Save "Family Mishloach Manot
"
Can people fulfill their obligation to send mishloach manot as a couple, family, or group?
Learn the sources and see the teshuva at Matan Shayla.
וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. תָּנֵי רַב יוֹסֵף: ״וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ״ — שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. ״וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים״ — שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם.
The mishna mentions: And gifts distributed to the poor. Rav Yosef taught a baraita that the verse states: “And of sending portions one to another” (Esther 9:22), indicating two portions to one person. The verse continues: “And gifts to the poor” (Esther 9:22), indicating two gifts to two people.
אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין מְחַלְּפִי סְעוֹדְתַּיְיהוּ לַהֲדָדֵי.
The Gemara relates that Abaye bar Avin and Rabbi Ḥanina bar Avin would exchange their meals with each other to fulfill their obligation of sending portions on Purim.
כֵּיצַד חוֹבַת סְעֻדָּה זוֹ. שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וִיתַקֵּן סְעֻדָּה נָאָה כְּפִי אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ. וְשׁוֹתֶה יַיִן עַד שֶׁיִּשְׁתַּכֵּר וְיֵרָדֵם בְּשִׁכְרוּתוֹ. וְכֵן חַיָּב אָדָם לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מְנוֹת בָּשָׂר אוֹ שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין לַחֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט יט) "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ", שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לְרֵעִים מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֻדָּתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:
What is the nature of our obligation for this feast? A person should eat meat and prepare as attractive a feast as his means permit. He should drink wine until he becomes intoxicated and falls asleep in a stupor.
Similarly, a person is obligated to send two portions of meat, two other cooked dishes, or two other foods to a friend, as implied by Esther 9:22, "sending portions of food one to another" - i.e., two portions to one friend. Whoever sends portions to many friends is praiseworthy. If one does not have the means to send presents of food to a friend, one should exchange one's meal with him, each one sending the other what they had prepared for the Purim feast and in this way fulfill the mitzvah of sending presents of food to one's friends.
וְחַיָּב לְחַלֵּק לָעֲנִיִּים בְּיוֹם הַפּוּרִים. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי עֲנִיִּים נוֹתֵן לְכָל אֶחָד מַתָּנָה אַחַת אוֹ מָעוֹת אוֹ מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ מִינֵי אֳכָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כב) "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים", שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי עֲנִיִּים. וְאֵין מְדַקְדְּקִין בִּמְעוֹת פּוּרִים אֶלָּא כָּל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לִטּל נוֹתְנִין לוֹ. וְאֵין מְשַׁנִּין מָעוֹת פּוּרִים לִצְדָקָה אַחֶרֶת:
One is obligated to distribute charity to the poor on the day of Purim. At the very least, to give each of two poor people one present, be it money, cooked dishes, or other foods, as implied by Esther 9:22 "gifts to the poor" - i.e., two gifts to two poor people.
We should not be discriminating in selecting the recipients of these Purim gifts. Instead, one should give to whomever stretches out his hand. Money given to be distributed on Purim should not be used for other charitable purposes.

מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים":

It is preferable for a person to be more liberal with his donations to the poor than to be lavish in his preparation of the Purim feast or in sending portions to his friends. For there is no greater and more splendid happiness than to gladden the hearts of the poor, the orphans, the widows, and the converts.
One who brings happiness to the hearts of these unfortunate individuals resembles the Divine Presence, which Isaiah 57:15 describes as having the tendency "to revive the spirit of the lowly and to revive those with broken hearts."
חייב לשלוח לחבירו שתי מנות בשר או של מיני אוכלים שנאמר ומשלוח מנות איש לרעהו שתי מנות לאיש אחד וכל המרבה לשלוח לריעים משובח ואם אין לו מחליף עם חבירו זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים ומשלוח מנות איש לרעהו: הגה ויש לשלוח מנות ביום ולא בלילה (מדברי הרא"ש פ"ק דמגילה) ואם שולח מנות לרעהו והוא אינו רוצה לקבלם או מוחל לו יצא ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש. ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש אבל לא בהיפך שלא יבא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין אבל במתנות לאביונים אין לחוש:
One must send to his fellow two portions of meat, or foodstuffs, as it says (Esther 9:19) "And send portions, man to his fellow." Two portions to one man [is the obligation]. And anyone who send more to his fellows is praiseworthy. If he has none, he can trade with his fellow, this one sending to that one his meal, and this one sending to that one his meal, so that they can fulfill "And send portions, man to his fellow." RAMA: And some send the portions during the day and not at night (from the Rosh, first chapter of [Bavli] Megilla). And if one sends portions to his fellow, but he doesn't want to accept them, or he forgives him [his obligation], he fulfills [his obligation nonetheless]. And a woman is obligated in [sending] portions to the destitute and sending portions [to one's fellows] like a man is. A woman sends to a woman, a man to a man. But not the other way, so that a man does not come to send it to a widow, and it will come to a possibility of kiddushin [having been enacted]. But portions to the destitute one should not worry [about this possibility].
