אסתר המלכה: יופי רוחני

יר

כְּתִיב (שמות יז, יד): וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה צַדִּיקִים שֶׁנִּתַּן לָהֶם רֶמֶז, שְׁנַיִם חָשׁוּ וּשְׁנַיִם לֹא חָשׁוּ, משֶׁה נִתַּן לוֹ רֶמֶז וְלֹא חָשׁ, יַעֲקֹב נִתַּן לוֹ רֶמֶז וְלֹא חָשׁ, דָּוִד וּמָרְדֳּכַי נִתַּן לָהֶם רֶמֶז וְחָשׁוּ. יַעֲקֹב אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בראשית כח, טו): וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכָל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַיִּירָא, אָדָם שֶׁהִבְטִיחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה מִתְפַּחֵד, דִּכְתִיב (בראשית לב, ח): וַיִּירָא יַעֲקֹב וגו', אֶלָּא אָמַר שֶׁמָּא כְּשֶׁהָיִיתִי בְּבֵית לָבָן הַטָּמֵא נִתְלַכְלַכְתִּי בְּטֻמְאָה. משֶׁה, וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, לוֹמַר שֶׁאַתָּה מֵת וִיהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ, וּכְתִיב (דברים ג, כג): וָאֶתְחַנַּן אֶל ה', אֲבָל דָּוִד וּמָרְדֳּכַי נִתַּן לָהֶם רֶמֶז וְחָשׁוּ, דָּוִד אָמַר (שמואל א יז, לו): גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ, אָמַר דָּוִד וְכִי מָה אֲנִי סָפוּן שֶׁהִכֵּיתִי חַיּוֹת רָעוֹת אֵלּוּ, אֶלָּא אָמַר שֶׁמָּא דָּבָר עָתִיד לֵיאָרַע אֶת יִשְׂרָאֵל וְהֵן עֲתִידִין לִנָּצֵל עַל יָדִי. מָרְדֳּכַי, וּבְכָל יוֹם וָיוֹם מָרְדֳּכַי מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי חֲצַר בֵּית הַנָּשִׁים, אָמַר אֶפְשָׁר לְצַדֶּקֶת זֹאת שֶׁתִּנָּשֵׂא לְעָרֵל, אֶלָּא שֶׁעָתִיד דָּבָר גָּדוֹל שֶׁיֵּאָרַע עַל יִשְׂרָאֵל וַעֲתִידִים לְהִנָּצֵל עַל יָדֶיהָ.

Esther Rabbah 6:6

It is written: “And set it in the ears of Joshua” (Exodus 17:14), this is one of four righteous people to whom a portent was given; two sensed it and two did not sense it. A portent was given to Moses, but he did not sense it. A portent was given to Jacob, but he did not sense it. A portent was given to David and Mordekhai, and they sensed it.
Jacob – the Holy One blessed be He said to him: “I will protect you wherever you go” (Genesis 28:15), and he was frightened. A person to whom the Holy One blessed be He made a promise was frightened, as it is written: “He was frightened” (Genesis 32:8)? Rather, he said: Perhaps when I was in the house of Laban the impure, I became sullied with impurity.
Moses – “and set it in the ears of Joshua,” indicating that Joshua will lead Israel into the land. And it is written: “I pleaded with the Lord [… please let me cross over and see the good land on the other side of the Jordan]” (Deuteronomy 3:23-25).
However, David and Mordekhai were given a portent and they sensed it. David said: “Your servant has smitten both the lion and the bear” (I Samuel 17:36). David said: Am I so important that I was able to smite these wild beasts? Rather, he said: Perhaps an event is destined to befall Israel, and they are destined to be rescued by me.
Mordekhai – “Mordekhai would walk before the courtyard of the harem” (Esther 2:11). He said: Is it possible that this righteous one [Esther] will mary an uncircumcised man? Rather, a great event is destined to befall Israel and they are destined to be rescued by her.

האם משה מקבל את הגזירה כמוחלטת?
האם יעקב מקבל את ההבטחה כמוחלטת?
מה ההבדל בין המקרה המוזר של דוד למקרה המוזר של מרדכי?
מה משותף להם בדרך ההתמודדות?
מהו המכנה המשותף לארבעת הצדיקים? ואיך זה קשור לפורים?
מה המסר של המדרש?

יומא ל״ט א:ג׳

מַאי דִּכְתִיב: ״אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן״... תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מָשָׁל לְאָדָם שֶׁהָיָה מוֹכֵר נֵפְטְ וַאֲפַרְסְמוֹן, בָּא לִמְדּוֹד נֵפְטְ, אוֹמֵר לוֹ: מְדוֹד אַתָּה לְעַצְמְךָ. בָּא לִמְדּוֹד אֲפַרְסְמוֹן, אוֹמֵר לוֹ: הַמְתֵּן לִי עַד שֶׁאֶמְדּוֹד עִמְּךָ, כְּדֵי שֶׁנִּתְבַּסֵּם אֲנִי וְאַתָּה

Yoma 39a:3

The Sages taught the following with regard to the verse: “And do not impurify yourselves with them, so that you should not be thereby impurified”; a person who impurifies himself a bit, they impurify him greatly. If a person impurifies himself of his own volition below, on earth, they impurify him even more so above, in Heaven. If a person impurifies himself in this world, they impurify him in the World-to-Come.

האם המדרש היה יכול לוותר על המילה הַמְתֵּן?
מה ההמתנה מוסיפה?
האם יש קשר בין ההמתנה להתבסמות?
וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן: מהו החן? וממה הוא נוצר?

