ויקהל פקודי אלון תשפ"ג

יתדת. לִתְקֹעַ וְלִקְשׁוֹר בָּהֶם סוֹפֵי הַיְרִיעוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁלֹּא יָנוּעוּ בָּרוּחַ:

יתדת THE PINS — in order to insert them into the ground and to fasten thereby the edges of the curtains that they should not be moved about by the wind.

רש"י על שמות ל״ה:י״ח:ב׳

מיתריהם. חֲבָלִים לִקְשֹׁר:

Rashi on Exodus 35:18:2

מיתריהם THEIR CORDS to bind with.

"העמידו..." תלמידים הרבה שלא ינועו ברוח

רש"י על שמות ל״ה:ב׳:א׳

ששת ימים. הִקְדִּים לָהֶם אַזְהָרַת שַׁבָּת לְצִוּוּי מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ דוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת (מכילתא):

Rashi on Exodus 35:2:1

ששת ימים SIX DAYS [MAY WORK BE DONE] — He intentionally mentioned to them the prohibition in reference to the Sabbath before the command about the building of the Tabernacle in order to intimate that it does not set aside (supersede) the Sabbath (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 35:1:1).

שמות ל״ה:ב׳

שֵׁ֣שֶׁת יָמִים֮ תֵּעָשֶׂ֣ה מְלָאכָה֒ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י יִהְיֶ֨ה לָכֶ֥ם קֹ֛דֶשׁ שַׁבַּ֥ת שַׁבָּת֖וֹן לַיהֹוָ֑ה כׇּל־הָעֹשֶׂ֥ה ב֛וֹ מְלָאכָ֖ה יוּמָֽת׃

Exodus 35:2

On six days work may be done, but on the seventh day you shall have a sabbath of complete rest, holy to יהוה; whoever does any work on it shall be put to death.

"שבת שבתון": סודה של השבת הקדושה

פרשת ויקהל נפתחת בנושא השבת, ונאמר בה "שבת שבתון" שתי בחינות יש בשבת, "שבת" ו"שבתון". הרב מנחם ישראלי בטורו השבועי על פרשת השבוע ויקהל פקודי (פרשת שבוע)

הרב מנחם ישראלי | כיכר השבת | כ"ח באדר | 12.03.21

(צילום: שאטרסטוק)

כך מתחילה פרשת ויקהל:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת".

בפסוק הראשון נאמר "אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם", ונשאלת השאלה: מהם הדברים? בפשוטו של מקרא לא נאמר כאן לעשות משהו מסויים, ואדרבה, הציווי כאן הוא לא לעשות מלאכה בשבת. ומהם הדברים שצריך לעשות?

נשים לב שהפסוק כאן אומר "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה (התי"ו צרוי"ה) מְלָאכָה", ולכאורה היה מתאים לכתוב "שֵׁשֶׁת יָמִים תּעָשֶׂה (התי"ו פתוחה) מְלָאכָה".

אלא - מבאר הרבי מליובאוויטש - הקב"ה רוצה שהמלאכה שאנו עושים לא תעסיק אותנו באופן מלא, עלינו לזכור שהיא רק השתדלות ותו לא. כאשר אדם ניגש לעסקו בהבנה שה' הוא הזן ומפרנס וכל שעליו לעשות זה אך השתדלות אז התעסקותו תהיה בבחינת מלאכה הנעשית כלאחר יד.

ואלו הם "הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם", עלינו לעבוד ששה ימים בשבוע, אך בה בשעה עלינו לזכור שלא אנחנו המפרנסים את עצמנו בבחינת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אלא פעולתנו היא רק השתדלות ו"הוא (ה') הנותן לך כוח לעשות חיל".

כאשר נקיים את חלקו הראשון של הפסוק, דהיינו שמלאכתנו תֵּעָשֶׂה בהנחה זו. אז נזכה לקיום חלקו השני של הפסוק שהשבת תהיה "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'".

מהי הכפילות "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'"?

מבאר בעל התניא:

שבת היא בחינת התרוממות העולמות, כאותו אדם שהולך ופועל ועושה ומוציא אנרגיות ובערב הוא שבת לביתו ונח, אז הכוחות חוזרים אל שורשם. כך העולמות הם האנרגיות היוצאות מדבר ה' כמ"ש "הוא אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד".