תרומת הדשן סימן קיא
שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?
תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כמשמע /כדמשמע/ בגמ' פ"ק /מגילה ז ע"ב/ דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות. אלמא דטעמא משום סעודה היא. ותו נראה דלא אשכחן בשום מקום דמיקרי מנות אלא מידי דמיכלי או דמשתי. וכן דקדק הרמב"ם בלשונו שכתב וחייב לשלוח שתי מנות של בשר או שתי מיני תבשיל או שתי מיני דאוכלים, ונראה דשתייה בכלל אכילה. ובמתנות לאביונים כתב מעות או מיני מאכלים. אלמא דגבי משלוח מנות סבר דווקא מידי דמיכלי.

ואם החליף סעודתו בשל חבירו יצא בפ"ק דמגלה אביי בר אבין ורב חנניא בר אבין מחלפי סעודתייהו להדדי ופי' רבינו דבפורים שעמדו בו עכשיו בשנה זו היו מחליפין סעודתם זה שולח לזה סעודתו וזה שולח לזה סעודתו כדי לקיים משלות מנות ועשו כן לפי שלא היתה ידם משגת כדי שיוכל לשלוח מנות לרעהו ולהשאיר גם לעצמו כראוי וע"כ היו צריכין להחליף סעודתן וכן פי' הרמב"ם והר"ן ז"ל אבל רש"י ז"ל כתב וז"ל מחלפין סעודתייהו זה אוכל עם זה בפורים של שנה זו ושנייה סועד חבירו עמו עכ"ל ומשמע שר"ל שלא היו שולחין זה לזה ופשיטא שאין שנה שנייה מועיל להוציא את חבירו ידי חובת משלוח מנות משנה שעברה אלא כך הוא הפי' דכיון דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות א"כ אם יסעוד אחד עם חבירו ורעהו הרי הם בשמחה ובטוב לב משתה יחד ופטורים הם מעתה מחיוב משלוח מנות וה"ה בשנה שנייה וכן בכל שנה ושנה אם יחזור ויסעוד אצלו כמו בשנה שעברה נמי יוצאין שניהם ידי חובתן אלא האמת אומר שהיו מחליפים בשנה שנייה ועיקרו לא אתא אלא לאשמעינן האי דינא דבסועד אצל רעהו פטורין שניהם מחיוב משלוח מנות ולפי זה אין צריך לפרש כלל שהיו עניים אלא אפילו בעשירים כן הדין אלא שהמה היו אוהבים זה את זה ביתר עוז והסכימו שטוב ויפה להם לשבת אחים יחד בסעודת פורים בשמחה ובטוב לב משתה כברכת ה' אשר נתן להם כנ"ל דעת רש"י ומקובל לע"ד משאר פירושים שנאמרו בו:

פרי חדש אורח חיים סימן תרצה סעיף ד
ואשה חייבת במתנות לאביונים כו'. אין דין זה מחוור, ד"איש" כתיב [אסתר ט, כב] ולא אשה, ומנין לו זה, וכתב הריק"ש [ערך לחם] ששום פוסק לא כתב כן:
שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן קכ
ששאלת מניין שאשה חייבת בשלוח מנות כדכתב בהגהה /שו"ע או"ח/ סי' תרצ"ה ואם הוא מוסכם.
תשובה בעל פר"ח כתב עליו דין זה אינו מחוור דאיש כתיב ולא אשה ע"כ ול"נ שהוא דין אמת וישר. ואטו כל היכא דכתיב איש להוציא את האשה. והכתיב ואסף איש טהור ולא מפקינן מניה אשה. אדרבה מכשרינן באשה ואיש להוציא את הקטן הוא דאתי. דדכוותה אשכחן טובא דלא ממעטינן מאיש אלא קטן דלאו איש הוא. ותו הא כתיב הכא קיימו וקבלו היהודים עליהם ועל זרעם ואשה בכלל. בלי ספק כמו כל היכא דכתיב זרע דזכרים ונקבות במשמע.
