Torah and Shmear beshalach 2023
(ד) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃

(4) And ה' said to Moses, “I will rain down bread for you from the sky, and the people shall go out and gather each day that day’s portion—that I may thus test them, to see whether they will follow My instructions or not.

(יד) וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
(14) When the fall of dew lifted, there, over the surface of the wilderness, lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground.
(כח) וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃
(28) And ה' said to Moses, “How long will you all refuse to obey My commandments and My teachings?
(א) וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כׇּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ב) (וילינו) [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כׇּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃ (ג) וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־ה' בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאׇכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כׇּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ {ס} (ד) וַיֹּ֤אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃ (ה) וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ (ו) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כׇּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י ה' הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (ז) וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד ה' בְּשׇׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־ה' וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י (תלונו) [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃ (ח) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת ה' לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ ה' אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־ה'׃ (ט) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כׇּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י ה' כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃ (י) וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כׇּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד ה' נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ {פ}
(יא) וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (יב) שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י ה' אֱלֹקֵיכֶֽם׃ (יג) וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃ (יד) וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃ (טו) וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן ה' לָכֶ֖ם לְאׇכְלָֽה׃ (טז) זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה' לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אׇכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאׇהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃ (יז) וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃ (יח) וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אׇכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃ (יט) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃ (כ) וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃ (כא) וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אׇכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ (כב) וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כׇּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃ (כג) וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר ה' שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽה' מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כׇּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃ (כד) וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃ (כה) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַה' הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃ (כו) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃ (כז) וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ {ס} (כח) וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃ (כט) רְא֗וּ כִּֽי־ה' נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃ (ל) וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃ (לא) וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃ (לב) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה ה' מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ (לג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י ה' לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ (לד) כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃ (לה) וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ (לו) וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ {פ}

(1) Setting out from Elim, the whole Israelite community came to the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departure from the land of Egypt. (2) In the wilderness, the whole Israelite community grumbled against Moses and Aaron. (3) The Israelites said to them, “If only we had died by the hand of ה' in the land of Egypt, when we sat by the fleshpots, when we ate our fill of bread! For you have brought us out into this wilderness to starve this whole congregation to death.” (4) And ה' said to Moses, “I will rain down bread for you from the sky, and the people shall go out and gather each day that day’s portion—that I may thus test them, to see whether they will follow My instructions or not. (5) But on the sixth day, when they apportion what they have brought in, it shall prove to be double the amount they gather each day.” (6) So Moses and Aaron said to all the Israelites, “By evening you shall know it was ה' who brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning you shall behold the Presence of ה', because [God] has heard your grumblings against ה'. For who are we that you should grumble against us? (8) Since it is ה',” Moses continued, “who will give you flesh to eat in the evening and bread in the morning to the full—because ה' has heard the grumblings you utter—what is our part? Your grumbling is against ה', not against us!” (9) Then Moses said to Aaron, “Say to the whole Israelite community: Advance toward ה', who has heard your grumbling.” (10) And