אך שתי בחינות יש בשבת, "שבת" ו"שבתון".

"שבת" היא התעלות והתרוממות אלוקית הנופלת על האדם מלמעלה, הקב"ה "שבת וינפש" והוא מביא הרגשה אלוקית זו לכל העולם הרגשה זו איננה מוגבלת כיון שהיא מגיעה מכוחו של הבורא הבלתי מוגבל.

"שבתון" היא התעלות והתרוממות שהאדם מקדש עצמו מלמטה, התקדשות האדם מלמטה היא מוגבלת לפי ערכו של האדם (שבת'ון היא שבת בתוספת ון המסמל על הקטת הדבר כמו לדוגמא: ספר - ספר'ון). התקדשות והתרוממות זו יכולה וצריכה להיות אף בימות החול, באמצעות עבודת התפילה. התפילה היא בחינת השבת שבכל יום ויום.

ובכן, בהגיע שבת קודש העולמות חוזרות לשורשם האלוקי, אז יש לנו הזדמנות לחוש אלוקות וקדושה.

אך כדי שנחוש אלוקות זו, עלינו לזכור במשך ימות השבוע שה' הוא בורא העולם ומנהיגו. עלינו להתאמץ בעבודת התפילה ולהתבונן שהקב"ה הוא הזן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. כך, כשאנו חדורים בהכרה זו, אז בהגיע השבת יתחברו להם שתי השבתות הקטנה "שבתון" והגדולה "שבת".

בסגנון אחר אומר בעל התניא:

ה"שבתון" שהאדם מקדש עצמו מלמטה, זהו בחינת הכלים הקדושים שהאדם עושה במשך ימות השבוע כדי לקבל את הקדושה מלמעלה, ובשבת קודש הקב"ה שופך עלינו קדושה מלמעה. ככל שנגדיל את כלי הקדושה, דהיינו, ככל שנתבונן יותר שהקב"ה הוא הוא המנהל את עולמו ונדבק בו ונתפלל אליו ונכיר את גדולתו, כך נוכל לקבל יותר שפע אלוקי בשבת קודש.

(לפי זה מבאר בעל התניא שאלה מעניינת נוספת: בפרשת תרומה תצוה כי תשא ה' צוה על מלאכת המשכן למשה. בפרשת ויקהל משה מצוה לישראל וישראל בונים בפועל.

אך ישנו דבר פלא:

בפרשת תרומה תצוה כי תשא הסדר הוא שה' מצוה קודם על כלי המשכן, לאחמ"כ על יריעות המשכן, ולבסוף על השבת.
אך בפרשת ויקהל הסדר הוא להיפך בדיוק, משה מצוה קודם כל על השבת, ולאחמ"כ על יריעות המשכן, ורק לבסוף על כלי המשכן.

מאי האי? למה שינה משה מהסדר שה' ציוהו?

יעויין רש"י בפרשתנו הסבר ע"פ פשט. ויעויין בתו"א להרב בעל התניא שמבאר בעמקות ע"פ הדברים הנ"ל)

ונסיים בפנינה מתוך ביאורו של בעל התניא:

בנוסח התפלה של שבת קודש אומרים "אשר קידשנו במצוותיו ורצה בנו, ושבת. קודשו באהבה וברצון הנחילנו".
מדייק בעל התניא: "ורצה בנו" אם נתבונן בכל הנ"ל ונתכונן לשבת כנדרש, או אז הרצון של ה' יהיה בנו בתוכנו.

ומן הראוי לחבר זאת לפרשת פיקודי "חזק":

פרשת פיקודי היא בעצם סיכום כל המלאכה שנעשתה ע"י בנ"י "כאשר צוה ה' את משה", אם נעשה ככל הדברים הרי הובטחנו שתהיה הצלחה אלוקית וכפי שהיה במשכן "ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן".

ומשכך נוכל להתקדם לכל המסעות והעליות בעבודת ה' כפי שמסיימת התורה את ספר הגאולה:

"כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם".