ועוד הרי אמרו נשים חייבות במקרא מגלה ואיתקש עשייה לזכירה דכתיב נזכרים ונעשים וכי היכי דגמרה זכירה מעשייה. גמרינן נמי עשייה מזכירה דאין היקש למחצ'. ותו זיל בתר טעמא דנשים חייבות במ"מ לפי שאף הן היו באותו נס א"כ ה"ה לכל המצות הנוהגות בפורים, וא"ת א"ה למה לי קרא דעליהם ועל זרעם כדאמרן תיפוק ליה מטעם שאף הן היו באותו נס והא למ"ל קרא, או איפכא למאי צריך טעמא אי מקרא נפיק, וי"ל דהויא למיפטרינהו משום דהויא מצות עשה שהזמן גרמא דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ודוק, מיהא פשיטא לן מילתא וברירא טפי דחייבות אף בשילוח מנות כדברי ההגה שהן דברי קבלה ואל תזוז מהן יעב"ץ ס"ט.
ואשה חייבת. לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דדוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעל' משלח בשבילה לכמה בני אדם ומ"מ יש להחמיר:
שו"ת שבות יעקב חלק א סימן מא
ובאמת לע"ד דברי רמ"א ומהרי"ב ברורים דודאי גם נשים היו באותו נס דמהאי טעמא נשים מחויבים במקרא מגלה וגם אצל משלוח מנות כתיב קבלו עליהם היהודים גם הנשים בכלל ומה שמקשה הא כתיב משלוח מנות איש לרעהו דמשמע איש ולא אשה לק"מ דהא איתא בפ"ק דקדושין דף ל' ע"ב תנו רבנן איש אמו ואביו תראו איש אין לי אלא איש אשה מניין כשהו' אומ' תיראו הרי כאן שנים א"כ מה ת"ל איש איש ספק ביד לעשות אשה אין ספק בידה לעשות מפני שרשות אחרי' עליה ע"כ ועיין בש"ס דב"ק דף ק"ט בהא דבעי רבינא גזל גיורת מהו איש אמר קרא ולא אשה או דלמ' אורחיה דקרא הוא ע"ש וא"כ ה"ה כאן אף דאשה ג"כ חייבת במשלוח מנות מ"מ כתיב איש לפי שספק בידו לעשות משא"כ האשה ובהכי ניחא דגבי מתנות כתיב סתמא ולא כתיב איש משום דמקבלין צדקה מן הנשים כדאית' בסוף ב"ק ובי"ד ס"י רמ"ח וק"ל נמצא דדברי רמ"א שרירין וקיימין ואפשר דמטעם מנהג זה נהגו במקצ' מקומות שהנשים שולחין זה לזה מיני נילוש שקורין קרעפלך /כיסנים/ וכיוצא בזה כדי לצאת ידי חובתן נ"ל ה"ק יעקב:
(כה) ואשה חייבת וכו' - שכולן היו באותו הנס וצריכה היא לשמוח ולשמח לב אביונים וכתיב קימו וקיבלו היהודים וגו' וגם נשים בכלל. וכתב המ"א לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה אנשים ומ"מ יש להחמיר:
ברכי יוסף אורח חיים סימן תרצה ס"ק ח
ואין לומר דמטעם שאף הן וכו' ליחייבו נמי במנות ומתנות, דכיון דברישא מקמי שליחות מרדכי ובית דינו לקובעו חובה, הכי נהוג מדנפשייהו, לשלוח מנות איש לרעהו, איש ולא אשה, כדכתיב בקרא על כן היהודים הפרזים, וכו' אמטו להכי כי אתו רבנן ובשר'י, ומרדכי קב'ע את קובעיה'ם, היינו מאי דנהיג זאת לפנים משלוח מנות איש ולא אשה. ותו ק"ק על הרב הנז', דהתוס' שם בקדושין כתבו שיש רשות אחרים עליה, והגם כי מעשה ידיה לבעלה מדרבנן בעלמא, מ"מ אינה מצוייה אצל אביה אלא אצל בעלה. והרב הנז' שכתב דאיש לרעהו כתיב לפי שהאיש ספק בידו לעשות, נראה דפשיטא ליה תקנתא דמעשה ידיה לו, היתה לראש פינה בימי מרדכי, דאי לא תימא הכי, הרי מקמי האי תקנתא דמעשה ידיה לו, ספק בידיה לעשות, וקרי בה תנו לה מפרי ידיה. וכגון דא צריכה רבא, לומר דתקנת מעשה ידיה לו, יסוד נביאים. ומדברי הרמב"ם פי"ו דאישות דין ט', מוכח, דזו תקנת סנהדרין גדולה. וכפי דברי הרב הנז' הול"ל תקנת נביאים ומקמי אנשי כנה"ג. ועיין במש"עד הרב שבות יעקב ובליקוטי הפר"ח ובשו"ת שאלת יעבץ סי' ק"ך.