as Aaron spoke to the whole Israelite community, they turned toward the wilderness, and there, in a cloud, appeared the Presence of ה'. (11) ה' spoke to Moses: (12) “I have heard the grumbling of the Israelites. Speak to them and say: By evening you shall eat flesh, and in the morning you shall have your fill of bread; and you shall know that I ה' am your God.” (13) In the evening quail appeared and covered the camp; in the morning there was a fall of dew about the camp. (14) When the fall of dew lifted, there, over the surface of the wilderness, lay a fine and flaky substance, as fine as frost on the ground. (15) When the Israelites saw it, they said to one another, “What is it?” —for they did not know what it was. And Moses said to them, “That is the bread which ה' has given you to eat. (16) This is what ה' has commanded: Each household shall gather as much as it requires to eat—an omer to a person for as many of you as there are; each household shall fetch according to those in its tent.” (17) The Israelites did so, some gathering much, some little. (18) But when they measured it by the omer, anyone who had gathered much had no excess, and anyone who had gathered little had no deficiency: each household had gathered as much as it needed to eat. (19) And Moses said to them, “Let no one leave any of it over until morning.” (20) But they paid no attention to Moses; some of them left of it until morning, and it became infested with maggots and stank. And Moses was angry with them. (21) So they gathered it every morning, as much as each one needed to eat; for when the sun grew hot, it would melt. (22) On the sixth day they gathered double the amount of food, two omers for each; and when all the chieftains of the community came and told Moses, (23) he said to them, “This is what ה' meant: Tomorrow is a day of rest, a holy sabbath of ה'. Bake what you would bake and boil what you would boil; and all that is left put aside to be kept until morning.” (24) So they put it aside until morning, as Moses had ordered; and it did not turn foul, and there were no maggots in it. (25) Then Moses said, “Eat it today, for today is a sabbath of ה'; you will not find it today on the plain. (26) Six days you shall gather it; on the seventh day, the sabbath, there will be none.” (27) Yet some of the people went out on the seventh day to gather, but they found nothing. (28) And ה' said to Moses, “How long will you all refuse to obey My commandments and My teachings? (29) Mark that it is ה' who, having given you the sabbath, therefore gives you two days’ food on the sixth day. Let everyone remain in place: let no one leave the vicinity on the seventh day.” (30) So the people remained inactive on the seventh day. (31) The house of Israel named it manna; it was like coriander seed, white, and it tasted like wafers in honey. (32) Moses said, “This is what ה' has commanded: Let one omer of it be kept throughout the ages, in order that they may see the bread that I fed you in the wilderness when I brought you out from the land of Egypt.” (33) And Moses said to Aaron, “Take a jar, put one omer of manna in it, and place it before ה', to be kept throughout the ages.” (34) As ה' had commanded Moses, Aaron placed it before the Pact, to be kept. (35) And the Israelites ate manna forty years, until they came to a settled land; they ate the manna until they came to the border of the land of Canaan. (36) The omer is a tenth of an ephah.

למען אנסנו הילך בתורתי. אִם יִשְׁמְרוּ מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בּוֹ, שֶׁלֹּא יוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יֵצְאוּ בַּשַּׁבָּת לִלְקֹט:
למען אנסנו הילך בתורתי THAT I MAY TRY THEM WHETHER THEY WILL WALK IN MY LAW — whether they will observe the commands associated with it: viz., that they should not leave any overnight, and that they should not go out on the Sabbath to collect it.
ומלת לחם מאכל תמצא על הלחם כמשמעו. גם על הבשר. כמו לחם אשה. גם על הפרי כמו נשחיתה עץ בלחמו:
[BREAD.] The word lechem (bread) means food. It is found used for bread itself and also for meat, as in lechem isheh (food of the offering made by fire) (Lev. 3:11). It is also used for fruit, as in Let us destroy the tree with the fruit thereof (be-lachmo) (Jer. 11:19).
וטעם אנסנו. שיצטרך אלי בכל יום:
[THAT I MAY PROVE THEM.] For they will daily need Me.
לחם בעבור שיעשו ממנו לחם כמו שכתוב (במדבר יא ח) ועשו אותו עוגות, כי כל פת יקרא לחם, לא בהיותו מן החטה או מן השעורים בלבד. ואמר ממטיר לחם, כי להיותו לחם ימטירנו להם, וכן ארץ ממנה יצא לחם (איוב כח ה), וכן להוציא לחם מן הארץ (תהלים קד יד), שיוציא החטה שיעשו ממנה לחם ויש אומרים (הראב''ע וכן הרד''ק כאן ובספר השרשים שרש לחם) הנני ממטיר לכם לחם, מאכל, וכן לחם אשה (ויקרא ג טז), כי את לחם אלהיך הוא מקריב (שם כא ז), כי תשב ללחום את מושל (משלי כג א), כלם ענין מאכל והנכון כי ללחום (שם), לאכול לחם, ולחם אלהיך (ויקרא כא ז-ח), כנוי, שהוא סעודה לאלהיך כלחם לאדם, כי מצאנו לא על הלחם לבדו יחיה האדם (דברים ח ג):
BREAD. Because they made bread out of the manna — as it is written, and they made cakes of it — [Scripture calls it lechem (bread)], for every form of bread is called lechem, not just those of wheat and barley. It says cause to rain bread [although it did not come down in the form of bread, for the meaning thereof is] that He is causing it to come down for them to make it into bread. Similarly: As for the earth, out of it cometh bread, [meaning: “out of it cometh the wheat from which bread is made”]. So also: To bring forth bread out of the earth, which means that He brings forth the wheat from which people make bread. And some scholars interpret: Behold, I will cause to rain bread, meaning food. Similarly: ‘lechem’ of the offering; For he offereth the ‘lechem’ of thy G-d; When thou sittest ‘lilchom’ with a ruler — all are expressions of food. The correct interpretation is that lilchom means “to eat bread,” and ‘lechem’ of thy G-d is a euphemism, meaning that it is “the food” for G-d even as bread is for man, for we find it said, Man doth not live by bread only.
