ואם תינוק טינוף צואה בבה"כ באמצע תפלה ואחרים עומדים שם ומתפללים ואינם יודעים מזה אם א"א בענין אחר להודיעם אלא בדבור מותר להפסיק בדבור להצילם מאיסור דאורייתא דמוטב שיעשה הוא איסור קל דהיינו איסור דרבנן להפסיק בתפלה משיעשו אחרים איסור דאורייתא להתפלל במקום מטונף. וכבר נתבאר לעיל בסימן ע"ט במ"ב וביאור הלכה האופנים שהם מדאורייתא בזה. ודוקא אם אין לו במה לכסות אבל אם יש לו במה לכסות בין בצואה ובין במי רגלים אסור להפסיק ואפילו לזוז ממקומו אם אין מגיע לו הריח רע:
כסבורין של אביהם היה וכו' וא"ת מ"ש מגזל שלא נתיאשו הבעלים ובאו אחרים ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה והכא בשאלה ליכ' יאוש. תרצו בתוספ' התם לפי שיודע השני דגזלה היא בידו של ראשון ואפי' לא ידע נמי הרי גוזלים מראשון משא"כ בנו דכיון שהיו סבורין שהוא של אביהם אין כוונתם לגזול אלא לאכול משלהם וכיון שכן אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול והא דאמר לעיל גבי תחב לו חבירו בבית הבליעה דאי מצי מהדר ליה ולא מהדר ליה חייב התם (בידו) [יודע] שאין של חבירו שתוחבו בפיו ובדין הוא דכן פרכינן ליה אי מצי לאהדורי' להדרי' בדין הוא דיכילני לשנויי דמיירי שהוא סבר שהיה שלו אלא דניחא לי' לתרוצי אפילו דידע דלאו דידיה הוא:
(ב) נתחלפו לו כליו בבי' האבל או בבי' המשת' לא ישתמש בהם: הגה וכשיבא בעל החפץ צריך ליתן החפץ לבעליו אע"פ ששלו נאבד וכן כובסת עכו"ם המכבסת לרבים והביאה לאחד שאינו שלו (תרומת הדשן סימן שי"ט):
והמנהג במקומות הגדולים מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור ובצאתם יתחלפו של זה בזה אין מקפידין בדבר ומשתמש כל אחד בשל חבירו עד שיתראו פנים ומחליפים א"ע ואין בזה חשש גזילה שכך נהגו:
(א) ומ"ש רבינו כשיכלה הריח חוזר למקומו כתב רבינו הגדול מהרי"א ז"ל שהטעם הוא מפני שצריך שיחזור למקום שהתחיל להתפלל שהרי צריך שיהיה מקום מיוחד לתפלה ע"כ ואני אומר דאפי' לדברי מי שסובר שלא אמרו אלא שצריך להיות לו ב"ה מיוחד אבל לא בעי מקום מיוחד להתפלל בו וכמו שכתבתי בסי' צ' שאני הכא שהתחיל כבר להתפלל וכבר קבעה השכינה מקום שם וכשביקש להתעטש נתרחק ממקום שכינה ולכך צריך הוא לחזור למקום שקבע לשכינה ולסיים שם תפלתו וגם הרמב"ם כתב שחוזר למקומו אלא שלא כתב שיחזור למקומו עד שיאמר רבון העולמים כו' ורבינו כתב שיחזור קודם שיאמר רבון העולמים ונקטינן כדברי הרמב"ם זכרונו לברכה:
(א) יח. דין והוא רחום בשני ובחמשי
(ב) בשני ובחמשי אחר שמונה עשרה נהגו בכל מקומות ישראל להרבות בתפלה ובתחנונים לפי שבית דין של מעלה ושל מטה שוין והם ימי רחמים דכתיב דרשו ה׳ בהמצאו. ואומר והוא רחום.
