השבת היא אחד העניינים המרכזיים בחיים היהודיים ובהגות היהודית. היא זוכה ליחס בכל ענפי התורה: תנ"ך, מחשבה, הלכה וספרות הסוד.

בפרשת יתרו, מוזכרת השבת באחד המופעים החשובים ביותר שלה: עשרת הדיברות. בזוהר על פרשה זו, הזוהר מבקש להתייחס למאפיין מסוים של השבת ולברר אותו.

ציור מאת בארי אייזן


"זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח)
רבי יצחק אמר, כתיב "ויברך אלהים את יום השביעי"
(בראשית ב, ג), וכתיב במן "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות טז, כו). כיון דלא משתכח ביה מזוני, מה ברכתא אשתכח ביה.

תרגום חופשי:
"זכור את יום השבת לקדשו"
(שמות כ, ח)
רבי יצחק אמר: כתוב "ויברך אלהים את יום השביעי"
(בראשית ב, ג), וכתוב לגבי המן: "ששת ימים תלקטהו, וביום השביעי שבת לא יהיה בו" (שמות טז, כו). כיוון שלא מצויים בה מזונות, מה ברכה מצויה בה?

(א) זכור את יום השבת לקדשו: ר' יצחק אמר, כתוב, ויברך אלקים את יום השביעי, וכתוב במן ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו. שואל, כיון שאינו נמצא בו מזון, מהו הברכה שנמצא בו.

הזוהר מצטט את הפסוק מתוך עשרת הדיברות המתייחס לשבת: "זכור את יום השבת לקדשו". ומיד לאחר מכן, מובאים לנו דבריו של רבי יצחק, שקופץ לשני פסוקים אחר בתורה, המדברים גם הם על השבת.

הפסוק הראשון שרבי יצחק מצטט לקוח מספר בראשית, מסופו של תיאור בריאת העולם. בתיאור זה מסופר, כי לאחר שהקב"ה סיים את מלאכת הבריאה, הוא בירך את היום השביעי.
הפסוק השני שרבי יצחק מזכיר לנו לקוח מספר שמות, והוא מתייחס לַמן שאכלו ישראל במדבר. המן היה המזון היום-יומי של בני ישראל במדבר, והם היו תלויים בו. בלעדיו, היו גוועים ברעב. בפסוק שמזכיר רבי יצחק, מתואר כי המן יגיע רק בששת ימי השבוע, אך ביום השביעי, בשבת, לא יהיה מן.

ר' יצחק מביא את שני הפסוקים משום שהוא מרגיש שיש ביניהם סתירה עמוקה. לפי הפסוק מבראשית, יום השבת הוא יום שיש בו ברכה. אם כך, מדוע דווקא ביום זה אין מן? איפה השפע והברכה?

אלא, הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא, ביומא שביעאה תליין.
ותאנא, אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא, מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא, כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.

תרגום חופשי:
אלא, כך שנוי: כל הברכות של מעלה ושל מטה, תלויות ביום השביעי.
ושנוי גם: למה לא נמצא מן ביום השביעי? משום שאותו יום, כל ששת הימים העליונים מתברכים ממנו. וכל יום ויום [מששת הימים העליונים], נותן מזונו למטה, כל אחד ביומו, מאותה ברכה שמתברכים ביום השביעי.

אלא הכי תאנא וכו': ומשיב, אלא כך למדנו. כל הברכות שלמעלה ומטה תלויות ביום השביעי. ולמדנו, למה לא היה נמצא מן ביום השביעי, משום שמיום ההוא מתברכים כל ששה ימים העליונים, שהם חג"ת נה"י, וכל אחד ואחד נותן מזון למטה כל אחד ביומו, מברכה ההיא שמתברכים ביום השביעי.

תשובת הזוהר לקושיה של ר' יצחק מציעה מבט מיוחד לגבי תפיסת השבת. לפיו, כל מובן של ברכה השייך למשך השבוע, מתקבל מן היום השביעי. כלומר, לימות החול אין ברכה משלהם, והם יונקים את ברכתם מברכת השבת.

תפיסה זו מסביר גם מדוע לא יורד מן בשבת: הברכה של השבת אוזלת לטובת ימות החול. כל המן שיורד בימות השבוע - מגיע בעצם הודות לברכה המצויה בשבת. אך לשבת עצמה - לא נשאר.

ובגיני כך, מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה, כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא, אזדמן ברכה, לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא.

תרגום חופשי:
ומשום שכך (משום שהברכה של ימות השבוע מתקבלת מברכת השבת), מי שהוא במדרגת אמונה, צריך לערוך שולחן ולהכין סעודה בליל שבת. כדי ששולחנו יתברך לכל ששת הימים. שהרי באותו הזמן (שבת) מזדמנת ברכה, שיתברכו כל ששת ימות השבוע, וברכה אינה מצויה בשולחן ריק.

ובגיני כך מאן וכו': ומשום זה, מי שהוא במדרגת האמונה, צריך לסדר השלחן ולתקן סעודה בליל שבת, כדי שיתברך שלחנו כל אלו ששת ימים, כי בזמן ההוא נזדמן הברכה להתברך כל ששת ימי השבת, וברכה אינה נמצאת בשלחן ריק.

המבט המחודש הזה על ברכת השבת והתפקוד שלה, מביא את הזוהר לנסח הצעה מעשית: להשקיע ולטרוח בבישולים והכנת סעודת שבת מכובדת. השקעה שכזו בסעודת השבת היא מנהג רווח ונפוץ, אבל הזוהר מטעים אותה בסיבה חדשה: לא לשם הארוחה עצמה והעונג הרגעי שבה, אלא לשם השבוע כולו.

לכל אחד חוויית שבת ייחודית משלו. יש הרואים ביום המקודש זמן למשפחה או חברים, ויש המוצאים בה מנוחה מן היום-יום ושקט. בין כה, אנו נוטים לתפוס ולחוות את השבת ואת סגולותיה בשבת עצמה. ההתרחשות והחוויה המלווים אותנו בשבת עצמה, הם הנותנים את הצבע והאופי לשבת. אולם, לפי דברי הזוהר שראינו, השבת וברכתה מתבטאת דווקא דרך ימי החול (עד שכמו המן שלא מגיע בשבת, אין לברכה הופעה בשבת עצמה כלל!). האופי של ימות השבוע, מה שמתרחש בהם, אינו מימות החול עצמם, אלא מן השבת.

הצעה זו מזמינה אותנו לתהות:

  • כיצד נראה השבוע שלי? וכיצד נראית השבת?
  • האם אני מסוגל לראות הקשר בין השניים?
  • האם אוכל להסתכל על המתרחש במשך השבוע לא כחוֹלי וסתמי, אלא כמבורך? לראות ביום-יומי והשגרתי את הברכה?