לעסוק בדברי תורהברכות התורהמפגש חמש עשרה

לעסוק בדברי תורה ברכות התורה מפגש חמש עשרה

סידור אשכנז, ימי חול, תפילת שחרית, הכנה לתפילה, ברכות התורה א׳

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹקֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּ֒שָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה:

Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Preparatory Prayers, Torah Blessings 1

Blessed are You, Adonoy our God, King of the Universe, Who sanctified us with His commandments and commanded us to be engrossed in the words of Torah.

אבודרהם, סדר תפילות החול, ברכות התורה א׳

בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה כך אומרים בספרד,

ויש מקומות שאומרי' לעסוק בדברי תורה,

ומנהג ספרד יותר נכון שכולל עסק הלמוד ועשיית המצות. וכן כת' אב"ן הירחי,

ונהגו ישראל להתנועע בשעה שקורין כי כשנתנה התורה נרתעו כלם שנאמר וירא העם וינועו, וכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך להודיע כי הוא וכל עצמותיו עסוקין יחד להלל ולשבח לשם.

Abudarham, Weekday Prayers, Blessings on Torah 1

...

ערוך השולחן, אורח חיים מ״ח:ג׳

כתב רבינו הרמ"א דנהגו המדקדקים להתנועע בשעה שקורין בתורה, דוגמת התורה שניתנה ברתת.

וכן בשעה שמתפללים, על שם "כל עצמותי תאמרנה…". עד כאן לשונו.

והתורה נקראת "אש", והאש תמיד מתנועע.

ובתפילת שמונה עשרה יש מתנועעים ויש שאינם מתנועעים.

ותלוי לפי טבעו, דאם בהתנועע הכוונה יותר טוב אצלו – נכון להתנועע.

ויש אדם שכוונתו יותר ברורה כשעומד בשווה לגמרי לא יתנועע.

והכל לשם שמים.

ובזוהר יש למה ישראל מתנענעים, עיין שם בפינחס דף רי"ח ע"ב טעם נכבד בזה.

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 48:3

...

ילקוט יוסף - אורח חיים סי' מ"ז, ס"ק כ'
... ונוסח הברכה "על דברי תורה" מורה על הוראת הלכה למעשה לרבים. ולא על לימוד תורה לעצמו בלבד. וכבר כתב המהר"ח פלאג'י שתורה לשמה היינו הלומד ע"מ לקיים את המצוות. וכיו"ב כתב בשת אמת (פסחים נ:) שהלומד ע"מ לעשות מצוה לשמה, חשיב תורה לשמה, כלומר לשם הוראה, להורות את חוקי האלוקים ...

ברכות י״א ב:ט׳-י״ט

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הִשְׁכִּים לִשְׁנוֹת, עַד שֶׁלֹּא קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע — צָרִיךְ לְבָרֵךְ. מִשֶּׁקָּרָא קְרִיאַת שְׁמַע — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, שֶׁכְּבָר נִפְטַר בְּ״אַהֲבָה רַבָּה״.

אָמַר רַב הוּנָא: לַמִּקְרָא צָרִיךְ לְבָרֵךְ, וְלַמִּדְרָשׁ — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: לַמִּקְרָא וְלַמִּדְרָשׁ צָרִיךְ לְבָרֵךְ, לַמִּשְׁנָה — אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף לַמִּשְׁנָה נָמֵי צָרִיךְ לְבָרֵךְ [אֲבָל לַתַּלְמוּד, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ].

וְרָבָא אָמַר: אַף לַתַּלְמוּד צָרִיךְ (לַחֲזוֹר וּלְבָרֵךְ) [לְבָרֵךְ].

דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב לְתַנּוֹיֵי פִּרְקִין בְּ״סִפְרָא דְבֵי רַב״, הֲוָה מַקְדֵּים וְקָא מָשֵׁי יְדֵיהּ, וּבָרֵיךְ, וּמַתְנֵי לַן פִּרְקִין.

מַאי מְבָרֵךְ?

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה״.

וְרַבִּי יוֹחָנָן מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי ״הַעֲרֵב נָא ה׳ אֱלֹקֵינוּ אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְעוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל״.

וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: ״אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכׇּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ נוֹתֵן הַתּוֹרָה״.

אָמַר רַב הַמְנוּנָא: זוֹ הִיא מְעוּלָּה שֶׁבַּבְּרָכוֹת.

הִלְכָּךְ לֵימְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ.

Berakhot 11b:9-19

That was also taught in a baraita: One does not recite: An eternal love [ahavat olam]; rather, one recites: An abounding love. And the Rabbis say that one recites: An eternal love, and so it says: “And an eternal love I have loved you, therefore I have drawn you with kindness” (Jeremiah 31:2). The blessing: An abounding love, is about God’s love for us and includes praise for His giving us the Torah. Therefore, Rav Yehuda said that Shmuel said: One who arose to study, until he recites Shema he must recite a special blessing over the Torah. If he already recited Shema he need not recite that blessing, as he has exempted himself by reciting the blessing of: An abounding love, which includes the components of the blessing over the Torah. Having mentioned the blessing recited over Torah, the Gemara focuses on a dispute over what constitutes Torah in terms of requiring a blessing. Rav Huna said: For the study of Bible, one must recite a blessing, as it is the word of God, and for halakhic midrash, the derivation of halakhot from verses, one need not recite a blessing. And Rabbi Elazar said: For Bible and midrash, which includes halakhot derived from verses themselves, one must recite a blessing; for Mishna, which is only comprised of halakhic rulings issued by the Sages, one need not recite a blessing. And Rabbi Yoḥanan said: Even for Mishna, which includes final, binding halakhic rulings, one must recite a blessing as well, but for Talmud, which comprises a study of the Mishna and the rationales for its rulings, one need not recite a blessing. And Rava said: Even for Talmud, which is the means to analyze the significance of the halakhot, and is the only form of Torah study that leads one to its true meaning, one must recite a blessing. This statement is supported by the practical halakha derived from observation of Rav’s practice. His student, Rav Ḥiyya bar Ashi, said: Many times I stood before Rav to study our chapter in the Sifra, also known as Torat Kohanim, the halakhic midrash on Leviticus, of the school of Rav, and I saw that Rav would first wash his hands, then recite a blessing, and only then he would teach us our chapter. This demonstrates that even before their study of Torat Kohanim, which, due to Rav’s explanation of the reasons behind the halakhot, was the equivalent of studying Talmud, one must recite a blessing. The Gemara clarifies: What formula of blessings does he recite? There is a dispute over the formula of the blessings as well. Rav Yehuda said that Shmuel said: The formula of this blessing is like the standard formula for blessings recited over other mitzvot: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who sanctified us with his mitzvot and commanded us to engage in matters of Torah. And Rabbi Yoḥanan concludes the blessing by adding the following: Lord our God, make the words of Your Torah sweet in our mouths and in the mouths of Your people, the house of Israel, so that we and our descendants and the descendants of Your people, the house of Israel, may be those who know Your name and engage in Your Torah. Blessed are You, Lord, Who teaches Torah to His people Israel. And Rav Hamnuna said an additional formula: Who has chosen us from all the peoples and given us His Torah. Blessed are You, Lord, Giver of the Torah. With regard to this formula, Rav Hamnuna said: This concise blessing is the most outstanding of all the blessings over the Torah, as it combines thanks to God for giving us the Torah as well as acclaim for the Torah and for Israel. Since several formulas for the blessing over Torah were suggested, each with its own distinct advantage, the Gemara concludes: Therefore, let us recite them all as blessings over the Torah.

ברכות כ״א א

אָמַר רַב יְהוּדָה: מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְאַחֲרֶיהָ מִן הַתּוֹרָה

שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ״

מִנַּיִן לְבִרְכַּת הַתּוֹרָה לְפָנֶיהָ מִן הַתּוֹרָה

שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי שֵׁם ה׳ אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ״.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמַדְנוּ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְאַחֲרֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר, וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְפָנֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִקַּל וָחוֹמֶר.

בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְאַחֲרֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן לְפָנָיו, טָעוּן לְאַחֲרָיו, תּוֹרָה שֶׁטְּעוּנָה לְפָנֶיהָ, אֵינוֹ דִּין שֶׁטְּעוּנָה לְאַחֲרֶיהָ.

וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן לְפָנֶיהָ מִן בִּרְכַּת הַתּוֹרָה מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה תּוֹרָה שֶׁאֵין טְעוּנָה לְאַחֲרֶיהָ, טְעוּנָה לְפָנֶיהָ, מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן לְאַחֲרָיו, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָעוּן לְפָנָיו.

אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְמָזוֹן שֶׁכֵּן נֶהֱנֶה. וּמָה לְתוֹרָה שֶׁכֵּן חַיֵּי עוֹלָם. וְעוֹד, תְּנַן עַל הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ לְאַחֲרָיו וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ לְפָנָיו.

תְּיוּבְתָּא.