שבת שלום

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.

משנה חגיגה ג׳:ח׳

כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה. מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן וּבַמְּנוֹרָה וּתְטַמְּאוּהוּ. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַמִּקְדָּשׁ, טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַּרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין:

Mishnah Chagigah 3:8

How do they pass all the vessels of the Temple courtyard through a process of purification? They immerse the vessels that were in the Temple. And they say to the am ha’aretz priests who served in the Temple during the Festival: Be careful that you not touch the table of the shewbread. If you defile it by touching it, it would need to be removed for immersion, and this would lead to the temporary suspension of the mitzva of the shewbread, which had to be on the table at all times. The mishna continues: All the vessels that were in the Temple had second and third substitute vessels, so that if the first ones became impure they could bring the second ones in their place. All the vessels that were in the Temple required immersion after the Festival, apart from the golden altar and the bronze altar, because they are considered like the ground and therefore, like land itself, not susceptible to impurity. This is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: It is because they are coated.

ברטנורא על משנה חגיגה ג׳:ח׳:ג׳

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהן כקרקע. מזבח הנחושת שהתורה קראתו מזבח אדמה. ומזבח הזהב כתיב (במדבר ג׳:ל״א) המנורה והמזבחות, אתקש מזבחות זה לזה. ושלחן הא אמרן דלא נגעו בו:

Bartenura on Mishnah Chagigah 3:8:3

חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחשת מפני שהן כקרקע – the copper altar, for the Torah called it the altar of earth (see Exodus 20:21) and the golden altar is written (Numbers 3:31): “[Their duties comprised: the ark, the table,] the lampstand, the altars, [and the sacred utensils that were used with them, and the screen – all the service connected with these],” they juxtaposed the altars (i.e., the copper altar and the golden altar) to each other. But they did not mention the table for they did not touch it.

ברטנורא על משנה חגיגה ג׳:ח׳:ד׳

מפני שהן מצופין. הכי קאמר, וחכמים מטמאין ואומרין שצריכין טבילה גם הם מפני שהן מצופין, דאי לא הוו מצופין יש לטהרן משום כלי עץ העשויין לנחת. פי׳ אחר וחכ״א דטעמא דאין צריכין טבילה לפי שהם מצופין זהב ונחשת וצפויין בטיל לגביהן, והוו ככלי עץ העשויין לנחת שאינן מטמאין, ולא פליגי על ר׳ אליעזר אלא בטעמא דמלתא בלבד. כך פי׳ הרמב״ם בהלכות מטמאי משכב ומושב:

Bartenura on Mishnah Chagigah 3:8:4

מפני שהן מצופין – this is how it should be read: And the Sages declared them ritually impure and state that they require ritual immersion even them because they are overlaid [with gold or copper], for if they had been overlaid, it would be necessary to ritually purify them because wooden utensils are made as ornaments. Another explanation: And the Sages state that the reason that they don’t require ritual immersion is because they are overlaid with gold or copper and their overlaying is neutralized concerning them, and they are like wood utensils which do not become ritually defiled, and they don’t dispute Rabbi Eliezer other than on the reason for the matter alone. So also did Maimonides explain in his laws of the uncleanness of couch and seat (Chapter 1, Halakha 11).

שמות ל״ח:כ״א

אֵ֣לֶּה פְקוּדֵ֤י הַמִּשְׁכָּן֙ מִשְׁכַּ֣ן הָעֵדֻ֔ת אֲשֶׁ֥ר פֻּקַּ֖ד עַל־פִּ֣י מֹשֶׁ֑ה עֲבֹדַת֙ הַלְוִיִּ֔ם בְּיַד֙ אִֽיתָמָ֔ר בֶּֽן־אַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵֽן׃

Exodus 38:21

These are the records of the Tabernacle, the Tabernacle of the Pact, which were drawn up at Moses’ bidding—the work of the Levites under the direction of Ithamar son of Aaron the priest.