מגילה י׳ ב:י״ח-כ״ג

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, פָּתַח לַהּ פִּיתְחָא לְהַאי פָּרַשְׁתָּא מֵהָכָא: ״תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס״. ״תַּחַת הַנַּעֲצוּץ״ — תַּחַת הָמָן הָרָשָׁע שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב: ״וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלוֹלִים״. ״יַעֲלֶה בְּרוֹשׁ״ — זֶה מָרְדֳּכַי שֶׁנִּקְרָא רֹאשׁ לְכׇל הַבְּשָׂמִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מׇר דְּרוֹר״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״מֹר דְּכֵי״. ״תַּחַת הַסִּרְפַּד״ — תַּחַת וַשְׁתִּי הָרְשָׁעָה בַּת בְּנוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע שֶׁשָּׂרַף רְפִידַת בֵּית ה׳, דִּכְתִיב: ״רְפִידָתוֹ זָהָב״. ״יַעֲלֶה הֲדַס״ — זוֹ אֶסְתֵּר הַצַּדֶּקֶת שֶׁנִּקְרֵאתָ הֲדַסָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי אוֹמֵן אֶת הֲדַסָּה״.

Megillah 10b:18-23

§ The Gemara cites prologues utilized by various Sages to introduce study of the Megilla: Rabbi Yonatan introduced this passage, the book of Esther, with an introduction from here: “For I will rise up against them, says the Lord of hosts, and cut off from Babylonia name, and remnant, and offspring [nin], and posterity, says the Lord” (Isaiah 14:22). This verse may be interpreted homiletically: “Name,” this is the writing of ancient Babylonia that will disappear from the world. “Remnant,” this is the language of ancient Babylonia. “Offspring,” this is their kingdom. And “posterity,” this is Vashti, who according to tradition was Nebuchadnezzar’s granddaughter, and the book of Esther relates how she too was removed from the throne. Rabbi Shmuel bar Naḥmani introduced this passage with an introduction from here: “Instead of the thorn shall the cypress come up, and instead of the nettle shall the myrtle come up; and it shall be to the Lord for a name, for an everlasting sign that shall not be cut off” (Isaiah 55:13). Rabbi Shmuel bar Naḥmani interpreted the verse homiletically as referring to the righteous individuals who superseded the wicked ones in the book of Esther. “Instead of the thorn”; this means instead of the wicked Haman. He is referred to as a thorn because he turned himself into an object of idol worship, as he decreed that all must prostrate themselves before him. The Gemara cites proof that the term thorn is used in connection with idol worship, as it is written: “And upon all thorns, and upon all brambles” (Isaiah 7:19), which is understood to be a reference to idol worship. The next section of the verse discusses what will replace the thorns, i.e., Haman: “Shall the cypress [berosh] come up”; this is Mordecai. Why is he called a cypress [berosh]? Because he was called the chief [rosh] of all the spices, as it is stated: “Take you also to yourself the chief spices, of pure myrrh [mar deror]” (Exodus 30:23), and we translate “pure myrrh,” into Aramaic as mari dakhei. Mordecai was like mari dakhi, the chief [rosh] of spices, and therefore he is called berosh. The verse continues: “And instead of the nettle [sirpad],” this means instead of the wicked Vashti. Why is she called a nettle [sirpad]? Because she was the daughter of the son of the wicked Nebuchadnezzar, who burned the ceiling [saraf refidat] of the House of God, as it is written: “Its top [refidato] of gold” (Song of Songs 3:10). The next section of the verse states: “Shall the myrtle [hadas] come up”; this is the righteous Esther, who was called Hadassah in the Megilla, as it is stated: “And he had brought up Hadassah; that is, Esther” (Esther 2:7). The concluding section of the verse states: “And it shall be to the Lord for a name”; this is the reading of the Megilla. “For an everlasting sign that shall not be cut off”; these are the days of Purim.

גם מרדכי וגם אסתר משולים למיני בשמים. למה רבי שמואל בר נחמני דימה אותם דווקא לבשמים?

ברכות מ״ג ב:ג׳-ד׳

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הָרֵיחַ? — שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ״. אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה נֶהֱנֵית מִמֶּנּוּ וְאֵין הַגּוּף נֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ? — הֱוֵי אוֹמֵר: זֶה הָרֵיחַ. וְאָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוֹבִיָּה אָמַר רַב: עֲתִידִים בַּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּתְּנוּ רֵיחַ טוֹב כַּלְּבָנוֹן. שֶׁנֶּאֱמַר: ״יֵלְכוּ יוֹנְקוֹתָיו וִיהִי כַזַּיִת הוֹדוֹ וְרֵיחַ לוֹ כַּלְּבָנוֹן״.

Berakhot 43b:3-4

On a related topic, the Gemara cites that Rav Yehuda said: One who goes out during Nisan and sees trees that are blossoming recites: Blessed…who has withheld nothing from His world, and has created in it beautiful creatures and trees for human beings to enjoy. Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: From where is it derived that one recites a blessing over scent? As it is stated: “Let every soul praise the Lord” (Psalms 150:6). He explains the verse: What is it from which the soul derives benefit and the body does not derive benefit from it? You must say: That is scent. Even over items from which only the soul derives benefit, one must recite a blessing and praise God. And Rav Zutra bar Toviya said that Rav said: The young men of Israel are destined to emit a sweet scent as the Lebanon, as it is stated: “His branches shall spread and his beauty will be as the olive tree, and his fragrance as Lebanon” (Hosea 14:7).