Berakhot 21a

The Gemara challenges: And prayer, which is also a matter in which the community is engaged, and we learned in the mishna: One who was standing in prayer and remembered that he is one who experienced a seminal emission and did not yet immerse himself should not interrupt his prayer, rather he should abridge it. The Gemara infers: The reason is because he already began to pray; however, if he did not yet begin, then he should not begin, even by means of contemplation. The Gemara responds: Prayer is different in that it does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven. The Gemara rejects this: And Grace after Meals does not contain the acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven, and yet we learned in the mishna: Over food, one recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. Rather, the differences must be explained otherwise: The recitation of Shema and Grace after Meals are both mitzvot by Torah law, while prayer is only by rabbinic law. Therefore, one who is impure need not pray. Rav Yehuda said: From where is the mitzva by Torah law to recite Grace after Meals, derived? As it is stated: “And you shall eat and be satisfied and bless the Lord your God” (Deuteronomy 8:10). And from where is the mitzva by Torah law to recite the blessing over the Torah before it is read, derived? As it is stated: “When I proclaim the Lord’s name, give glory to our God” (Deuteronomy 32:3), meaning that before one proclaims the Lord’s name by reading the Torah, he must give glory to God. Rabbi Yoḥanan said: We derived that one must recite the blessing over the Torah after it is read from Grace after Meals by means of an a fortiori inference. And we derive the obligation to recite a blessing before partaking of food from the blessing over the Torah by means of an a fortiori inference. The blessing over the Torah after it is read from Grace after Meals by means of an a fortiori inference: Food, which does not require a blessing beforehand by Torah law, requires a blessing afterward; Torah, which requires a blessing beforehand, is it not right that it requires a blessing afterward? And similarly: The blessing before partaking of food from the blessing over the Torah by means of an a fortiori inference: Torah, which requires no blessing afterward by Torah law, requires a blessing beforehand; food, which requires a blessing afterward, is it not right that it requires a blessing beforehand? The Gemara notes: The logic of this a fortiori inference can be refuted: What is true with regard to food, where one derives pleasure from eating, is not true with regard to matters which offer no bodily pleasure. Therefore, the blessing over the Torah cannot be derived from the blessing over food. And similarly: What is true with regard to Torah, that provides eternal life to those who engage in its study, is not true with regard to matters that do not provide eternal life. Therefore, the blessing before partaking of food cannot be derived from the blessing over the Torah. Furthermore, we learned in the mishna: Over food, one who is impure due to a seminal emission recites a blessing afterward, but does not recite a blessing beforehand. The mishna does not derive the blessing recited before a meal from the blessing recited over Torah. Consequently, this is a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan’s statement. Rav Yehuda said: One who is uncertain whether he recited Shema or whether he did not recite it does not recite it again. However, one who is uncertain whether he recited: True and Firm [emet veyatziv], the blessing that follows Shema in the morning, must recite emet veyatziv again. What is the reason for this? In his opinion, the obligation to recite Shema is only by rabbinic law. His ruling follows the principle that in cases of uncertainty involving rabbinic law, the ruling is lenient and he need not repeat it. However, since emet veyatziv is primarily a commemoration of the exodus from Egypt, it is a mitzva by Torah law, and, in cases of uncertainty involving Torah law, the ruling is stringent and he must repeat it. Rav Yosef raises an objection: How can you say that the obligation to recite Shema is only by rabbinic law when it is explicitly written: “And you shall recite them to your children and speak of them when you sit in your home and when you walk by the way, when you lie down and when you rise” (Deuteronomy 6:7)? Abaye said to him: That verse was written with regard to matters of Torah. One need not interpret the verse in the conventional manner, as obligating the recitation of Shema, but rather as referring to the general obligation to study Torah. From here, the Gemara attempts to resolve this issue by citing proof from the mishna. We learned in the mishna: One who experienced a seminal emission may contemplate Shema in his heart, but neither recites the blessings preceding Shema, nor the blessings thereafter. Over food which, after partaking, one is obligated by Torah law to recite a blessing, one recites a blessing thereafter, but not beforehand. And if it would enter your mind that the obligation to recite emet veyatziv is by Torah law, let him recite the blessing after Shema. Since he does not recite the blessing, apparently, he is exempt. The Gemara refutes this: What is the reason that he recites emet veyatziv? If it is because it deals primarily with the exodus from Egypt, wasn’t it already mentioned in the recitation of Shema, in the portion of the ritual fringes? The Gemara challenges: And let him say this, emet veyatziv, and he will not need to recite that, Shema. The Gemara responds: While one may commemorate the exodus from Egypt in either Shema or emet veyatziv, Shema is preferable as it contains two elements, both a commemoration of the exodus and an acceptance of the yoke of the kingdom of Heaven. And Rabbi Elazar said a different opinion: One who is uncertain whether he recited Shema or whether he did not recite Shema, must recite Shema again. According to his opinion, there is a mitzva by Torah law to recite Shema. However, if one is uncertain whether he prayed or whether he did not pray, he does not pray again, as the obligation to pray is by rabbinic law. And Rabbi Yoḥanan said: He must pray again; if only a person would pray throughout the entire day. And Rav Yehuda said that Shmuel said: One who was standing in prayer and remembered that he already prayed must interrupt his prayer, even in the middle of a blessing. The Gemara challenges this: Is that so? Didn’t Rav Naḥman say: When we were in the school of Rabba bar Avuh we raised a dilemma before him: Those students in the school of Rav who mistakenly recited a blessing from the weekday Amida on Shabbat, what is the ruling with regards to completing the weekday prayer? And Rabba bar Avuh said to us: The ruling is that one must complete that entire blessing. How then did Rav Yehuda say that one must interrupt his prayer even in the middle of a blessing? The Gemara rejects this: How can you compare the two cases? There, on Shabbat, the individual is one who is obligated and should actually recite all eighteen blessings, and it is the Sages who did not impose upon him in deference to Shabbat and instituted an abridged formula. But here, didn’t he already pray? Therefore he can stop, even in the middle of a blessing. And Rav Yehuda said that Shmuel said: One who already prayed, and then enters a synagogue to find a congregation standing and praying, if he is able to introduce a new element, an expression or request, into his prayer, he may pray again, and if not, he may not pray again. The Gemara notes: This concept is identical to Shmuel’s previous statement regarding one who already prayed that he need not pray again. Nevertheless, both statements are necessary. If he had taught us the first halakha, we would have said that applies only to a case involving an individual who prayed and an individual who began to repeat the prayer,

תלמוד ירושלמי ברכות ז׳:א׳:ו׳

כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ וְאֵין כָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ.

מַה כָּתוּב בָּהּ לְפָנֶיהָ כִּי שֵׁם ײ֨ אֶקְרָא הָבוּ גּוֹדֶל לֶאלֹקֵינוּ.

כְּתִיב בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ וְאֵין כָּתוּב לְפָנָיו.

מַה כְּתִיב לְאַחֲרָיו וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָֽעְתָּ וּבֵרַכְתָּ.

וּמְנַייִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה וְאֶת הָאָמוּר בְּזֶה בְזֶה.

רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי בְּשֵׁם רִבִּי יוֹנָתָן אַתְיָא שֵׁם שֵׁם לִגְזֵרָה שָׁוָה. מַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְפָנָיו אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְפָנָיו. וּמַה שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בְּמָזוֹן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אַף שֵׁם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בְּרָכָה לְאַחֲרֶיהָ.

עַד כְּדוֹן כְּרִבִּי עֲקִיבָה כְּרִבִּי יִשְׁמָעְאֵל.

רִבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רִבִּי יִשְׁמָעְאֵל קַל וָחוֹמֶר. מַה אִם מָזוֹן שֶׁאֵין טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו תּוֹרָה שֶׁהִיא טְעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. אֵינוֹ דִין שֶׁתְּהֵא טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ.

עַד כְּדוֹן תּוֹרָה. מָזוֹן מַה. אִם תּוֹרָה שֶׁאֵינָהּ טְעוּנָה בְרָכָה לְאַחֲרֶיהָ טָעוּנָה בְּרָכָה לְפָנֶיהָ. מָזוֹן שֶׁהוּא טָעוּן בְּרָכָה לְאַחֲרָיו. אֵינוֹ דִין שֶׁטָּעוּן בְרָכָה לְפָנָיו.

רִבִּי יִצְחָק וְרִבִּי נָתָן אָמַר כִּי הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרוּאִים.

רִבִּי נָתָן אוֹמֵר וַעֲבַדְתֶּם אֶת ײ֨ אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. אֵימָתַי הוּא קָרוּי לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ. עַד שֶׁלֹּא אָכַלְתָּ.

רִבִּי אוֹמֵר מַה אִם בְּשָׁעָה שֶׁאָכַל וְשָׂבֵעַ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא תָאֵב לֶאֱכֹל לֹא כָּל־שְׁכֵּן. עַד כְּדוֹן מָזוֹן. תּוֹרָה מַה. אִם מָזוֹן שֶׁאֵינוֹ אֵלָּא חַיֵּי שָׁעָה טָעוּן בְּרָכָה לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו. תּוֹרָה שֶׁהִיא חַיֵּי עַד לֹא כָּל־שֶׁכֵּן.

