The type of leadership structure outlined in this parasha is revolutionary.
1. Consider its source: Who was Yitro?
2. Why do you think this parasha, the one that contains the 10 HaDibrot, begins with the arrival of Yitro, Tzipoorah and the children? How is this connected sunstantively to what comes next in the parasha--Matan Torah?
3. Why do you think the suggestion for expanded leadership had to come from Yitro--a human (not Hashem) and an outsider (not a Jew)?
4. What was Moshe's motivation in assuming sole judicial leadership of Bnei Yisrael?
5. Is the idea of a sole leader--king, prophet, judge, general--an ideal for us?
6. Consider the criteria for judges: what is missing? What does the criteria say about our core values for leaders? Why are these characteristics so essential?
7. What are the attributes of Hashem's and Moshe's leadership that Bnei Yisrael have experienced thus far? How are these attributes foundational to leadership?
8. How does this section illuminvate what core interpesonal (בין אדפ לחברו) the Torah is teaching?
Rashi's commentary on 18:1 is extremely probelmatic; the supercommentaries spend much ink trying to resolve the problems.
1. What lessons is Rashi trying to convey in his peirush on this pasuk?
2. Why does Rashi choose this Sifrei (the names of Yitro) when it is actually quite problematic from a pshat perspective? What does the Sifrei convey about Yitro? About names in general?
3. What is the relevance of Yitro's relationship to Moshe (and Moshe's relationship to Yitro) and how that balance shifts over time?
4. How does Rashi use the pasuk to put the "real" focus on Moshe and Hashem?
רש"י--וישמע יתרו. מַה שְּׁמוּעָה שָׁמַע וּבָא? קְרִיעַת יַם סוּף וּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק
יתרו. שֶׁבַע שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: רְעוּאֵל, יֶתֶר, יִתְרוֹ, חוֹבָב, חֶבֶר, קֵינִי, פּוּטִיאֵל; יֶתֶר, עַל שֵׁם שֶׁיִּתֵּר פָּרָשָׁה אַחַת בַּתּוֹרָה "וְאַתָּה תֶחֱזֶה"; יִתְרוֹ, לִכְשֶׁנִּתְגַּיֵּר וְקִיֵּם הַמִּצְווֹת, הוֹסִיפוֹ לוֹ אוֹת אֶחָד עַל שְׁמוֹ; חוֹבָב, שֶׁחִבֵּב אֶת הַתּוֹרָה; חוֹבָב הוּא יִתְרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר "מִבְּנֵי חוֹבָב חֹתֵן מֹשֶׁה" (שופטים ד'), וְיֵשׁ אוֹמְרִים רְעוּאֵל אָבִיו שֶׁל יִתְרוֹ, וּמַהוּ אוֹמֵר "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן"? שֶׁהַתִּינוֹקוֹת קוֹרִין לַאֲבִי אֲבִיהֶן אַבָּא. בְּסִפְרֵי:
חתן משה. כָּאן הָיָה יִתְרוֹ מִתְכַּבֵּד בְּמֹשֶׁה – אֲנִי חוֹתֵן הַמֶּלֶךְ, וּלְשֶׁעָבַר הָיָה מֹשֶׁה תוֹלֶה הַגְּדֻלָּה בְּחָמִיו, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חוֹתְנוֹ" (שמות ד'):
למשה ולישראל. שָׁקוּל מֹשֶׁה כְּנֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל (מכילתא):
את כל אשר עשה. לָהֶם בִּירִידַת הַמָּן וּבַבְּאֵר וּבַעֲמָלֵק
Important context for this Ibn Ezra and the Rabeinu B'chayei: They both think that Yitro actually did not come until after Matan Torah. (אין מוקדם ומאוחר בתורה)
1. How does סמיכות הפרשיות work, according to Ibn Ezra's peirush?
2. How does the message override the chronology?
אולי כי יכוון שבח האיש באומרו כהן מדין לומר שהגם שהיו לו ב' בחינות הרמוזות בכהן מדין שהם היותו ראש למדין ואדוק לעבודה זרה אף על פי כן עשה ב' דברים נגדיים והפכיים לב' הפרטים. כנגד היותו גדול אמר חותן משה שנתחתן לאדם שלא נודעה לו גדולה עדיין, ודבר זה יקפידו עליו נוהגי שררה ואין צריך לומר א' המיוחד לאומתו שיקפיד לתת בתו לאדם בלא שם, וכנגד היותו אדוק לעבודה זרה כמשמעות המובן מתיבת כהן אמר הכתוב (י''א) מה שאמר בסוף הענין עתה ידעתי כי גדול יקוק מכל האלקים...דבר גדול הוא שכהן אומה אחת מהם ובהם יעיד על כי הכל יפצה פיהם:
עוד טעם אומרו כהן מדין לומר באמצעות כן השיג לדעת כל אשר עשה יקוק, כי לאנשים הגדולים יתגלה ויודע הכל בצדק בלא תוספת וגרעון...את כל אשר וגו' גם זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב, שהלא תראה איש שונא לרעהו יקוץ בהגדת שבחיו וטובו ויחדל מדעת מצבו הטוב, אשר לא כן אהוב לאהובו, ורשם יקוק בדתו כי זה האיש אהב את ישראל.
The mefarhsim address rhe concept of familial relationships, of how people are perceived and what motivates us. Between the lines we can perhaps see a grappling with prioritizing.
אברבנל...ובכתב אני חותנך יתרו בא אליך. וענין זה שהוא הודיעו שעם היותו חותנו והיה ראוי שמשה ילך אליו הנה הוא יתרו רצה לבוא בעבור משה לראותו באהבה מסותרת שהיה לו עמו. ולפי שלא יאמר משה אתה לא באת בעבורי אלא כדי ללוות את בתך הוצרך לומר עוד יתרו ואשתך ושני בניה עמה רצה לומר ואמנם אשתך ושני בניה היו באים אתה ולא הייתי אני צריך לבא עמה אלא שאני בא אליך לאהבתי אותך הטרחתי עצמי בזה. ולכך אמר ושני בניה עמה ולא אמר ושני בניך עמי...
רש"י--ויצא משה. כָּבוֹד גָּדוֹל נִתְכַּבֵּד יִתְרוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁיָּצָא מֹשֶׁה, יָצָא אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא, וּמִי הוּא שֶׁרָאָה אֶת אֵלּוּ יוֹצְאִין וְלֹא יֵצֵא? (תנחומא):
וישתחו וישק לו. אֵינִי יוֹדֵעַ מִי הִשְׁתַּחֲוָה לְמִי, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר אִישׁ לְרֵעֵהוּ, מִי הַקָּרוּי "אִישׁ" – מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה" (במדבר י"ב):
What do you think was behind Yitro's questions regarding Moshe's actions?
What do you think he was attributing to Moshe's actions?
Why were his observations accepted without argument?
If Moshe is ענו מכל אדם. why do you think he was working alone? (Where were the Elders from Egypt?)
רש"י--נעשה אדם. אַעַ"פִּ שֶׁלֹּא סִיְּעוּהוּ בִיצִירָתוֹ וְיֵשׁ מָקוֹם לַמִּינִים לִרְדּוֹת, לֹא נִמְנַע הַכָּתוּב מִלְּלַמֵּד דֶרֶך אֶרֶץ וּמִדַּת עֲנָוָה שֶׁיְּהֵא הַגָּדוֹל נִמְלָךְ וְנוֹטֵל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן;
רש"י--ישב משה וגו' ויעמד העם. יוֹשֵׁב כְּמֶלֶךְ וְכֻלָּן עוֹמְדִים, וְהֻקְשָׁה הַדָּבָר לְיִתְרוֹ שֶׁהָיָה מְזַלְזֵל בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהוֹכִיחוֹ עַל כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (פסוק יד) מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכֻלָּם נִצָּבִים:
מן הבקר עד ערב. אֶפְשָׁר לוֹמַר כֵּן? אֶלָּא כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כָּל הַיּוֹם וּכְאִלּוּ נַעֲשֶׂה שֻׁתָּף לְהַקָּבָּ"ה בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיְהִי עֶרֶב וְגוֹ' (שבת י'):
מלבי"ם--משה לא בחר שופטים כי עדן לא נתן לפניהם פרשת משפטים עד אחר מ"ת. והגם שדינים במרה אפקיד לא נתן להם רק קצת דינים וצווי לעשות משפט לעשוקים, ולא ידעו עדיין פלס ומאזני משפט ואם ימצה שופטים וידונו כפי העולה על רוחם לא יקבלו הבע"ד את פסק דינם, וכל היוצא חייב ישוב ויבא שנית אל משה, ויתרו חשב שגם משה דן מסברא כפי שכלו ואין לו משפטים קבועים מיקוק, לכן אמר מה הדבר אשר אתה עושה לעם, שזה יכול להעשות ע"י אחרים שע"י שאתה יושב לבדך כל העם נצב עליך,
18:15-18 has linguistic hints to Bereishit 2 and 3.