(ג) והא לך טעם תקנת והוא רחום. עובדא הוה בספינתא דיהודאי דאתא מגלותא דירושלם לאתרא דהוה תמן הגמונא אמר להון מנן עם אתון אמרו ליה מעמא דיהודאי אמר להון אם מיהודאי אתון בעינא למנסא יתכון במה דמנסא חנניה מישאל ועזריה בגו אתון נורא יקידתא אמרו ליה הב לנא זמן תלתין יומין יהב להון זמן יתבו בתעניתא וכל יומא מאן דחזו בחולמיהון הוו משתעי באפי קהלא בעו למשלם תלתין יומין הוה תמן חד סבא דדחיל חטאין ולא הוה חכים כולי האי דאמר להו חמינא בחולמאי דאקרו חד פסוק דהוה כתיבא ביה תרין כי ותלאתא לא ולא ידענא מאי האי. אמר ליה חד סבא חכימא להדא האי קרא ודאי הוא דאהני לך מן שמיא כי תעבור במים אתך אני ובנהרות לא ישטפוך כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך. את ודאי תיעול בנורא ותשתזיב דהא ודאי מן שמיא אתרחיץ עבדו בטעם הגמונ׳ נורא רבתא להדא בפרשת אד׳ ועלה ההוא סבא דחלם ההוא חלמא בגו נורא ואתפליג אישתא לתלתא חלקין ואחזין ועלו בגויה תלתא צדיקים לקבולי אנפיה דההוא סבא והנהו תלת סבי בכן שבחו ואמ׳ והוא רחום קדמאה אמ׳ עד אנא מלך רחום וחנון תנינא אמ׳ עד אין כמוך תליתאה מתמן ולהלן. ובכלהו מתחילין ברחום ומסיימים ברחום ותקונהו לאמרו בשני ובחמישי שהוא יומא דדינא.
(א) בשני ובחמישי מוסיפין לומר תחנונים אחר שמסיים ש"צ חזרת התפלה ובסדר רב עמרם כתב שנוהגין לומר אם עונינו ענו בנו ווידוי ויעבור אבל בכל אלו הארצות אין נוהגין לומר אלא והוא רחום כאשר הוא כתוב בסידורין ומה שמוסיפין תחנונים בב' וה' לפי שהם ימי רצון לפי שמ' יום של קבלת לוחות אחרונות שהיו ימי רצון עלה משה רבינו ביום ה' וירד ביום ב' ולכך נוהגין ג"כ להתענות בהן ולאחר תחנונים מתחננים בנפילת אפים וקודם שיקום ש"צ יש נוהגין לומר תחינות בכ"מ ומקום לפי מנהגו ועומד ואומר קדיש עד לעילא ומוציא ס"ת ועומד בפתח ההיכל ואומר גדלו לה' אתי ועונין ואומרים הקהל רוממו ה' אלהינו ועולין על התיבה ואומרים הכל הבו גודל לאלהינו וכו':
(א) בשני וחמישי נוהגים להוסיף תחנונים, מפני שהם ימי רצון. שמשה רבינו בלוחות אחרונות שנתרצה לו הקדוש ברוך הוא עלה בחמישי וירד בשני, כמבואר במדרשים (טור). ועוד: שהם ימי דין, דבית דין של מטה ושל מעלה יושבין אז בדין (שבת קכט ב). דמזל מאדים משמש באלו הימים שני פעמים ביום (שם), ומזל מאדים מורה על מידת הדין. ולכן גם קורין בתורה בשני וחמישי שלושה קרואים. והוא מתקנת עזרא (בבא קמא פב א), כדי להגן על העולם שלא תחרב מפני מידת הדין, דתורה מגנת ומצלת.
(א) סדר והוא רחום והגבהה התורה. ובו ב סעיפים:
הגה נוהגין להרבות בתחנונים בשני וחמישי [טור] ואומרים והוא רחום ואומרים אותו בקול רם ואם לא אמרו מעומד עובר על התקנה ונקרא פורץ גדר: הגה וכן נוהגין לאומרו מעומד אבל אומרים אותו בלחש ומה שנוהגים להרבות בתחנונים בשני וחמישי משום שהם ימי רצון ולכן נוהגין גם כן להתענות בהם [טור]:
(1) The Order of "Ve'hu Rachum" and Lifting The Torah. Containing 2 Se'ifim:
Rem"a: The custom is to increase supplications on Monday and Thursday [Tur] and say "Ve'hu Rachum"; and it is said out loud. And if one did not say it while standing, he transgresses a Rabbinic enactment and he is called "breaching a fence". Rem"a: Indeed, the custom is to say it while standing, but we say it quietly. And regarding the custom to increase supplications on Monday and Thursday, it is because they are days of [Divine] favor, and therefore the custom is to also fast on those days [Tur].