Jerusalem Talmud Berakhot 7:1:6

For Torah there is written a benediction before, but no benediction is written after. What is written before it? (Deut. 32:3) “For I am invoking the name of the Eternal, attribute greatness to our God.” For food there is written a benediction after, but no benediction is written before. What is written after it? (Deut. 8:10): “You will eat and be satiated, then you must praise”. From where that which is said about one on the other and vice-versa? Rebbi Samuel bar Naḥmani in the name of Rebbi Jonathan: The Name is mentioned in both verses as parallel expressions. Just as the Name that is mentioned concerning Torah implies a benediction before, so the Name that is mentioned concerning food implies a benediction before. And just as the Name that is mentioned concerning food implies a benediction after, so the Name that is mentioned concerning Torah implies a benediction after. That follows Rebbi Aqiba. What following Rebbi Ismael? Rebbi Yoḥanan in the name of Rebbi Ismael, an inference from the lesser to the greater. If food that needs no explicit benediction before, needs a benediction afterwards, regarding Torah that needs a benediction before, it is only logical that it should need a benediction afterwards. That works for Torah; what about food? If Torah that needs no benediction afterwards, needs a benediction before, regarding food that needs a benediction afterwards, it is only logical that it should need a benediction before. Rebbi Isaac and Rebbi Nathan say, (1Sam. 9:13): “For he will recite the benediction over the sacrifice and after that the invited guests will eat.” Rebbi Nathan said, (Ex. 23:24) “you shall serve the Eternal, your God and give praise for your bread and your water”; when is it called your bread and your water, before you eat. Rebbi said, if he has to give praise when he ate and is satiated, somuch more at a time when he is hungry for food. That is for food, what about Torah? If food, which sustains only temporary life, needs a benediction before and after, Torah, which sustains eternal life, so much more.

אור לישרים על תלמוד ירושלמי ברכות ז׳:א׳:ו׳

מביאים ברייתא: כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בתורה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'בה') ברכה לאחריה – ביחס לקריאת התורה כתוב שהקורא חייב לברך לפני קריאתה, אבל אין כתוב שהקורא חייב לברך לאחר קריאתה. - ויש לשאול: מה כתוב בה לפניה? - ויש להשיב: נאמר (בפתיחה לשירת "האזינו"): "כִּי שֵׁם י'י אֶקְרָא, הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹקֵינוּ" (דברים לב,ג) – משה פנה אל העם השומעים את דבריו: כשאני בא לקרוא דברים בשם ה', שבחו אותו. מן הכתוב הזה למדנו שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה: "כי שם ה' אקרא" - זה המברך, "הבו גודל לאלוקינו" - אלו העונים אחריו (ראה מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה טז וספרי דברים פסקה שו). כתיב (צריך לומר כמו בכתב יד רומי ובמקבילה: 'כתוב') במזון ברכה לאחריה (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לאחריו') ואין כתוב (בכתב יד רומי נוסף 'בו'. ובמקבילה נוסף 'בה ברכה') לפניו – ביחס לאכילת המזון כתוב שהאוכל חייב לברך לאחר אכילתו, אבל אין כתוב שהאוכל חייב לברך לפני אכילתו. - ויש לשאול: מה כתוב (בכתב יד רומי ובמקבילה נוסף 'בו') לאחריו? - ויש להשיב: נאמר: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת י'י אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח,י) – כשתאכל ותשבע מהטוב של הארץ, תן ליבך לברך את ה' ולהודות לו על מתן הארץ. מן הכתוב הזה למדנו שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו.
ושואלים: ומניין ליתן את האמור בזה בזה ואת האמור בזה בזה? – מהיכן יש ללמוד שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו כמו שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, ומהיכן יש ללמוד שהקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה כמו שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו?
ומשיבים (בהבאת דרשה אמוראית): רבי שמואל בר נחמני (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'נחמן'. - אמורא ארץ ישראלי בדור השני והשלישי) אמר בשם רבי יונתן (אמורא ארץ ישראלי בדור הראשון): (במסירה שלפנינו נוסף על ידי מגיה 'אתיא' כמו שהוא בכתב יד רומי. מילה זו אינה במקבילה ובמדרש שמואל יג,ט, והיא מונח בבלי, ואין גורסים אותה) 'שֵׁם' 'שֵׁם' לגזירה שוה (שיטת לימוד מדין לדין על יסוד מילים שוות שהובאו בתורה בשניהם). מה 'שם' – כשם ששם ה', שנאמר בתורה – 'כי שם ה' אקרא', - ברכה לפניו (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'לפניה') – הקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, אף 'שם' – כך שם ה', שנאמר במזון – 'וברכת את ה'', - ברכה לפניו – האוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו. ומה 'שם' – כשם ששם ה', שנאמר במזון - ברכה לאחריו – האוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו, אף 'שם' – כך שם ה', שנאמר בתורה - (במקבילה נוסף 'ברכה') לאחריה – הקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה.
ומציעים שאלה: עד כדון – עד עכשיו, כרבי עקיבה (תנא בדור השלישי, מגדולי התנאים) – אפשר ללמוד דין זה הנזכר לעיל (ברכה בתורה לאחריה וברכה במזון לפניו) לפי שיטת רבי עקיבה, שדרכו ללמוד מהכתובים כפי שאמרו לעיל; כרבי ישמעאל (מגדולי התנאים בדור השלישי) – מהיכן אפשר ללמוד דין זה לפי שיטת רבי ישמעאל, שאין דרכו ללמוד מהכתובים כפי שאמרו לעיל? (התלמוד לא הוסיף פירוט כדי להסביר את הנחת היסוד של השאלה, ולכן לא ברור מהו היסוד לשאלה. ואולי יש לפרש: עד עכשיו כרבי עקיבה שהוא לומד מגזירה שווה אף על פי שאינה מופנה (ירושלמי יומא ח,ג וסנהדרין ז,ח); כרבי ישמעאל שאינו לומד מגזירה שווה שאינה מופנה? (כך פירש ב"שערי תורת ארץ ישראל". - בגזירה שווה מופנה המילים הנידונות בגזירה שווה מיותרות ולא נכתבו אלא בשביל גזירה שווה. - בירושלמי כאן בסוגיה הקודמת למד רבי ישמעאל מהכתוב "'וברכת את ה'..." את המקור לברכות של ברכת המזון, ולכן לדעתו זו גזירה שווה שאינה מופנה))
ועונים: רבי יוחנן (גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני) אמר בשם רבי ישמעאל: קל וחומר (כינוי לדרך הגיונית להסיק מן הדבר הקל את המסקנה לגבי הדבר החמור ממנו). מה אם מזון שאין טעון (אין צריך, אין חייב) ברכה לפניו – שהרי לא למדנו מן הכתוב שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו, - טעון ברכה לאחריו – שהרי למדנו מן הכתוב שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו, תורה שהיא טעונה ברכה לפניה – שהרי למדנו מן הכתוב שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, - אינו דין – כלום אינו מן ההיגיון, שתהא טעונה ברכה לאחריה – שהקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה?! - ויש לשאול: עד כדון – עד עכשיו, תורה – מקורו של הדין בקורא בתורה שנזכר לפני כן ברור; מזון? – מה מקורו של הדין באוכל מזון הדומה לו? - ויש לענות: מה אם תורה שאינה טעונה ברכה לאחריה – שהרי לא למדנו מן הכתוב שהקורא בתורה חייב לברך לאחר קריאתה, - טעונה ברכה לפניה – שהרי למדנו מן הכתוב שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה, מזון שטעון (בכתב יד רומי ובמקבילה: 'שהוא טעון') ברכה לאחריו – שהרי למדנו מן הכתוב שהאוכל מזון חייב לברך לאחר אכילתו, - אינו דין – כלום אינו מן ההיגיון, שטעון (במקבילה: 'שיהא טעון') ברכה לפניו – שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו?! (בירושלמי לעיל ו,א אמרו, שמן הראוי לברך על המזון לפני אכילתו כדי להתיר לו את האכילה, שאם לא כן, הוא מועל ברכושו של ה')
רבי יצחק (תנא בדור הרביעי) ורבי נתן (הבבלי, תנא בדור הרביעי) – הוו בה (עיינו בעניין ופירשו) שני החכמים (הם מביאים ראיות שונות לאותו עניין, ואינם חולקים). [רבי יצחק (הושלם כמו בכתב יד רומי ובמקבילה ובמדרש שמואל)] אמר: נאמר (בפגישת שאול בנערות השואבות ושיחתן): "כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח, אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים" (שמואל א ט,יג) – שמואל יברך על הקורבן (לפי פשוטו הכתוב אומר, שהוא ינצח על טכס אכילת הזבח, או שהוא יקדש את הקורבן שיהא קדוש), ואחרי כן יאכלו ממנו מי שנקראו לסעודת זבח זו. מכאן למדים שיש לברך על המזון לפני אכילתו. רבי נתן אומר: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת י'י אֱלֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ" (שמות כג,כה) – אתם מצווים לעבוד את ה', ובשכר זה הוא יברך את מאכליך ואת משקיך, שיהיה לך הרבה לאכול ולשתות; ויש לדרוש את המילה "וּבֵרַךְ" כאילו היא נקראת "וּבָרֵךְ" בלשון ציווי - אתה מצווה לברך על לחמך, - אימתי הוא קרוי (נקרא) "לחמך ואת מימיך" (שתי מילים אלו יתירות, והן אשגרה מלעיל, ואינן בכתב יד רומי ובמקבילה ובמדרש שמואל)? – מתיי הלחם נחשב שהוא שלך? עד שלא אכלת – לפני שאכלת אותו, שהרי לאחר שאכלת אותו אין הלחם עוד בעולם. ומכאן למדים שיש לברך על המזון לפני אכילתו.
רבי (רבי יהודה הנשיא, תנא בדור החמישי) אומר: למדים בדרך קול וחומר שהאוכל מזון חייב לברך לפני אכילתו: מה אם בשעה שאכל ושבע – לאחר אכילת המזון, - צריך לברך, בשעה שהוא תאב (משתוקק, מתאווה) לאכול – לפני אכילת המזון, - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שצריך לברך! - ויש לשאול: עד כדון – עד עכשיו, מזון – מקורו של הדין באוכל מזון שנזכר לפני כן ברור; תורה? – מה מקורו של הדין בקורא בתורה הדומה לו? - ויש לענות: למדים בדרך קול וחומר שהקורא בתורה חייב לברך לפני קריאתה ולאחריה: מה אם מזון שאינו אלא חיי שעה (החיים הגשמיים והגופניים החולפים מהר והנאתם קיימת רק להווה) - טעון ברכה לפניו ולאחריו, תורה שהיא חיי עד (החיים הרוחניים שחשיבותם נשמרת וקיימת לדורות. - בקטע גינצבורג ובמקבילה: 'חיי עדי עד') - לא כל שכן?! – בוודאי ובוודאי שטעונה ברכה לפניה ולאחריה! - רבי אינו לומד ברכת התורה לפניה מן הכתוב "כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו", והוא לומד ברכת התורה לפניה ולאחריה מן המזון.