רש"י על שמות ל״ח:כ״א:ב׳

המשכן משכן. שְׁנֵי פְעָמִים, רֶמֶז לַמִּקְדָשׁ שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן בִּשְׁנֵי חֻרְבָּנִין עַל עֲוֹנוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (תנחומא):

Rashi on Exodus 38:21:2

המשכן משכן OF THE TABERNACLE, EVEN OF THE TABERNACLE — The word משכן is mentioned here twice in allusion to the Temple that was taken in pledge (משכן) — as it were — (as a security for Israel’s repentance) by being twice destroyed for Israel’s iniquities (Midrash Tanchuma, Pekudei 5).

מדרש תנחומא, פקודי ה׳

‎אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִשְׁכָּן. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָקֶה (משלי כח, כ). אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנַּעֲשָׂה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן וְכָל הַדְּבָרִים הָיוּ מִתְבָּרְכִים עַל יָדוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה נֶאֱמָן. וְאָץ לַהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה (משלי כח, כ), זֶה קֹרַח, שֶׁהָיָה לֵוִי וּבִקֵּשׁ לִטֹּל כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה, לֹא יִנָּקֶה. דָּבָר אַחֵר, אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת, זֶה מֹשֶׁה, שֶׁנִּתְמַנָּה גִזְבָּר עַל הַמִּשְׁכָּן. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין עוֹשִׂין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר פָּחוֹת מִשְּׁנָיִם. וּמֹשֶׁה הֵיאַךְ נַעֲשָׂה יְחִידִי גִזְבָּר. אֶלָּא אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה מֹשֶׁה הַצַּדִּיק נֶאֱמָן עַל פִּי הַגְּבוּרָה, דִּכְתִיב: בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז), קוֹרֵא לַאֲחֵרִים וּמְחַשֵּׁב עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן (שמות לח, כא). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים (מלכים ב יב, טז), זֶה דוֹרוֹ שֶׁל יוֹאָשׁ. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵין הַתּוֹרֵם נִכְנָס, לֹא בְפַרְגּוֹד חָפוּת, וְלֹא בְפוּנְדִי, וְלֹא בְאִינְפִּילְיָא, שֶׁמָּא יַעֲשִׁיר, וְיֹאמְרוּ מִן הַלִּשְׁכָּה הֶעֱשִׁיר. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחַיָּב אָדָם לָצֵאת יְדֵי שָׁמַיִם, כָּךְ הָאָדָם חַיָּב לָצֵאת יְדֵי הַבְּרִיּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב, כב). וּמֹשֶׁה הָיָה גִזְבָּר עַל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לְעַצְמוֹ? אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם (שמות כה, ח), וּכְתִיב וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה וְגוֹ', קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' (שמות לה א, ה), אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (שמות לו, ג), וְהוֹתִירוּ, מִיָּד וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה, וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם (שמות לו, ו, ז). אָמַר מֹשֶׁה, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הֲרֵי עָשִׂינוּ הַכֹּל, מַה נַּעֲשֶׂה מִן הַמּוֹתָר. אָמַר לוֹ: עֲשֵׂה מִשְׁכָּן לָעֵדוּת. הָלַךְ וְעָשָׂה. כֵּיוָן שֶׁבָּא לִתֵּן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן, אָמַר לָהֶם: כָּךְ וְכָךְ יָצָא לַמִּשְׁכָּן, וּבַיּוֹתֵר עָשִׂיתִי לְמִשְׁכַּן הָעֵדוּת. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל, לָמָּה מִשְׁכָּן מִשְׁכָּן שְׁנֵי פְעָמִים, שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן עַל יְדֵיהֶם. הוּא שֶׁאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה אוֹמְרִים: חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ (נחמיה א, ז), הֲרֵי שֶׁנִּתְמַשְׁכֵּן שְׁנֵי פְעָמִים.