ולא בבית החתן. ובזה נר' דאפי' יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בב"ה בשע' התפלה וחלה עליו השמחה וכן במילה משא"כ בבית האבל שזכרנו ששם אין הטעם משום שחל עליו צער של האבל דגם האבל עצמו אין פטור משום צער אלא שמד"הד שולט עליו ואין ראוי להתעורר אז בנ"א שרומז למדת הדין גם כן כמ"ש בלבוש ועל כן גם האחרים לא יעוררו שם מדה"ד אבל אחר שיצאו חייבים אלא דלפי מ"ש בס"א שאין לדבר בין תפלה לתחנון ממיל' גם בוהוא רחום הוא כן דהא אומרים אותו בין י"ח לתחנון אם כן כיון דלא שייך לאומרו במקומו דהיינו אחר י"ח לא יאמר אותו גם אח"כ ומ"ש רמ"א דדוקא ביום חופתו כ"כ ב"י בשם ש"ל.
(כ) לא בבית האבל - היינו כל שבעה והטעם דאז מדת הדין מתוחה עליו וע"כ יש ליזהר מלהגביר מדת הדין וכמו הטעם דאין נ"א בלילה [לבוש] ואפילו אחר שיצא מביתו א"צ לומר דתחנון מקומו מיד אחר תפלת י"ח וכנ"ל בריש הסימן אבל והוא רחום יאמר אח"כ בביתו ויש מקילין בזה.
נהגו שלא ליפול על פניהם בבית החתן ביום כניסתו לחופה מפני שיום טוב שלו הוא ולא בבית הכנסת ביום מילה מפני שמצות מילה בשמחה קבלו עליהם ולא כשיש שם חתן בבית הכנסת ולא בבית האבל מפני שז' ימי אבילות הוקשו לז' ימי החג לענין איסור עשיית מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל וה"ה לוהוא רחום שאומר[ים] בב' וה'. ואף לאחר שיצאו מבית החתן והאבל ובאו לבתיהם א"צ לומר תחנון לפי שמקומו הוא מיד אחר תפלת י"ח וכיון שנדחה ממקום קביעתו נדחה לגמרי וה"ה לוהוא רחום במדינות אלו שנוהגים לומר קודם נפילת אפים בכל הימים אע"פ שאמירתו חובה כמ"ש בסי' קל"ד (מכל מקום כיון שחיובו אינו אלא מפני המנהג ועכשיו נפטרו מלאמרו בשעת חיובו דהיינו בזמן שנוהגים לאמרו בכל יום שהוא מיד אחר תפלת י"ח קודם נפילת אפים נפטרו כל היום).
(א) שְׁמוֹנָה דְּבָרִים צָרִיךְ הַמִּתְפַּלֵּל לְהִזָּהֵר בָּהֶן וְלַעֲשׂוֹתָן. וְאִם הָיָה דָּחוּק אוֹ נֶאֱנַס אוֹ שֶׁעָבַר וְלֹא עָשָׂה אוֹתָן אֵין מְעַכְּבִין. וְאֵלּוּ הֵן. עֲמִידָה. וְנֹכַח הַמִּקְדָּשׁ. וְתִקּוּן הַגּוּף. וְתִקּוּן הַמַּלְבּוּשִׁים. וְתִקּוּן הַמָּקוֹם. וְהַשְׁוָיַת הַקּוֹל. וְהַכְּרִיעָה. וְהִשְׁתַּחֲוָיָה:
(1) A person who prays must be careful to tend to [the following] eight matters. [However,] if he is pressured, confronted by circumstances beyond his control, or transgresses and does not attend to one them, they are not of absolute necessity. They are:
1) standing;
2) facing the Temple;
3) preparation of his body;
4) proper clothing;
5) proper place;
6) control of his voice;
7) bowing; and
8) prostration.
(יג) הִשְׁתַּחֲוָיָה כֵּיצַד. אַחַר שֶׁמַּגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ מִכְּרִיעָה חֲמִישִׁית יֵשֵׁב לָאָרֶץ וְנוֹפֵל עַל פָּנָיו אַרְצָה וּמִתְחַנֵּן בְּכָל הַתַּחֲנוּנִים שֶׁיִּרְצֶה. כְּרִיעָה הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם עַל בִּרְכַּיִם. קִידָה עַל אַפַּיִם. הִשְׁתַּחֲוָיָה זֶה פִּשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם עַד שֶׁנִּמְצָא מֻטָּל עַל פָּנָיו אַרְצָה:
(13) Prostration, what is implied?
