A prudent man walks a straight path. (22) Plans are foiled for want of counsel,
But they succeed through many advisers. (23) A ready response is a joy to a man,
And how good is a word rightly timed! (24) For an intelligent man the path of life leads upward,
In order to avoid Sheol below. (25) The LORD will tear down the house of the proud,
But He will establish the homestead of the widow. (26) Evil thoughts are an abomination to the LORD,
But pleasant words are pure. (27) He who pursues ill-gotten gain makes trouble for his household;
He who spurns gifts will live long. (28) The heart of the righteous man rehearses his answer,
But the mouth of the wicked blurts out evil things. (29) The LORD is far from the wicked,
But He hears the prayer of the righteous. (30) What brightens the eye gladdens the heart;
Good news puts fat on the bones. (31) He whose ear heeds the discipline of life
Lodges among the wise. (32) He who spurns discipline hates himself;
He who heeds reproof gains understanding. (33) The fear of the LORD is the discipline of wisdom;
Humility precedes honor.
(21) אולת. שמחה היא לחסר לב: (22) הפר מחשבות באין סוד. בלא עצה לא תקום מחשבה: (23) שמחה לאיש במענה פיו. כמשמעו ע"י מענה רך ודבור נחת הבריות אוהבים אותו ורבותינו דרשוהו על בעלי גירסא אם מוצאים בפיה' מענה אז תתקיים בם וישמחו: (ב) ודבר בעתו מה טוב. שואלים בהלכות הפסח ובהלכות החג בזמנו: (24) אורח חיים למעלה למשכיל. כמו שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) כלומר לפני החכם קשוטה ומוכנת אורח חיים: (27) עוכר ביתו. שהוא בוצע בצע: (ב) ושונא מתנות יחיה. מאחר שהוא שונא מתנות כל שכן ששונא את הגזל: (28) לב צדיק יהגה לענות. יחשוב ויבין מה יענה קודם שישיב דבר: (30) מאור עינים. בתורה: (ב) ישמח לב. ששואלין ממנו דבר ויודע מה להשיב, ולפי פשוטו כמשמעו דבר שהוא תאוה למראות עינים, משמח הלב ומצחצח תוגת הלב כגון גן ירק ונהרות המושכי': (33) ולפני כבוד ענוה. הענוה גורמת שהכבוד בא:
(21) אולת שמחה לחסר לב, החסר לב הוא מי שאין בלבו כח המושל כלל לעצור בו ללכת בדרך ידוע, כמ"ש וגם בדרך שהסכל הולך לבו חסר וכו', ואמר בשפתי נבון תמצא חכמה ושבט לגו חסר לב, כי הוא דומה כבהמה שג"כ אין לה כח מנהיג בפנים וצריך מכריח מחוץ להנהיגה בדרך, שהוא השבט, והוא הפך מן הנבון שבשפתיו תמצא חכמה והיא תנהיגנו, וכשהחסר לב ימצא אולת וספיקות ישמח בה, כי גם האוילים הם לבסוף חסרי לב כמ"ש ואוילים בחסר לב ימותו, אמנם האיש תבונה, כבר יודע הדרך הישר על פי הבינה (שהישרות הוא בבינה כנ"ל) והוא יישר לכת, א"צ מורה וסימנים על הדרך שהם ציוני החכמה כי מעצמו ילך ביושר מצד בינתו, ולא יטעה: (22) הפר מחשבות באין סוד, כבר בארתי כי יש הבדל בין מחשבה עצה תחבולה, שכל צדדי האפשר שיעלו על לב איש במחשבתו נקראו מחשבות, ואם מתיעץ ובוחר עצה אחת מה שיעשה, זה נקרא עצה, ואם מתיעץ קישור עצות הרבה זה אחר זה, שבאם לא ישיג מבוקשו ע"י עצה האחת יעשה השניה זה נקרא תחבולה, והמחשבות שיעלו בלבו צריך לשמרם בסוד כי אם יגלה אותם יופרו ע"י אויבים או דורשי רעתו ולא תצליח העצה שתעלה בידו מן המחשבות ההם, ואז צריך לעצות רבות שבאם תופר עצה אחת יעשה האחרת, כמ"ש על בתחבולות תעשה לך מלחמה, ולזה צריך רוב יועצים, שאז הגם שתופר עצת יועץ אחד תקום עצה אחת מן העצות הרבות: (23) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, מי שחקי החכמה ערוכים על שפתיו עד שבעת ישאלוהו על דבר יוכל לענות תכף י"ל שמחה מזה, וידוע שפה רומז על החכמה, ואם יענה דבר בעתו בעת הצורך אל הדבר אז הוא טוב, כי יועיל בחכמתו בעת הצורך, וזה תכלית הטוב להועיל בעתו, וזה יותר מהקודם שהשמחה לו לבדו, כי בזה ייטיב גם לאחרים בעת הצורך: (24) ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, המשכיל יציין לעצמו שדרך החיים הוא למעלה ודרך המות הוא למטה, והגם שקשה לעלות למעלה וקל מאד לרדת מטה, באשר כח הכובד הטבוע בגופות יסייעו ויורידוהו מטה אבל העליה למעלה הוא נגד כח הכובד, בכ"ז כשיודע שאם ירד מטה ירד לשאול בודאי יתאמץ בכל כחו לעלות ולא לרדת, וכן המשכיל יבין בשכלו שלמעלה הוא ארח חיים, ר"ל שהעליה שילך בדרך הנפשי ובדרך השכלי ששרשו למעלה שם ישיג חיים הנצחיים, ויתאמץ לעלות על סולם השכל כדי שיסור מרדת לדרך הגוף ותאוותיו ששרשם למטה ששם הוא השאול והאבדון לנצח: (25) בית גאים יסח ה' ויצב גבול אלמנה, כשתראה בית גאים בנוי על גבול האלמנה שהיא מחולשתה ואין מי לריב ריבה, והגאים יבנו בית על גבולה, דע כי יש משגיח יריב ריבה, ויסח הבית ויעקר אותה להציב גבול אלמנה על מכונו, כי ה' עושה משפט לעשוקים יתום ואלמנה יעודד ודרך רשעים יעות וזה פינה באמונת ההשגחה במקום שאין יד הטבע וכחה שלטת: (26) תועבת ה' מחשבות רע וטהורים אמרי