למען אנסנו הילך בתורתי. כשיהיה מתפרנס שלא בצער, כאמרם ז"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן:
למען אנסנו הילך בתורתי, if when receiving their food without effort they will take care to keep My commandments, seeing they will then not have any excuses not to. This idea has been formulated in the classic statement by our sages in the Mechilta, section ויסע chapter 2 “the Torah, as an instrument of profound study, has been given only to the generation who ate the manna.” [no other generation had so little to distract it from devoting time to Torah study. Ed.]
דק מחספס דק ככפור. ראוי לדעת שיש להפליא בלקיטת המן. שירד לאדם גדול עומר ולקטן בן שלש עומר. איך אפשר שיהא אכילתם שוה. ואם נאמר שגם זה ע״פ נס שהקטן אכל כמו הגדול. א״כ היאך מוכיח הברייתא בעירובין דפ״ג דשיעור סעודה הוא עומר. והלא כאן היה לא כדרך אכילת שארי דברים. ותו ק׳ הלשון להלן איש לפי אכלו. דמשמע לפי כחו ירד לו איך הוא נצרך אם מעט אם הרבה. והרי לכולם ירד עומר בשוה. אלא הישוב עכ״ז. הוא שהמן שהיה כזרע גד. היינו זרע פשתן שהקרום מלמעלה ובתוכו מלא גרעינין וכך היה יורד המן. אבל יש מהם שהיו מלאים הרבה ויש מהם מעט ויש מהם ריקנין ולא נאכל אלא הקרום העליון הדק מאד וזהו דקאמר דק מחספס שהיה בקרום הדק כמו תיבה ולשון חפיסא כפרש״י. ויש מהם דק ככפור אשר תוכו ריקם. ואפשר לעשות מהרבה כפור מלא קומץ אחד. והיה בדרך השגחה יורד לכל א׳ לפי אכלו ולקטן היו ריקנים לגמרי אבל לפי המדה בלקיטה היה לכל א׳ עומר. ושפיר מוכיח הגמ׳ מדהי׳ המדה עומר. ולכל היותר לא היה אלא זה המדה ש״מ דזה השיעור נדרש לאדם בינוני:
Thin uncovered matter, thin like frost: It is fitting to know that one should wonder about the picking up of the manna - as there descended an omer quantity for an adult and [also] an omer for a child of three - how is it possible that their eating would be the same? And if we say that this too is miraculous, that the child should eat like the adult - if so, how does the bareita in Eruvin 83b prove that the measurement of a meal is an omer - and is it not that here it was not like the way of eating other things? And also there is an objection [from] the expression later, "a man according to his eating" - which implies that according to his ability did it descend, [according to] how [much] he needed, if it were little or much; and [yet] behold, the same [amount] descended for everyone. But rather the answer for all of this is that the manna 'was like a gad seed' - which is a flax seed - the crust of which is above, and within it, it is full of granules. And like this did the manna descend, but some of them were empty and only the very thin upper crust was eaten. And this is what was said, "thin uncovered matter (mechuspas)" - that the thin crust was like a box and like the expression, "chafisa (small container)," like the explanation of Rashi. And some of them are "thin like frost," which is empty inside and it is possible to make with much frost one handful. And it was through providence that there descended for each one according to his eating; and [so] for the child they were completely empty. Yet according to the size of the picking, there was an omer for everyone. And [so] it [comes out] fine that the gemara proves [the amount of a meal] from that the measurement was an omer, and [even] for the most, there was only this measurement; we understand from this that this was the measurement required for an average man [for a meal].
עד אנה מאנתם. מְשַׁל הֶדְיוֹט הוּא "בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְרַבָּא" – עַל יְדֵי הָרְשָׁעִים מִתְגַּנִּין הַכְּשֵׁרִין:
עד אנה מאנתם HOW LONG WILL YE REFUSE — A common proverb says: with the thorn the cabbage which is near it, is also stricken — through the wicked the good are brought into disgrace (cf. Rashi on v. 22) (Bava Kamma 92a).
וטעם ותורתי. שהשם הורה להם טעם השבת על כן לקטו לחם משנה. וטעם לשון רבים מצותי ותורותי. כי כל המצות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם ויש להם סודות בדברי הנשמ'. ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצוה היא שתים:
[MY LAWS.] For God taught them the reason for the Sabbath. They therefore gathered twice as much bread on the sixth day. There is a reason why Scripture employs the plural, namely, My commandments and My laws. All the commandments and laws are, beyond any doubt, to be taken literally. However, they have secret meanings pertaining to the soul that only the enlightened can understand. Thus every commandment has two meanings.