After one lifts his head from the fifth bow, he sits on the ground, falls with his face towards the earth, and utters all the supplications that he desires.
"Kneeling" always refers to [falling to] one's knees; "bowing," to bending over on one's face; and "prostration," to stretching out on one's hands and feet until he is flat with his face on the ground.
(ח) (ח) ולא באמצע - שכששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים. בד"א ביחיד אבל בצבור מותרים ולכן אומרים סליחות באמצע ברכת סלח לנו וכן באמצע ברכה אמצעית של יוה"כ:
ונוהגין להרבות סליחות בברכת סלח לנו ופר"י שסומכין על הא דאמרינן (ע"ג ח.) ואם בא לומר בסוף כל ברכה מעין אותה ברכה אומר רק שיתחיל מעין הברכה ואח"כ יכול להאריך בדברי ריצוי ותחנונים כפי רצונו בין יחיד בין רבים והא דאמר רבי יהושע בן לוי שיכול לומר אחר תפילתו אפי' כסדר י"ה לא בא למעט בסוף כל ברכה וברכה אם התחיל מעין הברכה אלא שלאחר התפלה יכול להתחיל ולומר היאך שירצה מה שאין כן בתוך התפלה ויש מקומות שנוהגין לומר סליחות אחר סיום י"ח ברכות וכ"כ רב עמרם שיכולין לומר סליחות בסלח לנו והכי קאמר רב נטרונאי מנהג ב' ישיבות בתענית צבור בשחרית אומרים ז' סליחות ובמנחה ג' ואם יש פנאי אומר ה' וכ"כ רב שר שלום בתענית צבור אין מנהגינו לומר סליחות אחר י"ח ברכות אלא בסלח לנו
(ד) נוהגים להרבו' סליחות בברכת סלח לנו ויש שאין נוהגין לומר סליחות עד אחר סיום י"ח ברכות וכן הנהיגו הקדמונים בא"י והוא המנהג הנכון:
(4) Some add penitential prayers in the blessing of "Forgive us," and there are those who do not say penitential prayers until the end of the Amidah. This is the practice of the early authorities in Israel, and it is the right practice.
(ג) אפילו בכפרים שאין נמצא להם ס"ת כשר אין מברכין עליו:
(3) Even in villages that do not a valid Torah scroll, they should not recite the blessing upon [reading from] it.
(יג) (יג) אם נמצא טעות וכו' - כדי להבין את דברי זה הסעיף אקדים לזה הקדמה קצרה והוא. דהנה דעת רוב הפוסקים דספר תורה שחסר תיבה אחת או אות אחת או שנמצא בה טעות פסולה לקרות בה ולדידהו אם נמצא בה טעות אפילו לאחר שכבר קראו ז' קרואים צריך לחזור לראש בס"ת הכשר ולברך עליה דאותה קריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא ודעת מקצת פוסקים דאפילו חסר כמה פסוקים וכ"ש כשנמצא בה טעות בעלמא אף דלא נקראת ס"ת לענין שיקיים בה מ"ע של כתיבת ס"ת מ"מ מותר לקרות בה אם אין לו אחרת והנה המחבר בסעיף ג' סתם דלכתחלה אין להוציא ס"ת פסולה לברך עליה אפילו במקום שאין לו אחרת אחרי דרוב הפוסקים סוברין דאסור אך אם נמצא הטעות אחר שכבר קראו הסדרא פסק הר"ר יעקב בי רב דלענין דיעבד סומכין על דעת קצת פוסקים הנ"ל שמכשירין לקרות בה ועלתה להם הקריאה ואין צריך להוציא ס"ת אחרת והסכימו עמו האחרונים בזה. וה"ה אם נמצא הטעות בין גברי לגברי ועדיין לא השלימו הז' קרואים לענין מה שכבר קראו סומכין על דעת המקילין הנ"ל שיצאו בדיעבד אך לקרות בה עוד אסור ומוציאין אחרת ומתחילין ממקום שפסקו הקריאה ומשלימין הקרואים עם אותם הראשונים שקראו במוטעת והיינו דגם הם מצטרפין להז' קרואים כיון שהוא בדיעבד וכנ"ל [וכתבו האחרונים דמ"מ אם אפשר טוב יותר שיקראו ז' קרואים בס"ת שהוציאו]