איזה ריח היה למרדכי? ואיזה לאסתר? מה הריחו הסובבים אותם?
הקריטריון המרכזי בבחירת המלכה החדשה הוא שהמועמדת תהיה טובת מראה. אף על פי כן, נושא הריח והבשמים בולט גם הוא בתהליך בחירת המלכה:

אסתר ב׳:ד׳

וַיֹּאמְר֥וּ נַעֲרֵֽי־הַמֶּ֖לֶךְ מְשָׁרְתָ֑יו יְבַקְשׁ֥וּ לַמֶּ֛לֶךְ נְעָר֥וֹת בְּתוּל֖וֹת טוֹב֥וֹת מַרְאֶֽה׃ וְיַפְקֵ֨ד הַמֶּ֣לֶךְ פְּקִידִים֮ בְּכׇל־מְדִינ֣וֹת מַלְכוּתוֹ֒ וְיִקְבְּצ֣וּ אֶת־כׇּל־נַעֲרָֽה־בְ֠תוּלָ֠ה טוֹבַ֨ת מַרְאֶ֜ה אֶל־שׁוּשַׁ֤ן הַבִּירָה֙ אֶל־בֵּ֣ית הַנָּשִׁ֔ים אֶל־יַ֥ד הֵגֶ֛א סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וְנָת֖וֹן תַּמְרֻקֵיהֶֽן׃ וְהַֽנַּעֲרָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ תִּמְלֹ֖ךְ תַּ֣חַת וַשְׁתִּ֑י וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר בְּעֵינֵ֥י הַמֶּ֖לֶךְ וַיַּ֥עַשׂ כֵּֽן׃ {פ}

Esther 2:4

And let the maiden who pleases Your Majesty be queen instead of Vashti.” The proposal pleased the king, and he acted upon it.

אֲשֶׁ֤ר תִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ: יכול להיות שמדובר על השילוב בין יופי לריח טוב. לא מספיק שהיא תהיה יפה. היא גם צריכה להריח טוב.
הריח הטוב של המועמדת משמעותי עד כדי כך שתהליך ההיבחנות למלכה מתארך בשנה שלמה:

אסתר ב׳:ז׳-י״ז

וְהַנַּעֲרָ֤ה יְפַת־תֹּ֙אַר֙ וְטוֹבַ֣ת מַרְאֶ֔ה וּבְמ֤וֹת אָבִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ לְקָחָ֧הּ מׇרְדֳּכַ֛י ל֖וֹ לְבַֽת׃ וַיְהִ֗י בְּהִשָּׁמַ֤ע דְּבַר־הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְדָת֔וֹ וּֽבְהִקָּבֵ֞ץ נְעָר֥וֹת רַבּ֛וֹת אֶל־שׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָ֖ה אֶל־יַ֣ד הֵגָ֑י וַתִּלָּקַ֤ח אֶסְתֵּר֙ אֶל־בֵּ֣ית הַמֶּ֔לֶךְ אֶל־יַ֥ד הֵגַ֖י שֹׁמֵ֥ר הַנָּשִֽׁים׃ וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ וַ֠יְבַהֵ֠ל אֶת־תַּמְרוּקֶ֤יהָ וְאֶת־מָנוֹתֶ֙הָ֙ לָתֵ֣ת לָ֔הּ וְאֵת֙ שֶׁ֣בַע הַנְּעָר֔וֹת הָרְאֻי֥וֹת לָֽתֶת־לָ֖הּ מִבֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיְשַׁנֶּ֧הָ וְאֶת־נַעֲרוֹתֶ֛יהָ לְט֖וֹב בֵּ֥ית הַנָּשִֽׁים׃ לֹא־הִגִּ֣ידָה אֶסְתֵּ֔ר אֶת־עַמָּ֖הּ וְאֶת־מֽוֹלַדְתָּ֑הּ כִּ֧י מׇרְדֳּכַ֛י צִוָּ֥ה עָלֶ֖יהָ אֲשֶׁ֥ר לֹא־תַגִּֽיד׃ {ס} וּבְכׇל־י֣וֹם וָי֔וֹם מׇרְדֳּכַי֙ מִתְהַלֵּ֔ךְ לִפְנֵ֖י חֲצַ֣ר בֵּית־הַנָּשִׁ֑ים לָדַ֙עַת֙ אֶת־שְׁל֣וֹם אֶסְתֵּ֔ר וּמַה־יֵּעָשֶׂ֖ה בָּֽהּ׃ וּבְהַגִּ֡יעַ תֹּר֩ נַעֲרָ֨ה וְנַעֲרָ֜ה לָב֣וֹא ׀ אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ מִקֵּץ֩ הֱי֨וֹת לָ֜הּ כְּדָ֤ת הַנָּשִׁים֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר חֹ֔דֶשׁ כִּ֛י כֵּ֥ן יִמְלְא֖וּ יְמֵ֣י מְרוּקֵיהֶ֑ן שִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בְּשֶׁ֣מֶן הַמֹּ֔ר וְשִׁשָּׁ֤ה חֳדָשִׁים֙ בַּבְּשָׂמִ֔ים וּבְתַמְרוּקֵ֖י הַנָּשִֽׁים׃ וּבָזֶ֕ה הַֽנַּעֲרָ֖ה בָּאָ֣ה אֶל־הַמֶּ֑לֶךְ אֵת֩ כׇּל־אֲשֶׁ֨ר תֹּאמַ֜ר יִנָּ֤תֵֽן לָהּ֙ לָב֣וֹא עִמָּ֔הּ מִבֵּ֥ית הַנָּשִׁ֖ים עַד־בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ בָּעֶ֣רֶב ׀ הִ֣יא בָאָ֗ה וּ֠בַבֹּ֠קֶר הִ֣יא שָׁבָ֞ה אֶל־בֵּ֤ית הַנָּשִׁים֙ שֵׁנִ֔י אֶל־יַ֧ד שַֽׁעַשְׁגַ֛ז סְרִ֥יס הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַפִּֽילַגְשִׁ֑ים לֹא־תָב֥וֹא עוֹד֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֣י אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֛הּ הַמֶּ֖לֶךְ וְנִקְרְאָ֥ה בְשֵֽׁם׃ וּבְהַגִּ֣יעַ תֹּר־אֶסְתֵּ֣ר בַּת־אֲבִיחַ֣יִל דֹּ֣ד מׇרְדֳּכַ֡י אֲשֶׁר֩ לָקַֽח־ל֨וֹ לְבַ֜ת לָב֣וֹא אֶל־הַמֶּ֗לֶךְ לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כִּ֠י אִ֣ם אֶת־אֲשֶׁ֥ר יֹאמַ֛ר הֵגַ֥י סְרִיס־הַמֶּ֖לֶךְ שֹׁמֵ֣ר הַנָּשִׁ֑ים וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כׇּל־רֹאֶֽיהָ׃ וַתִּלָּקַ֨ח אֶסְתֵּ֜ר אֶל־הַמֶּ֤לֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ֙ אֶל־בֵּ֣ית מַלְכוּת֔וֹ בַּחֹ֥דֶשׁ הָעֲשִׂירִ֖י הוּא־חֹ֣דֶשׁ טֵבֵ֑ת בִּשְׁנַת־שֶׁ֖בַע לְמַלְכוּתֽוֹ׃ וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכׇּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו מִכׇּל־הַבְּתוּל֑וֹת וַיָּ֤שֶׂם כֶּֽתֶר־מַלְכוּת֙ בְּרֹאשָׁ֔הּ וַיַּמְלִיכֶ֖הָ תַּ֥חַת וַשְׁתִּֽי׃