How? And more important, why?
And how does the formulation of the solution create a portal back into Paradise?
What it means to be a שופט. The mefarshim outline what the traits are and why they are necessary.
As you read through the criteria and the explanations of them, consider the following:
1. Are these criteria that you feel are the most critical in selecting judges? (There is one criteria that is markedly absent.)
2. Is "anshei chayil" a header that includes everything that comes after or is it ia separate category?
3. When it says that Moshe chose "anshei chayil" do you think he found "all of the above" or ONLY the one?
4. In comparing this narrative with the one in Devarim, what are differences in the judges that we, going forward, should appoint? What acconts for that?
5.There is a machloket tana'im whether to seek compromise in judgement (פשרה) or go the Truth. Given this list, what do you think the ideal is?
רש"י--ואתה תחזה. בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁעָלֶיךָ:
אנשי חיל. עֲשִׁירִים, שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַחֲנִיף וּלְהַכִּיר פָּנִים (שם):
אנשי אמת. אֵלּוּ בַּעֲלֵי הַבְטָחָה, שֶׁהֵם כְּדַאי לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם, שֶׁעַל יְדֵי כֵן יִהְיוּ דִבְרֵיהֶם נִשְׁמָעִין:
שנאי בצע. שֶׁשּׂוֹנְאִין אֶת מָמוֹנָם בַּדִּין, כְּהַהִיא דְּאָמְרִינָן: כָּל דַיָּנָא דְּמַפְּקִין מָמוֹנָא מִינֵּיהּ בְּדִינָא לָאו דַּיָּנָא הוּא (בבא בתרא נ"ח):
אבן עזרא--ואמר יראי אלקים שאין להם יראה מאדם רק מהשם לבדו.
רמב"ן--וטעם אנשי חיל אנשים ראויים להנהיג עם גדול,...הנה יקרא איש חיל במשפטים, החכם הזריז והישר. ובמלחמה. הגבור הזריז היודע מערכות המלחמה, ותק...
