לא תחמוד. אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו (?!). ועתה אתן לך משל. דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה. כי ידע כי זה לא יתכן.
בעצם - קנאה היא חיפוש של ערך עצמי.
למען יאריכון ימיך. אלו החמשה דברות בשמירתן יאריכון ימיך... ...ולא נמרה בו במחשבה (אנכי ה', לא יהיה לך) בדבור (לא תשא את שם אלוקיך לשוא) ובמעשה (זכור את יום השבת לקדשו), ונכבדהו, הלא הוא אבינו קננו:
למען יאריכון ימי
על האדמה. בשמירתם תזכה לזה שאותו אורך ימים שאמרתי תקנהו בשבתך על האדמה שלא תגלה ממנה.... ...במעשה (לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב) בדבור (לא תענה בעך עד שקר) ובמחשבה (לא תחמוד), הן אזהרות שומרות מהעונש בעולם הזה ובעולם הבא:
ומי שהמדה הזאת מתגברת עליו הוא מגונה, כי הקנאה הזאת תביאהו לידי חימוד, כי כשאדם אינו נותן אל לבו ומקנא על מה שיש בידו אז הוא חומד, והתורה אמרה (שמות כ, יד) לא תחמוד. וכשהוא חומד אז הוא גוזל, דכתיב (מיכה ב, ב) וחמדו שדות וגזלו. ואדם אשר החמדה מתגברת בו הוא קרוב לעבור עשרת הדברות, כי מעשה היה באיש אחד והיה לו שכן רשע, והיה כותל מפסיק ביניהם, והיה הרשע חומד את אשתו וקצת מחפציו, יום אחד ערב שבת שמע שהיה האיש אומר לאשתו אני רוצה היום לצאת בסחורה, וכן עשה, מה עשה אותו רשע, הלך בליל שבת ושבר הכותל שהיה מפסיק ביניהם, ועבר על זכור את יום השבת לקדשו, והלך ואנס את האשה שהיה חומד ושכב עמה ועבר על לא תנאף, ואחר כך התחיל לגזול את הממון צעקה האשה ועמד עליה והרגה, ועבר על לא תרצח, וכשגנב וגזל מה שחמד הרי עבר על לא תגנוב ולא תחמוד. למחר בא אביו ואמו והוכיחו אותו, עמד והכם ועבר על כבד את אביך ואת אמך, ואחר כך הובא לפני בית דין והעיד עם חבירו הבליעל שאותם חפצים שלקח הם משכון שלו והיו ממושכנין לו מיד בעל האשה ועבר על לא תשא, סוף נתגלה הדבר ונתפרסם הדבר ונודע רעתו ומחמת בושה הלך לתרבות רעה וכפר באלהים חיים ועבר על אנכי, ולבסוף היה אדוק בע"א ועבר על לא יהיה לך ולא תשתחוה להם ולא תעבדם, וכל זה גרם חלק החמדה, נמצא שהחומד קרוב לעבור את כל התורה כלה.
כָּל הַחוֹמֵד עַבְדּוֹ אוֹ אֲמָתוֹ אוֹ בֵּיתוֹ וְכֵלָיו שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיִּקְנֵהוּ מִמֶּנּוּ וְהִכְבִּיר עָלָיו בְּרֵעִים וְהִפְצִיר בּוֹ עַד שֶׁלְּקָחוֹ מִמֶּנּוּ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ דָּמִים רַבִּים הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ יד) (דברים ה יח) "לֹא תַחְמֹד". וְאֵין לוֹקִין עַל לָאו זֶה מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה. וְאֵינוֹ עוֹבֵר בְּלָאו זֶה עַד שֶׁיִּקַּח הַחֵפֶץ שֶׁחָמַד. כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז כה) "לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ". חִמּוּד שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַעֲשֶׂה:
The violation of this commandment is not punished by lashes, because it does not involve a deed. One does not violate this commandment until one actually takes the article he covets, as reflected by Deuteronomy 7:25: "Do not covet the gold and silver on these statues and take it for yourself." Implied is that the Hebrew tachmod refers to coveting accompanied by a deed.
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר, אֵיזֶהוּ חָכָם, הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט) מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז) טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח) יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְטוֹב לָךְ, לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד, הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב) כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ:
Ben Zoma said:Who is wise? He who learns from every man, as it is said: “From all who taught me have I gained understanding” (Psalms 119:99). Who is mighty? He who subdues his [evil] inclination, as it is said: “He that is slow to anger is better than the mighty; and he that rules his spirit than he that takes a city” (Proverbs 16:32). Who is rich? He who rejoices in his lot, as it is said: “You shall enjoy the fruit of your labors, you shall be happy and you shall prosper” (Psalms 128:2) “You shall be happy” in this world, “and you shall prosper” in the world to come. Who is he that is honored? He who honors his fellow human beings as it is said: “For I honor those that honor Me, but those who spurn Me shall be dishonored” (I Samuel 2:30).
בשכבר יצאו מפרשי התורה ללקוט טעמים מפוזרים, ולא מצאו דרך אחד אשר יספיק לכל הספיקות הנזכרים, הלא קרוב לשמוע הצעה אחת קצרה לקוחה מדברי רז"ל (ילקוש ברכה לג תתקנא) שחזר הקב"ה על כל האומות אם ירצו לקבל התורה ועשו לא רצה לקבלה בעבור לא תרצח.
ובזה יתורצו כל השינויים הללו, בראשונות אמר זכור את יום השבת. לא רצה לומר שמור את יום השבת כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות לומר איך הוא מצוה אותנו על השמירה מכל מלאכה הלא כבר נאמר לבני נח יום ולילה לא ישבותו (בראשית ח כב) ורז"ל (סנהדרין נח:) למדו מכאן גוי ששבת חייב מיתה, על כן נאמר זכור את יום השבת. ... ...ואף על פי שהאומות לא יוכלו לקבל ציווי לא תעשה כל מלאכה מ"מ יכולים הם לקבל עליהם מצות הזכירה אשר גם המה חייבים בה להיות חידוש העולם לנגד עיניהם לזכרון.
ואמרו בירושלמי בברכות כל ימיו של אותו צדיק יעקב אביהם לא היה מצטער אלא על פנימי וחיצון שנא' ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ע"כ. ועל כן צריך אדם להזהר מאיסור החמדה שלא יחמוד דבר מכל קניני העולם השפל הזה לא אוצר נחמד ושמן אלא תורה ומעשים טובים בלבד שכתוב בהן (תהילים י״ט:י׳-י״א) הנחמדים מזהב ומפז רב, החמדה הזאת בלבד היא מותרת וכמו שאמרו (ב"ב פ"ב דף כב) קנאת סופרים תרבה חכמה. וכן החמדה בהקב"ה שיכסוף ויחמוד להיות מן הכת המשיגים אותו והחוקרים אחר ידיעתו, וכן שיחמוד לשבת בצלו ולהיות במחיצתו. וכן אמר שלמה ע"ה (שיר השירים ב׳:ג׳) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי:
הראשונה - הירח מקנא בשמש.
השניה - הנחש מקנא באדם.
השלישית - קין מקנא בהבל.
גודל ענין וערך יום סגולה זה, בו כותב אשר סובל הוא מהענין דקנאת סופרים, אשר מקנא חבריו המתמידים בלימוד יותר ממנו, אף שגם נפשו חשקה בלימוד התורה בהתמדה ושקידה.
ולפלא הדבר סגנון כתבו, שהרי אדרבה אמרו חז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כב, א) שלכן פשוט שעליו להרבות מדה האמורה על מנת להרבות בהתמדה ושקידה, ועי"ז תתרבה ג"כ הצלחתו בהלימודים, וכבר ידוע מעלת מדה האמורה מיוסד על הכתוב ותקנא רחל באחותה ופירושו בזהר הק' חלק ב' קכ"ו ע"ב, עיי"ש וכן בספר ארחות צדיקים שער י"ד, ומבואר בארוכה באור התורה להצמח צדק פרשת ויצא על הכתוב האמור, ומקרא מלא אמר החכם מכל אדם, אל יקנא לבך בחטאים כי אם ביראת ה' כל היום.
אין דוחין נפש מפני נפש
לדוגמא: אשה שמקשה ללדת, וחוששים שמא תמות, כל זמן שהוולד לא יצא לאוויר העולם, חותכים אותו כדי להצילה, לפי שכל זמן שלא יצא ממעי אמו אינו נפש; אך משיצא רוב ראשו של הוולד - אסור להורגו כדי להציל את אמו, מפני שאין דוחין נפש מפני נפש.
דוגמא נוספת: גויים שאמרו לישראל: "תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג את כולכם" - יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש.
דוגמא נוספת: גויים שאמרו לנשים: "תנו לנו אחת מכן ונטמאנה ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכן" - יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, לפי שאין דוחים נפש מפני נפש.
בוקר ויודע ה' - כשם שישנם גבולות בזמנים של בוקר וערב, וכאשר כל אחד מהם עושה תפקידו שנקבע לו נעשה משניהם יחד "יום אחד" – כך בנוגע לתפקיד של כל נברא, תכלית ושלמות הבריאה היא בכך שכל נברא עושה את התפקיד שנועד לו לפי ההגדה וההגבלה שלו.