(ו) וַיַּעֲבֹ֨ר יי ׀ עַל־פָּנָיו֮ וַיִּקְרָא֒ יי ׀ יי אֵ֥ל רַח֖וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַפַּ֖יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃ (ז) נֹצֵ֥ר חֶ֙סֶד֙ לָאֲלָפִ֔ים נֹשֵׂ֥א עָוֺ֛ן וָפֶ֖שַׁע וְחַטָּאָ֑ה וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֣ד ׀ עֲוֺ֣ן אָב֗וֹת עַל־בָּנִים֙ וְעַל־בְּנֵ֣י בָנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃
(ח) וַיְמַהֵ֖ר מֹשֶׁ֑ה וַיִּקֹּ֥ד אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ׃ (ט) וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אדושם יֵֽלֶךְ־נָ֥א אדושם בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֺנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ׃ (י) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֣ה אָנֹכִי֮ כֹּרֵ֣ת בְּרִית֒ נֶ֤גֶד כׇּֽל־עַמְּךָ֙ אֶעֱשֶׂ֣ה נִפְלָאֹ֔ת אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־נִבְרְא֥וּ בְכׇל־הָאָ֖רֶץ וּבְכׇל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאָ֣ה כׇל־הָ֠עָ֠ם אֲשֶׁר־אַתָּ֨ה בְקִרְבּ֜וֹ אֶת־מַעֲשֵׂ֤ה יי כִּֽי־נוֹרָ֣א ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֖י עֹשֶׂ֥ה עִמָּֽךְ׃
(6) יי passed before him and proclaimed: “יי ׀ יי! a God compassionate and gracious, slow to anger, abounding in kindness and faithfulness, (7) extending kindness to the thousandth generation, forgiving iniquity, transgression, and sin—yet not remitting all punishment, but visiting the iniquity of parents upon children and children’s children, upon the third and fourth generations.”
(8) Moses hastened to bow low to the ground in homage, (9) and said, “If I have gained Your favor, O my lord, pray, let my lord go in our midst, even though this is a stiffnecked people. Pardon our iniquity and our sin, and take us for Your own!” (10) [God] said: I hereby make a covenant. Before all your people I will work such wonders as have not been wrought on all the earth or in any nation; and all the people who are with you shall see how awesome are ה’s deeds which I will perform for you.
ראש השנה י’ז ב
אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״.
Talmud Rosh Hashanah 17b
Rav Yehuda said: A covenant was made with the Thirteen Attributes that they will not return empty-handed, meaning that if one mentions them, he will certainly be answered, as it is stated in this regard: “Behold, I make a covenant” (Exodus 34:10).
Intra-Textual Allusions:
The following nine Tanakh passages allude to the 13 Attributes of Mercy.
(17) Therefore, I pray, let my Lord’s forbearance be great, as You have declared, saying,
(יח) יי אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד נֹשֵׂ֥א עָוֺ֖ן וָפָ֑שַׁע וְנַקֵּה֙ לֹ֣א יְנַקֶּ֔ה פֹּקֵ֞ד עֲוֺ֤ן אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים עַל־שִׁלֵּשִׁ֖ים וְעַל־רִבֵּעִֽים׃
(18) ‘יי! slow to anger and abounding in kindness; forgiving iniquity and transgression; yet not remitting all punishment, but visiting the iniquity of parents upon children, upon the third and fourth generations.’
(שמות לד, ח) וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו
מה ראה משה?
ר' חנינא בן גמלא אמר: "ארך אפים" ראה, ורבנן אמרי: "אמת" ראה:
תניא כמ"ד "ארך אפים" ראה דתניא כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב "ארך אפים."
אמר לפניו: רבונו של עולם! ארך אפים לצדיקים?
אמר לו: אף לרשעים.
א"ל: רשעים יאבדו!
א"ל: השתא חזית מאי דמבעי לך !כשחטאו ישראל אמר לו: לא כך אמרת לי ארך אפים לצדיקים?!
אמר לפניו: רבש"ע ולא כך אמרת לי "אף לרשעים"?!
והיינו דכתיב (במדבר יד, יז) ועתה יגדל נא כח יי כאשר דברת לאמר
§ With regard to the verse: “And the Lord passed before him and proclaimed: The Lord, the Lord, compassionate and gracious God, slow to anger, abounding in loving-kindness and truth, extending loving-kindness to thousands of generations…and Moses made haste and bowed his head toward the earth and prostrated himself” (Exodus 34:6–8), the Gemara asks: What did Moses see in these attributes that caused him to hastily prostrate himself? Rabbi Ḥanina ben Gamla says: He saw the attribute of slow to anger; and the Rabbis say: He saw the attribute of truth.
It is taught in a baraita in accordance with the opinion of the one who said: He saw the attribute of slow to anger, as it is taught in a baraita: When Moses ascended on high, he discovered the Holy One, Blessed be He, sitting and writing: "Slow to anger." Moses said before Him: Master of the Universe, is Your attribute of slow to anger only to be used for the righteous? God said to him: It is an attribute even for the wicked. Moses said to Him: Let the wicked be doomed. God said to him: Now, you will see that you will need this, as ultimately you will reconsider that statement. When the Jewish people sinned in the sin of the spies and Moses asked God to forgive them, the Holy One, Blessed be He, said to Moses: Didn’t you say to Me that the attribute of slow to anger is for the righteous alone? They are not worthy of atonement. (Sanhedrin 111b)
Moses said before Him: Master of the Universe, and isn’t this what You said to me: It is an attribute even for the wicked? And that is the meaning of that which is written: “And now, I pray You, let the power of my Lord be great, as You have spoken, saying” (Numbers 14:17). Moses was repeating God’s promise with regard to His employment of the attribute of slow to anger.
(טו) וְאַתָּ֣ה אדושם אֵל־רַח֣וּם וְחַנּ֑וּן אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וְרַב־חֶ֥סֶד וֶאֱמֶֽת׃
(15) But You, O Lord, are a God compassionate and merciful, slow to anger, abounding in steadfast love and faithfulness.
(ח) רַח֣וּם וְחַנּ֣וּן יי אֶ֖רֶךְ אַפַּ֣יִם וְרַב־חָֽסֶד׃
(8) The LORD is compassionate and gracious, slow to anger, abounding in steadfast love.
(ח) חַנּ֣וּן וְרַח֣וּם יי אֶ֥רֶךְ אַ֝פַּ֗יִם וּגְדׇל־חָֽסֶד׃
(8) The LORD is gracious and compassionate, slow to anger and abounding in kindness.
(יג) וְקִרְע֤וּ לְבַבְכֶם֙ וְאַל־בִּגְדֵיכֶ֔ם וְשׁ֖וּבוּ אֶל־יי אֱלֹקֵיכֶ֑ם
כִּֽי־חַנּ֤וּן וְרַחוּם֙ ה֔וּא אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃
(13) Rend your hearts rather than your garments, and turn back to the LORD your God.
For He is gracious and compassionate, Slow to anger, abounding in kindness, And renouncing punishment.
(ב) וַיִּתְפַּלֵּ֨ל אֶל־יי וַיֹּאמַ֗ר אָנָּ֤ה יי הֲלוֹא־זֶ֣ה דְבָרִ֗י עַד־הֱיוֹתִי֙ עַל־אַדְמָתִ֔י עַל־כֵּ֥ן קִדַּ֖מְתִּי לִבְרֹ֣חַ תַּרְשִׁ֑ישָׁה כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי כִּ֤י אַתָּה֙ אֵֽל־חַנּ֣וּן וְרַח֔וּם אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ וְרַב־חֶ֔סֶד וְנִחָ֖ם עַל־הָרָעָֽה׃
(2) He prayed to the LORD, saying, “O LORD! Isn’t this just what I said when I was still in my own country? That is why I fled beforehand to Tarshish. For I know that You are a compassionate and gracious God, slow to anger, abounding in kindness, renouncing punishment.
(יח) מִי־אֵ֣ל כָּמ֗וֹךָ נֹשֵׂ֤א עָוֺן֙ וְעֹבֵ֣ר עַל־פֶּ֔שַׁע לִשְׁאֵרִ֖ית נַחֲלָת֑וֹ לֹֽא־הֶחֱזִ֤יק לָעַד֙ אַפּ֔וֹ כִּֽי־חָפֵ֥ץ חֶ֖סֶד הֽוּא׃
(18) Who is a God like You, forgiving iniquity and remitting transgression; Who has not maintained His wrath forever against the remnant of His own people, because He loves graciousness!
(ג) יי אֶ֤רֶךְ אַפַּ֙יִם֙ (וגדול) [וּגְדׇל־]כֹּ֔חַ וְנַקֵּ֖ה לֹ֣א יְנַקֶּ֑ה יי
בְּסוּפָ֤ה וּבִשְׂעָרָה֙ דַּרְכּ֔וֹ וְעָנָ֖ן אֲבַ֥ק רַגְלָֽיו׃
(3) The LORD is slow to anger and of great forbearance, But the LORD does not remit all punishment.
He travels in whirlwind and storm, And clouds are the dust on His feet.
(יז) וַיְמָאֲנ֣וּ לִשְׁמֹ֗עַ וְלֹא־זָכְר֤וּ נִפְלְאֹתֶ֙יךָ֙ אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֣יתָ עִמָּהֶ֔ם וַיַּקְשׁוּ֙ אֶת־עׇרְפָּ֔ם וַיִּתְּנוּ־רֹ֛אשׁ לָשׁ֥וּב לְעַבְדֻתָ֖ם בְּמִרְיָ֑ם וְאַתָּה֩ אֱל֨וֹקַּ סְלִיח֜וֹת חַנּ֧וּן וְרַח֛וּם אֶֽרֶךְ־אַפַּ֥יִם וְרַב־[חֶ֖סֶד] (וחסד) וְלֹ֥א עֲזַבְתָּֽם׃
(17) Refusing to obey, unmindful of Your wonders that You did for them, they stiffened their necks, and in their defiance resolved to return to their slavery. But You, being a forgiving God, gracious and compassionate, long-suffering and abounding in faithfulness, did not abandon them.
Liturgical Usage
(כב) יי יי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת: נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה: וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ: סְלַח לָנוּ אָבִינוּ כִּי חָטָאנוּ מְחַל לָנוּ מַלְכֵּנוּ כִּי פָשָׁעְנוּ: כִּי אַתָּה אדושם טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ:
(22) HASHEM, HASHEM, G-d, Compassionate and Gracious, Slow to anger, and Abundant in Kindness and Truth, Preserver of kindness for thousands of generations, Forgiver of iniquity, willful sin, and error, Who cleanses. May You forgive our iniquities and our errors and make us Your heritage. Forgive us, our Father, for we have erred; pardon us, our King, for we have willfully sinned; for You, my L-rd, are good and forgiving and abundantly kind to all who call upon You.
Truth or Mercy? Can they coexist?
לְמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּשִׁירַיִם. רַב הוּנָא רָמֵי, כְּתִיב: ״צַדִּיק ה׳ בְּכׇל דְּרָכָיו״, וּכְתִיב: ״וְחָסִיד בְּכׇל מַעֲשָׂיו״! בַּתְּחִלָּה — צַדִּיק, וּלְבַסּוֹף — חָסִיד.
רַבִּי אֶלְעָזָר רָמֵי, כְּתִיב: ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה תְשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ״. בַּתְּחִלָּה — ״כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם כְּמַעֲשֵׂהוּ״, וּלְבַסּוֹף — ״וּלְךָ ה׳ חָסֶד״.
אִילְפַי, וְאָמְרִי לַהּ אִילְפָא רָמֵי, כְּתִיב: ״וְרַב חֶסֶד״, וּכְתִיב: ״וֶאֱמֶת״. בַּתְּחִלָּה — ״וֶאֱמֶת״, וּלְבַסּוֹף — ״וְרַב חֶסֶד״. ״וַיַּעֲבוֹר ה׳ עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא״.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאוֹמְרוֹ. מְלַמֵּד שֶׁנִּתְעַטֵּף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּשְׁלִיחַ צִבּוּר, וְהֶרְאָה לוֹ לְמֹשֶׁה סֵדֶר תְּפִלָּה. אָמַר לוֹ: כׇּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹטְאִין — יַעֲשׂוּ לְפָנַי כַּסֵּדֶר הַזֶּה וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם.
״ה׳ ה׳״ — אֲנִי הוּא קוֹדֶם שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם, וַאֲנִי הוּא לְאַחַר שֶׁיֶּחְטָא הָאָדָם וְיַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה — ״אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּרִית כְּרוּתָה לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִדּוֹת שֶׁאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הִנֵּה אָנֹכִי כּוֹרֵת בְּרִית״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּקָרַעַת גְּזַר דִּינוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאׇזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאׇזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ״. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִלְמָא לִפְנֵי גְּזַר דִּין? אֲמַר לֵיהּ: ״וְרָפָא לוֹ״ כְּתִיב, אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ רְפוּאָה — הֱוֵי אוֹמֵר זֶה גְּזַר דִּין. מֵיתִיבִי: הַשָּׁב בֵּינְתַיִם — מוֹחֲלִין לוֹ, לֹא שָׁב בֵּינְתַיִם — אֲפִילּוּ הֵבִיא כׇּל אֵילֵי נְבָיוֹת שֶׁבָּעוֹלָם אֵין מוֹחֲלִין לוֹ! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּיָחִיד, הָא — בְּצִבּוּר. מֵיתִיבִי: ״עֵינֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ בָּהּ״ — עִתִּים לְטוֹבָה עִתִּים לְרָעָה. עִתִּים לְטוֹבָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל רְשָׁעִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ לָהֶם גְּשָׁמִים מוּעָטִים, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ הַצְּרִיכָה לָהֶן — הַכֹּל לְפִי הָאָרֶץ. עִתִּים לְרָעָה כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צַדִּיקִים גְּמוּרִין בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּפָסְקוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים מְרוּבִּין, לְסוֹף חָזְרוּ בָּהֶן. לִפְחוֹת מֵהֶן אִי אֶפְשָׁר — שֶׁכְּבָר נִגְזְרָה גְּזֵרָה, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹרִידָן שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן, עַל הָאָרֶץ שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה לָהֶן. לְטוֹבָה מִיהָא, לִיקְרְעֵיהּ לִגְזַר דִּינַיְיהוּ וְלוֹסֵיף לְהוּ! שָׁאנֵי הָתָם דְּאֶפְשָׁר בְּהָכִי. תָּא שְׁמַע: ״יוֹרְדֵי הַיָּם בׇּאֳנִיּוֹת עוֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי ה׳ וְגוֹ׳ וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו. יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְגוֹ׳ וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה׳ בַּצַּר לָהֶם וְגוֹ׳ יוֹדוּ לַה׳ חַסְדּוֹ וְגוֹ׳״. עָשָׂה לָהֶן סִימָנִיּוֹת כְּאַכִּין וְרַקִּין שֶׁבַּתּוֹרָה, לוֹמַר לָךְ: צָעֲקוּ קוֹדֶם גְּזַר דִּין — נַעֲנִין, צָעֲקוּ לְאַחַר גְּזַר דִּין — אֵינָן נַעֲנִין! הָנֵי נָמֵי כִּיחִידִין דָּמוּ. תָּא שְׁמַע: שָׁאֲלָה בְּלוֹרְיָא הַגִּיּוֹרֶת אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כְּתִיב בְּתוֹרַתְכֶם: ״אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים״, וּכְתִיב: ״יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ״? נִטְפַּל לַהּ רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן. אָמַר לָהּ: אֶמְשׁוֹל לָךָ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה — לְאָדָם שֶׁנּוֹשֶׁה בַּחֲבֵירוֹ מָנֶה וְקָבַע לוֹ זְמַן בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וְנִשְׁבַּע לוֹ בְּחַיֵּי הַמֶּלֶךְ, הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא פְּרָעוֹ. בָּא לְפַיֵּיס אֶת הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לוֹ: עֶלְבּוֹנִי מָחוּל לָךְ, לֵךְ וּפַיֵּיס אֶת חֲבֵירְךָ. הָכָא נָמֵי, כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לְמָקוֹם — כָּאן בַּעֲבֵירוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵירוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִימֵּד:
a) That is to say, God forgives sins only for one who regards himself as a remainder, i.e., of only secondary importance. § Rav Huna raised a contradiction between the two halves of a verse. It is written: “The Lord is righteous [tzaddik] in all His ways” (Psalms 145:17), indicating that God acts in accordance with the attribute of strict justice [tzedek], and then it is written in the same verse: “And kind [ḥasid] in all His works,” implying that He acts with grace and loving-kindness [ḥesed], going beyond the letter of the law. Rav Huna explained: Initially, at the time of judgment, He is righteous, but in the end, at the time of punishment, He is gracious.
