#3: חידת זהותו של ההלך הזקן

סדרת פרקי לימוד על ספר הזוהר שניתנו במסגרת תכנית הלימוד "סדר בוקר" של בית אביחי ב-2021

בקריאה הקודמת של הקטע הזוהרי, קראנו את 3 החידות של "סבא דמשפטים":
בהמשך ספר הזוהר (דמות הסבא) פותר את החידה על העלמה, ומותיר את השתיים האחרות ללא פתרון (עליהן ינסו לענות הפרשנים השונים).
בכל אחת מהחידות יש פרדוקס וניגודיות, שמשקפות את שיטתו של ספר הזוהר לדבר בפרדוקסים ולראות בהם מפתח לאמיתות הגדולות ביותר, ואף להבנת האלוהות.
חידה רביעית ונוספת בקטע זה היא חידת זהותו של הסבא.
רבי חייא מנסה לעורר את רבי יוסי לתהות על קנקנו של אותו סבא ולא לפסול אותו.
בדרך כלל תלמיד חכם ניכר שבכך שכבר בפתח דבריו ניכרים דברי התורה שבו, וכאלה רבי יוסי לא מצא באותו סבא.
רבי חייא מנסה לערער על המבט הראשוני ולנסות למצוא "פעמון זהב" באותו החַמָּר הפשוט, הסבא.
רבי חייא ורבי יוסי פונים אל הסבא והוא ממשיך לדבר ברמזים וחידות, ולכן רבי יוסי ממשיך לפקפק בדבריו של הזקן.
ההלך הזקן מספר את סיפורו: בנו הקטן לומד תורה ולכן הוא עצמו צריך לעבוד ולהיות חמר. אך הוא עדיין מנסה ללמוד ככל יכולתו בכל הזדמנות ומנסה ללמוד בכל פעם שהוא פוגש תלמידי חכמים בדרך. הוא מספר שהתאכזב כאשר הלך אחרי רבי יוסי ורבי חייא ולא התחדש לו מהם דבר תורה.
נעשה כאן היפוך. רבי יוסי חשב שאין בסבא תורה אך מתברר שהשאלה על ריקנות או מלאות בדברי תורה נשאלת על החכמים עצמם.
נשמעת ביקורת מפיו של הסבא: הוא תוהה על קנקנם של חכמים ולכן לא מיהר לפתוח בדברי תורה, הוא בודק האם מי שנראים כתלמידי חכמים ראויים לתואר זה.
הפסוק מתהלים מביעים את האמון הבלתי מסויג באל ומולו האמון הרעוע באדם. הפסוק משמיע ביקורת כלפי החכמים שנפלו בראייתם האנושית את הסבא כאשר פקפקו בו.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְהַהוּא טַיָּיעָא אִית הָכָא, דְּהָא לְזִמְנִין בְּאִינּוּן רֵיקָנִין, יִשְׁכַּח גְּבָר זַגִּין דְּדַהֲבָא. אָמַר לֵיהּ, הָא הָכָא אִיהוּ, וְאַתְקִין חֲמָרֵיהּ בְּמֵיכְלָא. קָרוּ לֵיהּ, וְאָתָא לְקָמַיְיהוּ. אָמַר לוֹן, הַשְׁתָּא תְּרֵין אִינּוּן תְּלַת, וּתְלַת אִינּוּן כְּחַד. אָמַר רַבִּי יוֹסִי, לָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּכָל מִלּוֹי רֵיקָנִין, וְאִינּוּן בְּרֵיקָנַיָּיא, יָתִיב קָמַיְיהוּ. אָמַר לוֹן רַבָּנָן, אֲנָא טַיָּיעָא אִתְעַבִידְנָא, וּמִיּוֹמִין זְעִירִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוֵינָא טַיָּיעָא, אֲבָל בְּרָא חַד זְעִירָא אִית לִי, וְיָהֲבִית לֵיהּ בְּבֵי סִפְרָא, וּבָעֵינָא דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנָא אַשְׁכַּחְנָא חַד מֵרַבָּנָן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא, אֲנָא טָעִין אֲבַתְרֵיהּ, וְהַאי יוֹמָא, חֲשִׁיבְנָא דְּאֶשְׁמַע מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא שְׁמַעְנָא מִדִי.
אמר ר' חייא, והסוחר ההוא יש כאן, כי לפעמים באלו הריקים, ימצא אדם זגים של זהב, כלומר ענבל של זהב. אמר לו הוא כאן, ומתקן את חמורו באכילה. קרו ליה ואתא וכו': קראו אותו, ובא לפניהם. אמר להם עתה, שנים הם שלשה, כי אחד שנתחבר עמהם נעשו שלשה. ושלשה הם כאחד. דהיינו שנתחברו יחד. אמר ר' יוסי לא אמרתי לך שכל דבריו ריקים והם לריק. ישב לפניהם. אמר לון רבנן וכו': אמר להם, רבנן. אני, הנה נעשיתי סוחר, ומימים מועטים, כי בתחילה לא הייתי סוחר, אבל בן אחד קטן היה לי, ונתתי אותו בבית הספר, ורציתי שיעסוק בתורה, לכן נעשיתי סוחר, כדי שאוכל לסעדו. וכשאני מוצא אחד מן הרבנים ההולך בדרך אני מחמר אחריו. וביום הזה חשבתי שאשמע דברים חדשים בתורה, ולא שמעתי כלום.