Midrash Tanchuma, Pekudei 5

These are the accounts of the Tabernacle (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: A faithful man shall abound with blessings; but he that maketh haste to be rich shall not be unpunished (Prov. 28:20). A faithful man shall abound with blessings refers to Moses, who was appointed treasurer of the Tabernacle, and all things were blessed because of his faithfulness. While He that maketh haste to be rich shall not be unpunished alludes to Korah the Levite, who desired priesthood though, as a Levite, he was not eligible for priesthood. Another explanation of A faithful man shall abound with blessings. This refers to Moses, who was appointed sole custodian over the affairs of the Tabernacle. Our sages inform us that no less than two men should be appointed to control the affairs of a community, yet Moses was appointed as the sole custodian because he was extremely trustworthy, as is written: He is trusted in all My house (Num. 12:7). Nevertheless he summoned others to audit the accounts with him, as is said: By the hand of Ithamar the son of Aaron the priest (Exod. 38:21). Scripture states elsewhere: Moreover, they reckoned not with the men, into whose hand they delivered the money to give to them that did the work; for they dealt faithfully (II Kings 12:16). This verse refers to the generation of Joash. Our sages teach us: One should not enter the Sanctuary with an offering while wearing a bordered cloak, a money belt, or felt shoes, for the people may say of him: “If he becomes wealthy, he acquired his wealth from the Temple treasury.” Just as a man must be morally pure in the sight of heaven, so must he be above suspicion among his fellowmen, as it is said: Then ye shall be clean before the Lord, and before Israel (Num. 3:22). Yet Moses alone was in charge of the Tabernacle treasury. At the time that the Holy One, blessed be He, told Moses: Let them make Me a Sanctuary, that I may dwell among them (Exod. 25:8), it is written: And Moses assembled all the congregation and said: “Take ye from among you an offering unto the Lord” (Exod. 35:1, 5). R. Johanan stated: On two mornings they brought everything required, as it is written: And they brought unto him free-will offerings every morning (Exod. 36:3), and they were sufficient. Thereupon Moses issued the order that was announced through the camp, that said: For the stuff they had was sufficient (ibid., vv. 6–7). Moses said: Master of the Universe, we have completed the work, what shall we do with the balance of the offering? He replied: Build a Tabernacle for the testimony with it. He went and did so. When he came to give the accounting, he told them: Such-and-such was used for the Sanctuary, and with the balance I made the Tabernacle for the testimony. R. Samuel said: Why was the word mishkan (“Tabernacle”) repeated twice? Because it was seized twice on account of their sinfulness. That is why the men of the Great Synagogue said: We have dealt (habal habalnu) very corruptly against Thee (Neh. 1:7). Hence the Temple was seized twice as a pledge.

שמות ל״ט:כ״א

וַיִּרְכְּס֣וּ אֶת־הַחֹ֡שֶׁן מִטַּבְּעֹתָיו֩ אֶל־טַבְּעֹ֨ת הָאֵפֹ֜ד בִּפְתִ֣יל תְּכֵ֗לֶת לִֽהְיֹת֙ עַל־חֵ֣שֶׁב הָאֵפֹ֔ד וְלֹֽא־יִזַּ֣ח הַחֹ֔שֶׁן מֵעַ֖ל הָאֵפֹ֑ד כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ {פ}

Exodus 39:21

The breastpiece was held in place by a cord of blue from its rings to the rings of the ephod, so that the breastpiece rested on the decorated band and did not come loose from the ephod—as יהוה had commanded Moses.

את: הרב מנחם ברוד

מדורים נוספים

	שיחת השבוע 1414 - כל המדורים ברצף



	זהו, המלחמה בעיצומה



	יש חדש



	סיפור או הלכה?



	עזות פנים



	מקור השמחה



	זריזות



	התפילין והזיכרונות



	חֹשן, נחש, משיח



	מהסתה בכיכרות לחיק העם היהודי



	חזרת הש"ץ

אחד מבגדי הכהונה של הכוהן הגדול היה החושן, שהכוהן הגדול היה לובש על חזהו. בחושן היו קבועות שתים-עשרה אבני חן, שעליהן חקוקים שמות שנים-עשר שבטי ישראל. אולם החושן לא היה בגד מפואר בלבד. בתוך קפליו היה מונח השם המפורש של הקב"ה. בני-ישראל היו שואלים שאלות ומקבלים תשובות על-ידי שאותיות באבני החושן היו מוארות.