Esther 2:7-17

He was foster father to Hadassah—that is, Esther—his uncle’s daughter, for she had neither father nor mother. The maiden was shapely and beautiful; and when her father and mother died, Mordecai adopted her as his own daughter. When the king’s order and edict was proclaimed, and when many girls were assembled in the fortress Shushan under the supervision of Hegai, Esther too was taken into the king’s palace under the supervision of Hegai, guardian of the women. The girl pleased him and won his favor, and he hastened to furnish her with her cosmetics and her rations, as well as with the seven maids who were her due from the king’s palace; and he treated her and her maids with special kindness in the harem. Esther did not reveal her people or her kindred, for Mordecai had told her not to reveal it. Every single day Mordecai would walk about in front of the court of the harem, to learn how Esther was faring and what was happening to her. When each girl’s turn came to go to King Ahasuerus at the end of the twelve months’ treatment prescribed for women (for that was the period spent on beautifying them: six months with oil of myrrh and six months with perfumes and women’s cosmetics, and it was after that that the girl would go to the king), whatever she asked for would be given her to take with her from the harem to the king’s palace. She would go in the evening and leave in the morning for a second harem in charge of Shaashgaz, the king’s eunuch, guardian of the concubines. She would not go again to the king unless the king wanted her, when she would be summoned by name. When the turn came for Esther daughter of Abihail—the uncle of Mordecai, who had adopted her as his own daughter—to go to the king, she did not ask for anything but what Hegai, the king’s eunuch, guardian of the women, advised. Yet Esther won the admiration of all who saw her. Esther was taken to King Ahasuerus, in his royal palace, in the tenth month, which is the month of Tebeth, in the seventh year of his reign. The king loved Esther more than all the other women, and she won his grace and favor more than all the virgins. So he set a royal diadem on her head and made her queen instead of Vashti.

יוסף אבן יחיא על אסתר ב׳:ט׳:א׳

ותיטב הנערה בעיניו. ומיד בראותה אותה נכנס בלבו אהבתה. ובטרם שנתנו לה השמנים לזכך ולמרק את בשרה. ישרה בעיניו וגזר אומר היותה היפה שבנשים. וזולת יופיה גם נשאה חסד לפניו להיותה חננית. ולכן ויבהל את תמרוקיה שזרז לעבדיו שיתנו לה את תמרוקי הנשים כדי ליפות את עצמה יופי על יופי. ושיתנו לה מנות מלבושי מלכות תחת סמרטוטיה.

Joseph ibn Yahya on Esther 2:9:1

...

שלום אסתר ב׳:ט׳:א׳

והודיענו הכתוב כי עם היות שלוקחה על כורחה ולא היתה ראויה לשאת חן וחסד לפני המלך והיתה עצובת לב, עם כל זה, ותיטב הנערה בעיניו יותר מכולן לפי שחוט של חסד משוך עליה וזה אומרו ותשא חסד לפניו

Shelom Esther 2:9:1

...