לו) שם. שתי מנות בשר וכו' ויש לשלחם בבת אחת ולא בזה אחר זה. יפ"ל ח"ב או' ט"ו. וקודם שישלח יאמר לשם יחוד קבה"ו וכו' הריני בא לקיים מצות ומשלוח מנות איש לרעהו שתקנו מרדכי ואסתר לשלוח ביום זה שתי מנות לאיש א' לתקן את שורש מצוה זו וכל מצות הכלולות בה במקום עליון. ויהי נועם וכו:

מג) ואם שלח מנות ונאנסו המשלח לא יצא דהכל תלוי בשמחת המקבל. וכן העלה בתשו' משאת משה ח"ב סי' ד' דלא כס' בני חיי יעו"ש. א"א שבגליון הש"ע סי' תרצ"ד או' א' והשע"ת בסי' זה או' ז' כתב דגם לדעת בני חיי לא יצא יעו"ש ועיין לעיל סי' תרצ"ד או' ט"ו:

מט) שם. ואם אין לו מחליף וכו' ועכשיו נוהגין כולם לעשות בדרך זה כדי שלא לבייש למי שאין לו ושבזה יקיימו שניהם ומשלוח מנות איש לרעהו. יפ"ל ח"ה או' ה' ומיהו מדברי הש"ע משמע דדוקא מי שאין לו מחליף אבל מי שיש לו צריך לתת במתנה גמורה בלתי חליפין. ומשמע מדברי הש"ע שכתב ואם אין לו וכו' דגם לעני יוצא אם שולח לו בתורת משלוח מנות. וכ"מ בירושלמי דמגילה דף ג' ע"ב ר' יודן נשיא שלח לר' הושעיה רבה חדא חטם וחד לגין דחמר שלח וא"ל קיימת בנו ומתנות לאביונים חזר ושלח ליה חד עיגל וחד גרב דחמר שלח וא"ל קיימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו עכ"ל נמצא אעפ"י שהיה עני ששלח לו מתנות לאביונים אפ"ה יצא במה ששלח לו אח"כ משלוח מנות:
קיצור שולחן ערוך קמב סעיף ד
גַּם הַנָּשִׁים חַיָּבוֹת בְּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים, מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת תִּשְׁלַח אִשָּׁה לְאִשָּׁה וְאִישׁ לְאִישׁ, אֲבָל מַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים יְכוֹלָה גַּם אִשָּׁה לִשְׁלֹחַ לְאִישׁ וְכֵן בְּהִפּוּךְ. קְצָת נָשִׁים סוֹמְכוֹת עַל בַּעְלֵיהֶן שֶׁהֵן שׁוֹלְחִים גַּם בִּשְׁבִילָן, וְאֵינוֹ נָכוֹן אֶלָּא יֵשׁ לְהַחְמִיר.
גנ) שם בהגה. ואשה חייבת וכו' כ"כ ד"מ שם בשם הריב"ש. והפר"ח כתב דאין דין זה מחוור דאיש כתיב ולא אשה יעו"ש אבל השבו"י ח"א סימן מ"א כתב דדברי רמ"א והריב"ש ברורים דודאי גם נשים היו באותו הנס דמהאי טעמא נשים מחוייבות במקרא מגילה וגם אצל משלוח מנות כתיב קבלו עליהם היהודים גם הנשים בכלל יעו"ש וכן בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ח השיג על דברי הפר"ח הנז' מהני טעמי שכתב השבו"י יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ט' יעו"ש וכ"כ א"א או' י"ד. חמ"מ או' ד' וכ"פ ח"א כלל קנ"ה או' ל"ג. קיצור ש"ע סי' קמ"ב או' ד' בן א"ח פ' תצוה או' י"ז. מ"ב או' כ"ה:
האשה חייבת ג"כ במשלוח מנות ומתנות לאביונים, ופה עירינו בגדא"ד שקורין המגילה גם בט"ו בלא ברכה משום ספק מוקפת חומה, צריך לקיים ביום ט"ו סעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אחד אנשים ואחד נשים, ורק אין מרבין בהם כמו יום י"ד:
ונ) שם בהגה. ואשה חייבת וכו' לא ראיתי נזהרין בזה ואפשר דדוקא באלמנה אבל אשה שיש לה בעל בעלה משלח בשבילה לכמה בני אדם ומ"מ יש להחמיר. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ג. ח"א כלל קנ"ה או' ל"ג. קיצור ש"ע סי' קמ"ב אות ד' מ"ב או' כ"ה. והיינו שתקח רשות מבעלה שימחול ותשלח או במחלפי סעודה כמ"ש באו' שאח"ז:
חנ) שם בהגה. ואשה תשלח לאשה וכו' וא"כ אשה הרוצה להנית לאיש כגון ת"ח וכדומה תשלח לאשתו אם בעל אשה הוא וממילה יהיו שלו דכל מה שקנתה אשה וכו':
תרומת הדשן סימן קיא
שאלה: בני אדם השולחים לחביריהם בפורים חלוקים וסדינים וכה"ג, יוצאים ידי משלוח מנות או לאו?