Ohr LaYesharim on Jerusalem Talmud Berakhot 7:1:6

...

שולחן ערוך, אורח חיים מ״ז:א׳

ברכת התורה צריך ליזהר בה מאוד:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 47:1

One must be very diligent to say the Blessing of the Torah.

השגות הרמב"ן על ספר המצוות, שכחת העשין ט״ו:א׳

שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו והודיענו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא,

וכאשר נצטוינו בברכה אחר כל האכילה כן נצטוינו בזו.

... והעולה מזה שברכת התורה לפניה מצות עשה דאורייתא.

ובגמרא דבני מערבא (פרק ז') אמרו כתוב בתורה ברכה לפניה ואין כתוב בה ברכה לאחריה

מה כתוב בה לפניה כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלקינו

כתוב במזון ברכה לאחריו ואין כתוב בו ברכה לפניו

מה כתוב בו לאחריו ואכלת ושבעת וברכת ואין כתוב בו ברכה לפניו

ומנין ליתן את האמור בזה לזה וכו'.

מכל זה נתבאר שהברכה הזו מן התורה ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה כמו שמקרא בכורים אינו נמנה אחת עם הבאתו וספור יציאת מצרים עם אכילת הפסח:

Hasagot HaRamban on Sefer HaMitzvot, Positive Commandments Omitted by Rambam 15:1

...

רש"י על ברכות כ״א א:ד׳:א׳

כי שם ה' אקרא – כשבא משה לפתוח בדברי שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן כי שם ה' אקרא בברכה אתם הבו גודל לאלקינו באמן הכי מפרשי לה במסכת יומא (דף לז.):

Rashi on Berakhot 21a:4:1

...

חידושי אגדות על מסכת ברכות כ״א א:א׳

מנין לברכת התורה כו'. מצאתי כתוב דהכי משמע ליה ברכת התורה כי שם ה' אקרא דהיינו כשאני קורא בתורה שהיא כולה שמות של הקב"ה שכל התורה באותיותיה היא שמותיו של הקב"ה כדאיתא במדרשות וק"ל.

Chidushei Agadot on Berakhot 21a:1

...

עין איה על ברכות, ג', ל"ט
... בתורה, הקדושה הנעלה של עצם התורה, היא באמת נעלה על כל מעשים, שהעוסק בתורה לשמה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. ושלימות האדם, בהשגת האמתיות שבתורה אף בזה שאין בו מעשה, גדול ורם מאד יותר מההכשר שבא להמעשים מת"ת.
ע"כ אף שהמעשים יתוקנו ע"י התורה רק אחר הלימוד, שכבר עלתה בידו הידיעה, עכ"ז ברכת התורה דוקא לפניה היא מה"ת, למען דעת שרוממות ערך התורה היא עצם הדרישה בה, והלימוד עצמו בתורת ד' הוא חיינו ואורך ימינו. וזה אנו משיגים תיכף בהתחלתינו ללמוד. ע"כ אמר הכתוב "כי שם ד' אקרא", שאנו צריכים להכיר רוממות התורה מצד שהיא שם ד', ובה נדע שמו הגדול ובאורה לנו אור, שהוא דבר נעלה מכל המעשים, וכל חפצים לא ישוו בה כדברי הירושלמי בריש פאה, אפי' כל [מצוותיה של] התורה כולה אינה שוה לד"א מן התורה וכדרשת הבבלי בעירובין חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים אלו מצות ומע"ט, חפצי וחפציך לא ישוו בה.

יהושע א׳:ח׳

לֹֽא־יָמ֡וּשׁ סֵפֶר֩ הַתּוֹרָ֨ה הַזֶּ֜ה מִפִּ֗יךָ וְהָגִ֤יתָ בּוֹ֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה לְמַ֙עַן֙ תִּשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת כְּכָל־הַכָּת֖וּב בּ֑וֹ כִּי־אָ֛ז תַּצְלִ֥יחַ אֶת־דְּרָכֶ֖ךָ וְאָ֥ז תַּשְׂכִּֽיל׃

Joshua 1:8

Let not this Book of the Teaching cease from your lips, but recite it day and night, so that you may observe faithfully all that is written in it. Only then will you prosper in your undertakings and only then will you be successful.

מלבי"ם על יהושע א׳:ח׳:א׳

לא ימוש. באר שיש עוד תנאי אחר חוץ מן המעשה, והוא העיון והעסק בתורה,

א] לא ימוש מפיך, שהוא העסק ללמוד ולשנות הלכות התורה ומצותיה.

ב] והגית בו, שיחשוב ויעיין תמיד בחלק העיוני שבתורה, ותכלית העיון והעסק יהיה בעבור המעשה, לשמור מל"ת ולעשות מ"ע, ורק ככל הכתוב בו, כי גם הענינים המקובלים בתורה שבע"פ ימצאם אחר העיון כתובים ורשומים בתורת הכתב עפ"י כללי הלשון ועפ"י המדות שהתורה נדרשת בהם:

Malbim on Joshua 1:8:1

...

רד"ק על יהושע א׳:ח׳:ב׳

והגית בו יומם ולילה. אחר שאמר לא ימוש הוא כפל דבר לחזק או פירוש והגית הגיון הלב כמו והגיון לבי לפניך ה' ופירוש יומם ולילה לפירוש הראשון נראה שיהגה בו ביום ובלילה כל עת שימצא פנאי מעסקי מחיתו:

Radak on Joshua 1:8:2

...

בראשית כ״ו:כ׳

וַיָּרִ֜יבוּ רֹעֵ֣י גְרָ֗ר עִם־רֹעֵ֥י יִצְחָ֛ק לֵאמֹ֖ר לָ֣נוּ הַמָּ֑יִם וַיִּקְרָ֤א שֵֽׁם־הַבְּאֵר֙ עֵ֔שֶׂק כִּ֥י הִֽתְעַשְּׂק֖וּ עִמּֽוֹ׃

Genesis 26:20

the herdsmen of Gerar quarreled with Isaac’s herdsmen, saying, “The water is ours.” He named that well Esek, because they contended with him.

רש"י על בראשית כ״ו:כ׳:ב׳

כי התעשקו עמו. נִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ עָלֶיהָ בִּמְרִיבָה וְעִרְעוּר:

Rashi on Genesis 26:20:2

כי התעשקו עמו means THEY ENGAGED WITH HIM about it in strife and DISPUTE.

אורות התורה ט׳:א׳

דרכי תורה ונתיבותיה
כל אחד צריך לעסוק בעסק שלו, במה שיש לו ע"ז הכנה, וביחוד הדבר נוהג בעניני הלמוד, שאע"פ שלפעמים על ידי מאורעות במצב יהיה קשה לאדם להחזיק במה שלבו חפץ, מ"מ צריך שיהיה אמיץ ולא יעזוב את מה שמכשיר ביחוד את רוחו.

Orot HaTorah 9:1

...

נדרים פ״א א

וּמִפְּנֵי מָה אֵין מְצוּיִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לָצֵאת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִבְּנֵיהֶן?

אָמַר רַב יוֹסֵף, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ: תּוֹרָה יְרוּשָּׁה הִיא לָהֶם.

רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּדְּרוּ עַל הַצִּבּוּר.

מָר זוּטְרָא אוֹמֵר: מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִתְגַּבְּרִין עַל הַצִּבּוּר.

רַב אָשֵׁי אוֹמֵר: מִשּׁוּם דְּקָרוּ לְאִינָשֵׁי ״חֲמָרֵי״.

רָבִינָא אוֹמֵר: שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה.

דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מַאי דִּכְתִיב: ״מִי הָאִישׁ הֶחָכָם וְיָבֵן אֶת זֹאת״ — דָּבָר זֶה נִשְׁאַל לַחֲכָמִים וְלַנְּבִיאִים וְלֹא פֵּירְשׁוּהוּ, עַד שֶׁפֵּירְשׁוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ עַל עׇזְבָם אֶת תּוֹרָתִי וְגוֹ׳״. הַיְינוּ ״לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי״, הַיְינוּ ״לֹא הָלְכוּ בָּהּ״! אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁאֵין מְבָרְכִין בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה.

Nedarim 81a

is it not all the more so the case that if one does not bathe, which affects the entire body, Rabbi Yosei would agree that he will suffer pain? The Gemara refutes this argument: The Sages say in response: Yes, the pain of refraining from laundering one’s clothes is stronger, according to Rabbi Yosei, than the pain of not washing one’s body. As Shmuel said: Grime on one’s head leads to blindness, and grime on one’s clothes leads to madness, whereas grime on one’s body leads to boils and sores, which are less serious than madness and blindness. Based on this it may be suggested that according to Rabbi Yosei, soiled clothing presents a greater danger than an unwashed body. § With regard to this issue, the Gemara relates that the Sages sent the following message from there, i.e., Eretz Yisrael, to Babylonia: Be careful with regard to grime, as it can lead to disease and sickness. Be careful to learn Torah in the company of others, rather than study it alone. And be careful with regard to the education of the sons of paupers, as it is from them that the Torah will issue forth. As it is stated: “Water shall flow from his branches [midalyav]” (Numbers 24:7), which is expounded to mean: From the poor ones [midalim] among him, as it is from them that the Torah, which may be compared to water, will issue forth. With regard to a similar matter, the Gemara inquires: And for what reason is it not common for Torah scholars to give rise to Torah scholars from among their sons? Why are Torah scholars generally born to paupers, who are not Torah scholars themselves? Rav Yosef said: This is so that they should not say the Torah is their inheritance. Therefore, it is unusual to find that all the sons of a Torah scholar are also Torah scholars. Rav Sheshet, son of Rav Idi, said: This is so that they should not be presumptuous [yitgadderu] toward the community, with the knowledge that they will be Torah scholars like their fathers. Mar Zutra said: Because they take advantage of their fathers’ standing to lord over the community and are punished for their conduct. Rav Ashi said: Because they call ordinary people donkeys. Ravina says: They are punished because they do not first recite a blessing over the Torah before commencing their studies. As Rav Yehuda said that Rav said: What is the meaning of that which is written: “Who is the wise man that may understand this, and who is he to whom the mouth of the Lord has spoken, that he may declare it, for what the land is perished and laid waste like a wilderness, so that none passes through” (Jeremiah 9:11)? This matter, the question as to why Eretz Yisrael was destroyed, was asked of the Sages, i.e., “the wise man,” and of the prophets, “he to whom the mouth of the Lord has spoken,” but they could not explain it. The matter remained a mystery until the Holy One, Blessed be He, Himself explained why Eretz Yisrael was laid waste, as it is written in the next verse: “And the Lord said: Because they have forsaken My Torah which I set before them, and have not obeyed My voice, nor walked therein” (Jeremiah 9:12). It would appear that “have not obeyed My voice” is the same as “nor walked therein.” Rav Yehuda said that Rav said: The expression “nor walked therein” means that they do not first recite a blessing over the Torah, and they are therefore liable to receive the severe punishments listed in the verse. § Returning to the issue of laundering clothes, the Gemara relates that it once happened that Isi bar Yehuda did not come to the academy of Rabbi Yosei for three straight days. Vardimus, son of Rabbi Yosei, found him and said to him: What is the reason that the Master did not come to Father’s academy these three days? He said to him: When I do not know your father’s reasoning, how can I come? Vardimus said to him: Let the Master say what he, my father, is saying to him; perhaps I know his reasoning. He said to him: With regard to that which is taught in a baraita: Rabbi Yosei says that their own laundry takes precedence over the lives of others, from where do we have a verse that teaches this halakha? Vardimus said to him: As it is written with regard to the Levite cities: “And their open land shall be for their animals and for their substance, and for all their beasts” (Numbers 35:3). What is the meaning of “their beasts”? If we say an actual beast, there is a difficulty, as isn’t a beast included in the category of animal, which has already been mentioned in the verse? Rather, what is the meaning of “their beasts [ḥayyatam]”? It means their actual lives [ḥiyyuta]. This, however, is difficult, as it is obvious that the Levites received their cities in order to live their lives there. Rather, is it not referring to laundering clothes, as there is the pain caused by the grime on one’s unwashed clothes? Since it is vitally necessary for their well-being, laundering the clothing of the city’s residents takes precedence over the lives of others. § With regard to the vows: If I bathe, and: If I do not bathe, and: If I adorn myself, and: If I do not adorn myself, Rabbi Yosei said in the mishna that these are not vows of affliction. A dilemma was raised before the Sages: According to Rabbi Yosei, what is the halakha as to whether the husband can nullify these vows as matters that adversely affect the relationship between him and her? The Gemara suggests: Come and hear a resolution to this question from what Rabbi Yosei said: These are not vows of affliction, which indicates, however, that they are matters that affect the relationship between him and her. The Gemara refutes this proof: Perhaps Rabbi Yosei was speaking to the Rabbis in accordance with their own opinion, as follows: According to my opinion, they are not even matters that affect the relationship between him and her. But according to your opinion, that you say that they are vows of affliction, agree with me at least that these are not vows of affliction. In other words, one should not infer from the phrasing of Rabbi Yosei’s response to the Rabbis that he holds that these vows are concerning matters that affect the relationship between him and her, as he was merely countering the claim of the Rabbis that they are vows of affliction. The question therefore remains: What does Rabbi Yosei maintain in this regard? Rav Adda bar Ahava says: He can nullify these vows as matters between him and her, whereas Rav Huna says: He cannot nullify them.

טור, אורח חיים מ״ז:א׳

ברכת התורה מאד צריך ליזהר בה כדאיתא בנדרים בפרק אלו נדרים מפני מה תלמידי חכמים אין מצויין לצאת מבניהם תלמידי חכמים ...

וזו נוסחה בא"י אמ"ה אקב"ו על דברי תורה

ונוסח אשכנזים לעסוק בדברי תורה הערב נא ... בא"י המלמד תורה לעמו ישראל

ויש חותמין בא"י נותן התורה

ואין לחתום בא"י למדני חוקך שאינה ל' ברכה והודאה לשעבר אלא ל' בקשה ודוד דרך בקשה אמרו ה' שאתה ברוך למדני חוקך ...

ולכן אין לענות אמן אחר לעסוק בדברי תורה

ועוד יש ברכה אחרת על התורה בא"י אמ"ה אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו בא"י נותן התורה

ויכוין בברכתו על מעמד הר סיני אשר בחר בנו מכל העמים וקרבנו לפני הר סיני והשמיענו דבריו מתוך האש ונתן לנו את תורתו הקדושה שהיא בית חיינו כלי חמדתו שהיה משתעשע בה בכל יום ...

Tur, Orach Chayim 47:1

...

מי מרום חי"ג עמ' כ"ט
אך זאת יש לדעת, שאם עוסקים בתורה כשהמגמה היא השגת הידיעה בלבד, עסק כזה אינו אלא מצד הפלאתה של תורה בלבד, ואין לו כל חלק בהכרח קיומה של ההויה. אין ההויה מתחוללת אלא דווקא על ידי אלה העוסקים בתורה, היודעים ומרגישים בתלמודם שמחוללים הם את ההויה כולה ומחדשים אותה.

בית יוסף, אורח חיים מ״ז:א׳:א׳

ברכת התורה מאד צריך ליזהר בה כדאיתא בנדרים ...
כלומר בתחלת עסקם בתורה בכל יום ותלמידי חכמים מתוך שהם זהירים לעסוק בתורה ורגילין בה אינם זהירים לברך כשפותחין לא מיקיימא ברכתם ... כך כתב שם המפרש

ורבי' הגדול מהרי"א ז"ל כתב שהטעם שאינם זוכים לבנים ת"ח מפני שאין מברכין בתורה הוא לפי שמאחר שאין מברכין על התורה מורה שאין קורין אותה לשמה אלא כאומנות בעלמא לפיכך אין זוכין לשלשלת הנמשך לעוסק בתורה לא ימושו מפיך וגו'

ועל מה שאמר מאי ניהו וכו' לומר שאין מברכין בתורה תחלה

כתב שם הר"ן בשם ה"ר יונה דקרא הכי דייק דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ דאם איתא דעל עזבם את תורתי כפשטיה משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש

אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ עד שפירשו הקב"ה בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחלה כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה והיינו לא הלכו בה כלומר בכוונתה ולשמה אלו דברי הרב החסיד ז"ל והם נאים ראויים למי שאמרן עכ"ל הר"ן ז"ל:

Beit Yosef, Orach Chayim 47:1:1

One should be very careful with The blessings of Torah. As it is introduced in the last chapter of Masechet Nedarim (81A) - "Why are Torah scholars not meriting to have children who are Torah scholars?

תפארת ישראל, הקדמה א׳

ומפני זה נראה כי הברכה על למוד התורה לעסוק בדברי תורה, ואין מברכין ללמוד תורה.

ועם שיש לפרש שלכך אנו מברכין לעסוק בדברי תורה, מפני שהברכה הזאת היא ברכת המצות שחייב לברך על כל מצות עשה, ואין מצות עשה רק בדבר שיש בו מעשה שהרי נקרא מצות עשה שחייב לעשות,

ולכך יש לברך לעסוק דהיינו למוד תורה במעשה, וזה כאשר הוא מוציא הדבור זה נקרא עסק בתורה שהדבור נחשב מעשה,

אבל למוד נקרא הבנת הדבר מה שלמד ואין הברכה רק על מעשה המצוה, ואם למד בעיון לבד אין לו לברך לעסוק בדברי תורה שזה נאמר על המעשה.
אמנם נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, כי ללמוד תורה לא שייך רק על מי שלמד תורה ומכוין ההלכה לאמתתה שבזה שייך למוד תורה,

אבל מי שאינו מכוין ההלכה על אמיתתה אין זה למוד, לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, בין שהוא מכוין ההלכה או שאינו מכוין ההלכה, רק שיכוין ללמוד האמת אע"ג ששגג.

Tiferet Yisrael, Introduction to Tiferet Yisrael 1

...

דגל מחנה אפרים, בשלח י״ד

ועפ"ז תבין מה שאמר אא"ז זללה"ה על מאמר חז"ל מפני מה חרבה ירושלים על שלא ברכו בתורה תחלה

ואמר הוא ז"ל היינו שלא ברכו ברכת והערב נא שהוא ברכה ראשונה שמברכין על התורה בבוקר

והוא פלא

וע"י הנ"ל הוא מובן כי צריך להתפלל ע"ז כמו שאמר הוא ז"ל כי התורה הוא סוד אדם שלם ויש בה מים מתוקי' ומים המרי' וצריך להתפלל ולבקש זה מאת ה' שיטעים בתורתו המים מתוקים וערבים וזהו ברכת והערב נא והבן והוא ממש סוד הפדיון:

Degel Machaneh Ephraim, Beshalach 14

...

שו"ת בני בנים, חלק שלישי, פתח דברים ב׳

ונראה לפרש שהאדם נקרא בן חורין אם עוסק במה שהוא שלו, ולעומת עבד שמה שקנה עבד קנה רבו.
וזהו שאמר ריב"ל שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה עכ"ל מלשון עסק שהוא משא ומתן, כי המשא בתורה הוא מה שהאדם לוקח ולומד מאחרים ואילו המתן הוא מה שמחדש בעצמו וככל שמחדש יותר עוסק יותר בשלו ולכן הוא בן חורין.

ואין הכונה שצריך לחדש מה שלא נודע מקודם, אלא אפילו כבר חדשו רבים את חידושו, וכמו שאפשר שיהיה לו מטבע אף על פי שאותה צורה של מטבע נמצאת בידי אחרים, אך כל שכן אם זכה לחדש מה שלא חדשו קודמיו.

ועל זה מברכים כל יום אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה כי בכוחו של כל אדם מישראל לחדש בתורה תמיד,

מי בדברים קלים ואפילו בהבנת פשט לשון הכתוב או דברי אגדה כל שהתאמץ והבין מעצמו, ומי בחמורים, מי במקרא מי במדרש מי בגמרא וכל שכן מי בהלכה.

Responsa Benei Banim, Volume III, Introduction 2

...

איכה רבה, פתיחתא ב׳

רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי יִצְחָק אָמְרֵי, מָצִינוּ שֶׁוִּתֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְלֹא וִתֵּר עַל מָאֳסָה שֶׁל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי. רַבִּי הוּנָא וְרַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמְרֵי, כְּתִיב (ירמיה טז, יא): וְאֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ, הַלְוַאי אוֹתִי עָזָבוּ וְתוֹרָתִי שָׁמָרוּ, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ מִתְעַסְּקִין בָּהּ הַמָּאוֹר שֶׁבָּהּ הָיָה מַחֲזִירָן לְמוּטָב ...

Eikhah Rabbah, Petichta 2

Rabbi Abba bar Kahana began: “Who is the wise man who will understand this…” (Jeremiah 9:11). Rabbi Shimon ben Yoḥai taught: If you have seen towns uprooted from their place in the Land of Israel, know that they did not provide the salaries of the Bible teachers and the Mishna teachers, as it is stated: “For what reason did the land perish.… The Lord said: Because they have forsaken My Torah” (Jeremiah 9:11–12).
Rabbi [Yehuda HaNasi] would dispatch Rabbi Asi and Rabbi Ami to go out and establish [educational programs] in the cities of Israel. They would enter the city and say to [the residents]: ‘Bring us the guardians of the city.’ They would bring them the head of the city watch and the police. They would say to them: ‘Are these the guardians of the city? These are the destroyers of the city.’ [The residents] would say to them: ‘Who are the guardians of the city?’ They would say to [the residents]: ‘They are the Bible teachers and the Mishna teachers, who contemplate, review, and observe the Torah day and night, because it is stated: “You shall contemplate it day and night” (Joshua 1:8), and it says: “If the Lord does not build a house…[if the Lord does not guard a city, in vain does the watchman keep vigil]”’ (Psalms 127:1).
Rabbi Huna and Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Shmuel ben Rabbi Yitzḥak: We have found that the Holy One blessed be He overlooked idol worship, forbidden sexual relations, and bloodshed, but did not overlook disdain of the Torah, as it is stated: “For what reason did the land perish?” (Jeremiah 9:11). It is not written here that it was due to idol worship, forbidden sexual relations, and bloodshed; rather, “Because they have forsaken My Torah” (Jeremiah 9:12).
Rabbi Huna and Rabbi Yirmeya said in the name of Rabbi Ḥiyya bar Abba: It is written: “They have forsaken Me and did not observe My Torah” (Jeremiah 16:11). If only they had forsaken Me and observed My Torah. By engaging in it, the light that is in it would have returned them to the good [path].
Rav Huna said: Study Torah even if it is not for its own sake, as through doing so not for its own sake, one comes to do so for its own sake. Rabbi Yehoshua ben Levi said: Each and every day a Divine Voice emerges from Mount Ḥorev and says: Woe unto the people due to the affront to Torah.
Shmuel taught it in the name of Rabbi Shmuel bar Ami: When does the kingdom issue a decree and the decree is effective? When Israel casts the words of Torah to the ground; that is what is written: “A host was given for the continual offering for transgression; [it cast truth to the ground, and it acted and succeeded]” (Daniel 8:12). “Host” is nothing other than kingdoms, as it is stated: “The Lord will reckon with the host of heaven in heaven [and with the kings of the earth on the earth]” (Isaiah 24:21). “The continual offering” – this is Israel, as it is written: “You shall contemplate it day and night” (Joshua 1:8). “For transgression” – this is the transgression of Torah. Whenever Israel casts the words of Torah to the ground, the kingdom issues a decree and it is effective, as it is stated: “It cast truth to the ground…,” and “truth” is nothing other than Torah, as it is stated: “Acquire truth and do not sell” (Proverbs 23:23). If you cast the words of Torah to the ground, the kingdom succeeds immediately; that is what is written: “And it acted and succeeded.” Rabbi Yehuda ben Pazi said: “Israel has forsaken good…” (Hosea 8:3), and good is nothing other than Torah, as it is stated: “For I have given you a good lesson, [My Torah, do not forsake it]” (Proverbs 4:2).
Rabbi Abba bar Kahana said: No philosophers arose for the nations of the world like Bilam ben Beor and Avnimus the weaver. They said to them: ‘Are we able to successfully challenge this nation?’ They said to them: ‘Go and visit their synagogues; if the children are reciting aloud, you will be unable to overcome them, but if not, you will be able to overcome them, for this is what their patriarch promised them when he said to them: “The voice is the voice of Jacob, but the hands are the hands of Esau” (Genesis 27:22): As long as the voice of Jacob is in the synagogues and the study halls, the hands are not the hands of Esau. But, when his voice is not reciting in the synagogues and the study halls, the hands are the hands of Esau.’ So, it says: “Therefore, just as straw consumes a tongue of fire, [and a flame destroys stubble, their root will become rot and their blossom will rise like dust; for they have forsaken the Torah of the Lord of hosts, and they have scorned the word of the Holy One of Israel]” (Isaiah 5:24). Does straw consume fire? Is it not the way of fire to consume straw, and yet it states: “Therefore, just as straw consumes a tongue of fire.” Rather, “straw” – this is the house of Esau, as it is stated: “The house of Jacob will be fire, the house of Joseph a flame, and the house of Esau for straw” (Obadiah 1:18). “A tongue of fire” – this is the house of Jacob; “and a flame destroys stubble” – this is the house of Joseph; “their root will become rot” – these are the patriarchs, who are the roots of Israel; “and their blossom will rise like dust” – these are the tribes, who are the blossoms of Israel. Why? “For they have forsaken the Torah of the Lord of hosts…” Rabbi Yudan said: “For they have forsaken the Torah of the Lord of hosts” – this is the written Torah; “and they have scorned the word of the Holy One of Israel” – this is the Oral Torah. When they cast the words of Torah to the ground, Jeremiah began lamenting over them, eikha.
“So said the Lord of hosts: Attend, and call for the lamenting women” (Jeremiah 9:16). Rabbi Yoḥanan, Rabbi Shimon ben Lakish, and the Rabbis: Rabbi Yoḥanan said: [This is analogous] to a king who had two sons. He grew angry at the first, took the rod, struck him, and exiled him. He said: Woe unto him, from what tranquility was he exiled. He grew angry at the second, took the rod, struck him, and exiled him. He said: It is I whose culture is faulty. So too, the ten tribes were exiled, and the Holy One blessed be He began saying this verse in their regard: “Woe unto them, as they have strayed from Me” (Hosea 7:13). When Judah and Benjamin were exiled, the Holy One blessed be He said, as it were: “Woe is Me, for My hurt” (Jeremiah 10:19).
Rabbi Shimon ben Lakish said: [This is analogous] to a king who had two sons. He grew angry at the first, took the rod, struck him, and he convulsed and died. He began lamenting him. He grew angry at the second, took the rod, struck him, and he convulsed and died. He said: I no longer have the strength to lament them; rather, call the lamenting women, and they will lament them. So too, the ten tribes were exiled, and the Holy One blessed be He began lamenting them: “Hear this matter that I recite as a lamentation for you, house of Israel” (Amos 5:1). When Judah and Benjamin were exiled, the Holy One blessed be He said, as it were: I no longer have the strength to lament them. That is what is written: “Call for the lamenting women…and let them hasten and take up wailing over us, [and our eyes will shed tears, and our eyelids will flow with water]” (Jeremiah 9:16–17). It is not written here, “over them,” but rather, “over us,” Me and them. It is not written here, “and their eyes will shed tears,” but rather, “our eyes,” Mine and theirs. It is not written here, “and their eyelids will flow with water,” but rather, “our eyelids,” Mine and theirs.
The Rabbis say: [This is analogous] to a king who had twelve sons. Two died, and he began taking solace with the [remaining] ten. Two more died, and he began taking solace with eight. Two died, and he began taking solace with six. Two died, and he began taking solace with four. Two died, and he began taking solace with two. When they all died, he began lamenting them: “How does…sit solitary?” (Lamentations 1:1).

דרך ה', חלק רביעי, בתלמוד תורה ו׳

והוא מה שכתבו ז״ל (מדרש איכה רבה פתיחתא ב ב) הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבה מחזירן למוטב. ואמנם פשוט הוא שאין הדברים אמורים במי שיתעסק בה דרך שחוק והיתול או לגלות בה פנים שלא כהלכה אלא שיתעסק בה לפחות כמי שמתעסק בשאר החכמות:

Derekh Hashem, Part Four, On Torah Study 6

And the second condition is refinement of [one's] actions. For it is fitting for one who wants to bring down influence to be worthy and readied for the bringing down. Hence if he sullies himself with guiltiness and sins, distances himself from his Creator and is unfaithful to Him [by going] after other powers and evil - it will certainly be said about him (Psalms 50:16), "And to the wicked, God said, 'Who are you to recite My laws, etc.'" And likewise did they, may their memory be blessed, say, "Anyone who teaches Torah to an unworthy student is like one who throws a stone to Markulis (an idol)." And it is certain that the Torah of such a man will not bring down the influence that we mentioned on any level at all. And nevertheless, the Sages, may their memory be blessed, revealed a great mystery to us: If the evildoers would not abandon Torah study, in the end they would return to the good. For even if they do not have it in their power to bring down anything from in front of Him, may He be blessed - as we have written - [nevertheless,] the words of the Torah are already sanctified on their own. So they stand on their own, such that from continual occupation with them - one time after another - there will eventually be some arousal and the semblance of the tiniest emanation to the one who is occupied with them. And this is what they, may their memory be blessed, said (Eichah Rabbah, Petichta 2), "If only they had left Me and kept My Torah; for the light in it brings them back to the good." However it is obvious that these words do not apply to one who is occupied with it in a manner of frivolity and joking or to reveal understandings against the law (halakha). Rather he must at least be occupied with it like one who is occupied with other wisdoms.

ספרא, בחוקתי, פרשה א א׳

[א] "אם בחקתי תלכו"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה. וכן הוא אומר (תהלים פא, יד): "לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי". ואומר: (ישעיהו מח, יח): " לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְו‍ֹתָי וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְצֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כִּמְעֹתָיו לֹא יִכָּרֵת וְלֹא יִשָּׁמֵד שְׁמוֹ מִלְּפָנָי". וכן הוא אומר: (דברים ה, כה): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אתי ולשמר את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם"-- מלמד שהמקום מתאוה שיהיו עמלים בתורה.

Sifra, Bechukotai, Section 1 1

1) (Vayikra 26:3) ("If in My statutes you walk, and My mitzvoth you keep to do them,") "If in My statutes you walk … (Vayikra 26:4) then I shall give your rains in their proper times, etc.": We are hereby taught that the Holy One Blessed be He yearns that Israel toil in Torah. And thus is it written (Tehillim 81:14-15) "Would that My people heeded Me, that Israel walked in My ways! In an instant I would humble their foes and against their oppressors turn My hand!" (Isaiah 18:19) "Would that you heeded My mitzvoth — then your peace would be like a river and your righteousness like the waves of the sea. And your seed would be like the sand and the issue of your loins like its innards. Its name would not be cut off and blotted out before Me!" And (Devarim 5:26) "Who would grant that this their heart would be in them to fear Me and to keep all My mitzvoth all the days, so that it be good for them and for their children forever" — whence we learn that the Holy One Blessed be He yearns that they toil in Torah.

ילקוט יוסף - אורח חיים, סימן מ"ז, ס"ק י"ז
... ומכאן תשובה לקצת צעירי הצאן שיש להם "סגולה" לגמור את כל הש"ס בתוך תקופה קצרה בלי הבנה כלל, והוא איבוד זמן, ואינו נחשב להם לימוד, ואין לך ביטול תורה גדול מזה.
וכ"כ הגאון רבי גבריאל איספראנסה בליקוטים שבסוף ספר עץ חיים (דף קלט).
וטוב מעט בכוונה מהרבות בלי כוונה.
וכ"ה בנפש החיים למהר"ח מוואלוז'ין,
ועכ"פ לבטל תלמידי חכמים מלימודם בכדי שיגמרו הש"ס גירסא בלא הבנה, הוא איסור גמור.
וכיו"ב כתב בפלא יועץ (מע' ידיעה) וז"ל:
וכבר כתבו הפוסקים שמי שיכול לפלפל בחכמה, ולקנות ידיעה חדשה, ומוציא הזמן בלימוד תהלים וזוהר, לגבי דידיה חשיב ביטול תורה.
ואמנם מרן החיד"א במורה באצבע (סי' ב' אות מג) כתב שמספיק שמבין פירוש התיבות אע"פ שאינו מבין הענין ...

מנחתת אשר - פרשת נשא [בחו"ל פרשת במדבר] תשפ"ב שנה כ"ד – קובץ ל' [תת"י]
יש לעיין בברכת התורה מה גדרה, האם היא כברכת המצוה ומברך על מצות תלמוד תורה, או שמא היא ברכת הודאה ושבח, דכל הלומד תורה וקורא בה נצטוה לתת שבח והודיה להקב"ה שבחר בנו מכל עם ונתן לנו את תורתו ... ובעיקר הדבר אם ברכת התורה ברכת המצוה היא או ברכת הודאה, הנה באמת פשוט דהברכה הראשונה ברכת המצוה היא, דהלא כל הנוסח 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו' דומה לכל שאר ברכת המצוות, והברכה האחרונה 'אשר בחר בנו' היא ככל ברכת ההודאה ... ומלבד שתי ברכות אלו מברכינן גם ברכה אמצעית "והערב נא", והיא ברכה שנזכה לטעום מצוף דבשה של תורה ולהתענג מנועם זיוה, ובפשטות היא מעין ברכת הנהנין על עריבות התורה ומתיקותה, וכ"כ הלבוש (שם סעיף ו') דברכה"ת יש בה ברכת הנהנין ...

ילקוט יוסף - אורח חיים, סימן מ"ז, ס"ק ב'
ויש לחקור בגדר החיוב בברכה"ת, אם הוא כברכת המצוות ... וממילא ברכה זו היא מדרבנן ככל ברכת המצוות. או דברכה"ת הוו ברכות השבח שנתן לנו את התורה, וממילא יתכ וברכות אלה חיובן מה"ת.
ונפ"מ בחיקרה זו לכמה ענינים:
...
ועוד נפ"מ בנוסח ברכה"ת, שאם ברכה"ת הם בגדר ברכת המצוות, אז הנוסח הוא אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה. אבל אם ברכה"ת הם בגדר ברכת השבח, א"כ כל עסק שיש עם התורה, ולאו דוקא ד"ת, זה השבח של עם ישראל שיש להם את התורה. והנוסח הוא לעסוק בתורה. והיינו עסק עם התורה ...
וע' בהר"ן פ"ק דפסחים שכתב לחלק בין מצוות שאפשר ע"י שליח, שאז מברכים בלשון על, לבין מצוות שא"א לקיימן ע"י שליח, שאז מברכים בלמ"ד.
ובס' ארחות חיים לתלמיד החת"ס כתב, שמברכים על ד"ת אף שת"ת הוא מצוה בגופו כיון שמתכוונים למצוה דת"ת דמקיימין באחר בתמיכת תורה, שאז המצוה מתקיימת באחר הלומד, והוא זוכה למצוה דת"ת בגדר שמח זבולון בצאתך. לכן מברך בנוסח על, לכלול מצות ת"ת שמקיים בשלוחו,
זה חידוש גדול שבתמיכת התורה מקיימים מ"ע דת"ת ממש.
ואמנם בברכת השבח כיון שמברכים על החפצא דתורה שזכינו, אף שא"א בשליחות מברך בנוסח על דקאי בשבח ד"ת.