וַתִּיטַ֨ב הַנַּעֲרָ֣ה בְעֵינָיו֮ וַתִּשָּׂ֣א חֶ֣סֶד לְפָנָיו֒ (לפני הגי)
וַתְּהִ֤י אֶסְתֵּר֙ נֹשֵׂ֣את חֵ֔ן בְּעֵינֵ֖י כׇּל־רֹאֶֽיהָ׃
וַיֶּאֱהַ֨ב הַמֶּ֤לֶךְ אֶת־אֶסְתֵּר֙ מִכׇּל־הַנָּשִׁ֔ים וַתִּשָּׂא־חֵ֥ן וָחֶ֛סֶד לְפָנָ֖יו
שלושה תיאורים בהדרגה: בהתחלה אסתר נושאת חסד בעיני שומר הנשים. לאחר מכן היא נושאת חן בעיני כל רואיה. לאחר מכן היא נושאת גם חן וגם חסד, בעיני המלך (והוא אפילו אוהב אותה)
מתוך המינימליסטיות של אסתר עולה ריח טוב. נראה שאסתר לֹ֤א בִקְשָׁה֙ דָּבָ֔ר כי היא היחידה שלא השתתפה בתחרות למשיכת תשומת ליבו של אחשוורוש. היא היחידה שלא ניסתה לנצח, ובאופן פרדוקסלי ייתכן שזה מה שמשך את תשומת ליבו של אחשוורוש. אחשוורוש 'הריח' שיש פה מישהי אחרת. מבין כל הנערות היפות, המשומנות והממורקות, מאסתר עלה ריח נוסף על ריח הגוף. ריח של חן וחסד, שכבש את ליבם של כל רואיה.

מגילה ז׳ ב:ז׳

אָמַר רָבָא: מִיחַיַּיב אִינִישׁ לְבַסּוֹמֵי בְּפוּרַיָּא עַד דְּלָא יָדַע בֵּין אָרוּר הָמָן לְבָרוּךְ מָרְדֳּכַי.

Megillah 7b:7

Rava said: A person is obligated to become intoxicated with wine on Purim until he is so intoxicated that he does not know how to distinguish between cursed is Haman and blessed is Mordecai.

רש"י על מגילה ז׳ ב:ז׳:א׳

לאבסומי - להשתכר ביין:

Rashi on Megillah 7b:7:1

...

האם יש קשר בין ההתבשמות במגילה לחייב איניש לבסומי?
האם יש עניין גם להתבשם?
האם היין יכול לעזור לי להריח רבדים שאני פחות רגיל להריח בעם ישראל?

ליקוטי מוהר"ן ו׳:ב׳:ד׳-ג׳:ט׳

וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כִּי כֶּתֶר לְשׁוֹן הַמְתָּנָה, בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (יומא לח: לט.): הַבָּא לִטָּהֵר מְסַיְּעִין לוֹ. מָשָׁל לְאֶחָד, שֶׁבָּא לִקְנוֹת אֲפַרְסְמוֹן, אוֹמְרִים לוֹ: הַמְתֵּן וְכוּ'. וְזֶה בְּחִינַת כֶּתֶר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (איוב ל״ו:ב׳): כַּתַּר לִי זְעֵיר וַאֲחַוֶּךָּ; אֲבָל קֹדֶם הַתְּשׁוּבָה אֲזַי בְּחִינַת אֶהֱיֶה בְּהַסְתָּרַת פָּנִים מִמֶּנּוּ, כִּי עֲדַיִן לֹא הֵכִין אֶת עַצְמוֹ לְמֶהְוֵי בָּעוֹלָם, וְהַסְתָּרַת פְּנֵי אֶהֱיֶה גִּימַטְרִיָּא דָּם*, הַיְנוּ שְׁפִיכוּת דָּמִים וּבִזְיוֹנוֹת, עַל שֵׁם (שמואל־א ב): וּבֹזַי יֵקָלּוּ; כִּי עֲדַיִן הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁשָּׁם מְדוֹר הַיֵּצֶר הָרָע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קהלת י׳:ב׳): וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ; עֲדַיִן הוּא בְּתֹקֶף וָעֹז, וּבִשְׁבִיל זֶה בָּאִין עָלָיו בִּזְיוֹנוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים, כִּי זֶה בְּחִינַת הַסְתָּרַת וְהַחְזָרַת פְּנֵי אקי"ה, גִּימַטְרִיָּא דָּם. וְתִקּוּן לָזֶה – שֶׁיַּהֲפֹךְ דַּם לְדֹם, שֶׁיִּהְיֶה מִן הַשּׁוֹמְעִים חֶרְפָּתָם וְאֵינָם מְשִׁיבִים, וְלֹא יְדַקְדֵּק עַל בִּזְיוֹן כְּבוֹדוֹ; וּכְשֶׁמְּקַיֵּם דֹּם לַה', אָז הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַפִּיל לוֹ חֲלָלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהילים ל״ז:ז׳): דּוֹם לַה' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ וְהוּא יַפִּיל לְךָ חֲלָלִים (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל גִטִּין ז.), הַיְנוּ: וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי (תהילים ק״ט:כ״ב), ...