זהו ה'אורים ותומים', כפי שהתורה מצווה בפרשתנו: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים". ה'אורים ותומים' הוא "כתב שם המפורש שהיה נותנו בתוך כפלי החושן, שעל-ידו הוא מאיר את דבריו ומתמם את דבריו" (כדברי רש"י). על שם זה הוא גם נקרא 'חושן המשפט', שכן על-ידו ביררו בני-ישראל את המשפט.

החיסרון בבית השני

מצב זה התקיים עד חורבן בית-המקדש הראשון. לאחר מכן, בבית-המקדש השני, לא היה בחושן השם המפורש, וכמו-כן לא היו ה'אורים ותומים'. הכוהן הגדול לבש את החושן, אולם בלי השם המפורש ובלי הסגולה הפלאית של 'אורים ותומים'.

נשאלת השאלה, איך היה אפשר ללבוש את החושן בלי מרכיב חשוב כל-כך של ה'אורים ותומים'? הלוא כל פרט בבגדי הכוהן הגדול הוא פרט חיוני, שבלעדיו אי-אפשר; וכאן מוותרים על ליבו ונשמתו של החושן – ה'אורים ותומים'?!

הדבר מובהר (ראו לקוטי שיחות כרך יא, עמ' 133) מתוך עיון בפרטי הציווי בעניין החושן. התורה מפרטת את כל הפרטים של החושן, בלי להזכיר את ה'אורים ותומים'. לאחר מכן היא אומרת: "ונשא אהרון את שמות בני-ישראל... לזיכרון לפני ה' תמיד". בכך מסתיים תיאור מרכיביו של החושן עצמו.

אחר כך בא עניין נוסף: "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים... ונשא אהרון את משפט בני-ישראל על ליבו". זה עניין נפרד – סגולת ה'משפט' שהייתה בחושן, שעל-ידה היו יכולים לשאול שאלות ולקבל תשובות. ומכיוון שזה עניין בפני עצמו, אין היעדרו מעכב ומונע מללבוש את החושן.

זה לעומת זה

נמצא שגם בבית השני היה החושן עצמו בשלמותו, ומה שהיה חסר הוא עניין ה'משפט' – פעולתו של החושן בעולם. מצב דומה שורר גם בזמן הגלות. האמת האלוקית קיימת בכל תוקפה גם בתקופת הגלות, אולם היא חבויה ונסתרת, ואילו הכוחות השליליים גלויים ונראים חזקים. עבודתנו היא לא להתרשם מהעלם והסתר זה, ולגלות את האמת האלוקית, עד שתתגלה במלוא זוהרה בגאולה העתידה.

מובא בספרי הקבלה (שער המצוות וטעמי המצוות לרבי חיים ויטאל, פרשת תצווה) שהחושן היה כנגד הנחש הקדמוני, שפיתה את חווה לחטוא בחטא עץ הדעת, והמסמל את מקור הרע. מכיוון ש"זה לעומת זה עשה אלוקים", הרי ה'חשן' הוא הניגוד של ה'נחש'. הזיקה ביניהם באה לידי ביטוי בכך שהמילים 'חשן' ו'נחש' מורכבות מאותן אותיות. החושן גם שימש לבירור שאלות וספקות ברוח הקודש, ולכן הוא ה'לעומת זה' של ה'נחש', שמסמל ניחוש אסור שמצד הטומאה.

עוד מובא בספרי הקדמונים ('מאורי אור' בערכו, בשם רבי אפרים מבעלי התוספות) ש'חשן' בגימטרייה 'משיח'. משמעות הדבר שעלינו לברר את ה'נחש' ולגלות את ה'משיח' המסתתר בתוך המציאות, עד שיהיה בבחינת 'חושן משפט' – שהמשיח יתגלה מהעלמו ותתגלה פעולתו בעולם, ובקרוב ממש

העמק דבר על שמות

פתיחה לספר שמות

זה הספר נקרא בפי בעלי המדרש ספר שמות. כדאיתא בב״ר פ״ג ויהי אור נגד ס׳ שמות כו'. וכן בהרבה מקומות. והרמב״ן סוף הספר קראו ספר הגאולה.

זולת רבינו בה״ג בסוף ספרו הקדוש יקראהו ספר שני דקחשיב חמשה חומשי תורה. ספר בראשית. וחומש שני. וספר כהנים. וחומש הפקודים. ומשנה תורה.