ערוך השולחן, אורח חיים מ״ז:א׳-כ״ה

כתב הרמב"ן בספר המצות בסוף עשין, וזה לשונו: שנצטוינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה, על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו, והודיעינו המעשים הרצויים לפניו שבהם ננחל חיי העולם הבא … נתבאר שברכה זו היא מן התורה. ואין ראוי למנותה מצוה אחת עם הקריאה, כמו שמקרא ביכורים ... וכל הגדולים הסכימו לדבריו שברכה זו היא מן התורה (פרי חדש, ומגן אברהם, ושאגת אריה סימן כ"ד) ... וגם הרמב"ם סבירא ליה שהיא מן התורה ... אלא דסבירא ליה שזהו חלק מחלקי המצוה דלימוד תורה, ומצוה אחת היא. ומה שהביא הרמב"ן ראיה ממקרא ביכורים והבאתו שהם שני מצות ... אבל לימוד התורה שהיא מצוה – הוה הברכה חלק מהמצוה ... ויש מהגדולים שדייק מירושלמי דשם, דבלימוד דרבים הוי הברכה מן התורה, אבל בלימוד דיחיד הברכה היא דרבנן (משכנות יעקב סימן ס') ... ונראה לי בשנדקדק למה קבעו על התורה שני ברכות, וכי היכן מצינו שני ברכות על דבר אחד? ובשלמא "והערב נא" אפילו אם היא ברכה בפני עצמה כדעת הרמב"ם שיתבאר, שפיר נאה לאומרה מפני שזהו תפילה שתהיה מתיקות התורה בפינו, ושנעסוק לשמה. אבל ברכת "אשר בחר" מיותרת לגמרי. והן אמת שיתבאר דשלוש ברכות הן כנגד מקרא-משנה-גמרא, מכל מקום אין זה מספיק. ונראה ברור דזהו במקום ברכה אחרונה, שבשעת קריאת התורה וביחיד לא שייך ברכה אחרונה, דאין סוף ללימוד התורה וכמו שכתבתי. ולכן קבעוה מתחילה (וכעין זה כתב הלבוש, עיין שם) ... ונמצא דברכות ראשונות וודאי מן התורה לכל הדעות, רק האחרונה אפשר לומר לפי הירושלמי שהוא דרבנן ביחיד. ולפי זה הדבר ברור שאם נסתפק אם בירך ברכות התורה אם לאו, דחוזר ומברך כדין ספיקא דאורייתא. ויש מי שאומר שמברך כל הברכות (פרי חדש), ויש מי שאומר שלא יברך רק ברכה אחת דמן התורה וודאי באחת סגי. ולכן יברך "אשר בחר בנו", דהש"ס קרי לה מעולה שבברכות (שאגת אריה שם). מיהו לפי מה שבררנו משמע דלש"ס דילן כולן מן התורה. ומכל מקום יש להקל כדעה זו, דלמעוטי בברכות עדיף ... כתב רבינו הבית יוסף בסעיף ג: הכותב בדברי תורה, אף על פי שאינו קורא – צריך לברך. עד כאן לשונו. ובסעיף ד כתב: המהרהר בדברי תורה – אינו צריך לברך. עד כאן לשונו. וכתב רבינו הרמ"א: והוא הדין דיכול לפסוק דין בלא נתינת טעם לדבריו. עד כאן לשונו. וכבר הקשו עליו דדבריו סותרים זה את זה, דכיון דבהרהור אינו צריך לברך משום דקיימא לן "הרהור לאו כדיבור דמי", אם כן בכותב למה צריך לברך? הא אין כאן רק הרהור (ט"ז סעיף קטן ב' והגר"א סעיף קטן א'). ויש שהשיג על עיקר דין זה, וסבירא ליה דגם בהרהור יש מצוה כדכתיב: "והגית בו יומם ולילה". ו"הגיון" הוא בלב, כדכתיב: "והגיון לבי". ולכן צריך לברך בהרהור (הגר"א סעיף קטן ב'). ובאמת דהבית יוסף בעצמו בספרו הגדול ב"בדק הבית" הרגיש בזה ... ונראה לעניות דעתי דסבירא ליה לרבינו הבית יוסף דאין שני דינים אלו סותרים זה את זה. דנהי דוודאי יש מצוה בהרהור תורה, מכל מקום עיקר מצות תלמוד תורה הוי לימוד בפה. דהרבה פעמים מצינו בתנ"ך ד"הגיון" הוא על דיבור פה, כמו "ולשוני תהגה צדקיך", "פי צדיק יהגה חכמה", "לא יהגו בגרונם", "כי אמת יהגה חיכי". ובמקום שהכוונה על הלב, כתיב שם לשון "לב", כמו: "והגיון לבי", "והגות לבי תבונות". ובמשלי: "לב צדיק יהגה לענות", "כי שוד יהגה לבם". ואם כן בתורה דכתיב: "והגית בו יומם ולילה", וכן: "ובתורתו יהגה יומם ולילה" – היינו בפה, כיון שלא הזכיר "לב". וברכת התורה עצמה יוכיח, שאומרים "הערב נא… בפינו ובפיות עמך…". וכן "לעסוק בדברי תורה" – היינו דיבור בפה ... ולכן לא נתקנה ברכת התורה על הרהור תורה, רק על לימוד בפה. אך בכתיבה שאני, שהרי זהו עיקר קיום התורה. ולא מיבעיא תורה שבכתב, אלא אפילו תורה שבעל פה אחר שהתירו לכותבה – הוי כמלמד תורה לרבים, שהרי עיקר קיום התורה היא על ידי כתיבה, ואלמלי כתיבה כבר נשתכחה תורה מישראל. ולכן כיון שבעת הכתיבה מהרהר בלבו ומוציאה לחוץ על ידי כתיבה – הוי כדיבור, וחייב לברך. וכן נראה לעניות דעתי עיקר לדינא. (וכן משמע במכילתא ובמדרש ריש "יתרו", דכתיבה הוי כדיבור.) ופשוט הוא דדווקא בכותב דרך לימודו. אבל סופר המעתיק דברי תורה ואינו שם לבו להבין הדברים – אינו צריך לברך, דאין זה לימוד כלל. וכן הכותב דברים של רשות, אף על פי שבאמצע דבריו מביא פסוקים או איזה דרשת חכמינו ז"ל, מכל מקום אינו צריך לברך כיון שעיקר כתיבתו לדבר הרשות (מגן אברהם סעיף קטן א'). וכן כשמשיב על שאלה "אסור", "מותר", "כשר", "פסול", כיון שאינו מפרש הטעם – הוי כהרהור, ולא יברך אף על גב שמצוה גדולה היא. וכן המנהג. ברכה ראשונה היא: "אשר קדשנו במצותיו, וצונו על דברי תורה". כלומר: לדבר וללמוד בתורה. והאשכנזים גורסים "לעסוק בדברי תורה", ו"עסק" מקרי לעמול בה. ויש מי שכתב שיש הפרש בפירוש הברכה בין הנוסחאות, דכשמברכים "על דברי תורה" הכוונה גם על מעשי המצות. ו"לעסוק בדברי תורה" הכוונה רק על לימוד התורה (שם סעיף קטן ג'). ותמיהני: דהלא על מעשה המצות יש לכל מצוה ברכה בפני עצמה, על כל מצוה ומצוה. ועוד: דהראשונים לא כתבו שיש הפרש ביניהם בהכוונה, ובוודאי דגם "על דברי תורה" הכוונה רק על לימוד התורה, כמבואר ממה שאומרים אחר כך "והערב נא… בפינו", דזהו רק על לימוד התורה ... ונמצא דלהרמב"ם שלוש ברכות הן כנגד מקרא-משנה-גמרא. ולהתוספות והרא"ש שני ברכות הן כנגד תורה שבכתב וכנגד תורה שבעל פה ... ענין ברכות אלו שמקודם מברכים, כמו שמברכים על כל מצוה קודם עשייתה, ואחר כך מברכים שיתן לנו חכמה ובינה, ומתיקות, ולב טהור "לשמה". מפני שבזה אינו דומה תלמוד תורה לכל המצות, שבכל המצות עשייתה באיברים גשמיים, ומצוה זו מקורה בלב ובמוח. ואם לא יבין מה שלומד – אין לימודו כלום. ואם כוונתו שלא "לשמה" – אין לימודו כלום. ולכן צריך לברך דרך בקשה, שיעזרו ה' לידע תורתו וללמוד בה כראוי. ואחר כך אנו מברכים ברכת תודה, על שבחר בנו ונתן לנו תורתו הקדושה והטהורה. וגם כבר כתבנו שברכה זו היא במקום ברכה שלאחריה, כמו שכתבתי ... והצרפתים נהגו לומר פסוקים, וברכת כהנים, וגם משנת אלו דברים… מפני הירושלמי דבעי שילמוד על אתר… עד כאן לשונם, וכן כתבו הרא"ש והטור, עיין שם ... ואף על גב דבכל מצוה צריך להיות מעשה המצוה סמוך להברכה, ואם הפסיק בין הברכה להמצוה צריך לחזור ולברך, ברכת התורה שאני דכיון שחייב לעסוק בה תמיד – כשמפסיק לא הוי הפסק, מאחר שחייב ללמוד אז (בית יוסף). כלומר: דבתורה לא שייך היסח הדעת, שיהא חייב לחזור ולברך כשהפסיק בין ברכה ללימוד (מגן אברהם סעיף קטן ז' וט"ז סעיף קטן ו') ... הנשים מברכות ברכות התורה. ואף שאינן מצוות על תלמוד תורה, וגם מקריאת פטורות, מכל מקום כיון שחייבות בתפילה וקבעו עליהן לחובה גם קריאת שמע ופסוקי דזמרה ושירת הים, וגם יש מי שסובר שדינים שלהן חייבות ללמוד (סמ"ג). וכן נוהגות לברך על כל מצות עשה שהזמן גרמא. וכן בברכת המזון אומרות "ועל תורתיך שלמדתנו". ולכן מכל טעמים אלו רשאות לברך. (וצריך לומר דכן הוא כוונת השולחן ערוך סעיף י"ד והמגן אברהם סעיף קטן י"ד. וגר בזמן הקדמון מברך גם כן ברכת התורה. ודייק ותמצא קל.)

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 47:1-25

...