וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם (בראשית ב, כג), רַבִּי יְהוּדָה בַּר רַבִּי אָמַר, בַּתְּחִלָּה בְּרָאָהּ לוֹ וְרָאָה אוֹתָהּ מְלֵאָה רִירִין וְדַם, וְהִפְלִיגָהּ מִמֶּנּוּ, וְחָזַר וּבְרָאָהּ לוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: זֹאת הַפַּעַם, זֹאת הִיא שֶׁל אוֹתוֹ הַפַּעַם, זֹאת הִיא שֶׁעֲתִידָה לְהָקִישׁ עָלַי כְּזוּג, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (שמות כח, לד): פַעֲמוֹן זָהָב וְרִמּוֹן, זוֹ הִיא שֶׁהָיְתָה מְפַעַמְתַּנִי כָּל הַלַּיְלָה כֻּלָּה. בְּעוֹן קוֹמֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִפְּנֵי מָה אֵין כָּל הַחֲלוֹמוֹת מְיַגְּעִין אֶת הָאָדָם, וְזוֹ מְיַגַּעַת אֶת הָאָדָם, אָמַר לָהֶם שֶׁמִּתְּחִלַּת בְּרִיָּתָהּ אֵינָהּ אֶלָּא בַּחֲלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה מִקְרוֹבוֹתָיו, עָלָיו הוּא אוֹמֵר עֶצֶם מֵעֲצָמַי. לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳּחָה זֹּאת, מִכָּאן שֶׁנִּתְּנָה הַתּוֹרָה בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. רַבִּי פִּינְחָס וְרַבִּי חִלְקִיָּה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן אָמְרֵי כְּשֵׁם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כָּךְ נִבְרָא הָעוֹלָם בְּלָשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שָׁמַעְתָּ מִיָּמֶיךָ אוֹמֵר גִּינִי גִּינְיָא אַנְתְּרוֹפִי אַנְתְּרוֹפָא, גַּבְרָא גַּבְרְתָא, אֶלָא אִישׁ וְאִשָּׁה, לָמָּה, שֶׁהַלָּשׁוֹן הַזֶּה נוֹפֵל עַל הַלָּשׁוֹן הַזֶּה.
"And Adam said: this is now..." Rabbi Yehuda bar Rebbi said: In the beginning He created her, and [Adam] saw that she was full of secretions and blood and separated her from him, and He returned and created her a second time. As it says: "this is now" this is the woman this time. This is now for me the one who will be my partner in the future. As it says: "A golden bell (pa'amon) and a pomegranate" (Exodus 28:34). "This is now" - this is she that perturbed me all night. It was asked before Rabbi Shimon ben Lakish: why was Adam not tired from all his dreams, but was tired from this one [Eve]? He said to them: because at the beginning of her creation she was just a dream, as it says: "bone of my bones, flesh of my flesh." Rabbi Tanhuma said: if a man marries a relative, of him it is written: "bone of my bones." "This one shall be called 'woman' because she was taken from man." From here we learn that Torah was given in Hebrew. Rabbi Pinchas and Rabbi Hilkiya in the name of Rabbi Simon said: just as the Torah was given in Hebrew, so too the world was created in Hebrew. You have heard it said: 'man' and 'woman' [in other languages as distinct words, unrelated to each other], so why ish and isha [the words for 'man' and 'woman' in Hebrew, which are related to each other]? Because this word falls from this word [and, hence, the grammatical inconsistency is explained if the Torah was given in Hebrew].
The Gemara is astonished by this story: How did Rabbi Yehuda HaNasi do this? How did he teach his student halakha in the bathhouse? Didn’t Rabba bar bar Ḥana say that Rabbi Yoḥanan said: In all places, it is permitted to contemplate Torah matters except for the bathhouse and the bathroom? And if you say that he spoke to him in a secular language, didn’t Abaye say: Secular matters are permitted to be spoken in the sacred language, Hebrew, even in the bathhouse, and sacred matters may not be spoken in the bathhouse even in a secular language? The Gemara answers: It was permitted for Rabbi Yehuda HaNasi to conduct himself in that manner because he was preventing an individual from violating a prohibition, which is different.
Rebbi Jonathan from Bet Guvrrin said, four languages are appropriate that the world should use them, and they are these: The Foreign Language for song, Latin for war, Syriac for elegies, Hebrew for speech. Some are saying, also Assyrian for writing.
Rebbi Samuel bar Naḥman in the name of Rebbi Joḥanan: The Syriac language should not be unimportant in your eyes, for it is mentioned in the Torah, the Prophets, and the Hagiographs. In the Torah, it is written: “Laban called it the heap of testimony”. In Prophets, it is written: “So you shall say to them.” In Hagiographs, it is written: “The Chaldeans spoke to the king in Aramaic.” Rebbi Jonathan from Bet Gubrin said, four languages are good for use: The foreign language for song, Latin for war, Syriac for elegies, Hebrew for speech. Some people say, also Assyrian for writing. Assyrian has a script but no language, Hebrew has a language but no script. They chose for them Assyrian script and Hebrew language. Why is its name called אֲשׁוּרִי? Because one is made happy in writing it. Rebbi Levi said, because they brought it with them from Assyria.