תשובה: יראה דאין יוצאים בהן דנראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא. כמשמע /כדמשמע/ בגמ' פ"ק /מגילה ז ע"ב/ דאביי בר אבין ורב חנינא בר אבין הוו מחלפים סעודותייהו בהדדי, ונפקי בהכי משלוח מנות.
שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצו
וי"ל אפילו אית לי' טובא מ"מ תיקנו כך שלא לבייש מי שאין לו כבסוף מס' תענית כ"ו ע"ב.
שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצו
בס' מנות הלוי (על מגילת אסתר ט טו) להרבות השלום והריעות, היפך מרגילתו של הצר שאמר מפוזר ומפורד, פי' במקום שראוי להיות עם א' הנם מפוזרים ומפורדים במחלוקת, לכן תקנו משלוח מנות...
שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן קצו
והנה עוד כתב רמ"א אשה חייבת בשלוח מנות כאיש, וגם ע"ז כתב פר"ח ומהריק"ש מנ"ל האי הא כתיב איש אל רעהו ולא אשה. בתשו' שבות יעקב [ח"א סי' מ"א] כתב כדאמרינן בקידושין [ל' ע"ב] איש אמו ואביו תיראו כשהוא אומר תיראו הרי שניהם אמורים ומ"ט נאמר איש שהאיש סיפק בידו לעשות ולא האשה, וא"כ הכי נמי הא כתיב קימו וקבלו לשון רבים אחד האיש וא' האשה, ולמה נאמר איש אל רעהו שהאיש סיפק בידו. והנה מ"ש קימו וקבלו הוא לשון רבים לא נ"ל, דהאי איהודים קאי שכלל היהודים קבלו לעשות אשר החלו ובכלל זה משלוח מנות איש ולאשה2 אבל לא היה צריך לזה דבלא"ה יפה כתב קרבן נתנאל דהשוה אשה לאיש במצות פורים שהן היו באותו הנס ורק איש כתיב ולזה י"ל אשה אין סיפוק בידה לעשות. אך בס' ברכי יוסף [סי' תרצ"ה אות ח'] הקשה ע"ז דתוספות פ"ק דקידושין [כתבו] אף על גב דמן התורה מעשי ידיה לעצמה ושפיר סיפק בידה, מ"מ לא שכיחא אצל אביה אלא אצל בעלה, וזה לא שייך הכא גבי משלוח מנות ע"ש, ולכאורה קושיא גדולה היא. אלא י"ל מטעם אחר, כיון שמזונות אשה על בעלה מן התורה להרמב"ם [ה' אישות פי"ב ה"ב] ועיין רמב"ן פ' משפטים [כ"א - ט'], נמצא לפ"ז היא סמוכה על שולחן אחרים מסתמא ומשו"ה כתיב איש, אבל אם אינה סמוכה כגון אלמנה חייבת כנ"ל. אך זה תליא בספיקא דמג"א [שם ס"ק י"ב], ותליא בפירוש הש"ס [מגילה ז' ע"ב] דמיחלפי סעודת פורים אי טעמא משום דכל הסומך על שולחן אחרים פטור משלוח מנות, ונ"ל דתליא בהנ"ל, אי הטעם למלאות חסרון סעודתו של חברו, כיון שהוא עצמו סמוך על שולחן אחרים פטור מזה, ואי טעמא משום אהבת רעים, גם הסמוך על שולחן אחר חייב:
אלא לפ"ז סתר רמ"א עצמו, דמה שמחייב אשה ע"כ ס"ל הסומך על שולחן אחרים פטור דהטעם משום למלאות חסרון סעודתו של חברו, וא"כ איך פסק אם מחל לו פטור הא לזה הטעם לא מהני מחילה ונמצא מזכה שטרא לבי תרי:
פרי מגדים אורח חיים אשל אברהם סימן תרצה ס"ק יד