נועם, ר"ל ה' יתעב מי שמדבר אמרי נועם טהורים ומחשבות רע, שבפיו ידבר נועם ואמרות טהורות, ובקרבו ישים ארבו ומחשבותיו רעים: (27) עוכר ביתו בוצע בצע, מי שהוא בוצע בצע שמרויח ממון שלא ביושר, בל תחשוב כי ירבה בבצע הלז כבוד ביתו, בהפך בזה עוכר ביתו, כמ"ש הוי בוצע בצע רע לביתו וכו' כי אבן מקיר תזעק וכו', ובהפך מי ששונא אף מתנות ולא יהנה משל אחרים רק מה שמרויח ע"י יגיע כפו, בל תאמר שימות ברעב או יחלה מרוב עבודה, בהפך עי"ז יחיה כי הכל תלוי בהשגחת ה': (28) לב צדיק יהגה לענות, מחקי הצדק שלא ישלח פיו לדבר עד ישקול הדבר בשכלו, ולא לבד מה שמדבר כי גם מה שצריך לענות ולהשיב תשובה לב צדיק יהגה ויחשב מה לענות, ואם יענה אם לאו, כמ"ש ודע מה שתשיב לאפיקורס, אל תען כסיל כאולתו, ומצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע וכדומה, בענין שלא יענה עד ישקול בלבו, אבל הרשעים מבוע הדברים אינם בלב, רק פי רשעים יביע רעות, כי דבורים רעים לה"ר ורכילות ודברי מינות, מקורם בפיהם לא בלבם: (29) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, ההשגחה נמשכת אחרי מעשה האדם, המתרחק מה' הוא רחוק ממנו, והמתקרב אליו הוא קרוב לו, עד שה' קרוב לצדיקים ושומע תפלתם, כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו, ולא תשאל שא"כ מתפעל ומשתנה לפי התפלה, כי במה שהאדם מתקרב אליו כן הוא קרוב לו ואין בו שינוי, והרשעים הם עצמם מתרחקים מה': 31) (משלי טו ל): מאור עיניים... (משלי טו לא): אוזן שומעת... - אומר: (ב) אם רואה אדם את הדבר הטוב בעיניו, המאור הזה ישמח הלב, ששם משכן הכוחות הנפשיות; והשמועה טובה ששומע מרחוק רק תדשן עצם, שהם בנייני הגוף וכוחות גשמיות. ושמחת הלב גדול מדישון עצם, ורוחני ונעלה ממנו, באשר הלב - ממנו תוצאות חיים לכל הגוף. ולכן: (ג) אוזן שומעת תוכחת חיים אל תסתפק בשמיעה טובה מרחוק, רק בקרב חכמים תלין, לראות את החכמים עצמם ולראות מעשיהם, ו(?): גדול שימושה של תורה יותר מלימודה, כי ראיית העין פועלת יותר משמיעת האוזן, שמאור עיניים ישמח לב. 32 פורע מוסר מואס נפשו ושומע תוכחת קונה לב, כבר התבאר ההבדל בין מוסר ותוכחה, המוסר מפחיד ביראת העונש, שעיקר הוא בעונש הנפשיי לעוה"ב, ומי שפורע מוסר אינו חש על נפשו ואבדונה וא"כ מואס נפשו, והתוכחת הוא הוכוח מצד השכל. והנה החסר לב הוא מי שאין לו כח המושל כלל, והוא כבהמה שעושה בלא לב רק כפי המשכת הגוף ותאוותיו, ואיש הזה לא יקנה לב ע"י פחד המוסר כי אינו יודע כלל מה טוב ומה רע, רק ע"י יסורים עצמם, כמ"ש ושבט לגו חסר לב, כבהמה שנמשכת ע"י שבט, אבל אם שומע תוכחת אז יבין בלבבו ויקנה לב שהיה חסר לו עד עתה, כקונה דבר מיד המוכר: 33) יראת ה' מוסר חכמה, מפרש דבריו החכמה צריכה למוסר, כמ"ש לדעת חכמה ומוסר, כי אחר שהחכמה י"ל שני דרכים דרך החכמה ודרך הסכלות, ויצר הלב מצייר תמיד כפי דרך הסכלות, צריך ליסר כחות הנפש שתמשול על יצורי הלב ותכניע אותם אל החכמה וזה נקרא מוסר, ומהו המוסר יראת ה', מה שמצייר כי מלך גדול עומד עליו ורואה במעשיו ומבקש ממנו דין וחשבון וזה מיסר כחות הנפש, והפורע מוסר זה מואס נפשו האלהית הקשורה עם ה' המשגיח על מעשיו תמיד. והשומע תוכחת, הוא שיטה אזן לוכוח ע"פ השכל שמראה לו שדרך החכמה טוב מצד עצמו, וזה י"ל כבוד כמ"ש ושומר תוכחת יכובד, כי אינו עושה מצד היראה רק מצד שכלו, וזה יהיה ע"י ענוה, כי המתגאה לא ישמע תוכחת ויקשה לבו להשיב על תוכחת החכמה, וע"כ אמר שלפני כבוד ענוה:
22-וקנה לך חבר. לשלשה דברי' אדם צריך אל החבר הטוב. האחד לדברי תורה כמו שאמר הרבה למדתי מרבותי ומחברי יותר מרבותי. והשני למצות שאף כשאין חבירו חסיד ממנו ופעמים שגם הוא עושה אשר לא כדת. כשהוא נהנה בדבר עושה העבירה. אבל אין חפצו ורצונו שחברו יעשנה כי אין לו הנאה בזה וכמו שאמרו (קדושין סג:) ואין אדם חוטא ולא לו. נמצאו שניהם חוזרין בתשובה כל אחד על פי חברו. והשלישי לענין העצה שיקחנו להיות לו מעיר לעזור בכל ענינו ולקחת ממנו עצה טובה ולהיות בן סודו אחר היותו עמו בברית ולא יגלנו לאחרים לבל יפרו מחשבתו ואף לא לנראים אליו כאהבים כי צורת האהבה נכרת על פניהם. ועל זה אמר שלמה ע"ה (משלי ט"ו כ"ב) הפר מחשבות באין סוד וברוב יועצים תקום. ומה שאמר וקנה לך חבר בלשון (נקיה) [קניה] שאם לא ימצאנו בחנם יקחנו בכספו ויבזבז נכסיו כדי להשיג אל חבר טוב או שיקנהו בפיוס דברים ובלשון רכה ולא יקפיד בדבריו ויסבול אמרי פיהו אף כשיאמר דבר כנגדו אל ישיבהו מענה. שבלא כן לא ישאר באהבה שהדעות חלוקים הם ופעמים יבקש דבר אוהבו כנפשו יאמר ראה זה לא אכשר ואם לא יעשה כן (ויעבירהו על כל פנים) תפרד החבילה. וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי י"ז ט') מכסה פשע מבקש אהבה ושנה בדבר מפריד אלוף. ר"ל המכסה כשיפשע חברו מבקש אהבה כי על ידי זה תתקיים אהבתם שיסבול פשעיו. ושנה בדבר אם חברו אומר כנגדו וחוזר אותו ואומר ראו מה אמר פלוני מה דבר עלי מפריד אלוף (על כל פנים) מפריד אלופו ממנו ר"ל אוהבו:
22-"הָפֵר מחשבות באֵין סוד, וברוב יועצים תקום" (משלי טו, כב). פירוש "סוד" וַעַד בני אדם חברים האסופים יחד להועץ על ענין מה. כמו "בסודם אל תבא נפשי" (בראשית מט, ו), "על עמך יערימו סוד"(תהלים פג, ד), ויתבאר במקומו בעז"ה. ומלת "מחשבות" על מחשבות הנפש כפי ציוריה. ומלת "הָפֵר" על הביטול והעדר הקיום כמו "את בריתי הֵפַר" (בראשית יז, יד). וכבר אמרנו (חדר א' חלון ב') שכל עצה על הסכמה החלטית לעשות על פיה מעשה, וכן אמרנו (שם חלון ה') שכל עצה היא על הסכמה אחר משפט השכל בין מחשבות רבות העולות על הלב המנגדות זו לזו, וההסכמה באחת מן המחשבות. וכן אמרנו (שם חלון ו') שבהיות בענין העצה דרכים רבים תהיה ההסכמה בהכרח בלי מופת הדעת. לפי שאין לנו מופתים מדעיים על דברי המנהגים התוריים והמדיניים. ולכן בהיות אדם נועץ לבדו על דבר מן הדברים קשה עליו לקחת עצה ולהסכים בהחלט לעשות מעשה כפי עצתו. ואעפ"י שימצא בלבו הסכמה יָרֵא מהשען עליה, כי יודע כי המכשול קרוב. ועל כן מבטל כל מחשבותיו ולא יעשה כפי אחת מהן. כי גם המחשבה שנדמה בעיניו טובה להסכים עליה גם היא רפופה בלבו מהישען עליה. ועל זה אמר "הָפֵר מחשבות באֵין סוד", כלומר אם האדם נועץ לבבו ואינו בסוד יועצים חכמים, תהיינה כל המחשבות שעלו על לבו באותו הדבר מופרות ומבוטלות, כי לא יבטח לעשות מעשה גם על המחשבה שהיא לו טובה. ולכן תאר כולם בתאר "מחשבות" לפי שאמר "הפר" שאין מעשה נמשך גם מאחת מהן. וכבר אמרנו (חדר ב' חלון ג') שיפול לשון "מחשבה" בדברים מעשיים על [הדמיונות] העוברות על הלב המבוטלות כולם בעיני בעל המחשבות ולא יפול על אחת מהן לשון "עצה". אבל אם האדם יושב בסוד חכמים יועצים והם יסכימו עמו באותה המחשבה שהסכים עליה בלבו ושנדמה לו, ויאמרו כי כן נכון לעשות, אז יֶאֱמַץ לבבו ותהיה הסכמתו חזקה וישען עליה לעשות על פיה מעשה. ועל זה אמר "וברוב יועצים תקום". ומלת "תקום" על המחשבה האחת שמצא עליה ההסכמה בלבו, והפר אותה במורך לבו. עתה תקום ויעשה מעשה על פיה, כי חבריו החכמים קיימוהָ בידו. ו"רוב יועצים" ההפוך של "באֵין סוד", כי קבוץ יועצים רבים נקרא "סוד".
22-הפר מחשבות באין סוד וברב יועצים תקום. פי' כי יש לפעמים שיבא לאדם במחשבתו לעשות דבר טוב וכשיבא להמעשה אז נעלם ממנו מה שחשב, הוא מחמת באין סוד היינו שלא נקבע עדיין הדבר הזה בלבו ג"כ, כי רק היה המחשבה משפה ולחוץ, וברוב יועצים היינו אחר רוב השתדלות ועצות שיקבע הדבר הזה בלבו ג"כ ואז תקום היינו לפעול במעשה ג"כ.
Sometimes a man plans to do something good, but when he goes to do it he has forgotten what his thoughts were. This is because they were “without counsel,” meaning that the matter was also not yet fixed in his heart, but the thought was only external. “But when properly advised” means after great efforts and counsel for the matter to also be installed in his heart, then “they will materialize,” meaning also come to fruition in action.
23-כָּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לֶעָנִי, מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּסוֹ בִּדְבָרִים, מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. נמצא פיוס בפה מרויח חמשה ברכות יותר. ובזה יובן בס"ד שִׂמְחָה לָאִישׁ בְּמַעֲנֵה פִיו (משלי טו, כג) שִׂמְחָה אותיות חֲמִשָּׁה שזוכה לחמשה ברכות מכח מענה פיו שמפייס לעני.
ועוד נראה לי בפרוטה של צדקה, פְּרוּטָה 'פטר ו"ה' מלשון יַפְטִירוּ בְשָׂפָה (תהלים כב, ח) רצונו לומר אם פטר בפיו שפייסו אז יזכה לשש וחמש שהם אותיות ו"ה.
והא דמתברך הנותן בשש ברכות, מפני דכל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא (משנה סנהדרין ד, ה) והעולם הוא שש קצוות שהם מעלה ומטה וארבע רוחות ולכן כנגד הששה מתברך בששה.
23-ושאינה גבוה עשרה טפחים וכו'. כתיב (משלי ט"ו,כ"ג) שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, היינו מה שהשי"ת השפיע ברוב רחמיו שהאדם יבין ד"ת אפילו דברי תורה הנראים סותרים זה את זה, מכל מקום הקנה השי"ת לישראל את הדברי תורה, שכל הלבושים שישראל מלבישים את הדברי תורה כדי שיבינו בתפיסתם גם הלבושים יתקיימו לעד, ולכן איתא בגמ' (סוכה ה'.) מעולם לא ירדה שכינה למטה, כדי שיוכל האדם להלביש את הד"ת לפי תפיסתו בפשיטות, כי באם ירדה השכינה למטה אז לא יהיה מקום לשום לבוש שיתלבשו בו את הד"ת, כי אור השי"ת הוא נעלם מכל בריה ואין בתפיסת האדם להשיגו ולכן לא ירדה שכינה למטה, כדי שאפילו פשוט שבפשוטי ישראל כשיעשה סוכה וישב בה מקיים מצות סוכה, שעד עשרה שם נתן לבני אדם בפשיטות, ולמעלה מעשרה עד עשרים יש בזה עמקות ועבודה. אכן מצד האדם הם טפחים ומצד השי"ת הם אמות ולמעלה מכ' הוא למעלה מתפיסת האדם, ולכן אם עשה סוכה למטה מעשרה הוא פסול כי שם עוד אין השכינה נראית לתפיסת האדם, כי שם נקרא והארץ נתן לבני אדם אכן מעשרה עד עשרים בזה נמצא עבודה ושם השכינה שורה, וזה נקרא דבר בעתו מה טוב.
23-אומר ברוך ה' יום יום ואוכל בשמחה לחמו, כי אינו חפץ במותרות, רק אשר יאכל לכלכל הנפש הרוחניית להתחזק בתורה לשמוח בה שהיא משמחת הלב, כמו דכתיב (תהלים יט, ט) פקודי ה' ישרים משמחי לב. ועל זה אמר הכתוב (משלי טו, כג), שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב, ירצה שהאיש שהוא חשוב, כי כל מקום שנאמר איש הוא חשוב, הוא שמח בשני דברים, דהיינו בתורה, ושמח בחלקו. וזהו שכתוב במענה פיו, רמז על התורה, ואמר ודבר בעתו מה טוב, ירצה כי כשיש דבר מה בעת ההיא, אף כשכלה פרוטה מכיסו ואין בידו לפרוט כעת מחר אפילו פרוטה אחת, אפילו הכי טוב בעיניו, כי יודע כי ה' לא יעזבנו:
23-(ב"ר פ"ג ג') רבי שמעון בן יוחאי פתח. ענין הפתיחה הוא גם כן למה לא נאמר והיה, רק ויהי שהיא היפך השמחה. על זה בא לומר הגם שלנו הברואים ענין הצמצום הוא גם כן שמחה, בכדי שנוכל לסבול שפעו ית' ולא נתבטל ממציאות, עם כל זה בערכו ית' הצמצום הוא בחינת דין, כי מדרך הטוב להיטיב ולהתפשט. וזהו יאמר בכתוב (משלי טו כג) שמחה לאדם זה הקב"ה, במענה פיו שאמר "ויהי "אור (בראשית א ג) ענין התפשטות, רק אף על פי כן להיות הנבראים לא יוכלו לסבול ההתפשטות בלי צמצום, הצמצום הוא גם כן חסד וטוב, וזהו ודבר בעתו מה טוב. וזהו ויה"י אור ענין הצמצום רק להיות השמחה להשי"ת היא התפשטות בלבד, ולזה לא אמר והיה. ויש עוד מקום אתנו לפרש ברמז מועט בעת"ו, דא עתו דצדי"ק ע"ת לעשות לד' (תהלים קיט קכו) כידוע למשכילים, ור"ל כשנמשך הטו"ב לעתו בחינת דבר ה', והבן:
24-והחכם בן תבון ז"ל כתב כי הסולם הזה ירמוז לאיכות ההשגה שהמין האנושי אפשר לו להשיגה עד שיהיה שלם בו, והתחיל להודיע תחלה דרך ההיא ואח"כ הודיע תכליתה, והודיע שהדרך ההיא אינה דרך סלולה בארץ לא לארכה ולא לרחבה, אך היא דרך עליה וראשו בשמים, כאמרו (משלי ט״ו:כ״ד) ארח חיים למעלה למשכיל וגו'. (ע"ש בספר יקוו המים פרק י"א).
24-כתיב (משלי טו כד): "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה". וביאורו נראה: כי המלאכים נבראו בשני כמבואר במדרש, וכן מבואר במזמור "ברכי נפשי": "המקרה במים עליותיו… עושה מלאכיו רוחות". והבדלת המים היתה בשני, והבהמות נבראו בחמישי. והמלאכים עובדים את בוראם ואין להם יצר הרע, והבהמות יש להם יצר הרע ואין להם דעת. וממילא דלהמלאכים אינו מגיע שכר בעד עבודתם, אחרי שאין להם יצר הרע, ולבהמות לא שייך עונש אחרי שאין להם דעת.
24-וזהו שאמר שלמה: "אורח חיים למעלה למשכיל, למען סור משאול מטה". כלומר: אתה האדם המשכיל אחרי שיש לך שני דרכים, או לשאת עין ולב למעלה אל הבורא יתברך והיא דרך החיים, או להביט למטה על תאוות הבהמיות, לכן אצוה אותך שאורח החיים שלך תהיה רק למעלה, למען סור משאול מטה. כלומר: אם תביט למטה – תפול בשאול שהיא המדריגה הראשונה של הגיהנם, ומשם תפול עוד מטה מטה.
24-ועל פי זה נ"ל לפרש (משלי ט"ו כ"ד) אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה. כי אורח חיים קניית השארת הנפש והדבקות באלקים חיים, אינו תולה בפועל המעשים כי רחמנא לבא בעי, ובפירוש נאמר (משלי ד כג) מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים. אבל עונש הגיהנם הוא רק בפועל המעשים הרעים, דמחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה (קידושין ל"ט ע"ב), ואם עושה מעשים רעים פוגם בנפש מאד אף אם לבו בל עמו, כמו שסם המות ממית הגוף אף כי בשגגה נעשה. וזה כונת הפסוק, כי הפסוק מדבר שם מיראת ד', כי לעיל מיניה כתיב (פסוק ט"ז) (משלי טו טז) טוב מעט ביראת ד' וגו', ואמר על זה אורח חיים הוי היראה למעלה, היינו קודם למשכיל, כי הוא לב טוב בעצם, ולמען סור משאול צריך להיות היראה מטה, והיינו הלימוד קודם כדי שידע ממה ליזהר, והבן. ועל פי זה יבואר המדרש תנחומא הנ"ל, תחלת דברך במעשה בראשית, תחלת דברך דייקא, דהיינו הוצאה לפועל שיהיה בדבור, היה ויהי אור, כי האור קדמה בפועל לכל, מבין פתיים, משם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה כי אין בור ירא חטא, והבן.
25-תנו רבנן (נ"ח:): "הרואה בתי ישראל בישובן אומר: "ברוך… מציב גבול אלמנה", בחורבנן אומר: "ברוך… דיין האמת". בתי עובדי כוכבים בישובן אומר: "בית גאים יסח ד'” (משלי טו, כה), בחורבנן אומר: "אל נקמות ד' אל נקמות הופיע" (תהלים צד, א). ופירש רש"י: "בתי ישראל בישובן, כגון בישוב בית שני ובארץ ישראל" (מג"א סק"ח), ולפי זה לא שייך עתה ברכה זו. והרי"ף כתב: "הרואה בתי כנסיות של ישראל בישובן" ע"ש, ויש מי שכתב דקאי על בתי עשירים גדולים שנותנים צדקה הרבה ומתנהגים ביראת ה' (בית יוסף). ועל כל פנים לא נהגנו בברכה זו מפני שינוי הפירושים, וספק ברכות להקל.
25-אֲבָל כְּשֶׁבּוֹנֶה הַבַּיִת חַס וְשָׁלוֹם, בִּשְׁבִיל גַּסּוּת הָרוּחַ, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמוֹ כְּדֵי לְהַרְאוֹת כְּבוֹדוֹ וּלְהִשְׂתָּרֵר עַל עַם דַּל בְּחִנָּם, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת (מִשְׁלֵי טו) בֵּית גֵּאִים יִסַּח ה', שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַבַּיִת וְהַגְּדֻלָּה שֶׁל הַמַּנְהִיגִים שֶׁל שֶׁקֶר הַבּוֹנִים חֳרָבוֹת לָמוֹ, וְעַל זֶה נֶאֱמַר, הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק. כִּי כְּשֶׁאֵין לְהַכָּבוֹד פָּנִים וְהַכָּבוֹד שֶׁהוּא בְּחִינַת בַּיִת הוּא אֵצֶל הַמַּנְהִיגִים שֶׁל שֶׁקֶר וְיֵשׁ לָהֶם בָּתִּים גְּדוֹלִים בִּשְׁבִיל כְּבוֹד עַצְמָם אֲזַי הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת צֶדֶק וְאָז יֵשׁ לְהַסִּטְרָא אָחֳרָא יְנִיקָה חַס וְשָׁלוֹם, וְאָז כְּשֶׁנִּמְשְׁכָה הַיְנִיקָה לָהֶם מִבְּחִינַת צֶדֶק אָז נִפְגָּם גַּם בְּחִינַת הַצֶּדֶק וַאֲזַי נִקְרָא בֵּיתָם בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק, כִּי שֵׁם צֶדֶק הוּא הַקְּדֻשָּׁה רַק שֶׁמְּרַמֵּז שֶׁהַקְּדֻשָּׁה מְצֻמְצֶמֶת מְאֹד וְנִסְתַּלְּקוּ הַמֹּחִין וְהַפָּנִים מִן הַכָּבוֹד עַד שֶׁהֵם יְכוֹלִים לִינֹק חַס וְשָׁלוֹם, וְתֵכֶף כְּשֶׁהֵם יוֹנְקִים בְּוַדַּאי אֶצְלָם נִפְגָּם גַּם בְּחִינַת הַצֶּדֶק בִּבְחִינַת בִּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרֶשַׁע. וְזֶה בְּחִינַת הוֹי בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם, זֶה בְּחִינַת מַנְהִיגִים שֶׁל שֶׁקֶר הַמִּשְׂתָּרְרִים עַל עַם דַּל בְּחִנָּם. וּמִשְׁתַּמְּשִׁין בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְעוֹבְדִים בָּהֶם בְּחִנָּם, כִּי לֹא קִבְּלוּ מֵהֶם שׁוּם טוֹבָה נִצְחִית. וְהֵם מִשְׂתָּרְרִים עַל עַם דַּל בְּחִנָּם בְּחִינַת בְּרֵעֵהוּ יַעֲבֹד חִנָּם וְעַל-כֵּן נִקְרָא בֵּיתָם בְּחִינַת בֹּנֶה בֵיתוֹ בְּלֹא צֶדֶק, כִּי אֶצְלָם נִפְגָּם הַכָּבוֹד וְאֵין לוֹ פָּנִים וְכוּ' כַּנַּ"ל:
26-"תועבת ה'' מחשבות רע, וטהורים אמרי נועם" (משלי טו, כו). פירוש. מלת "רע" תאר לאיש, לא למחשבה. וכבר רמזנו על זה בפסוק "והיועצים עצת רע" (יחזקאל יא, ב), כי אילו היה תאר למחשבה היה צריך לומר "רעה" וכמו "מחשבה" לשון נקבה. והענין מחשבת איש-רע בעל הציורים הרעים היא התועבה.
26-תועבת ה' מחשבות רע וטהרים אמרי נעם. פי' אותן מחשבות שהם רעים ותועבת הש"י, יוכלו להמצא לפעמים כאשר לב האדם נקי וטהור, אף אם אומר דברים שנראים כמחשבות רעים, מ"מ כשאומרם באמרי נועם ומוכיח בלשונו כי אין במחשבתו שום רע, כמשל שאמרה בת שבע למלך דוד (מלכים א א׳:ט״ו) בבקשתה מלכות לשלמה בנה, אף כי זאת הוא מחשבות רע לירש את מורישו ולחשוב מתי יהיה, אך כי היו דבריה טהורים באמרה יחי המלך לעולם, וידוע כי לא צפתה ח"ו מתי יבא הזמן רק כמאמרה והייתי אני ובני חטאים ובזה נתברר כי מחשבותיה היו טהורים ועי"ז אמרה דברים נעימים.
Those thoughts that are evil and an abomination to God could even come to someone whose heart is clean and pure. Even if he says words that seem to be evil thoughts, still, when he speaks pleasant words his speech can prove that there is no evil in his thoughts. For instance, when Bathsheva presented to David haMelech (Melachim 1, 1) her request for the kingdom to pass to her son Shlomo, even though it was an evil thought to make plans for his successor and plan even when that would be (still in David’s lifetime), her words were pure when she said, “let the king live forever!” Then it was known that she was not, God forbid, anticipating when that time would come. Only when she said, “I and my son have sinned” was it made clear that her thoughts were pure, and in this way her words were pleasant.
26-בענין המחשבה, כבר אמרו בתחלת הברייתא שלנו (ע"ז כ): ונשמרת מכל דבר רע, שלא יהרהר אדם ביום וכו', ואמרו עוד (יומא כט): הרהורי עברה קשים מעבירה, ומקרא מלא הוא (משלי טו): תועבת ה' מחשבות רע.
27-שֶׁלִּי שֶׁלְּךָ וְשֶׁלְּךָ שֶׁלִּי עַם הָאָרֶץ. שֶׁנֶּהֱנֶה וּמְהַנֶּה בְּשָׁוֶה, וְזֶהוּ יִשּׁוּבָהּ שֶׁל הָאָרֶץ, אֲבָל אֵינוֹ יוֹדֵעַ קְרָא דִּכְתִיב (משלי טו) וְשׂוֹנֵא מַתָּנוֹת יִחְיֶה. וְזֶהוּ לְשׁוֹן עַם הָאָרֶץ הָאָמוּר בְּכָל מָקוֹם, שֶׁרוֹצֶה בְּתִקּוּנָהּ שֶׁל הָאָרֶץ אֲבָל אֵין בּוֹ חָכְמָה לְהַבְדִּיל בַּתִּקּוּנִין הָרְאוּיִין:
27-אמרו חז"ל בשעה שרצה הקב"ה לברוא את האדם ברא כת מלאכים כו' אמרו מה אנוש כי תזכרנו כו' ולכאורה מה אכפת להו למלאכים בבריאת אדם אלא דעיקר בריאת האדם על הארץ אם כי הנשמה במחצבה נהנית מזיו התפארת וכלום חסר בבית המלך אולם גזרה חכמתו ית"ש להורידה למטה לנסותה בקיום מצותיו ושמירת תורותיו וכאשר תצדק הרבה כן תרבה וכן תפרוץ ותגדל למעלה עד אשר תשוב אל האלקים אשר נתנה ביתר עוז ורב אונים וכתיב בזהר שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך כי בהיות הנשמה למעלה אינה אלא בחינת בור שאינו נובע רק מתמלא מאחרים ומצד עצמו הוא ריק ובירידתה אל עולם השפל הזה והשיגה מה שעליה להשיג כגזירת חכמתו ית"ש אזי היא בחינת באר הוא מעין המתגבר ונובע מעצמו ובזה לא יהיה נהמא דכסופא ועיקרא דמלתא דכל דלית ליה מגרמיה כלום עני חשוב כמת כמ"ש בגור אריה דמי באר קרוין מים חיים לפי שהוא נובע מעצמו משא"כ מי בור ולזה עני חשוב כמת ושונא מתנות יחיה ע"ש וא"כ כל זמן היות הנפש במקורה והיא בבחינת בור אין לה חיות, כי מעצמה ריקה היא רק מה שמשפיעין אותה עד רדתה הנה ונובעת מעצמה היא בבחינת באר ויש לה חיות לזה אמר ויפח באפיו נשמת חיים והיינו דעיקר בריאת אדם על הארץ בכדי שתהא הנפש בבחינת באר ותקרא נשמת חיים וזהו אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.
27-ונראה לי דזש"ה (משלי טו, כז) שונא מתנות יחי', דהל"ל כשאינו מקבל מתנות יחי'. ועוד, איך קיבל אלישע. ונראה לי דבאמת ראוי לקבל מתנות למי שצריך לזה, ואלישע הנביא יוכיח, וכמו שאמרו בש"ס (ברכות י:) הרוצה להנות יהנה כאלישע וכו', רק שלא יהדר אחריו שיהי' מהמקבלים, וישנא בלב בחינה זו של מקבל מתנות, רק יבחר ויאהב בחינת המשפיעים שהיא למעלה ממדריגות המקבלים, ואז כשהוא שונא מתנות, יחי' גם שיקבל, כי לא ידאג ולא ישנא מי שאינו נותן מתנות, ולא יקנא ולא יתאוה, שזה גורם העדר החיים, כמ"ש במשנה פרק ב' דאבות (מי"א) עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם, וכן בפרק ד' (מכ"א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, והיינו בגשמי על ידי התגברות חולי מרה שחורה, וברוחני וכו', וכמו שכתב הרמב"ם, מה שאין כן שונא מתנות ניצל מכל זה לכך יחי', וק"ל.
28-שלמה המלך ע"ה למד בכתוב הזה (משלי טו) על הצדיק והרשע איך הם שני הפכים בעלי שתי הקצוות, איש על עברו מקצהו, וגלה לנועל מדת השפלות אשר לצדיק ועל מדת הגאוה אשר לרשע כדי שיתרחק האדם ממדת הגאוה ויתחזק במדת השפלות. אמר כי הצדיק לבו יהגה ויחשוב תמיד כל היום מחשבת ההכנעה והשפלות, ומלת לענות מן (שמות י׳:ג׳) לענות מפני, שתרגום להתכנעא, וכיון שזאת מחשבתו בידוע שדבורו כן, לפי שהדבור באדם מגלה מצפון המחשבה, וכמו שאמרו חכמי המוסר הלשון קולמוס הלב, כי מאחר שנסתרי מצפוניו טוב הלא נגלהו כמוהו, כי הוא שליח קולמוסיו ומעיד עליו, והנה הרשע בהפך, שאין צריך לומר שהוא מחשב הרעות במצפון לבבו ודברי גאוה ובוז, אך יביע אותן בפיו כי יוצא מפיו ויפרסם אותם ואמר לכל סכל, הוא והנה בהפך הצדיק בנסתרו ובנגלהו.
29-שם (ויק"ר פ"א י"ג) אמר ר' אילעאי בר מנחם כתיב (משלי טו כט) רחוק י"י מרשעים, וכתיב (שם) תפלת צדיקים ישמע. רחוק מרשעים אלו נביאי אומות העולם, ותפילת צדיקים ישמע אלו נביאי ישראל, אתה מוצא אין הקב"ה נגלה על אומות העולם אלא כאדם שבא מארץ רחוקה, כמה דתימא (ישעיה לט ג) מארץ רחוקה באו אלי, עכ"ל. עיין בידי משה כתב שהרבה להתייגע את עצמו בפירוש המדרש, וכתב שיש חסרון והגיה בדוחק. ולי נראה כפשוטו דבבלעם כתיב (במדבר כב ט) ויבא אלקים אל בלעם, וכן באבימלך (בראשית כ ג). והנה ויב"א משמע כביכול כאיש הבא ממקום רחוק שלא היה בכאן עד זמן בואו, ומביא לראיה דכך הוא משמעות לשון ביאה, מפסוק מארץ רחוקה בא"ו אלי, והוא נכון בעזהי"ת:
29-הט' שכן, כשיהיו שכני האדם רצה לומר היושבים אצלו מתפללים בכוונה, יקל עליו לכוין לבו גם הוא. אך כשהיו יושבים אצלו אנשי לצון מתפללים שלא בכוונה, יקשה עליו לכוין, ועל זה נאמר (סוכה נו, ב) אוי לרשע ואוי לשכנו, ואמרו רז"ל (אבות א, ז) הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע. ובספר החסידים סימן תשע"ב, צריך האדם שהוא ירא שמים כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב בתפלה אצל רשע, שכשעומד רשע בתפלה מהרהר בהרהורים רעים ושכינה מתרחקת ממנו ומעלים עיניו ממנו ככתוב (ישעיה א, טו) ובפרישכם כפיכם וגו'. ויהושע הוחרך שערו עם צדקיה ואחאב, עד כאן לשונו. ואני אומר שכשהצדיק מתפלל בכונה לא בשביל הרשע שאצלו תמאס תפלתו, וזה שאמר הכתוב (משלי טו, כט) רחוק ה' מרשעים ותפלת צדיקים ישמע, כלומר אע"פ שרחוק ה' מרשעים, תפלת צדיקים ישמע ואע"פ שאלו בצד אלו:
30-ויש להתבונן איך סדר הכתוב ג' מעלות זו למעלה מזו, ראשונה הדבור הוא מצד הנפש אשר האלמות הפכו, והשנית חוש השמע שהוא למעלה לחוש הראות זהו שאמר או חרש, והשלישית חוש הראות הוא שאמר או פקח או עור, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי ט״ו:ל׳) מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם, באר כי האור ירחיב הלב אבל חוש השמע גדול יותר מאד כי מלבד שירחיב את הלב וישמח אותו עוד ידשן את עצמותיו, הנה כי רבה התועלת המגעת לאדם מן האוזן יותר מן העין וכן אמרו רז"ל סימא עינו נותן לו דמי עינו חרשו נותן לו דמי כלו, ומפני שבאר הכתוב כי האוזן אבר נכבד מן העין כתיב אחריו (משלי ט״ו:ל״א) אוזן שומעת תוכחת חיים.
30-ואמרו חכמי המחקר כי מנפלאות חכמת היצירה באדם היו חמשה חושים הללו בהשגחה עליונה ועל סידור נפלא, כי כח המישוש מתפשט בכל הגוף, וחוש הריח מתפשט חוץ לגוף, וחוש השמע מתפשט יותר מן הריח כפי מה שיצטרך לו האדם יותר, וחוש הראות מתפשט יותר מן השמע כי האדם יצטרך לו יותר, והנה זה ענין גדול יותר למסתכל בו מורה על שלימות האדם בחמשת חושיו כי מעשה אלקים המה והכל עשוי בהשגחת חכם לבב ואמיץ כח בעצה נפלאה וחכמה מפוארה, וע"ז אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מאור עינים ישמח לב ושמועה טובה תדשן עצם, הזכיר מן הה' חושים שנים מהם והם עיקר פעולותיו של אדם אצל השכל וקנין החכמה כי אי אפשר לו לאדם לקנות החכמה מבלעדי הראיה והשמיעה, ואע"פ שהוכחנו למעלה שהשמע דק יותר מן הראות הקדים שלמה הראות בכאן וכיון בזה כוונת לאה אמנו שקראה שם הבכור ראובן על שם הראיה ושם השני שמעון על שם השמיעה, וכך תמצאם מסודרין מפי הגבורה שאמר (שמות ד) או חרש ואח"כ או עור וכ"ז כוונה אחת למתבונן בו כי הסידור הזה הוא סידור ה"א וא"ו באותיות השם הנכבד והנורא:
30-31 עוד אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי ט״ו:ל׳-ל״א) מאור עינים ישמח לב שמועה טובה תדשן עצם. אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. ויש לכל חכם לב לדעת כי לא יתכן שחבר שלמה המלך עליו השלום דברים בטלים כאלה חנם [בתוך] דברי המוסר ויראת ה'. כשכבר העיד עליו הכתוב (מלכים א ד') ויחכם מכל האדם. אכן זה פשר הדבר. מאור עינים ישמח לב. העין אבר נכבד מאד כי יראו בו את המאורות המשמחים את הלב. ונכבד ממנו האוזן כי ישמעו בו שמועה טובה המדשנת את העצם שאין בו ההרגשה ולא ידושן במאור עינים בלתי בתענוג יתר. וכן אמרו ז"ל כי האזן נכבד משאר האיברים. שאם סימא את עינו נותן לו דמי עינו. חרשו נותן לו דמי כולו. והן האדם חייב לעבוד את הש"י באיבריו ויצוריו כלם כי לעבודתו יצרם כמו שכתוב (משלי ט״ז:ד׳) כל פעל ה' למענהו. אף כי באיברים הנכבדים אשר יצר בו נתחייב לעבוד בהם את