However, the specific names of the Almighty - i.e., those which may not be erased - may not be mentioned in a latrine or bathhouse that has been used. If a situation arises where it is necessary to restrain someone from wrongdoing, this should be done, even in Hebrew and even concerning matters of sanctity.
(Devarim 11:19) "And you shall teach them to your sons to speak in them": and not to your daughters — whence they ruled: When a child begins to speak, his father should speak to him in the holy tongue and teach him Torah; and if he does not do so, it is as if he had buried him, it being written "And you shall teach them (words of Torah) to your sons to speak in them … (21) so that your days will be multiplied and the days of your sons." And if not, your days will be shortened. For thus are words of Torah expounded: From the negative, you infer the positive; and from the positive, the negative.
Satmar
מִיכָּן הָיָה רִבִּי פִינְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר. זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת. נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טַהֳרָה. טַהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי קְדוּשָּׁה. קְדוּשָּׁה לִידֵי עֲנָוָה. עֲנָוָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְ. יִרְאַת חֵטְ לִידֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ לִידֵי חֲסִידוּת. חֲסִידוּת לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים. תְּחִיַּת הַמֵּתִים לִידֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב. זְרִיזוּת לִידֵי נְקִיּוּת. וְכִלָּה וְכִיפֵּר. נְקִיּוּת לִידֵי טַהֳרָה. וְכִפֶּ֥ר עָלֶי֛הָ הַכֹּהֵן֭ וְטָהֵֽרָה. טַהֳרָה לִידֵי קְדוּשָּׁה. וְטִֽיהֲרוֹ וְקִידְּשׁוֹ. קְדוּשָּׁה לִידֵי עֲנָוָה. כִּי֩ כֹ֨ה אָמַ֜ר רָ֣ם וְנִישָּׂא שֹׁכֵ֥ן עַד֙ וְקָד֣וֹשׁ שְׁמ֔וֹ מָר֥וֹם וְקָד֖וֹשׁ אֶשְׁכּ֑וֹן וְאֶת־דַּכָּא֙ וּשְׁפַל־ר֔וּחַ. עֲנָוָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְ. דִּכְתִיב עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְי. אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר אֶלְעָזָר. מַה שֶׁעָשָׂת חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ עָשָׂת עֲנָוָה עֵקֶב לְסוּלְייָסָהּ. דִּכְתִיב רֵ֘אשִׁ֤ית חָכְמָ֨ה ׀ יִרְאַ֬ת יְי. וּכְתִיב עֵ֣קֶב עֲ֭נָוָה יִרְאַ֣ת יְי. יִרְאַת חֵטְ לִידֵי רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ. דִּכְתִיב אָ֗ז תָּ֭בִין יִרְאַ֣ת יְי וְדַ֖עַת אֱלֹקִים תִּמְצָֽא׃ רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ לִידֵי חֲסִידוּת. דִּכְתִיב אָ֤ז דִּבַּ֪רְתָּֽ־בְחָ֡זוֹן לַֽחֲסִידֶ֗יךָ. חֲסִידוּת לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים. דִּכְתִיב וְנָֽתַתִּ֨י רוּחִ֤י בָכֶם֙ וִֽחְיִיתֶ֔ם. תְּחִײַת הַמֵּתִים לִידֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב. דִּכְתִיב הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שׁוֹלֵחַ לָכֶ֔ם אֵת֭ אֵלִיָּ֣ה חַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְי הַגָּד֭וֹל וְהַנּוֹרָֽא וְהֵשִׁ֤יב לֵֽב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִי֭ם עַל־אֲבוֹתָ֑ם. תַּנֵּי בְשֵׁם רִבִּי מֵאִיר. כָּל־מִי שֶׁהוּא קָבוּעַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאוֹכֵל חוּלָיו בְּטַהֳרָה וּמְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ וְקוֹרֵא אֶת שְׁמַע בַּבּוֹקֶר וּבָעֶרֶב מוּבְטַח לוֹ שֶׁהוּא מֵחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
לשון סורסי למה או לשון הקדש או לשון יונית וא"ר יוסי בבל לשון ארמי למה או לשון הקדש או לשון פרסי אמרי לשון יוני לחוד חכמת יונית לחוד
why would one speak the Syriac [Sursi] language? One should speak either the sacred tongue, Hebrew, or the Greek language. And Rabbi Yosei said similarly: In Babylonia, why would one speak the Aramaic language? One should speak either the sacred tongue or the Persian language. At any rate, Rabbi Yehuda HaNasi’s statement indicates that there is nothing wrong with learning and speaking Greek. The Sages say in response: The Greek language is discrete, and Greek wisdom is discrete. In other words, these are two separate issues; only Greek wisdom is prohibited, not the Greek language.