b) Rabbi Elazar raised a similar contradiction: It is written: “But to you, O Lord, belongs kindness” (Psalms 62:13), implying that God acts beyond the letter of the law, and then it is written in the same verse: “For You render to a man according to his deeds,” implying that He rewards and punishes measure for measure. Rabbi Elazar answered: Initially, at the time of judgment: “For You render to a man according to his deeds”; but in the end, at the time of punishment: “But to You, O Lord, belongs kindness.”
c) Ilfai, and some say it was the Sage Ilfa, also raised a contradiction: It is written in the list of God’s attributes: “And abundant in kindness” (Exodus 34:6), and it is written in the same verse: “And truth,” which implies the attribute of justice. He answered: Initially, at the time of judgment: “And truth,” i.e., God employs strict justice, but in the end, when He sees that the world cannot survive on judgment based only on truth and justice: “And abundant in kindness,” i.e., He is merciful.
d) § The verse states: “And the Lord passed by before him, and proclaimed” (Exodus 34:6). Rabbi Yoḥanan said: Were it not explicitly written in the verse, it would be impossible to say this, as it would be insulting to God’s honor. The verse teaches that the Holy One, Blessed be He, wrapped Himself in a prayer shawl like a prayer leader and showed Moses the structure of the order of the prayer. He said to him: Whenever the Jewish people sin, let them act before Me in accordance with this order. Let the prayer leader wrap himself in a prayer shawl and publicly recite the thirteen attributes of mercy, and I will forgive them.
e) The verse continues: “The Lord, the Lord,” and it should be understood as follows: I am He before a person sins, and I am He after a person sins and performs repentance, as God does not recall for him his first sins, since He is always “God, merciful and gracious” (Exodus 34:6).
Rav Yehuda said: A covenant was made with the thirteen attributes that they will not return empty-handed, meaning that if one mentions them, he will certainly be answered, as it is stated in this regard: “Behold, I make a covenant” (Exodus 34:10). § Rabbi Yoḥanan said: Great is repentance, for it tears up the sentence issued against a person, as it is stated: “Make the heart of this people fat, and make their ears heavy, and smear over their eyes; lest they see with their eyes, and hear with their ears, and understand with their heart, and they will return, and be healed” (Isaiah 6:10), implying that if indeed they return and repent, they will be healed from all their sins. Rav Pappa said to Abaye: But perhaps this was said before the sentence was issued, but after one’s sentence has been decreed repentance no longer helps. Abaye said to him: It is written here: “And they will return and be healed” (Isaiah 6:10). What requires healing? An illness does. Consequently, you must say that the reference here is to a sentence that has already been issued, and even so, after repentance, they will be healed. The Gemara raises an objection from a baraita: If one repents in the meantime, between Rosh HaShana and Yom Kippur, he is forgiven; if he does not repent in the meantime, then even if he later brings as offerings all the rams of Nebaioth in the world, which are of the best quality, they do not forgive him in the Heavenly court. This implies that once one’s sentence has been decreed, even repentance cannot alter it. The Gemara answers: This is not difficult: Here, where repentance is effective only before the sentence on Yom Kippur, the baraita is referring to repentance of an individual; there, where forgiveness is granted even after a sentence is issued, it is referring to communal repentance.
(ד) וצריכים אנו להודיעך גדולת רחמי השם יתברך על הבריות שהודיענו סתרים עליונים, שאף על פי שבני העולם נדונים בבית דין של מעלה וראויים לכל מיני עונשים, יכולין התחתונים להפוך כל אותו הדין והעונש לטובה, וזהו שאמר: צדיק מושל יראת אלקים (שמואל ב' כג, ג), ופירשו בו: מי מושל בי? צדיק, שאני גוזר גזירה והוא מבטלה.
כיצד? דע בשעה שיש צדיק בעולם שהוא ראוי להתבונן בתפילתו ולהתבונן עד עולם הרצון והרחמים, אף על פי שנגזרה גזירה בבית דין של מעלה, כשאותה תפילה של אותו צדיק עולה עד הכת"ר אזי נפתחים שערי עולם הרחמים, וכשייפתמו, כל אותם הדינים שנגזרו מתבטלים לפי שמאורות הרחמים הופיעו, ונתמלאו כל הספירות רחמים ומיני שפע ברכה ואצילות, ואין בכל הספירות באותה שעה מקום שיהיה מחזיק דין ואין שם מידה מחזקת כעס ורוגז, לפי שהאל (עומד בשמחה וברצון, ועברו כל פני זעם ונתהפכו כל בעלי הדין לרחמים.
וכל המידה הזאת שופעת הרחמים הגדולים המשפיעים דרך י"ג צינורות העליונים בי"ג מידות אשר בעולם המשפט וכל זה איננו מצד גזר דין אלא מצד רצון ורחמים ואף על פי שאין בני העולם ראויים לכך, מאמר שאותו צדיק גרם להיות שערי רחמים פתוחים, האל מתנהג במידת רחמים שלא מצד הדין. וזהו 'וחנותי את אשר אחון', אף על פי שאינו מצד הדין 'ורחמתי את אשר ארחם', אף על פי שלא יצא מן הדין, שהרי כשיופיע פני הרחמים מהכתר, כולם נהפכים לרחמים.
וזה העניין יהיה מצד התפילה, וגם מצד עשיית קצת מצוות שהן גורמות להיות שערי עולם הרחמים נפתחים, כגון נשיאות כפים וסוד הקטורת דשאר מצוות כיוצא בהן. ובעת שנפתחים שערי עולם הרחמים אז נקרא עת רצון, כלומר באותו העת כל העולמות למעלה ולמטה מלאים חסד ורחמים ורצון, ואין שם דין ועונש לא מעט ולא הרבה.