ג וְצָרִיךְ לֶאֱחֹז תָּמִיד בְּמִדַּת הַתְּשׁוּבָה, כִּי מִי יֹאמַר זִכִּיתִי לִבִּי, טָהַרְתִּי מֵחַטָּאתִי (משלי כ׳:ט׳); כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם אוֹמֵר: חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי – אֲפִלּוּ זֶה אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּבַר לֵבָב בְּלִי פְּנִיָּה. ... נִמְצָא, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַתְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, הַיְנוּ עַל "חָטָאתִי, עָוִיתִי, פָּשַׁעְתִּי" שֶׁאָמַר, כִּי עָלָיו נֶאֱמַר (ישעיהו כ״ט:י״ג): בִּשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי; כִּי עַל־יְדֵי תְּשׁוּבָה זוֹכֶה לִכְבוֹד ה'; וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. וַאֲפִלּוּ אִם יוֹדֵעַ אָדָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה שְׁלֵמָה, אַף עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, כִּי מִתְּחִלָּה, כְּשֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה, עָשָׂה לְפִי הַשָּׂגָתוֹ, וְאַחַר־כָּךְ בְּוַדַּאי כְּשֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה, בְּוַדַּאי הוּא מַכִּיר וּמַשִּׂיג יוֹתֵר אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. נִמְצָא לְפִי הַשָּׂגָתוֹ שֶׁמַּשִּׂיג עַכְשָׁו, בְּוַדַּאי הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה הוּא בִּבְחִינַת גַּשְׁמִיּוּת, נִמְצָא שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, עַל שֶׁהִתְגַּשֵּׁם אֶת רוֹמְמוּת אֱלֹקוּתוֹ. וְזֶה בְּחִינַת עוֹלָם הַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה כֻּלּוֹ שַׁבָּת, הַיְנוּ כֻּלּוֹ תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (דברים ל): וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ; כִּי עִקָּר עוֹלָם הַבָּא הוּא הַשָּׂגַת אֱלֹקוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיהו ל״א:ל״ד): וְיֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם. נִמְצָא, בְּכָל עֵת שֶׁיַּשִּׂיגוּ הַשָּׂגָה יְתֵרָה, אֲזַי יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הַהַשָּׂגָה הָרִאשׁוֹנָה. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שם בסנהדרין): כָּל הַזּוֹבֵחַ אֶת יִצְרוֹ – הַיְנוּ בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, בְּחִינַת: וְלִבִּי חָלָל בְּקִרְבִּי, בְּחִינַת דֹּם לַה', בְּחִינַת אקי"ה, בְּחִינַת כֶּתֶר, בְּחִינַת כָּבוֹד, כַּנַּ"ל, וּמִתְוַדֶּה עָלָיו – הַיְנוּ שֶׁמִּתְוַדֶּה עַל זְבִיחַת יִצְרוֹ, הַיְנוּ שֶׁעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ הָרִאשׁוֹנָה, כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. כִּי תְּשׁוּבָה הָרִאשׁוֹנָה, בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַזֶּה, וְאַחַר הַתְּשׁוּבָה, שֶׁזּוֹכֶה לְהַשָּׂגָה יְתֵרָה וּמַכִּיר בְּיוֹתֵר אֶת רוֹמְמוּת אֱלֹקוּתוֹ, וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה עַל תְּשׁוּבָתוֹ – זֹאת הַתְּשׁוּבָה הוּא בְּחִינַת כְּבוֹד עוֹלָם הַבָּא. וְזֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים נ.): אוֹר יְקָרוֹת וְקִפָּאוֹן (זכריה י״ד:ו׳) – אוֹר שֶׁהוּא יָקָר בָּעוֹלָם הַזֶּה יִהְיֶה קָפוּי וְקַל לָעוֹלָם הַבָּא. נִמְצָא, בָּעוֹלָם הַבָּא, כְּשֶׁיִּזְכּוּ לְהַשָּׂגָה יְתֵרָה בֶּאֱלֹקוּתוֹ, בְּוַדַּאי יִתְחָרְטוּ וְיַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה עַל הַשָּׂגַת עוֹלָם הַזֶּה, כִּי הַשָּׂגַת עוֹלָם הַזֶּה בִּבְחִינַת גֶּשֶׁם נֶגֶד הַשָּׂגַת עוֹלָם הַבָּא, וְזֶה כְּאִלּוּ כִּבְּדוֹ לְהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת... וְזֶה שֶׁאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא (תהילים נ׳:כ״א): אֵלֶּה עָשִׂיתָ וְהֶחֱרַשְׁתִּי, דִּמִּיתָ הֱיוֹת אֶהְיֶה כָמוֹךָ; כִּי הָאָדָם עַל־יְדֵי שֶׁמַּחֲרִישׁ, נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אקי"ה כַּנַּ"ל,