ושותא דמרן זצ״ל ניתן ללמדנו בינה. שלא בחנם שינה השם בזה הספר. והיה לרבינו לקרוא כולם במספר חומש שני ושלישי וכו'. או חומש שמות. או על הענין המסוים שבו כמו יציאת מצרים או מתן תורה. כמו שקורא ספר במדבר. ספר הפקודים וכמש״כ במקומו הטעם.

אלא בא ללמדנו דזה הספר ביחוד הוא שני לספר ראשית הבריאה כי הוא חלק שני מזה הספר. היינו בו נגמר סדר הבריאה. וכמאמרם ז"ל בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית.

פי' תכלית העולם בכלל. הוא שיהא אומה אחת חלק ה׳ עמו. וזה לא נשלם עד שיצאו ישראל ממצרים ובאו לתכליתם שיהיו ראוים להיות לאור גוים להעמידם על ידיעת אלהי עולם וכמו שביארנו בגוף הספר י״ב נ״א עה״פ יצאו ב״י על צבאותם.

וזהו תכלית הבריאה שנברא לכבודו ית׳ כמש״כ כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו'. כמש״כ בס׳ במדבר פ׳ שלח עה״פ ואולם חי אני וימלא כבוד ה׳ וגו'.

נמצא דיציאת מצרים הי' גמר הבריאה או מ"ת כמבואר עוד ברבה בראשית בזכות התורה שנקראת ראשית.

והיינו כדאיתא בעבודת כוכבים ד״ג ויהי ערב ויהי בקר יום הששי מלמד שהתנה הקב״ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

נמצא דמתן תורה הוא גמר הבריאה והיינו הך דיציאת מצרים שאז היו ראוים ישראל לקבל התורה ולהשלים הבריאה ולבא בזה לתכלית יצירתם.

והרי זה אצל עם ה׳ כמו דעת אנושי ומדות ישרות של תורת האדם. אשר אע״ג שלא הגיע תבל ומלואה לזה השלמות עד אחר זמן רב אחר בריאת שו״א. וגם כהיום יש הרבה בני אדם שלא הגיעו לזה המעלה. מ״מ הדבר מושכל גם לאוה״ע דרק זה הי׳ תכלית מעלת האדם. וכך יש לנו להאמין דאע״ג שלא ניתנה התורה וחקותיה עד אחר יציאת מצרים. וגם עתה יש הרבה מישראל שלא הגיעו לדעת תורה. מ״מ רק התורה היא תכלית מעלת ישראל. שנוצרו לברית עם לאור גוים.

נמצא דספר שמות הוא ספר שני להראשון כמו שהמה ענין אחד ובו שני חלקים של ספר הבריאה:

רש"י על שמות ל״ח:כ״א:ג׳

משכן העדת. עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל שֶׁוִּתֵּר לָהֶם הַקָּבָּ"ה עַל מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, שֶׁהֲרֵי הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בֵּינֵיהֶם:

Rashi on Exodus 38:21:3

משכן העדת THE TABERNACLE OF THE TESTIMONY — The Tabernacle was a testimony to Israel that God had shown Himself indulgent to them in respect to the incident of the golden calf, for through the Temple He made His Shechinah dwell amongst them (Midrash Tanchuma, Pekudei 6).

רש"י על שמות ל״ח:כ״א:ב׳

Rashi on Exodus 38:21:2

רש"י על שמות ל״ב:ז׳:ב׳

לך רד. מִגְּדֻלָּתְךָ – לֹא נָתַתִּי לְךָ גְּדֻלָּה אֶלָּא בִשְׁבִילָם (ברבות ל"ב), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְנַדָּה מֹשֶׁה מִפִּי בֵית דִּין שֶׁל מַעְלָה (תנחומא):

Rashi on Exodus 32:7:2

לך רד GO, GO DOWN from your high position; I have given you distinction only for their sake! (Berakhot 32a). At that moment Moses was excommunicated by a decree of the heavenly court (Midrash Tanchuma, Ki Tisa 22).

באותו כיוון כתב גם רבי יצחק קארו [1458-1535 – היה ראש ישיבה, דרשן ורופא, ממגורשי ספרד, דודו ומגדלו של רבי יוסף קארו] בספרו 'תולדות יצחק' מהו המקור לביטוי 'חמדת הימים' בתוספת תובנה חשובה והסבר מה הכוונה במה שהקב"ה חמד את יום השבת וזה לשונו –

"…ויש מפרשים, כי 'ויכל' הכוונה בו 'חמדה', כמו 'נכספה וגם כלתה נפשי' [תהלים פד ג], ואמר שמלאכתו שעשה בששה ימים חשק בה ביום השביעי וכן תרגם ירושלמי 'ויכל אלהים וחמיד' , ומזה אמר 'חמדת ימים אותו קראת' [בתפלת מוסף בשבת], ואנה נמצא בכל התורה שנקרא השבת חמדה?, אלא כאן, והכוונה שאחר שעשה המלאכה רצה בקיומה, והוציאו בלשון ויכל שהוא חמדה, לפי שהחומד הדבר אינו חפץ בביטולו אבל מבקש קיומו".

עד כאן ביארנו את המילה 'ויכולו' שזה מלשון 'חמדה', כפי שביאר לנו רבי יצחק קארו. בהמשך דבריו העלה ספק [רביעי בסדרת ספקות שהעלה] על העניין שהקב"ה בירך את יום השביעי, וזה לשונו –

"…מהו ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו? מהו ענין זאת הברכה שלא ראינו ברכה וקדוש בו משאר הימים באותו השבוע? ופרש"י ברכו במן, שכל ימי השבוע ירד להם עומר לגולגולת, ובשישי לחם משנה, וקדשו במן, שלא ירד כלל בשבת, והמקרא מדבר על העתיד".

לרבי יצחק נראה פירוש רש"י דחוק כשמדבר על כך שברכת ה' תהיה רק בעתיד בזמן משה רבנו שעם ישראל יתברך במן ובלחם משנה שירד כפול ביום שישי לכבוד שבת ולכן מפרש על פי דרכו של ה'אבן עזרא', שהברכה ביום הזה ביום השבת תחולל שינויים בגופו של האדם ובנשמתו, וזה לשונו –

"…במה שכתוב ויברך ויקדש, מהו ענין הברכה והקדוש?, כתב ר"א פי' ברכה תוספת טובה, שביום הזה יתחדש בגופות יתרון כח בתולדות ובנשמות יתרון השכל, ויקדש אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים. וכתב עליו הרמב"ן ודברו זה נכון למאמינים בו, כי אין זה מושג בהרגש לאנשים".

במילים פשוטות – ביום השבת האדם אמור להרגיש תוספת של כוחות רוחניים וצריך להאמין שזה קורה. רבי יצחק, שהיה איש קבלה, ייחס את הכוחות המיוחדים שהאדם מקבל בשבת מהכוכב שבתאי, כפי שטוענים חכמי המזלות. לפי"ז מבאר את מה שאמרו חז"ל –

"…וזהו שאמרו רז"ל [ביצה ט"ז.], שיש בשבת נשמה יתירה, ולזה אמר מזמור שיר ליום השבת טוב וגו' [תהלים צ"ב, א'], כי יום השבת נאה לזה מכל ימות השבוע…".

את הקושי בפירוש רש"י לעיל, שהעלה רבי יצחק קארו, שלא יתכן שמה שהכתוב מודיע לנו חגיגית שהקב"ה בירך את יום השבת וקידשו מדובר על העתיד להיות בזמן משה רבנו ולא כל הזמן, העלו גם פרשנים אחרים ואף הרב שבתי משורר בס [1641-1718] מביא קושי זה ברש"י, ומוסיף גם קושי נוסף, שלא יכול להיות שהכתוב מתייחס לתקופה של ארבעים שנה בלבד של ירידת המן, וזה לשונו –

https://ytbb.co.il/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99-%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%94%D7%99%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2/%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA-%D7%97%D7%9E%D7%93%D7%AA-%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%95%D7%AA%D7%95-%D7%A7%D7%A8%D7%90%D7%AA/