4) We need to explain to you the magnitude of God's mercy upon mortal beings, in that God has vouchsafed to us such powerful cosmic secrets - such that even when mortal beings have been condemned in the heavenly courts, and are deserving of all sorts of punishment, the [beings in the] lower realms are able to overturn and transmute all that strict judgment and punishment to goodness, as it says (Samuel II 23:3): "The righteous person shall rule, by awe of God" - which we can read as meaning "Who shall God be over-ruled by? The righteous person!" For I {God} issue a decree, and the righteous one annuls it.
How so?
Know that when there is such a righteous one in the world, who is able to get so deep in their contemplation and their prayer that they can reach all the way to the realm of pure divine desire and mercy, then even if something is decreed on high, when the prayer of such a righteous one ascends to the level of Keter [The Crown, the highest of all the sefirot in the Tree of Life], then the gates of the realm of Rachamim [grace, mercy] are opened, and when that happens, all the sentences that have been decreed are nullified since the lights of rachamim are lit and shining forth; and all the sefirot become flushed with divine grace and all sorts of supernal flow and blessing; and at such a time there is nowhere in the entire sefirotic system where Din [strict judgment] can get a foothold, and no aspect that is attaching to anger or agitation, since the Divine is situated in joy and desire, and all expressions of irritation pass away and all agents of Din are transformed to Rachamim.
And all of this transmission of Munificent Grace is enacted by means of 13 supernal channels, 13 attributes embedded within the realm of justice - and none of this is really coming from the side of executing justice but rather from the side of divine desire [ratzon] and grace [rachamim]. Even though humanity is not really deserving, this Statement uttered by the righteous one causes the gateways of grace to be open, and the divine to enact itself through mercy and not through strict justice. And this is what is being referred to when God says (Ex 33:19) "I shall be merciful to whom I shall be merciful" - even though it's not strictly just - "And I shall be gracious to whom I shall be gracious" - even though it's not what's decreed in strict justice: for you see, when the countenance of rachamim shines forth from the Crown, everything is transformed to rachamim.
This is something that can be enacted through prayer, and also through a few other specific mitzvot that can cause the gates of the realms of divine mercy to be opened, such as the priests' blessing of the people, and the mysteries of the incense and so forth. At such time as the gates of the dimension of divine rachamim are open, it is called an et ratzon, a propitious moment or time of divine desire: which is to say, at that time, all the realms above and below are filled up with chessed (lovingkindness) and rachamim (grace) and ratzon (divine desire), and there is no such thing as judgment or punishment there whatsoever, not a little and not a lot.
והשם יתברך בשעה שנתרצה למשה לכפר על עונותיהם של ישראל, מסר לו מתנה לפתוח עולם הרחמים בעת הכעס ולהפוך כל מידת הדין לרחמים גמורים, ומסר לו י"ג מידות של רחמים, וזה שאמרו רבותינו ז"ל: ברית כרותה לי"ג מידות שאינן חוזרות ריקם, ובזמן שמזכירים אותן לפניו חוזרת מידת הדין לרחמים וסולח עוונותיהם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור והראה למשה בסיני ואמר לו: כל זמן שישראל חוטאים יעשו לפני כסדר הזה ואני מוחל להם עוונותיהם, והמבין מה שאמרנו יבין עומק מה שגילו בהלכה זאת:
Shaarei Orah, 10th Gate, First Sefirah continued
The Holy One of Blessing, at the time of being persuaded by Moses to make atonement for Israel's sins, entrusted to him a gift which would open the dimension of rachamim at times of displeasure, and transmute all aspects of judgment to total grace - in that God vouchsafed to him the Thirteen Attributes of Mercy. This is what the sages are referring to (in the Talmud, Rosh Hashanah 17b), when they talk about there being a covenant embedded in the 13 Attributes, such that they won't ever be 'returned [empty] to sender.' That is, when these attributes are recounted before God, the aspect of Din goes back to being Rachamim, and God forgives all their sins, like the Talmud says when it gives the image of God representing Itself like a facilitator of communal prayer, and telling Moses: "Whenever Israel sin, let them enact before me according to this sequence [of liturgy] and I will forgive them their wrongdoing..."
(א) ואתה אדושם אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת (תהלים פו, טו):
(ב) השם השביעי משמות הקודש הוא שם הנקרא א"ל. ... כבר הודענוך בשערים הקודמים כי שם אל ממונה על החסד והרחמים, והוא סוד המידה אשר ירש אברהם אבינו עליו השלום, כאמרו: ויקרא שם בשם יי אל עולם (בראשית כא, לג). ...
(ג) ודע כי למעלה מכל אלו המחנות, ולמעלה מבית דין הגדול הנקרא אלקים, יושבת מידת הרחמים הגמורה שאין בה תערובת דין בעולם, אלא כולה רחמים וחסד וחמלה וחנינה, מבלי צד דין שבעולם. והמידה הזאת מרחמת, אף על פי שאין הבריות ראויות לרחמים, ונותנת מתנת חינם. ועל זה הדרך היו הצדיקים והחסידים יודעים דרך המידה הזאת, ובעת הצרה היו מתכוונים אליה והיו מצילין את העולם מכמה מיני צרות. ודע כי המידה הזאת העליונה שהיא רחמים גמורים נקראת א"ל, והוא המעשר של המחנות הנקראים י"ש. וכשיצאו הג' מאות ועשרה מחנות להשחית את בני העולם על פי הדין שדנו בבית דין של מעלה, אם יש בעולם צדיק שיוכל להתכוון אל המידה הזאת הנקראת אל אז היא יוצאת מהיכלה ונגלית, וכשרואים אותה י"ש מחנות אז כולם מתפזרים ובורחים ומסתתרים מפני כבודה ואינם פועלים דבר מכל מיני משחית שהיה להם לפעול, לפי שמידת הרחמים הגדולים יצאה ונגלית עליהם. וכשהיא נגלית, יודעים כולם שאין להם כוח להשחית ולהשמיד ולא להזיק ולא להרע לשום בריה שבעולם, כי כבר הופיע המידה הנקראת אל.
ועתה דע והבן כי בעת הצרות היו הקדושים והחסידים ממהרים להתפלל ולהתכוין למידת אל, וזהו שאנו אומרים; 'אל מלך יושב על כסא רחמים'. ונקראת גם כן אל עליון, והנה אברהם אבינו עליו השלום השתדל כל ימיו אחרי המידה הזאת שכולה חסד ורחמים וחנינה, וקיבל עליו כמה מיני יסורים וכמה מיני צער כדי שיהיה זוכה לה, וברוב השתדלותו ואהבתו אותה זכה שהיתה לו ירושת עולם, וזהו סוד: ברוך אברם לא"ל עליו"ן ואמר: ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם יי אל עולם (שם כא, לג). והנה אברהם אבינו עליו השלום ירש המידה הזאת, ולפיכך נתברך בכול. שלא היה לו למעלה מקטרג ומערער, אלא היו מזומנין לחפצו, לפי שמידת אל היתה מתגלת עליו תמיד ואז היה כל בעלי דינין בורחין מפניו, וזהו סוד 'חסד לאברהם':
(ד) ולפי שמידת אל היא המזומנת לרחמים הגדולים, התקינו רז"ל לומר 'אל מלך יושב על כסא רחמים'. ועתה צריכין אנו לעוררך על עיקר גדול, והוא כי בי"ג מידות של רחמים הזכיר 'יי יי אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת', ואף על פי שכבר פירשנו לך זה הפסוק בשער שעבר קודם לכן, צריכין אנו לפרש לך עדיין על יסוד מידת אל. שהרי דוד המלך עליו השלום לקח גם המידות האלו וכלל אותם בשם אל, ואמר: ואתה אדושם אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת (תהלים פו, טו). ועתה שים לבך ושמע פירוש הפסוק הזה.
