתָא. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי כִּי מִיקְּלַע לְהוּ רִיפְתָּא דְעֵירוּבָא — שָׁרוּ עִילָּוֵיהּ, אָמְרִי: הוֹאִיל וְאִיתְעֲבִיד בַּהּ חֲדָא מִצְוָה — לִיתְעֲבִיד בַּהּ מִצְוָה אַחֲרִינָא.

Shabbat 117b:10

Rav Ashi said: I saw that Rav Kahana took two loaves in his hand and broke one, not both at once. He said in explanation that it is written: “They collected double the bread,” meaning that one collects and holds two loaves together, but need not break both. Rabbi Zeira would break off a piece that would suffice for his entire meal. Ravina said to Rav Ashi: Doesn’t that appear like gluttony? Rav Ashi said to him: Since on every other day he does not do this and now he is doing so, it does not appear like gluttony. Rabbi Ami and Rabbi Asi, when the bread from the eiruv would happen to become available to them, they would begin and recite the blessing over it. They said in explanation: Since one mitzva was performed with it, let an additional mitzva be performed with it.

משנה תורה, הלכות ברכות ז׳:ד׳

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לִבְצֹעַ כִּכָּר שְׁלֵמָה. אִם הָיְתָה שָׁם שְׁלֵמָה שֶׁל שְּׂעוֹרִים וּפְרוּסָה שֶׁל חִטִּים מַנִּיחַ שְׁלֵמָה בְּתוֹךְ פְּרוּסָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן כְּדֵי שֶׁיִּבְצַע מֵחִטִּים וּמִשְּׁלֵמָה. בְּשַׁבָּתוֹת וּבְיָמִים טוֹבִים חַיָּב לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת נוֹטֵל שְׁתֵּיהֶן בְּיָדוֹ וּבוֹצֵעַ אַחַת מֵהֶן:

Mishneh Torah, Blessings 7:4

The most preferable way to perform the mitzvah is to break open a whole loaf. When one possesses a whole loaf of barley bread and a sliced loaf of wheat bread, one should put the sliced loaf together with the whole loaf, so that one will break open both a loaf of wheat and a whole loaf.
On Sabbaths and on festivals, one is obligated to break bread on two whole loaves. One should hold both in one's hands [when reciting the blessing] and break open one.

משנה תורה, הלכות שבת ל׳:ט׳

חַיָּב אָדָם לֶאֱכל שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת בְּשַׁבָּת אַחַת עַרְבִית וְאַחַת שַׁחֲרִית וְאַחַת בְּמִנְחָה. וְצָרִיךְ לְהִזָּהֵר בְּשָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת אֵלּוּ שֶׁלֹּא יִפְחֹת מֵהֶן כְּלָל. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה סוֹעֵד שָׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. וְאִם הָיָה חוֹלֶה מֵרֹב הָאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה תָּמִיד פָּטוּר מִשָּׁלֹשׁ סְעֻדּוֹת. וְצָרִיךְ לִקְבֹּעַ כָּל סְעֻדָּה מִשְּׁלָשְׁתָּן עַל הַיַּיִן וְלִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת. וְכֵן בְּיָמִים טוֹבִים:

Mishneh Torah, Sabbath 30:9

A person is obligated to eat three meals on the Sabbath: one in the evening, one in the morning, and one in the afternoon. One should be extremely careful regarding these three meals, not to eat any less. Even a poor man who derives his livelihood from charity should eat three meals [on the Sabbath].
[Nevertheless,] a person who is sick from overeating, or one who fasts constantly is not obligated to partake of three meals.
All these three meals must be significant [sittings] at which wine is served; at each, one must break bread on two full loaves.The same applies regarding the holidays.

טור, אורח חיים ער״ד:א׳

ובוצע על ב' ככרות דכתיב לקטו לחם משנה ואמר רב אשי חזינא לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא פי' אוחז שתים בידו ובוצע מהאחת ומצוה לבצוע פרוסה גדולה שתספיק לו לכל הסעודה מפני שנראה כמחבב סעודת שבת שחפץ לאכול בה הרבה ולא מיחזי כרעבתנותא כיון שאינו עושה כן בחול ואם המסובים שנים או רבים טועם הבוצע תחלה ואח"כ יטעמו הם ואם יש לפני כל אחד ואחד ככרו והוא לחם משנה יכולין לטעום אע"פ שלא טעם הוא. ודין הזכרת שבת בברה"מ ודין חזרתו אם שכח כתבתי למעלה בברהמ"ז של חול וסעודה זו ושל שחרית אי אפשר לעשותה בלא פת אפילו למ"ד סעודה שלישית יכול לעשותה בלא פת אלו כיון שהם עיקר סעודת שבת אי אפשר להם בלא פת:

Tur, Orach Chayim 274:1

...

פניני הלכה, שבת ז׳:ג׳:ד׳

מנהגים רבים נאמרו לגבי סדר הנחת החלות בעת הברכה. יש נוהגים להניח חלה אחת על חברתה, ובוצעים את התחתונה (שו"ע או"ח רעד, א). ויש נוהגים לבצוע את החלה העליונה (האר"י). ויש נוהגים לבצוע בלילה את החלה התחתונה וביום את החלה העליונה (רמ"א, או"ח שם). והבוצעים על החלה התחתונה יקרבו אותה אליהם בעת הברכה (משנה ברורה רעד, ה). ויש נוהגים על פי האר"י, להניח על השולחן י"ב חלות קטנות לכל סעודה (כה"ח רסב, ב).

Peninei Halakhah, Shabbat 7:3:4

There are many customs as to how to arrange the challahs for the berakha. Some put one loaf on top of the other and cut the bottom one (SA 274:1). Others cut the top challah (Arizal). Others cut the bottom challah at night and the top challah during the day (Rema ad loc.) Those who cut the bottom challah should draw it closer to themselves when reciting the berakha (MB 274:5). Some follow Arizal’s custom of having twelve small loaves on the table at every meal (Kaf Ha-ḥayim 263:2).