העמק דבר--אנשי חיל. אינם יראים מב״א להעמיד על הצדק:
יראי אלקים. אחר שהמה מהמון העם יש לדקדק אם המה יראי אלקים. משא״כ אם המה ת״ח תלמידיו של משה כמו שיבואר לפנינו מקרא כ״ה:
אנשי אמת. עוד יש לבדוק אם שכלם ישר ונוכח עם האמת. דיש אדם ירא אלקים ומבקש את האמת אבל אינו מוצא לכוין דעתו אל האמת. והיינו שהתפלל דוד ע״ה נחני ה׳ באמתך. ולא אמר באמת. אלא התפלל שיכוין דעתו לאמת שהוא אמתך. וזהו משמעות איש אמת. שדעתו אמת. ואין הפי׳ שהוא אינו משקר. דא״כ מיקרי דובר אמת:
שנאי בצע. מלבד ששכלו אמת. יהא טבעו לשנוא עולה. שהטבע מסייע הרבה לעשות מה שהדעת נותנת:
מלבי"ם--ומפרש שתחזה על ג' מעלות: א] שיהיו יראי אלקים שאם אין יראת יקוק בלבבם הגם שיהיו אנשי אמת ושונאי בצע יתרשלו במשפטים קטני הערך ויתעצלו מלטרוח בזה, וכן אם הם יראי אלקים ושונאי בצע ואינם אנשי אמת יטעום הבע"ד בעיניהם טענות שקר ויטו משפט, וכן אם יש להם כל המעלות ואינם שונאי בצע יעור השוחד את עיניהם, לכן צריך ג' מעלות אלה,רא גם כן האשה אשת חיל (משלי לא י) בהיותה זריזה ויודעת בהנהגת הבית:
כל העם. פירוש הגם שימצא בני אדם שיראה בעיניו כי הם ראויים לדבר, אף על פי כן לא יהיה מתרצה בהם עד שיבקש כל העם ויקח הגדול שבכולם בכל בחינה מבחינות הטובות המנויות בדבריו:
אנשי חיל וגו'. אמר ד' הדרגות כנגד ד' מינוים המוזכרות בדבריו, כנגד שרי אלפים אמר אנשי חיל, תיבת חיל תגיד עוצם השלמת האושר והמדות והגבורה וכללות השלימות, כי כן צריך להיות שר האלף, וכנגד שרי המאות אמר יראי אלקים כי לצד פרט זה לא יצטרך כל כך אלא כשיהיה ירא אלקים ראוי להתמנות שר למאה, ודקדק לומר יראי אלקים שצריכין להיות יראים יראת העונש, כי יש לך לדעת כי הירא בבחינת שם הוי''ה לצד שיהיה בדעתו כי יקוק רחום וחנון לפעמים יחטא ויסמוך על רחמיו כי יאריך אפו וכדומה אבל יראת העונש תרעיד המשכיל, וכמו שתמצא שכל גדולי עולם יראים מדקדוקי המשפט הגם כי יודעים שמעשיהם ישרים ונכונים... וכנגד שרי חמשים אמר אנשי אמת שיספיק לגדר זה הגם שלא השיגו לבחינה זו של יראת עוצם הדין אלא שיהיו אנשי אמת שישתדלו על העמדת האמת לבל תהיה נעדרת, וכנגד שרי עשרות אמר שונאי בצע די להם גדר זה ובזה יהיו ראוים להיות שרי עשרות, ודקדק לומר שונאי פירוש כי יהיה להם הדבר שנאוי לא שיצטרכו להרחיק תאותם כי לאלה יש חשד שינוצחו מהרשע המפתה וכל מדות הג' ישנם באנשי חיל, וכל מדות הב' ישנם ביראי אלקים, ומדת שונאי בצע ישנה באנשי אמת והם זו למעלה מזו, ולזה לא אמר ויראי וגו' ואנשי אמת ושונאי בצע אם כולם יתקבצו יחד באדם א' היה צריך לומר וא''ו בכל אחת או לפחות בחלוקה האחרונה אלא ודאי כמו שכתבתי שאין צורך לזה בכל הפרטים.
והנה פשיטא שאם ימצא ממין המשובח שבכולן לכל המנויים מה טוב ומה נעים, ולזה כשבקש משה בישראל מצא ממין המשובח אנשי חיל שיעור שיספיק לכולם כאומרו ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ולא הוצרך לפרט שאר הפרטים כי ישנם בבחינת אנשי חיל...
וראיתי לתת לב איך זכה יתרו שתכתב על ידו פרשה זו...ונראה כי טעם הדבר הוא להראות יקוק את בני ישראל הדור ההוא וכל דור ודור כי יש באומות גדולים בהבנה ובהשכלה, וצא ולמד מהשכלת יתרו בעצתו ואופן סדר בני אדם אשר בחר כי יש באומות מכירים דברים המאושרים, והכונה בזה כי לא באה הבחירה בישראל לצד שיש בהם השכלה והכרה יותר מכל האומות, וזה לך האות השכלת יתרו הא למדת כי לא מרוב חכמת ישראל והשכלתם בחר יקוק בהם אלא לחסד עליון ולאהבת האבות...