Likutei Moharan 6:2:4-3:9

This is an aspect of Keter, because the word keter suggests waiting, <which is> an aspect of repentance. As our Sages taught: Anyone who undertakes to purify himself is assisted [from Above]. It is like the allegory of the person who comes to buy sweet smelling oil. They tell him, “Wait…” (Yoma 38b). This corresponds to KeTeR, as is written (Job 36:2), “KaTaR (wait) for me awhile and I will tell you.” Before repentance, however, the aspect of ehyeh is hidden from him. For he has not yet prepared himself to exist in the world. And the hidden face of Ehyeh —<i.e., the achoraim of the Holy Name Ehyeh>—has the same numerical value as dam (blood)—i.e., spilt blood and scorn, as is written (1 Samuel 2:30), “[For I honor those who honor Me,] but those who scorn Me will be dishonored.” The blood which is in the left hollow of the heart—the abode of the evil inclination, as is written (Ecclesiastes 10:2), “but a fool’s heart inclines to his left”—still retains its strength and power. This is the reason he is subjected to ridicule and spilt blood. They are the aspect of a hidden and turned face of Ehyeh, which has the same numerical value as dam. Now, the rectification for this is to turn <from> DaM to DoMe (quiet). He should be among those who hear themselves ridiculed and yet do not retort. Nor should he be vexed by affronts to his honor. For when he fulfills “be quiet before God,” then the Holy One strikes [his enemies] dead. As it is written (Psalms 37:7), “Be dome before God and hitChoLeL (hope longingly) for Him”—God will strike them ChaLoLim (dead) (Gittin 7a). This is (Psalms 109:22), “and my heart is ChoLoL (hollowed) within me”—i.e., through [his quiet and silence] the <bad> blood in the left hollow is lessened. This is an aspect of slaughtering the evil inclination, through which he merits kavod Elohim. As is written (Psalms 50:23), “Whoever brings a sacrifice of thanksgiving honors Me,” and the Sages explain that this refers to slaughtering the evil inclination (Sanhedrin 43b). 3. Thus, a person should perpetually embrace the attribute of repentance. For “Who can say, ‘I have cleansed my heart, I am purged of my sin?’” (Proverbs 20:9). Even at the moment a person says, “I have sinned, I have transgressed, I have acted wantonly,” it is impossible for him to say this with a pure heart and without an ulterior motive. {This is the meaning of “Who can say I have cleansed my heart, I am purged of my sin.” In other words, who can say that his heart is sincere and pure of ulterior motives even at the time he is saying “I have sinned….” This is the meaning of “Who can say… I am purged of my sin”—i.e., that he is purged of the “I have sinned, I have transgressed, I have acted wantonly,” which he utters. For even then, his confession is not completely sincere and pure, without ulterior motives.} We find, therefore, that he must repent for his first act of repentance, for the “I have sinned, I have transgressed, I have acted wantonly” that he uttered. Of such a person it is said (Isaiah 29:13), “and he honors Me with his lips”—because through repentance he attains kavod Elohim —“but his heart is far from Me.” And even if a person knows inside himself that he has been totally sincere in his repentance, he must still repent for his first act of repentance. This is because when he first repented, he did so according to his level of perception [then]. But afterwards, when he [again] repents, he certainly recognizes and perceives even more about God. So that relative to his present perception, his first perception was certainly <crude in comparison>. We find, therefore, that he must repent for his original <repentance>, for having made crass the exalted nature of His Godliness. This is an aspect of the World to Come, which will be completely ShaBbaT —i.e., completely TeShuVah, as is written (Deuteronomy 30:2), “Then, ShaVTa (you will return) to God your Lord.” For the essence of the World to Come will be the ability to have a perception of His Godliness, as is written (Jeremiah 31:33), “they will know Me, from the least of them to the greatest.” Therefore, each time <he comes to> a deeper perception, <it will be necessary> to repent for the preceding perception. And this is the meaning of what the Sages taught: Whoever slaughters his evil inclination <and then confesses, it is as if he honored the Holy One in two worlds> (Sanhedrin 43b). This <slaughtering of the evil inclination> is an aspect of repentance—corresponding to “My heart is hollowed within me,” and “Be quiet before God”—an aspect of the Holy Name Ehyeh / Keter / kavod. “… and then confesses”—i.e., he confesses for slaughtering his evil inclination, repenting for his first repentance and for his original level of perception—[so that] “it is as if he honored the Holy One in two worlds.” This is because the first repentance corresponds to the kavod of this world. After he has repented and attained a greater perception and a greater recognition of the exalted nature of His Godliness, he then repents for his [earlier] repentance. This [second] repentance is the kavod of the World to Come. This is the meaning of (Zechariah 14:6): “[On that day,] there will be neither bright light nor thick darkness”—concerning which the Sages said: The light which is substantial in this world will be insignificant and slight in the World to Come (Pesachim 50a). We see, therefore, that in the World to Come, when people will merit a greater perception of His Godliness, they will surely be contrite and repent for their perception in this world. For perception in this world is <materialistic> in comparison with perception in the World to Come. Thus, “it is as if he honored the Holy One in two worlds.” The slaughter of the evil inclination is the first repentance <and> corresponds to the glory of this world. And the confession for having slaughtered the evil inclination is the second repentance, corresponding to < kavod Elohi>. This is because the original glory <is> thick and negligible in comparison with the second glory. {“I kept silent when you did these things, [and so] you imagined that I ehyeh like you. I will rebuke you and lay it right before your eyes” (Psalms 50:21).} This is what the Holy One says, “I kept silent when you did these things, [and so] you imagined that I ehyeh (will be) like you”—because, as explained, man becomes an aspect of ehyeh by keeping silent. But when the Holy One keeps silent for a person it is not because of <the aspect of> ehyeh, God forbid. Such a concept is in no way applicable to the Holy One. It is only so that <this person might receive his punishment> in the World to Come. For, then, his transgressions are set before his eyes and he is rebuked to his face. And this is, “I will rebuke you and lay it right before your eyes.”

מי השלוח, חלק א, ליקוטי הש"ס, מסכת מגילה ז׳ ב:א׳

אמר רבא מחייב אינש לבסומא בפוריא עד דלא ידע בין וכו'. עד דלא ידע היינו לשון דעת והכרה לעין אך בינה הוא בלב דבר שאין בו תפיסה לעינים רק הבינה שבלב ממשיך לשורשו. ופור הוא לשון גורל המורה לבינה, וזהו חייב אדם וכו' עד דלא ידע היינו בלי דעת והכרה רק מהבינה שבלב ידע ארור המן וברוך מרדכי, וזה המנהג שמחלפין בגדיהם בפורים מורה שאף בלי הכרה על הלבוש יראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלינו ויהיה ניכר נפש הישראלי.

Mei HaShiloach, Volume I, Talmud, Megillah 7b:1

...