והרמב"ם ז"ל כתב בספרו מו"נ שלכך נקרא לשוננו לשון הקודש מפני שלא הונח בלשון הקודש לשון מיוחד על דבר ערוה, כי ערות האשה נקרא אותו מקום, ונקרא ערות הזכר אבר וכן נקרא התשמיש ביאה, כך פי' הרמב"ם. וגם מזה תראה כמה גדול השמירה שלא להוציא דבר מגונה כאשר הלשון נקרא לשון קודש בשביל שאין בו דבר זה. אבל אין נראה שיהיה נקרא לשון קודש בשביל שלא נמצא בו לשון גנאי שאם כן לא היה הלשון קודש בעצמו, אבל יקרא לשון קודש מפני שהלשון הוא פרי ותולדות האדם מה שמוציא משפתיו, ולפיכך יש לכל אומה ואומה לשון בפני עצמו כמו שכל אילן ואילן יש לו פרי בפני עצמו ואין זה כזה. אמנם לשון הקודש הוא הדבור שיש לאדם מצד קדושתו, ולפיכך יש לאדם שתי לשונות, האחד קודש שהוא לאדם מצד הקדושה שיש באדם, והשני הוא לשון המוני, כי יש באדם צד חול ג"כ, והחלוק שיש בין הלשונות מפני שהלשון הזה בו נברא העולם כמו שאמרו במדרש (ב"ר פי"ח) שבלשון זה נברא העולם והוא לשון מלאכי שרת לכך נתן זה הלשון אל חלק הקודש באדם, ולכך התורה וספרי הקודש נכתבים בזה הלשון דוקא, ומפני זה נקרא הלשון לשון קודש. וכבר בארנו כי הלשון הוא הדבור שעל ידו יוצא האדם לפעל לגמרי כאשר הוא חי מדבר והעולם היה יוצא לפעל על ידי האדם שהוא נברא אחרונה, והאדם יוצא לפועל על ידי הדבור. וע"י לשון הקודש יוצא לפעל השלימות לגמרי ולכך נברא העולם בלשון הקודש. ואני אומר מה שעשה הרמב"ם סבה הוא מסובב, כי לדברי הרמב"ם הסבה שיקרא לשון הקודש בשביל שאין בו דבר גנאי ודבר זה הוא מסובב שלכך אין בו לשון ערוה וגנאי מפני שהוא לשון הקודש, ואין ראוי שיהיה בו לשון ערוה וגנאי בלשון שהוא קדוש, וגם מזה יש ללמוד כי מי שיש בו צד קדושה אין ראוי להוציא דבר גנאי, שמפני שהלשון הוא קדוש לא נמצא בלשון דבר גנאי:
ונראה דהנה יש להתבונן בענין רפואת לשונות הגוים מהו, ויש לומר כי השפה של האומה היא מהותה ומעידה על תוכן לבה כאמרם ז"ל לישנא קולמוסא דליבא, והיינו שרעת לבם תמיד רגל על לשונם, וע"כ בלשון ובשפת האומה נצפון בה כח רע מושך לרעת האומה, וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם זצללה"ה מגור על לשון צרפת שמושכת לניאוף ר"ל עכ"ד, והטעם משום שהם מלוכלכים בזה ביותר כידוע, ע"כ לשונם שנצפון בה מהותם מושך לזה ביותר, אך לשונה של תורה מהפכת את הרע שבלשון ההוא לטובה, והיינו מחמת שיש צורך לתורה ללשון ההיא להסביר בה את השומע, נעשה לשון ההוא מחובר לטהור ונדחה הרע מקרבה ונכנס בה רוח טהרה, וזהו רפואת הלשון, ובזה הסברתי לי מה שרש"י ז"ל פירש הסברת הכתובים כמה פעמים בלשון צרפית, שלא יתכן שרש"י ז"ל לא מצא מילין בלה"ק להסביר בה את הקורא, ולפי דרכינו בכוונה עשה לטובת הכלל המדברים בלשון ההוא שיהי' רפואה קצת להלשון ההוא, כי יתכן שקודם שעשה רש"י ז"ל כך, הי' הלשון מושך עוד יותר לרע:
One must be precise while writing them, making sure that one letter does not become attached to another one, because any letter which is not surrounded by parchment on all four sides is unacceptable.
Any letter that cannot be read by a child who is neither wise nor foolish is not acceptable. Therefore, one must be careful with regard to the form of the letters, so that a yud will not resemble a vav, nor a vav a yud; a kaf should not resemble a beit, nor a beit a kaf; a dalet should not resemble a resh, nor a resh a dalet.
[The same applies in] other similar instances. [The text must be written in a manner] that a reader will be able to read without difficulty.
ומשם הפיצם, and from there G’d had set in motion their dispersal and the division into 70 languages. The people remaining in Babylon spoke one language. Seeing that the mixing up of the languages had commenced there, this is the city that was named to commemorate this event. The one giving this name spoke Hebrew, i.e. the original holy tongue. Both the words בבל and בלל are Hebrew words. Actually, we would have expected the Torah to write ballel, instead of ballal, however the word is a condensation of the two words בא בל. We have similar condensed words called קן, חן, מן, all of which are condensed forms of such words as קנן, or חנן.