אל הוא סוד מידה עליונה אשר כולה רחמים גמורים, ומפניה נכנעים כל מחנות הדין ואין אחד מהן עומד לפניה. ולפי שירש אברהם מידת אל ואהב אותה, זכה לנחול כל נחלות של ש"י מחנות הנקראים י"ש, וזהו סוד: להנחיל אוהבי יש (משלי ח, כא), ואומר: זרע אברהם אוהבי (ישעיהו מא, ח). והבן זה מאוד.
ואומר אחריו 'רחום', וסוד רחום הוא מידת אל כשהיא רואה שיצא מן הדין בסנהדרי גדולה להשמיד או להחרים אדם או מקום, או שאר כיוצא בזה, שאם ישמד יבוא לעולם הפסד גדול, אז יוצאת המידה הנקראת אל כדי לרחם על הבריות שלא יישחת העולם ומרחמת על אותה הבריה שנגזר עליה הדין לכלותה. וכשיוצאת מידת אל, בורחים ומסתתרין כל מחנות הדין ואז ניצלת אותה הבריה מן הדין והעונש, וזהו סוד 'רחום' אשר במידת אל.
ואומר אחריו 'חנון', וסוד חנון כי פעמים רבות כצאת מחנות המשחית להשחית בני העולם על פי הדין, יוצאת מידת אל ומתגלגלת להצילם, ואף על פי שאינם הגונים ולא ראוים נותנת מתנת חינם כדי להציל את הבריות מן העונש הגדול.
ואומר אחריו 'ארך אפים', דע שיש מן הבריות מי שאינו ראוי לא לרחום ולא לחנון, אלא ראוי להענש כפי הדין שנגזר עליו מלמעלה, ואף על פי כן מידת אל שכולה רחמים יוצאת ואומרת; המתינו לפלוני ואל תענישהו מיד! ואף על פי שאינו ראוי לא לרחום ולא לחנון המתינו לו אולי יעשה תשובה.
זהו סוד 'ארך אפים', כלומר שמאריכין לו הזמן אולי יעשה תשובה. ואף על פי שהאף תלוי עליו, מאריכין לו האף:
(ה) וצריך אני להאיר עיניך בסוד הגדול הזה, מהו סוד ארך אפים. דע כי בית דין של מעלה כשפוסקין דין אינן ממתינים לאדם, זולתי בשעות שיוצאים השלוחים מן האף, ומיד שיוצאים מן האף פוגעין באותן הראוין לעונש. והמידה הזאת הנקראת אל, כשהיא רוצה לרחם על הבריות שאינם ראוים לא לריחום ולא לחינון, מה היא עושה? מארכת החוטם שהוא האף אורך גדול. ואף על פי ששלוחי בית דין הולכים לגמור הדין, אינן יכולים להעניש אותו הראוי להענש שהרי עדיין הם הולכים בחוטם שהוא האף, ובעוד שהם הולכים באף אינם יכולים להעניש לאותו הראוי לעונש, ואפשר כי בין כך ובין כך יחזור בתשובה ויינצל, וזהו סוד 'ארך אפים'. והבן זה מאוד. ומניין שהמידה הזאת מארכת אפים כדי שלא ייכרת הראוי להיענש וכדי לרחם על הבריות? הרי הוא אומר: למען שמי אאריך אפ"י ותהלתי אחט"ם לך לבלתי הכריתך (ישעיהו מח, ט). ואם כן שמור הכלל הגדול הזה, ואם תבין אותו תזכה לכמה עיקרים.
ודע כי החכמים הקדושים, חכמי המשנה והתלמוד, היו מהם אנשים שהיה בהם כוח להאריך האף בכוח קדושתם ותפילתם, והיו מגינים על ישראל בדורם ומונעים מהם כמה צרות, כמו רבן גמליאל שגלה ליבנה ובכוח קדושתו ותפילתו היה מאריך האף למעלה ולא היו מחנות המשחית יכולים לגמור שליחותן ולהזיק את ישראל כפי הדין הגזור. ולפיכך היה רבן גמליאל נקרא בעל החוט"ם, בסוד שנאמר 'למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחט"ם לך לבלתי הכריתך'. והיודע סוד ספירת בינ"ה הנקראת תהל"ה ידע סוד ארך אפים, כי הבינה היא המידה אחת משתי קדושו"ת המידות הקשורות ברחמים הגמורים. והנה ספירת בינה הנקראת תהל"ה היא הנותנת כוח בבית דין של מעלה הנקרא אלקים, וכששופעת מידת הרחמים הגמורים על מידת בינ"ה אזי הבינ"ה משפעת הרחמים במידת הדין. וכל עוד שהיא משפעת הרחמים אזי האף הולך ומאריך, וכל עוד שהאף מאריך אזי השלוחים מתעכבים לצאת לגמור את הדין. ודע כי קוצר אפי"ם, רוב העונש, וארך אפי"ם הוא מיעוט העונש. ואם תבין סוד זה, תבין כי אפילו באדם קצ"ר אפי"ם יעשה אוולת (משלי י״ד:י״ז). ואל תהרוס להשיב עלי בעניין אדם קצר אפים, כי עמוק הוא ובעזרת השם עדיין תשיג עוד העניין:
(ו) ואחר שהודענוך אלה העיקרים הגדולים במידת א"ל בעניין זה, צריכים אנו לחזור ולגמור הפסוק הזה. הרי פירשנו לך בסוד זה הפסוק של א"ל רחום וחנון ארך אפים (תהלים פו, טו), ונשאר לפרש לך מהו 'רב חסד' במקום זה. דע שיש מן הבריות מי שאינו ראוי לא לרחום, ולא לחנון, ולא לארך אפי"ם, אבל הוא ראוי ליענש מיד. מה עושה מידת א"ל שהיא מידת הרחמים? כששוקלים עונות של אותה הבריה כשהיא נידונת בבית דין של מעלה, מסלקת עוון ראשון ושני ואינן נכנסין במניין; ואף על פי שאינן נמחקים אין מונים אלא מעוון שלישי שנאמר: הן כל אלה יפעל א"ל פעמים שלש עם גבר (איוב לג, כט). ואחר ששקלו עוונות וזכויות של אותה הבריה, אם המאזניים עומדות בשווה מידת א"ל מכרעת כף מאזניים לכף זכות, שנאמר 'ורב חסד', מטה כלפי חסד. ואם כן נמצאת מידת א"ל גומלת חסד ורחמים אל אותה הבריה העומדת בדין. ואף על פי שאינה ראויה, לא לרחום, ולא לחנון, ולא לארך אפים, אף על פי כן עושה עמה חסד כששוקלים עוונות וזכויות. ואחר שידעת זה, דע כי מידת א"ל מוסיפה לעשות עוד כמה חסד וכמה רחמים עם הבריות, בסוד מה שגמר הפסוק הזה 'ואמ"ת'.
ומהו 'ואמ"ת'? הרי ששקלו עוונותיו וזכויותיו של אדם זה, וכל כך גברו חטאיו שלא יכול להועיל במידת החסד אלא עוונותיו הכריעו את השקל לכף חובה, עדיין מידת א"ל, שהיא מידת החסד, גומלת חסד ורחמים עם אותה הבריה שנענשת, בשתי דרכים: דרך האחת, שאם אותה הבריה מחויבת להיות נכרתת ונאבדת מתוך הדין שלה, מידת החסד מונה כל הזכויות וכל הטובות שעשתה אותה בריה, ואפילו שיחה טובה שעשתה, ומקילין עונש אותה הבריה כדי שלא תצטער הרבה. והדרך השני, ואם אותה הבריה הנענשת אינה חייבת כרת ואבדון, בסוף העונש מידת הרחמים מדקדקת לה, ואפילו שיחה מועטת, לתת לה שכר טוב על מה שעשתה אחר שעברו ימי העונש. ואף על פי שמידת הדין הוא עושה גם הדבר הזה, שמדקדקת להיטיב כמו שדקדקה להעניש, ועל זה נקראת גם מידת הדין 'ואמ"ת':
(ז) ואחר שהודענוך אלה העיקרים הגדולים בפסוק זה במידת א"ל, יש לנו לחזור ולהודיעך כלל גדול, והוא כי בכל מקום שאתה מוצא בתורה כתוב א"ל יש לך לכלול בו כל אותן המידות של חסד ושל רחמים הכלולות בה. ועוד יש לך לדעת ולהתבונן כי בכל מקום מתערבות יחד אלו שתי המידות, מידת חסד ומידת רחמים כאחת, יכן הכינויין של שתיהן מתערבים אלו עם אלו, ושמור עיקר זה לכל מקום ואל תשכחהו. וכבר הודענוך, בשער שבו ביארנו שם יהו"ה יתברך, הכינויין הסמוכים לשם אלקים; אף על פי שזכרנו כל כינוייו מהם לאיזה שם הוא סמוך, הרבה פעמים מתערבים כינויי החסד עם כינויי הרחמים. ואחר שהודענוך זה צריכים אנו להיכנס בשאר העניינים הנכללים בשם אל, כמו שהודענוך בשאר השמות:
(ח) דע כי לפעמים הרבה נקראת מידת א"ל בתורה בלשון חסד, וצריך אתה לדעת כיצד. דע כי לשון חסך הוא כל העושה דבר שאינו מוכרח לעשותו מצד הדין אלא שעושה אותו בחפצו וברצונו מאין מכריח, ועושה אותו הדבר בטובתו, זה נקרא חס"ד, הוא היפך הדבר הנעשה בהכרח. ולפי שמידת א"ל קדמה לעולם, והשם יתברך ברא את העולם בחסד ולא מצד שהיה חסר כלום אלא ברא את העולם מצד החסד הגמור, להיטיב עם ברואיו ולתת להם חלק ונחלה כרוב רחמיו וחסדיו, ועל זה נאמר: אמרתי עולם חסד יבנה (תהלים פט, ג). ואף על גב שהפסוק הזה של 'עולם חסד יבנה' יש לו סודות נפלאים ועמוקים בעניין סוד היבום ובסוד הבנים הנולדים מצד החסד הידוע בברית בשר הנקרא חסד, והוא סוד 'חסדי דוד'. וצריך אתה לדעת כי ב'חסד עליון' נברא העולם. וסוד חסד עליון, וסוד חסד אברהם, וסוד חסדי דוד, כבר רמזנו בהם בשערים הקודמים. סוף דבר: יי ברא את העולם מצד החסד, וסוד 'חסד עליון' בסוד ל"ב נתיבות שהסוד שלהם: כל ארחות י"י חסד (שם כה, י). וכשברא העולם במידת החסד, חזר וגמל עם היצורים שברא חסד: גמל חסד לאדם הראשון, גמל חסד למשה רבינו עליו השלום, כמו שמפורש סוף פרק קמא דסוטה:. וכל אלו החסדים נכללים כולם בשם א"ל:
(ט) וכשבא אברהם אבינו עליו השלום וצפה והביט וחקר והבין סוד יי הגדול יתברך והיאך ברא העולם מצד החסד, עמד גם הוא ואחז המידה הזאת בידו. וראה כל בני העולם להוטים אחר עבודה זרה, וכל אחד ואחד נדבק בעבודה זרה מיוחדת לו, עמד אברהם אבינו עליו השלום והעמיד והכריז לכל באי עולם ואמר להם: כל אלקי העמים אלילים ויי שמים עשה (שם צו, ו), דעו כל העמים כי יש בורא שברא העולמות כולן, והוא לבדו מושל על הכול, והוא ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, משפיל ומרים. עד שעמדו עליו ובזו כל נכסיו ואסרוהו בבית האסורין והשליכוהו בכבשן האש. ואחר שניצול מכבשן האש נתגרש מארצו, ומסר ממונו ואשתו וקרוביו וכל אשר לו לעבודת יי יתברך. ומידת החסד מכרזת על אברהם ואומרת מלמעלה: אני קדמתי לעולם במידת חסד והייתי יחידה בעולם, והנה אברהם יחיד בעולם ומקדים אותי במידת חסד, וראוי הוא לאברהם להחזיק בי ואני בו. ואז שב אברהם למידת החסד בנחלה ונתנה לו. זהו שאמר הכתוב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז, כ), ופירוש הפסוק כך הוא: דע שאברהם אבינו עליו השלום עבד עבודת י"י יתברך מצד החסד, מבלי שלמד אותו רב או אב או תבוא אליו שליחות נביא מאת הבורא להוכיחו ולהזהירו, אלא הוא מעצמו צפה והביט וחקר והבין עד שנכנם לידיעת מלכותו של י"י יתברך. וכמו שהשם ברא העולם מצד החסד, כך אברהם הכיר את בוראו מצד החסד. אבל יעקב אבינו עליו השלום לא הכיר את הבורא מצד החסד, אלא הכיר אותו מצד האמת. אברהם הודיע מידת החסד, כיצד? בא אברהם תחילה והודיע לבריות רוב חסד ורחמיו על כל מעשיו, היאך הוא בראם ומפרנסם והכול מצד חסדו, ומצד הזה ראויין כל בני אדם לעבדו ולהתחנן לפניו ולקבל עול מלכותו, וכל זה חובה עלינו לעשות. אחר כך בא יצחק והוסיף להודיע מידת הפחד, שאם לא יעבדו אותו יענישהו כעבד המורד באדוניו, והטיל אימה ופחד על הברואים, והכניסם תחת כנפי השכינה כשהודיע אותם פמד עונש המורדים בבורא יתברך, וזהו סוד 'פחד יצחק'. כי יצחק ירש מידת הפחד, ולפיכך הזהיר את בני האדם והוכיחן שייוממרו מבית דין הגדול שהוא דן את הרשעים במידת הפחד הנקראת עונשי גיהנום, ואומר: פחדו בציון חטאים וגו' (ישעיהו לג, יד). אם כן נמצא אברהם מוכיח את הבריות מצד החסד ובמידת החסד, ונמצא יצחק מוכיח הבריות מצד הפחד. כל אחד הוכיח במידתו: זה במידת החסד והגמול, וזה במידת הפחד והעונש; זה במצוות עשה, וזה במצוות לא תעשה. וכשבא יעקב אבינו עליו השלום לא היתה לו מידה שלישית להחזיק בה אבל החזיק בשתי המידות של אברהם ושל יצחק, במידת החסד ובמידת הפחד, והודיע לכל באי העולם גודל אמיתתם, וגם הוא החזיק בשתיהם באמת ובלב שלם ולא נטה ימין ושמאל. ולפיכך נקרא אברהם חסד לפי מידתו, ונקרא יצחק פחד לפי מידתו, ויעקב אמת לפי מידתו:
(י) והנני מאיר עיניך בסוד חתום וסתום. יעקב היה קו האמצעי והוא סוד התיומת, והחזיק בין שתי מידות ונכנס באמצע, ולקח מידת אברהם שהיא מצוות עשה והיא חסד, ולקח מידת יצחק שהיא מצוות לא תעשה והיא פחד יצחק, והחזיק בשתי מידות בשווה, לא נטה ימין ושמאל, ונקרא על זה איש אמת לפי שהתנהג בשתי מידות אבותיו באמת. והסוד: ויעקב איש תם יושב אהלים (בראשית כה, כז), לא אמר יושב אוהל אלא אהלים, והם סוד אוהל אברהם שהוא החסד, ואוהל יצחק שהוא הפחד. וזהו שאמר; לולי אלקי אבי אברהם ופחד יצחק היה לי (שם לא, י), שהחזיק בשתי המידות בשווה ולא נטה ימין ושמאל, נתנה לו מידת אמת; כמו לשון המשקל כשהוא עומד בין שתי המאזניים בשווה ואינו נוטה ימין ושמאל, כך יעקב עמד ואחז בידו מידת הפחד ומידת החסד בשווה והתנהג בשתיהן באמת. וכשראה י"י יתברך כך, נתן ליעקב חותמו שהוא אמת. כמלך שמצא עבד נאמן ואמר לו: הרי חותמי מסור בידך, כך מסר י"י ליעקב חותמו שהוא אמת; כלומר, חותם החסד והפחד כאחד. ראיה לדבר מנין? שנאמר: וי"י אלקים אמת (ירמיהו י, י), הרי הזכיר מידת אברהם שהיא יהו"ה, ומידת יצחק שהיא אלקים, ומידת יעקב שהיא אמת, לכן אמר אחר כך אמת. אם כן נמצא שיעקב אבינו ירש ירושת חותם יהו"ה אלקים שבו נברא העולם, ובו מתקיימים כל היצורים, ובו נידונים כל בני העולם במשפט אמת. נמצא יעקב אבינו שאחז בידו שתי מידות הנקראות ימין ושמאל, ואחז בידו מידת החסד ומידת העונש, ואחז בידו מצוות עשה ומצוות לא תעשה, נמצאת למד שאחז בידו מידת יי שהוא אמת, בסוד 'ויהו"ה אלקים אמת'; חותם המשפט, דכתיב משפטי י"י אמת (תהלים יט, ח); והתורה שהיא אמת, דכתיב תורת אמת היתה בפיהו (מלאכי ב, ו). שיעקב עומד במקום כל האבות והחזיק במידת שלושתן, ואף על פי כן אינו דומה מי שהוציא והוליך את המידה תחילה למי שהחזיק בה אחרונה. ועם כל זה נמצא יעקב קושר כל המידות והוא קו האמצעי, וכמו ששם יהו"ה יתברך עומד באמצע כך יעקב אבינו עומד באמצע. ולפי שזכה יעקב להיות שם יהו"ה נקרא עליו, זכה לצאת ממנו י"ב שבטים צדיקים כנגד י"ב צירופים של שם יהו"ה יתברך. וכמו שנקרא שם יהו"ה 'אמת' כך נקראו בני יעקב זרע אמת, כלומר זרע שיצאו משם אמת, ממי שנחצבו, והוא יעקב אבינו עליו השלום, ועל זה נאמר: ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת (ירמיהו ב, כא). ואם כן התבונן זה העיקר הגדול ותמצא כי שלושת האבות בכוונה שלימה באו לעולם, וכל אחד החזיק במידתו: אברהם במידת החסד, יצחק במידת הפחד, יעקב במידת אמת. ובדרשתן מקרא אחד דרשו: יהו"ה אלקינו יהו"ה אחד, זה החזיק בשלו וזה החזיק בשלו:
(יא) ואחר שהודענוך אלו העיקרים הגדולים הכלולים בשלושת האבות, יש לנו לחזור ולהודיעך סוד חסד אברהם וסוד אמת יעקב הכתוב בפסוק תתן אמת ליעקב חסד לאברהם (מיכה ז, כ), והיאך י"י יתברך מתנהג עם ישראל בשתי אלו המידות; לפעמים מתנהג עם ישראל בחסד אברהם, ולפעמים מתנהג עם אמת של יעקב, וצריך אתה לדעת כיצד. דעו כי לפעמים נמצאו ישראל חסרים ואינן ראויין לטובה ולא לרחמים, לפי שאינן עוסקים לא בתורה ולא במצוות. וכשהן נידונין בבית דין של מעלה ויצא מן הדין שיהיו נענשים בכל מיני מכה, באותה שעה ממהרת מידת אברהם שהיא מידת החסד ועומדת בבית דין ואומרת: מהו משפט בני, אומרים לה: מן הדין יצא שיהיו נענשים בכל מיני מכה. באותה שעה אומרת מידת החסד: אם אין מוצאים זכות לבני הרי אני ירושתן, שהרי אני אביהם והם יורשים אותי, ואם אינן ראויים להיטיב להם מצד הדין הטיבו להן מצד החסד, כי מצד החסד הוא להיטיב למי שאינו ראוי. וכמו שאברהם עבד יי יתברך מצד החסד, כך יי ראוי לגמול לבניו מצד חסד אביהן, ובדרך זה ניצולין ישראל מכמה פורענויות. ואם ישראל עוסקים בתורה ובמצוות, ממהרת מידת הדין של יעקב ואומרת לבית דין: תנו לבני על פי הדין שהוא אמת כל צרכם, כי צדיקים הם וראויים להיטיב להם, וזהו סוד 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם'. והבן זה מאוד. ואחר שהודענוך זה, צריכים אנו להודיעך מה טעם הקדים בפסוק זה מידת יעקב. דע כי דרך העולם לקח לו בפסוק זה. כלומר, אם ישראל צדיקים ובעלי תורה ומצוות והרי הם ראויין להיטיב להם מצד הדין שהוא אמת של יעקב, מוטב; ואם לאו יקבלו טובה בצד החסד של אברהם, אף על פי שאינן ראויין, וזהו סוד: תתן אמת ליעקב, ואחר כך: חסד לאברהם (שם). ושמור אלו העיקרים הגדולים שביארנו לך בשער זה:
(יב) ונשאר לנו להודיעך מה טעם הזכיר בפסוק זה מידת יעקב שהיא אמת ומידת אברהם שהיא חסד, ולא הזכיר מידת יצחק שהיא פחד. דע שמידת אברהם שהיא החסד ומידת יעקב שהיא סוד הרחמים שהיא האמת, הוצרך להזכיר בפסוק זה; אבל מידת יצחק שהיא מידת הפחד לא הוצרך להזכירה מן הטעם שהזכרנו למעלה. ואם תקשה ותאמר: והכתיב וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור (ויקרא כו, מב), הרי זכר בפסוק הזה שלושתן? דע כי בפסוק זה לא הזכיר מידותיהן, אלא הזכיר הברית שכרת עמהם להיטיב לבניהם. ראיה לדבר כמו כן: זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת וגו' (שמות לב, יג). הלא תראה כי השבועה בפסוק זה לא באה על ג' אבות, אלא להטיב לישראל, כמו שנאמר: ותדבר אליהם ארבה את זרעכם (שם) וכן הדבר בפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב' וגו', כי הברית והשבועה אחת היא. אבל כשהזכיר ברית יעקב וברית יצחק וברית אברהם, רצה לומר שראוי להיטיב לישראל בסיבת הברית והשבועה מצד הדין; כמי שיש לו פיקדון אצל חבירו ותובעו ממנו בדין, כן ברית אברהם יצחק ויעקב אנו מבקשין אותו מלפני י"י יתברך מצד הדין. וזהו הסוד של שני ענינים האלו שרמז בפסוק אחד ואמר: אם אין ישראל ראויין ליתן להם מצד הדין, תן להן מצד החסד, וזהו 'תתן אמת ליעקב חסד לאברהם', ואם אינן ראויין מצד החסד, תן להם מצד הדין ומצד השבועה שנשבעת לאברהם ליצחק ויעקב. ולפיכך אמר בסוף פסוק זה: אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם. אבל כשהזכיר מידת אברהם ומידת יעקב בפסוק אחד, הטעם כדפירשנו לעיל. ויי יורנו דרכו הנכונה אמן:
El is the name of God that precedes all forces of judgment. This is the aspect of reality which spontaneously desires to create and to give; it has no need to - it simply desires to be benevolent and generous.
When we read the 13 Attributes, all are really contained within the name El. El intercedes and disrupts the enactment of strict justice.
Rachum (mercy) - protects the world when the execution of justice would mean serious losses to reality as a whole, and also protects those who have been decreed against.
Chanun (grace) - extends goodwill beyond what is really deserved.
Erech apayim (patience; literally being long-nosed) - stays judgment, buys time. Patience delaying executing the sentence provides the opportunity for teshuvah and change.
Rav chessed (great kindness) - intervenes; strikes misdeeds from the record and weights scales towards the good.
Emet (truth) - post facto fine-tuned investigation of what happened; helps us find the silver linings.
The enlarged nun found in 34:7 is connected to the enlarged resh which follows it in 34:14. Together they form the word ner (נר; i.e. candle). This is said to reflect the expression of King Shlomo (Solomon), "The candle of G-d is the soul of man" (Mishlei 20:27) and also to a second expression from ibid., i.e. "A candle is a mitzvah and Torah is light" (Mishlei 6:23). Both of these pasukhim are understood as referring to the light which radiated from Moshe's face in Shemot 34:29-30.
(ד) אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃
(4) ‘You have seen what I did to the Egyptians, how I bore you on eagles’ wings and brought you to Me.
יאמרו לפני כסדר הזה לא נאמר אלא יעשו לפני, שלא באמירה בלבד תלוי הדבר אלא בעשייה, אם עושה אדם מידותיו כמידויו של הקב"ה, עוונותיו נמחלין לו. -- אלשיך
...It does not say, "They shall say before me in accordance with this order" Rather [it says], "They shall do (ya'asu) before me [in accordance with this order]." (Exodus 33). For this matter does not depend solely on saying, but on doing (assiyah). If a person makes their midot (inner attributes/character/virtues) like the midot of the Holy One, the person's sins are forgiven. -- Alshich in Itturei Torah
ללכת בכל דרכיו - אלו דרכי הקב"ה, שנ' (שמות לד) יי יי אל רחום וחנון, ארץ אפים ורב חסד ואמת, נוצר חסד לאלפים, נושא עון ופשע וחטאה ונקה. ואו' (יואל ג) וְהָיָ֗ה כֹּ֧ל אֲשֶׁר־יִקְרָ֛א בְּשֵׁ֥ם יי יִמָּלֵ֑ט. וכי היאך אפשר לו לאדם להיקרא בשמו של הקב"ה? אלא מה המקום נקרא רחום וחנון - אף אתה הוי רחום וחנון ועשה מתנת חנם לכל. מה הקב"ה נקרא צדיק, שנ' (תהלים קמה) צדיק יי בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו - אף אתה הוי צדיק. הקב"ה נקרא חסיד, שנאמ' וחסיד בכל מעשיו - אף אתה הוי חסיד; לכך נאמר כל אשר יקרא בשם יי ימלט, ואומר (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו, ואו' (משלי טז) כל פעל יי למענהו:
(Devarim 11:22) "to walk in His ways": Which are the ways of the Holy One, Blessed Be? (Exodus 34:6-7) "The Lord, the Lord, God of mercy and grace, slow to wrath and abundant in mercy and truth, keeping lovingkindness for thousands, forgiving transgression, offense, and sin, and cleansing …" And it is written (Yoel 3:5) "All who will be called by the name of the L-rd will escape": Now how is it possible for a man to be called by the name of the Holy One Blessed be He? But, (the intent is) just as the L-rd is called "merciful and gracious," you, too, be merciful and gracious, and give gratuitously to all. Just as the Holy One Blessed be He is called "righteous," viz. (Psalms 145:17) "Righteous is the L-rd in all His ways and saintly in all His acts" — you, too, be righteous. Just as the Holy One Blessed be He is called "saintly," — you, too, be saintly. This is the intent of "All who will be called by the name of the L-rd will escape." And it is written (Isaiah 43:7) "… everyone that is called by My name. For My honor I have created him, and formed him, and fashioned him." And it is written (Proverbs 16:4) "The L-rd has created all for His sake." (Devarim, Ibid.)
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: ״וְאַנְוֵהוּ״ — הֱוֵי דּוֹמֶה לוֹ, מָה הוּא חַנּוּן וְרַחוּם.
Abba Shaul says: Ve’anveihu should be interpreted as if it were written in two words: Ani vaHu, me and God. Be similar, as it were, to God, the Almighty: Just as God is compassionate and merciful, so too should you be compassionate and merciful.
ואמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב (דברים יג, ה) אחרי יי אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה והלא כבר נאמר (דברים ד, כד) כי יי אלקיך אש אוכלה הוא אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים דכתיב (בראשית ג, כא) ויעש יי אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אף אתה הלבש ערומים הקב"ה ביקר חולים דכתיב (בראשית יח, א) וירא אליו יי באלוני ממרא אף אתה בקר חולים הקב"ה ניחם אבלים דכתיב (בראשית כה, יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלקים את יצחק בנו אף אתה נחם אבלים הקב"ה קבר מתים דכתיב (דברים לד, ו) ויקבר אותו בגיא אף אתה קבור מתים
And Rabbi Ḥama, son of Rabbi Ḥanina, says: What is the meaning of that which is written: “After the Lord your God shall you walk, and Him shall you fear, and His commandments shall you keep, and unto His voice shall you hearken, and Him shall you serve, and unto Him shall you cleave” (Deuteronomy 13:5)? But is it actually possible for a person to follow the Divine Presence? But hasn’t it already been stated: “For the Lord your God is a devouring fire, a jealous God” (Deuteronomy 4:24), and one cannot approach fire. He explains: Rather, the meaning is that one should follow the attributes of the Holy One, Blessed be He. He provides several examples. Just as He clothes the naked, as it is written: “And the Lord God made for Adam and for his wife garments of skin, and clothed them” (Genesis 3:21), so too, should you clothe the naked. Just as the Holy One, Blessed be He, visits the sick, as it is written with regard to God’s appearing to Abraham following his circumcision: “And the Lord appeared unto him by the terebinths of Mamre” (Genesis 18:1), so too, should you visit the sick. Just as the Holy One, Blessed be He, consoles mourners, as it is written: “And it came to pass after the death of Abraham, that God blessed Isaac his son” (Genesis 25:11), so too, should you console mourners. Just as the Holy One, Blessed be He, buried the dead, as it is written: “And he was buried in the valley in the land of Moab” (Deuteronomy 34:6), so too, should you bury the dead.
Yud hey vav hey
Compassion and tenderness
Patience, forbearance, kindness, awareness
Bearing love from age to age
Lifting guilt and mistakes and making us free.