פרי צדיק, פורים ג׳:א׳

במ"ר ע"פ ישנו עם אחד א"ל שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת עונג יו"ט כו' א"ל הקב"ה רשע אתה מפיל עין רעה במועדיהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך זה ימי הפורים כו' הענין הוא שהמן היה עינו רעה בזה ולא האמין שנמצא איזה קדושה בעניני הנאת הגוף כמו אכילה ושתיה. שזה נצמח משרש הנחש שפיתה לאדם בזה. ויש בזה רמז בגמרא (חולין קלט :) המן מן התורה מנין המן העץ והיינו דשם כ' אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת שזה שורש קליפת המן להיות שטוף בתאות אכילה לשם הנאת הגוף כפיתויו של הנחש. וכן אמרו (נדה לא.) ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע אמר מי שהוא טהור וקדוש ומשרתיו טהורין וקדושים יציץ בדבר זה כו' שלא היה מאמין שיהיה מציאות קדושה בענין זה כידוע דתאוה זו ג"כ נמשך מפגם הנחש שהטיל זוהמא בחוה (כמ"ש שבת קמו.) ועל זה א"ל הקב"ה שיעשו עוד מועד חדש ממפלתו. והוא כמ"ש (מגילה ז :) מיחייב אינש לבסומי בפוריא עד כו' שדייקא ע"י השכרות ביין שלא מדעת נתברר פנימיות קדושת ישראל שגם ענין הנאת אכילה ושתיה שלו הוא בקדושה עד"ש (סנהדרין לח.) אגברו חמרא אדרדקי כי היכי דלימרו מילתא כו' נכנס יין יצא סוד. ואמרו (עירובין סה :) בשלשה דברים אדם ניכר בכוסו וכו' והיינו שעל ידי השכרות דייקא כשניטל ממנו הדעת אז ניכר ונתברר ההבדל של קדושת ישראל לעמים שבישראל גם בעניני הנאות עולם הזה יש בפנימיות קדושה וכמ"ש (מגילה יב :) יום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין מתחילין בדברי תורה ובדברי תשבחות אבל וכו' והיינו שבישראל נתברר ע"י האכילה ושתיה דייקא הפנימיות של מכוון שלהם שהוא רק לקדושה שנמצא באכילה ושתיה ועל ידי כן מתחילין בדברי תורה וכנ"ל:

Peri Tzadik, Purim 3:1

...

כריתות ו׳ א:ט״ו

ת"ר פיטום הקטרת הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה הקושט שנים עשר קילופה שלשה וקנמון תשעה בורית כרשינה תשעה קבין יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק מלח סדומית רובע מעלה עשן כל שהוא ר' נתן אומר אף כיפת הירדן כל שהוא

Keritot 6a:15

§ The Sages taught in a baraita: How is the blending of the incense performed? Balm, and onycha, and galbanum, and frankincense, each of these by a weight of seventy maneh, i.e., seventy units of one hundred dinars. Myrrh, and cassia, and spikenard, and saffron, each of these by a weight of sixteen maneh. Costus by a weight of twelve maneh; three maneh of aromatic bark; and nine maneh of cinnamon. Kersannah lye of the volume of nine kav; Cyprus wine of the volume of three se’a and three more kav, a half-se’a. If one does not have Cyprus wine he brings old white wine. Sodomite salt is brought by the volume of a quarter-kav. Lastly, a minimal amount of the smoke raiser, a plant that causes the smoke of the incense to rise properly. Rabbi Natan says: Also a minimal amount of Jordan amber.

שבת פ״ח ב:ב׳

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: מַאי דִּכְתִיב ״לִבַּבְתִּנִי אֲחוֹתִי כַלָּה לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ״ — בַּתְּחִילָּה בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ, לִכְשֶׁתַּעֲשִׂי — בִּשְׁתֵּי עֵינֶיךָ. אָמַר עוּלָּא: עֲלוּבָה כַּלָּה מְזַנָּה בְּתוֹךְ חוּפָּתָהּ. אָמַר רַב מָרִי בְּרַהּ דְּבַת שְׁמוּאֵל, מַאי קְרָא: ״עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי וְגוֹ׳״. אָמַר רַב: וַעֲדַיִין חַבִּיבוּתָא הִיא גַּבַּן, דִּכְתִיב ״נָתַן״, וְלָא כְּתִיב ״הִסְרִיחַ״. תָּנוּ רַבָּנַן: עֲלוּבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין, שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין, עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין — עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ״.

Shabbat 88b:2

Rabbi Shmuel bar Naḥamani said that Rabbi Yonatan said: What is the meaning of that which is written: “You have ravished my heart, my sister, my bride; you have ravished my heart with one of your eyes, with one bead of your necklace” (Song of Songs 4:9)? At first when you, the Jewish people, merely accepted the Torah upon yourselves it was with one of your eyes; however, when you actually perform the mitzvot it will be with both of your eyes. Ulla said with regard to the sin of the Golden Calf: Insolent is the bride who is promiscuous under her wedding canopy. Rav Mari, son of the daughter of Shmuel, said: What verse alludes to this? “While the king was still at his table my spikenard gave off its fragrance” (Song of Songs 1:12). Its pleasant odor dissipated, leaving only an offensive odor. Rav said: Nevertheless, it is apparent from the verse that the affection of the Holy One, Blessed be He, is still upon us, as it is written euphemistically as “gave off its fragrance,” and the verse did not write, it reeked. And the Sages taught: About those who are insulted and do not insult, who hear their shame and do not respond, who act out of love and are joyful in suffering, the verse says: “And they that love Him are as the sun going forth in its might” (Judges 5:31).

מי השלוח, חלק ב, ספר שמות, כי תשא ה׳

כי בשמים מפקח לב האדם ובהריחו עולה שכלו למעלה עם הריח, כדאיתא בגמ' (יומא ע"ו:) חמרא וריחני פקחין

Mei HaShiloach, Volume II, Exodus, Ki Tisa 5

...

ביאור שטיינזלץ על יומא ע״ו ב:ז׳

אמר רבא: חמרא וריחני [יין וריח טוב] — פקחין [עשו אותי פיקח],

Steinsaltz on Yoma 76b:7

...