יד ואשה. עיין מ"א. ועיין פרי חדש [סוף אות ד] דאיש כתיב [אסתר ט, כב]. וי"ל בכ"ה איש והוא הדין אשה, וגם היו באותו הנס כמגילה [מגילה ד, א], וכשיש לה בעל רשות בעלה עליה, ואלמנה ובתולה חייבין. ויראה קטנים מחנכין ככל חינוך אף בדרבנן:
מקראי קודש פורים סימן לט (צילום)
אשל אברהם (בוטשאטש) סימן תרצה
בהשיעור דמשלוח מנות, אני מסופק אם שיעורו במאכל כזית ומשקה רביעית, או שיעורו בכדי שוה פרוטה, או שיעורו במה שהוא ראוי להתכבד לפני אורח, כפי סגנון מנהג כל מקום. ואם השיעור בכזית, יש לצדד אם יוצא ידי חובתו בבריה שלימה, כיון שיש בו צד שנחשב לברכה אחרונה, בכזית. גם צריך לי עיון אם מצטרף מה ששולח לכמה אנשים לכל אחד ואחד פחות מכשיעור. ולכאורה נוטה, שגבי מתנות לאביונים השיעור פרוטה, ולגבי מנות השיעור בראוי להתכבד, או בכזית. ואולי, היינו מה שאמרו חז"ל [מגילה ז, ב] קיימת בנו רבינו משלוח מנות ומתנות כו', שהיה זה מצד שהיה ראוי להתכבד, ויותר מכזית ושוה פרוטה. ומה שיצא ידי חובת מתנות לאביונים בזה, נראה שהכוונה שם בזה, שזה חזי לאיצטרופי לשליחות מתנה לאביון זולתו. ואם נימא דשליחות אל איש ואשתו [הוו] שני מתנות, כמו שמותר לשאול בשלום אשה על ידי בעלה [בבא מציעא פז, א] כן יכול לשלוח באולי מתנה לה, או להסוברים [פרי חדש סוף סימן תרצה] שנשים פטורות ממתנות לאביונים, וכן המנהג, וא"כ יש לומר שאשתו שלחה אל אשתו, ועל ידי זה היה בזה משום מתנות לאביונים שנים. והגם שלא הזכירו חז"ל שהיה שליחות ההיא אל האשה גם כן, אולי היה מובן כן ביניהם. אך נראה, שכיון שכשניסת האשה מוטלת על אישה, אינו מקיים מתנות לאביונים על ידי מה ששולח לאשה נשואה. והגם שהנותן לבעל קרובתו מקיים מצות צדקה שהיא לקרוביו קודם לכל, וכמו שכתבתי במקום אחר, מכל מקום הטעם שם, משום דבעל כאשה, והרי חד בעל הוא כאשתו ודאי גם לגבי עדות, וגם תרי בעל דלגבי עדות איננו כאשתו, על כל זה לגבי צדקה שייך בזה בעל כאשתו לגבי מה שקרוב כזה קודם לרחוקים והוא קודם לבני עיר. אך לגבי מתנות לאביונים, נראה דלא שייך כלל תורת מתנה לאשה שיש לה בעל. ומכל מקום אשה אלמנה עשירה שרוצה לקיים מצות מתנות לאביונים ליתן לנשואה, נראה דשפיר עבדא, דכיון דלבעלה אין נכון לה לשלוח, לזה היא שולחת להאשה. ואם האשה נותנת תיכף לבעלה לית לן בה, ויוצאת ידי חובת מתנות לאביונים כראוי על ידי זה. וכן קטנים שהגיעו לחינוך, מחנכים אותם במשלוח מנות, ואינן חוששים במתנות לאביונים, כיון שאין להם על פי הרוב מעות שלהם כלל, ולא שייך בזה חינוך, וכמו כל בני עניים שפטורים מחינוך בזה דלא גריעי מגדולי עניים. וגם בגדולים הסמוכים על שלחן אחרים מקילים בזה, מצד שמשלוח מנות שייך בבעה"ב שהכינו לעצמם מנות, וצלע"ע בזה: