(א) מִקֵּ֥ץ שֶֽׁבַע־שָׁנִ֖ים תַּעֲשֶׂ֥ה שְׁמִטָּֽה׃ (ב) וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כׇּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַה'׃ (ג) אֶת־הַנׇּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃ ... (ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁ֘בַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה' אֱלֹקֶ֔יךָ בְּכׇֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃
(1) Every seventh year you shall practice remission of debts. (2) This shall be the nature of the remission: all creditors shall remit the due that they claim from their fellow [Israelites]; they shall not dun their fellow [Israelites] or kin, for the remission proclaimed is of ה'. (3) You may dun the foreigner; but you must remit whatever is due you from your kin. ... (9) Beware lest you harbor the base thought, “The seventh year, the year of remission, is approaching,” so that you are mean and give nothing to your needy kin—who will cry out to ה' against you, and you will incur guilt. (10) Give readily and have no regrets when you do so, for in return your God ה' will bless you in all your efforts and in all your undertakings.
(ב) ואשר יהיה לך את אחיך. ולא של אחיך בידך. מכאן אתה אומר (משנה שביעית י), גיטין ל"ז וש"נ), המלוה על המשכון אין שביעית משמטת.
(ג) (ו)את אחיך תשמט ידך. ולא המוסר שטרותיו לבית דין. מכאן אמרו, הלל התקין פרוזבול מפני תיקון העולם. שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועוברים על מה שכתוב בתורה, עמד והתקין פרוזבול.
(2) "and what you have with your brother (your hand shall release") and not what your brother has in your hand — whence it is derived that if someone lent on a pledge, shemitah does not release (the pledge).
(3) "and what you have with your brother your hand shall release": and not one who hands over his bills (of indebtedness) to beth-din (i.e., Beth-din may present the bills for him; for then it is not his hand, but their hand that is doing so.) It is for this reason, for the general welfare, that Beth-Hillel instituted the prozbul (a declaration before the beth-din authorizing them to claim one's bills). For he saw the people ceasing to lend one another and transgressing (Ibid. 9) "Take heed unto yourself lest there be in your heart a thing of wickedness, etc." He, therefore, arose and instituted the prozbul.
(א) שְׁבִיעִית, מְשַׁמֶּטֶת אֶת הַמִּלְוָה בִּשְׁטָר וְשֶׁלֹּא בִשְׁטָר. ...
(ב) ... הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְהַמּוֹסֵר שְׁטָרוֹתָיו לְבֵית דִּין, אֵינָן מְשַׁמְּטִין:
(ג) פְּרוֹזְבּוּל, אֵינוֹ מְשַׁמֵּט. זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהִתְקִין הִלֵּל הַזָּקֵן, כְּשֶׁרָאָה שֶׁנִּמְנְעוּ הָעָם מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְּלִיַּעַל וְגוֹ', הִתְקִין הִלֵּל לַפְּרוֹזְבּוּל:
(ד) זֶהוּ גוּפוֹ שֶׁל פְּרוֹזְבּוּל. מוֹסֵר אֲנִי לָכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי הַדַּיָּנִים שֶׁבְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, שֶׁכָּל חוֹב שֶׁיֶּשׁ לִי, שֶׁאֶגְבֶּנּוּ כָּל זְמַן שֶׁאֶרְצֶה. וְהַדַּיָּנִים חוֹתְמִין לְמַטָּה, אוֹ הָעֵדִים:
(1) The sabbatical year cancels a debt written in a document or one not written in a document. ...
(2) ...One who loans and takes a pledge, and one who hands over his debt documents to a court, [these debts] are not remitted.
(3) [A loan secured by] a prozbul is not cancelled. This was one of the things enacted by Hillel the elder; for when he observed people refraining from lending to one another, and thus transgressing what is written in the Torah, “Beware, lest you harbor the base thought, [‘The seventh year, the year of remission, is approaching,’ so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing.” Hillel enacted the prozbul.
(4) This is the formula of the prozbul: “I turn over to you, so-and-so, judges of such and such a place, that any debt that I may have outstanding, I shall collect it whenever I desire.” And the judges sign below, or the witnesses.
מתני׳ מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים - אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין נותנן מכאן ועד ל' יום בין נותנן מכאן ועד עשר שנים:
MISHNA: In the case of witnesses who said: We testify with regard to a man called so-and-so that he owes another person one thousand dinars that he borrowed on the condition that he is to give the money back to him from now until thirty days have passed, and the borrower says that he borrowed that sum but on the condition that he is to give the money back from now until ten years have passed, and they were rendered conspiring witnesses. The court estimates how much money a person would be willing to give so that he would keep a loan of one thousand dinars in his possession, and one calculates the difference between that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until thirty days have passed, and that same sum in a situation where he would be required to give the money back from now until ten years have passed. That difference is the sum that the conspiring witnesses sought to have the borrower loose; therefore, it's the sum they must pay.
The gemara:
גמ׳ אמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים שביעית משמטתו.
GEMARA: Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of one who lends money to another for a period of ten years, the Sabbatical Year abrogates the debt (see Deuteronomy 15:1–11) and absolves the borrower of the obligation to repay it.
ואע"ג דהשתא לא קרינן ביה (דברים טו, ב) לא יגוש סוף אתי לידי לא יגוש. מתיב רב כהנא אומדים כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים, ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעי שלומי ליה. אמר רבא הב"ע? במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, דתנן המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין.
איכא דאמרי א"ר יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו. ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש. אמר רב כהנא אף אנן נמי תנינא אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו אלף זוז בידו בין ליתן מכאן ועד ל' יום ובין ליתן מכאן ועד עשר שנים ואי אמרת שביעית משמטתו כולהו נמי בעו שלומי ליה. אמר רבא הב"ע? במלוה על המשכון ובמוסר שטרותיו לב"ד, דתנן המלוה על המשכון והמוסר שטרותיו לב"ד אין משמיטין.
And even though now, during the Sabbatical Year, we do not yet read concerning his loan the prohibition: “He shall not exact it” (Deuteronomy 15:2), as the time for repayment has not yet arrived, ultimately, when the time for repayment arrives, he will come to a situation where the prohibition “He shall not exact it” applies. Therefore, like all other debts it is abrogated by the Sabbatical Year. Rav Kahana raises an objection from the mishna: The court estimates how much money a person would be willing to give so that he would keep a loan of one thousand dinars in his possession, and one calculates the difference between that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until thirty days have passed, and that same sum in a situation where he would be required to give the money back from now until ten years have passed. And if you say that the Sabbatical Year abrogates a ten-year loan, the conspiring witnesses need to pay the borrower the entire sum of the loan as well, as their testimony sought to render the borrower liable to pay a debt that by right should be entirely forgiven. Rava said: What are we dealing with here in our mishna? We are dealing with debts that are not abrogated with the passing of the Sabbatical Year, e.g., in the case of one who lends money on the basis of collateral, or in the case of one who transfers his promissory notes to the court for collection. As we learned in a mishna (Shevi’it 10:2): In the cases of one who lends money on the basis of collateral and one who transfers his promissory notes to the court for collection, the Sabbatical Year does not abrogate those loans. In those cases, the debt would not have been forgiven during the Sabbatical Year. Therefore, the conspiring witnesses are not liable to pay the entire sum. There are those who state another version of this discussion: Rav Yehuda says that Shmuel says: In the case of one who lends money to another for a period of ten years, the Sabbatical Year does not abrogate the debt. And even though when the time for repayment arrives he will come to a situation where the prohibition “He shall not exact it” applies, now, in any event, during the Sabbatical Year we do not yet read the prohibition of “He shall not exact it” concerning his loan. Rav Kahana says: We learn this ruling in the mishna as well: The court estimates how much money a person would be willing to give so that a loan of one thousand dinars will be in his possession, and one calculates the difference between that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until thirty days have passed, and that sum in a situation where he would be required to give the money back from now until ten years have passed. And if you say that the Sabbatical Year abrogates a ten-year loan, then the conspiring witnesses should pay the borrower the entire sum of the loan as well, as their testimony sought to render the borrower liable to pay a debt that by right should be entirely forgiven. The fact that they are not required to pay the entire sum proves that a ten-year loan is not abrogated by the Sabbatical Year. Rava said: No proof may be cited from there, as what are we dealing with here in our mishna? We are dealing with debts that are not abrogated with the passing of the Sabbatical Year, e.g., in the case of one who lends money on the basis of collateral, or in the case of one who transfers his promissory notes to the court for collection. As we learned in a mishna (Shevi’it 10:2): In the cases of one who lends money on the basis of collateral and one who transfers his promissory notes to the court for collection, the Sabbatical Year does not abrogate those loans. In those cases, the debt would not have been forgiven during the Sabbatical Year. Therefore, the conspiring witnesses are not liable to pay the entire sum.
So in general are loans of ten years wiped out by שמיטה or not?
איכא דאמרי המלוה חבירו (בשטר) לעשר שנים אין שביעית משמטתו - אומר ר"ת דהלכה כלישנא בתרא דה"נ מתני' מסייע ליה וקשיא ללישנא קמא ובאזהרות הגיה ר"ת 'זמן עשר (כסף) כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו':
Optional section A: What is מוסר שטרותיו לב״ד?
מוסר שטרותיו לב"ד - הוא פרוזבול שהתקין הלל...
המוסר שטרותיו לב"ד - פירש הקונט' דהיינו פרוזבול ולא נראה דהא במסכת שביעית (פ"י מ"ב) תני המוסר שטרותיו לב"ד והדר קתני פרוזבול אינו משמט אלמא תרי מילי נינהו לכך נראה דתרי מילי נינהו ומוסר שטרותיו לב"ד מדאורייתא אינו משמט:
בגמרא אמר רבא הב"ע כו' ובמוסר שטרותיו לב"ד ופירש"י שהוא פרוזבול שהתקין הילל והתוס' הקשו על פירושו וכתבו דתרי מילי נינהו. ולע"ד נראה דכוונת רש"י בזה דהיא גופא קשי' ליה אמאי מוקי רבא מתניתין במוסר שטרותיו דלא שכיח ולא ה"ל לסתום אלא לפרש טפי ה"ל לאוקמי בפרוזבול דשכיח טובא שהרי הילל התקין כן מפני תיקון העולם לכך מפרש רש"י דבאמת חדא מלתא היא דאי לאו דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא לא היה הילל מתקן פרוזבול אף דשביעית בזמן הזה מדרבנן מ"מ כל מאי דתיקנו רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא כיון דמוסר שטרותיו לב"ד אינו משמט מדאורייתא מש"ה התקין הילל פרוזבול והוי נמי כעין דאורייתא וא"כ לפ"ז רבא עיקר מילתא נקיט כן נ"ל:
Optional section B: Detour to track down and understand the rhyming couplet:
So is one who amasses wealth by unjust means;
In the middle of his life it will leave him,
And in the end he will be proved a fool.


Optional section C: Do groomsman gifts help us figure out if 10 year loans are wiped out by שמיטה?
שֶׁהַשּׁוֹשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין. תָּנוּ רַבָּנַן חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּשׁוֹשְׁבִינוּת נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין וְחוֹזֶרֶת בְּעוֹנָתָהּ וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם רִבִּית
וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ וְאֵין הַבְּכוֹר נוֹטֵל בָּהּ פִּי שְׁנַיִם: נִגְבֵּית בְּבֵית דִּין מַאי? טַעְמָא כְּמִלְוֶה דָּמְיָא. וְאֵין בָּהּ מִשּׁוּם רִבִּית? דְּלָאו אַדַּעְתָּא דְּהָכִי יְהַב לֵיהּ. וְאֵין הַשְּׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתָּהּ? דְּלָא קָרֵינָא בֵּיהּ לֹא יִגֹּשׂ.
דלא קרינן ביה לא יגוש - דהיכא דמצי למתבעיה כל זימנא אם לא קבע לו זמן קרינן ביה לא יגוש ושביעית משמטתו. אבל הא הואיל ואין נגבית אלא בעונתה לית ביה משום לא יגוש.
---- End of optional sections ----
ואין השביעית משמטתה דלא קרי ביה לא יגוש. מכאן היה מביא ר"ת ראיה דקיימא לן כלישנא בתרא דפרק קמא דמכות (דף ג: ושם ד"ה א"ד) דאמר רב יהודה אמר שמואל המלוה את חבירו לעשר שנים אין שביעית משמטתו ואע"ג דאתי לידי לא יגוש השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש, דהכי נמי משמע הכא דכיון דלא קרינא ביה בשושבינות לא שייך ביה למימר דשביעית משמטתה. ועל ידי כן מגיה ר' יעקב מה שיסד הפייט ר' אליהו הזקן זמן עשר כסף כי ילונו בחצי ימיו יעזבנו ולישנא קמא דפרק קמא דמכות (שם) אית ליה דהמלוה לחבירו לי' שנים שביעית משמטתו, ואין ר"ת פוסק כן אלא כלישנא בתרא דאית ליה אין שביעית משמטתו ומגיה זמן עשר כסף כי ילונו ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ואין נראה לר"י ראיה מכאן דלא שייכא כלל שושבינות למלוה שהרי מכמה דברים הם חלוקים זה מזה כדמשמע הכא והכא הכי פירושו אין שביעית משמטתו דלא קרינא ביה לא יגוש ושמא לעולם לא יבא לידי לא יגוש שיכול לומר לו בבתולה אני עושה עמך או שמא לא ישא אשה אבל מלוה שלבסוף בא לידי לא יגוש שביעית משמטתה:
(יד) הַמַּלְוֶה עַל הַמַּשְׁכּוֹן אֵינוֹ מַשְׁמִיט. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַחוֹב כְּנֶגֶד הַמַּשְׁכּוֹן. וְאִם הָיָה יֶתֶר מַשְׁמִיט הַיֶּתֶר:
(טו) הַמּוֹסֵר שִׁטְרוֹתָיו לְבֵית דִּין וְאָמַר לָהֶם אַתֶּם גְּבוּ לִי חוֹבִי זֶה אֵינוֹ נִשְׁמָט שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו ג) "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ" וְזֶה בֵּית דִּין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ...
(טז) כְּשֶׁרָאָה הִלֵּל הַזָּקֵן שֶׁנִּמְנְעוּ מִלְּהַלְווֹת זֶה אֶת זֶה וְעוֹבְרִין עַל הַכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים טו ט) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר" וְגוֹ' הִתְקִין פְּרוֹזְבּוּל כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁמֵט הַחוֹב עַד שֶׁיַּלְווּ זֶה אֶת זֶה. וְאֵין הַפְּרוֹזְבּוּל מוֹעִיל אֶלָּא בִּשְׁמִטַּת כְּסָפִים בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. אֲבָל שְׁמִטָּה שֶׁל תּוֹרָה אֵין הַפְּרוֹזְבּוֹל מוֹעִיל בָּהּ:
(יז) אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא חֲכָמִים גְּדוֹלִים בְּיוֹתֵר כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְהַפְקִיעַ מָמוֹן בְּנֵי אָדָם. אֲבָל שְׁאָר בָּתֵּי דִּינִין אֵין כּוֹתְבִין: ...
(יט) אֵין כּוֹתְבִין פְּרוֹזְבּוּל אֶלָּא עַל הַקַּרְקַע. אִם אֵין קַרְקַע לַלּוֹוֶה מוֹכֵר לוֹ הַמַּלְוֶה כָּל שֶׁהוּא בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֲפִלּוּ קֶלַח שֶׁל כְּרוּב. הִשְׁאִילוֹ מָקוֹם לְתַנּוּר אוֹ לְכִירָה כּוֹתְבִין עָלָיו פְּרוֹזְבּוּל. הָיְתָה לוֹ שָׂדֶה מְמֻשְׁכֶּנֶת כּוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל:
(14) When a person lends money in exchange for security, the debt is not nullified by the Sabbatical year, provided the security is equal in value to the debt. If the debt exceeds the value of the security, the extra amount is nullified by the Sabbatical year.
(15) When a person hands over his promissory notes to the court, telling [the judges]: "Collect my debt for me," the debts are not nullified by the Sabbatical year. [This is derived from Deuteronomy 15:3]: "[a debt] that you have from your brother."[Implied is that debts demanded by "your brother," a private individual, are nullified by the Sabbatical year. [Payment for] these [debts, by contrast,] is being demanded by the court...
(16) When Hillel the Elder saw that the people would refrain from lending to each other and thus violated the Scriptural charge [Deuteronomy 15:9]: "Lest there be a wicked thought in your heart," he ordained a pruzbol so that debts would not be nullified and people would lend to each other.
A pruzbol is effective only with regard to the nullification of debts in the present era which are a Rabbinic institution. A pruzbol is not effective with regard to the nullification of debts by Scriptural Law.
(17) A pruzbol should be composed only by very great Sages like the court of Rabbi Ami and Rabbi Assi, for they are suitable to release financial [obligations due] others. Other courts [of lesser authority] may not compose [a pruzbol].
(19) A pruzbol may be composed only when [the borrower possesses] land.55 The rationale is that when the borrower possesses land, the creditor's debt is secured, because he may expropriate the land in payment (Radbaz). Even though the land does not appear to be worth the full value of the debt, we follow the principle (see Hilchot Mechirah 13:8) that the land may never be considered overpriced (Sefer Meirat Einayim 67:41). If the borrower does not possess land, the lender should grant the borrower even the slightest amount of land - even enough to grow a cabbage stalk- in his field. [Even if] he lent him place for an oven or a range, a pruzbol may be composed. If [the borrower] owns a field that was given as security, a pruzbol may be composed on that basis.
If we have time, more on the struggles throughout the generations on keeping שמיטת כספים
(ה) וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה ששאלת שנוהגין בארץ הזאת לגבות שטרות שעברה עליהן שביעית הוי יודע שתמהתי על זה מיום בואי לארץ הזאת וצווחתי ככרוכיא ולית דמשגח בי ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת וא"א לשנות המנהג:
(ו) ואמרתי מנהג כזה שהוא לעבור על דברי תורה ולהוציא ממון שלא כדין אין לילך אחריו ואמרו לי כי הרבה יפוי לשון רגילין לכתוב בשטרות שהן מורין על זה שלא תהא שביעית משמטתו ודקדקתי ולא מצאתי שום תנאי ויפוי לשון שיורה על דרך זה:
(ז) ומה שכתבת שכתוב בשטרות שיוכל המלוה לגבות בכל צד שיוכל בין בדרכים הדתיים בין בדרכים שאינם דתיים אם הוא מתנה לגבות בדרכים שאינם דתיים הרי הוא מתנה על מ"ש בתורה:
(ח) ואני מיום בואי לכאן איני דן שלא תשמט שביעית וגם איני סותר מנהגם אלא אני מניחם לדון כמנהגם:
(א) דין שמיטה ופרוזבול ובו ל"ח סעיפים:
אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה אלא בזמן שהיובל נוהג ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום: הגה (רמב"ם פ"ט מה' שמטה שער מ"ה והר"ן בשם י"א) כן הוא הסכמת הפוסקים אבל י"א דאין שמטה נוהגת בזמן הזה ונרא' שעליהם סמכו במדינות אלו שאין נוהגין דין שמטה כלל בזמן הזה והמנהג היו נוהגין עדיין בזמן הרא"ש כמו שכתב בתשוב' (הטור ס"ה הביאו) שהיה צווח ככרוכיא לבטל המנהג ולא אשגחו ביה וכבר כתבו ג"כ האחרונים ז"ל (בד"מ ס"ה הביאו) טעם למנהג שאין נוהגין שמטה כמבואר בדברי מהרי"ק שורש צ"ב ומהר"ר איסרלן בת"ה סימן ד"ש ובמהרי"ל ואין לדקדק אחריהם...
[דיני שמיטה ופרוזבול ובו ט"ו סעיפים]:
...וכל אלו טעמים חלושים הם והירא את דבר ד' ינהוג בשמיטת כספים גם בזמה"ז ובכ"מ ובפרט שיש תקנה בעשיית פרוזבול כמו שיתבאר ובהרבה מקומות נזהרים בזה גם עתה.
Halacha L'Maaseh
(י) המלוה את חבירו וקבע לו זמן לעשר שנים או פחות או יותר אין שביעית הבאה בתוך הזמן משמטתו דהשתא לא קרי ביה לא יגוש:
(יא) המוסר שטרותיו לב"ד ואמר להם אתם גבו לי חובי אינו נשמט:
(יב) המלוה על המשכון אינו משמט מה שכנגד המשכון ויש מי שאומר שאף היתר על המשכון אינו משמט:
(יח) פרוזבול אינו משמט ואינו נכתב אלא בב"ד חשוב דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול ויודעים ענין שמיטה והמחום רבים עליהם באותה העיר וי"א דכותבין פרוזבול בכל ב"ד (טור וב"י בשם הפוסקים) ונ"ל דיש להקל בזמן הזה:
פניני הלכה
ב – האיסור להימנע מלהלוות ומגמת המצווה
מגמת המצווה לסייע לעניים שלא הצליחו לשלם את חובם, שאחת לשבע שנים יוכלו להשתחרר מעול החובות שְהִשְׂתָּרְגוּ על צווארם. וקבעה התורה את זמן פקיעת החובות בתום השנה השביעית, כדי שיוכלו להתחיל מחדש את מחזור שבע השנים כשהם משוחררים מעול החובות.
כיוון שמגמת המצווה היא לסייע לעניים, לווה שיש בידו אפשרות להחזיר את חובו לאחר השמיטה, למרות שמצד הדין הוא פטור, מצווה שישלם את הסכום שקיבל בהלוואה. והמשלם את דמי חובו למרות הפטור, רוח חכמים נוחה הימנו. ואם ניצל את שמיטת החוב ולא שילם, אין רוח חכמים נוחה הימנו והרי הוא נבל ברשות התורה. וכך יעשו, כשיבוא הלווה להחזיר את חובו, צריך המלווה לומר לו: "משמט אני את חובי ואינך חייב להחזירו לי". ואם אמר הלווה: "אף על פי כן רצוני שתקבל ממני סכום זה במתנה" – יקבל ממנו. ואם הלווה לא אמר כן אלא רצה לתת את הכסף כהחזר חוב, אין רשות למלווה לקבלו. אבל מותר לו להסביר את ההלכה כדי שהלווה יבין שרק בדרך מתנה מותר למלווה לקבל את דמי החוב (משנה שביעית י, ט, משנה ראשונה שם; גיטין לז, ב; רמב"ם ט, כח; שו"ע סז, לו; אג"מ חו"מ ב, טו).
ד – אילו חובות נשמטים
ההלוואה נשמטת בתנאי שזמן פירעונה הגיע לפני תום שנת השמיטה, וכבר יכול היה המלווה לתבוע את חובו. אבל חוב שזמן פירעונו לאחר סיום השנה השביעית, אינו נשמט (רמב"ם ט, ט).
וכן המוסר את שטר חובו לבית הדין, ואמר להם: גבו אתם את חובי, אינו נשמט. מפני שנאמר (דברים טו, ג): "וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ", דווקא חובות שבידך תשמט אבל חובות שביד בית דין אינם נשמטים (ספרי שם; משנה שביעית י, ב; ירושלמי י, ב; רמב"ם ט, טו). גם כסף שאדם חייב לקופת גמילות חסדים וצדקה אינו נשמט, כי קופת הצדקה נחשבת תחת אחריות בית הדין (רשב"א, שו"ע סז, כח).
ה – תקנת הפרוזבול
יסודו של הפרוזבול בדין התורה הקובע שחובות שמסורים לידי בית הדין אינם נשמטים בשביעית, כמבואר בהלכה הקודמת. אלא שלשם כך היה המלווה צריך למסור את שטרות החוב שלו לבית הדין, ולהטריח את בית הדין לטפל בגביית החוב. ותיקן הלל הזקן שיסתפקו בכתיבת שטר פרוזבול שבו המלווה מודיע שחובותיו מסורים לבית הדין, בלא שימסרם בפועל לבית הדין, ועל ידי כך יוכל מכוח בית הדין לגבות לאחר השמיטה את כל החובות שחייבים לו, בין אם כתבו עליהם שטר בין אם נתנו בעל פה. ואמנם בזמן שחובת השמיטה מהתורה – הפרוזבול אינו מועיל, הואיל ובפועל השטרות אינם נמסרים לבית הדין. אולם מאז שבטל היובל קיום השמיטה מדברי חכמים, ועל כן יכול היה הלל לתקן שהפרוזבול לבדו יועיל.
ההיגיון במצוות התורה ברור. כאשר היובל היה נוהג, לכל משפחה מישראל היתה חלקת אדמה שממנה יכלה להתפרנס, וממילא מספר העניים היה מועט יחסית, וגם הסיכון שלא יחזירו את ההלוואות היה קטן. במצב זה צוותה התורה על כל אדם מישראל שיש לו כסף פנוי, להעניק הלוואות קטנות לצורכי מזון לאנשים הגונים שנקלעו לקשיים, ולשמוט את החובות המעטים של אלה שלא הצליחו לפורעם עד סוף השנה השביעית. ורק במקרים נדירים כאשר היה מדובר בחוב גדול ומסוכן במיוחד, היה המלווה טורח למסור את שטרו לבית הדין, או דורש עבורו קרקע או משכון כעירבון להבטחת החזרתו. אבל לאחר שהיובל התבטל, לרבים מישראל כבר לא היתה נחלה, וממילא מספרם של העניים עלה ומצבם נעשה דחוק יותר, והתרבו מאוד מבקשי ההלוואות, ורבים מהם התקשו להחזירן בזמן. ואם העשירים היו מקיימים את המצווה ומלווים לכל דורש, רבים מהם היו פושטים את הרגל בסוף השביעית. ולא לכך התכוונה התורה במצוות ההלוואה, כי למצבים הללו נועדה מצוות הצדקה שיש לה קצבה. וכפי שאמרו חכמים שאין לו לאדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו ומשכורתו, כדי שיציבותו הכלכלית לא תיפגע (כתובות נ, א). לפיכך, כדי שהעשירים יוכלו להמשיך להלוות לעניים בלא חשש שיתרוששו במוצאי השמיטה, התקין הלל הזקן שיעשו פרוזבול, ויפקיעו בכך את החובות מדין השמיטה. ותקנה זו מועילה לעשירים שיוכלו לקיים את מצוות ההלוואה, ומועילה לעניים שיוכלו לקבל הלוואות.
ו – פרטי דיני הפרוזבול
יש אומרים שבית הדין שמוסרים לו את החובות צריך להיות של רבנים חשובים, מגדולי החכמים שבדור (רמב"ם ט, יז). ויש אומרים שאפשר למוסרם לכל שלושה רבנים (רמב"ן, רשב"א, רא"ש ורמ"א). למעשה, נכון למסור את החובות לבית דין חשוב שבאותו אזור, אבל אין צורך לדקדק שיהיה החשוב שבדור, מה עוד שלא ניתן לקבוע מי הוא בית הדין החשוב שבדור (עיין שו"ע סז, יח).
טוב שהעדים החותמים על הפרוזבול יהיו כשרים לעדות ולא קרובים זה לזה, אולם מצד הדין אפשר לקיים את הפרוזבול גם על ידי עדים פסולים וקרובים, וכן נשים, הואיל וגביית החוב אינה נעשית מכוח העדים, אלא מכוח זה שהמלווה מסר את הלוואותיו לבית הדין, וחתימת העדים אינה אלא לקיום הדבר.
ז – חומרות והידורים
מכל החששות הללו, רבים כתבו שטוב שכל אדם יכתוב פרוזבול בסוף השנה השביעית, הואיל ולכל אדם יש חשבון בנק וחסכונות וכדומה. והמליצו לכתוב את הפרוזבול יחד עם התרת נדרים שבערב ראש השנה, ושכל איש יהיה שליח גם עבור אשתו. בנוסף לכך, יש בכתיבת הפרוזבול מעלה שעושים על ידו זכר לשביעית (ריטב"א מכות ג, ב; אורים ותומים חו"מ סז, ב; בא"ח כי תבוא כו).
יש מהדרים לתת הלוואה לחבר לאחר חתימת הפרוזבול וקובעים שזמן פירעונה יהיה לפני תום השנה השביעית, כדי לקיים בה את מצוות השמטת הכספים. וטוב שהחבר יבוא להחזיר את ההלוואה, כדי שהמלווה יקיים את השמיטה בפיו ויאמר לו: "משמט אני" (בא"ח כי תבוא כו; מאמ"ר כב, לב-לג).