יוצרם. והעונש הגדול יתר מאד אם יפריעם ממעשה מצותיו ועבודה לא יעבוד בהם ולא כגמול עליהם השיב. כי ה' הטיב עמו בחושיו הנכבדים טובה עצומה וכבוד והדר עטרו בהם. על כן הקדים להזכיר אחת ממעלות האוזן בעבור הראותך גודל חובת עבודתו. ובאר אחרי כן כי תהיה עבודת האוזן בשמוע אל התוכחות. ואמר אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין פירושו - ראוי לשכון בין החכמים. אחר אשר יקשיב בתוכחתם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה נפל אדם מן הגג ונשברו איבריו צריך רטיה ותחבושת על כל אבר מאיבריו ועצם מעצמיו. והחוטא אשר חטא בכל איבריו ונחשב כאלו רבתה מכה באיבריו כלם מכף רגלו ועד קדקדו שנאמר (ישעיהו א׳:ו׳) מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. והנה הקב"ה מרפא כל איבריו ברטיה אחת והיא שמיעת האזן שנאמר (שם נ"ה) הטו אזנכם ולכו אלי שמעו ותחי נפשכם:
31-והשתדל אח״כ לאטום אזניך משמעך מה שאינך צריך לו ופרוש ממותרי השמע כפי יכלתך ואל תאזין לשמוע מה שלא יועילך שמעו ממותרי הדברים והכזב והרכילות ולה''ר ופרוש ממה שיביאך להמרות האלקים ולעזוב מצותיו ממיני הזמר והנגון והשחוק והרנה הטורדים אותך מן המצות והמעשים הטובים אבל הט אזנך אל דברי החכמים היודעים את ה׳ ואת תורתו כמו שאמר החכם (משלי כב) הט אזנך ושמע דברי חכמים ואמר (שם טו) אזן שומעת תוכחת חיים.
Afterwards endeavor to block your ears from listening to that which you have no need for. Separate as much as you can from listening to anything superfluous. Do not lend ear to listen to what will not be beneficial to hear such as superfluous words, lies, tale bearing, slander. Separate from hearing what will lead you to rebel against G-d or neglect His commandments such as the various types of songs and melodies, comedy and merrymaking, which distract you from fulfilling the commandments and performing good deeds. Rather, lend your ears to the words of the Sages who know G-d and His torah, as the wise man said: "Incline your ear, and hear the words of the wise" (Mishlei 22:17), and "The ear that hearkens to the reproof of life, abides among the wise" (Mishlei 15:31).
31-אזן שמעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין. מי ששומע תוכחה אף שסובל מזה השמיעה אכן מזה הסבלנות והענוה זוכה לחיים, ובקרב חכמים שישיג תועלת גדול מזה, תלין, היינו שיהיה קיים אצלו לעד, וכמו שכתיב (משלי י"ט,כ"ג) ושבע ילין בל יפקד רע, והיינו שאפילו שעת שינה גם כן לא יפקד בלתי לטוב.
31-אמר רבי אבהו: לעתיד הכל עתידים להיות תמהין כנגד מי ששמע לאלקים, ואומרים: מי הוא זה? שפלוני שלא קרא ולא שנה – והרי הוא יושב עם האבות ומשיח עימהם? והאלקים יאמר להם: מה אתם תמהים? לא זכו אלו אלא מפני ששמעו אלי, שנאמר (משלי טו לא): "אוזן שומעת תוכחת חיים, בקרב חכמים תלין".
31-וְעַתָּה נְדַבֵּר אוֹדוֹת כֹּחַ הַשְּׁמִיעָה. הִנֵּה עֶצֶם הַשְּׁמִיעָה הוּא דָּבָר טוֹב, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (ישעיה נ"ה ג'): "שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם". וְנֶאֱמַר עוֹד (משלי ט"ו ל"א): "אֹזֶן שֹׁמַעַת תּוֹכַחַת חַיִּים בְּקֶרֶב חֲכָמִים תָּלִין". וְהַשְּׁמִיעָה פּוֹעֶלֶת עַל הָאָדָם לָצֵאת בִּשְׁמִיעָה כְּאִלּוּ הוּא עוֹשֶׂה בְּעַצְמוֹ, וּרְאָיָה מִקְּרִיאַת מְגִלָּה וּתְקִיעַת שׁוֹפָר, וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא מִקִּדּוּשׁ וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁאֶחָד מְבָרֵךְ וְכָל הַשּׁוֹמְעִים יוֹצְאִים. וְכֵן בְּקַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה הַכֹּל עַל יְדֵי שְׁמִיעָה, וְכָל זֶה לְעִנְיַן דָּבָר טוֹב. וּלְהֶפֶךְ, חַס וְשָׁלוֹם, לְדָבָר רַע, הִיא גַּם כֵּן פּוֹעֶלֶת הַרְבֵּה עַל נֶפֶשׁ הָאָדָם, וְכַיָּדוּעַ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בכתבות ה:) תָּנוּ רַבָּנָן: אַל יַשְׁמִיעַ אָדָם לְאָזְנָיו דְּבָרִים בְּטֵלִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִכְוִים תְּחִלָּה לָאֵיבָרִים. וְכָל שֶׁכֵּן מִי שֶׁהוּא מְכַוֵּן לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנָיו דִבְרֵי רְכִילוּת, שֶׁעַל זֶה יֵשׁ לָאו בַּתּוֹרָה (שמות כ"ג א'): "לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא", אוֹ שֶׁהוּא מִתְכַּוֵּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי לָשׁוֹן הָרָע וּשְׁאָר דִּבּוּרִים אֲסוּרִים, אוֹ דִּבְרֵי הוֹלֵלוּת וְלֵיצָנוּת, שֶׁבְּוַדַּאי עֲוֹנוֹ גָּדוֹל מִנְּשׂוֹא, וְאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל הַמִּתְלוֹצֵץ (עבודה זרה י"ח:), שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כ"ח כ"ב): "אַל תִּתְלוֹצָצוּ, פֶּן יֶחֶזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם". וְאַחַר כָּךְ אָמְרוּ עוֹד (שבת ל"ג.): אַף הַשּׁוֹמֵעַ וְשׁוֹתֵק, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי כ"ב י"ד): "זְעוּם ה' יִפָּל שָׁם".
32-ונראה לי דכתב החסיד מוהר"י יעבץ בפרק ג' דאבות (מי"א) ביאור פסוק משלי (יז, טז-יז) למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין, בכל עת אוהב הרע ואח לצרה יולד. והקשה, מאחר שעוסק בתורה וכו', ואיך אמר כיון שאין לו לב טרחו לשוא. ב' בכל עת אוהב הרע וגו', מה ענינו לכאן. וביאר בשם רבינו יונה, כי לב האמור כאן הוא מדות הטובות כמ"ש (משלי טו, לב) ושומע תוכחה קונה לב, ואמר כי המחיר ביד חסר המדות, לא די שאין החכמה שבו תכשירהו כיוון שהוא מעוות, אלא אף תזיק היזק גדול, כי החכמה מוציאה כח האדם אל הפועל, ומי שהוא רע המדות יוסף ברעתו, גם בעת למודו החכמה אוהב להרשיע, וזה תכליתו בלמודו, ואח לצרה יולד, שיחזיק ידי עושי רשעה ומביא צרה בחכמתו וטענותיו, נמצאת חכמתו תקלתו, עכ"ל.
32-והנה נחתום הענין הזה במאמר נכבד אשר לחכמי ישראל ז"ל. היה הלל עליו השלום אומר אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי. ביאור הדבר. אם האדם לא יעורר נפשו מה יועילוהו המוסרים. כי אף על פי שנכנסים בלבו ביום שמעו. ישכחם היצר ויעבירם מלבבו כענין שנאמר (הושע ו׳:ד׳) וחסדכם כענן בקר. ונאמר (משלי י׳:כ׳) כסף נבחר לשון צדיק לב רשעים כמעט. פירושו - מוסר הצדיק זך בלי סיג ולשונו נבחר. אבל לב הרשעים השומעים מוסרו רגע אחד הוא. מלשון (תהלים פ"א) כמעט אויביהם אכניע. ענינו כרגע אויביהם אכניע. ויקרא לב הלב הנבון והמתוקן כמו שנאמר (משלי ט״ו:ל״ב) ושומע תוכחת קונה לב (שם י"ז) לקנות חכמה ולב אין. אכן צריך האדם בשמעו המוסר לעורר נפשו ולשום הדברים אל לבו ולחשוב בהם תמיד. ועליהם יוסיף לקח ומלבו יוציא מילין. ויתבודד בחדרי רוחו וישוב יהפוך יד תוכחתו על נפשו. ולא יסמוך על תוכחת המוכיח לבדו. ותוכחתו לבקרים ולרגעים תהיה עד אשר תקבל נפשו המוסר. ועד אשר תטהר. וכשאנ"י לעצמ"י מ"ה אנ"י:
גם כשאני לי להשתדל לתקן נפשי בכל כחי ואני הוגה בחכמה בכל עת. מה אני. כי השגת האדם קצרה ודלה. ועם הטורח והתקון ישיג מעט מן המעלות. ראה מי אנכי ומה חיי כשאין אני לעצמי להשתדל ולטרוח לתקן נפשי. והמשל בזה מן השדה שהיא זיבורית. כי עם רב הטורח בתיקונה ועם רב עבודה. תוציא זרע מעט. ואם לא יטרחו בתקונה לא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב אבל קוץ ודרדר תצמיח. רק השדה אשר היא עידית גם כי לא יטרח בעבודתה ימצא בזריעתה תועלת. ואמר רבותינו זכרונם לברכה בענין מה שכתוב (תהילים ק״ג:י״ד) כי הוא ידע יצרנו משל למלך שנתן שדה לעבדיו והזהירם לעבדה ולשמרה ולהביא לו ממנה שלשים כור בכל שנה והם טרחו בה ועבדו אותה היטב והביאו ממנה לפני המלך חמשה כורים. אמר להם מה זאת עשיתם אמרו לו אדונינו המלך שדה שנתת לנו זבורית היא ואנחנו בכל כחנו עבדנו אותה. ועם כל הטורח לא עשתה את התבואה יותר מזה השיעור. וא"ם ל"א עכשי"ו אימת"י. אין ראוי לי לאחר יום או יומים השתדלותי בתקון נפשי ובקביעות עתים לתורה. כי אם אומר אקוה לעת הפנאי ועד היות בידי כסף די ספוקי. הנה טרדות העולם אינן פוסקות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה אל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה:
33-ובזה יובנו כמה פסוקים ממשלי בענין הענוה, הא' (משלי טו, לג) ולפני כבוד ענוה, פי' קודם שישרה הכבוד העליון על האדם צריך שיהיה עניו מן הטעם האמור. וכן (שם כט, כג) ושפל רוח יתמוך כבוד, כי על ידי השפלות רוח נעשה כסא לשכינה והוא תומך אותה כענין הכסא שהוא תומך לאדם. וכן (שם כ, ג) כבוד לאיש שבת מריב, פי' המשכת הכבוד העליון לאיש כשהוא שובת מריב, אבל אם הוא איש ריב ובעל מחלוקת הכבוד העליון בורח ממנו. ולכן כדי לזכות למדת הכבוד העליון צריך לאחוז בכל מדות הענוה הנמצאים מפורשים בפסוקים ובגמרא.
33-עַל כֵּן רָאוּי שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בַּמִּדָּה הַחֲשׁוּבָה הַזֹּאת וּלְהִתְחַכֵּם בָּהּ עַד שֶׁתָּשׁוּב לוֹ כְּטֶבַע, וְיַגְבֵּר אוֹתָהּ עַל טְבָעָיו, וְתִהְיֶה בְּעֵינָיו חֲשׁוּבָה מִשְׁאָר מִדּוֹתָיו, כִּי בָּהּ יַגִּיעַ אֶל רוֹב הַמַּעֲלוֹת וְיִמָּנַע בַּעֲבוּרָהּ מִכָּל הַמִּדּוֹת הַמְגֻנּוֹת. וּכְמ"ש מִי שֶׁיַּעֲטֵהוּ הַמָּקוֹם מְעִיל הַבֹּשֶׁת יִהְיוּ מוּמָיו נֶעֱלָמִים מִבְּנֵי אָדָם וְהַהוֹד וְהַכָּבוֹד סְמוּכִים לוֹ. כמ"ש (מִשְׁלֵי ט"ו ל"ג) וְלִפְנֵי כָּבוֹד עֲנָוָה. וְהָעֲנָוִים מַגִּיעִין בְּמִדַּת הַבֹּשֶׁת אֶל רְצוֹן הַבּוֹרֵא וּמַשִּׂיגִים הַנֹּעַם הַקַּיָּם וְלוֹמְדִים דְּרָכָיו כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים כ"ה ט) יַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ. וּכְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לוֹ לַמַּשְכִּיל לְהִתְבַּיֵּשׁ מִבְּנֵי אָדָם כֵּן צָרִיךְ לְהִתְבַּיֵּשׁ מֵעַצְמוֹ וְאָמְרוּ כִּי הַבֹּשֶׁת וְהָאֱמוּנָה דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ לֹא תִּגָּמֵר הָאַחַת מִבַּלְעֲדֵי חֲבֶרְתָּהּ וְאָמְרוּ כִּי הָעַזּוּת וּמִעוּט הַבֹּשֶׁת כְּסָעִיף מֵעֲבוֹדָה זָרָה וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְהַרְגִּיל בַּבֹּשֶׁת וּלְהִטָּבַע בּוֹ יֵשֵׁב תָּדִיר לִפְנֵי מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנּוּ.