שִׁמְעוֹן בְּנוֹ אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:
(17) Shimon, his son, used to say: all my days I grew up among the sages, and I have found nothing better for a person than silence. Study is not the most important thing, but actions; whoever indulges in too many words brings about sin.
ואפשר לי לפרש בשנדקדק תחלה:
1. מה הוא זה שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי הלא הלימוד בתורה והעבודה שהיא התפלה לא יעשה בשתיקה כ"א בדבור ומותר האדם מן הבהמה אין כ"א הבדל הדבור והשותק נמשל כבהמה.
2. גם מה שאמר ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה מי לא ידע בכל אלה שהמעשה הוא העיקר ואדרבה מי שדורש ואינו מקיים גדול עונו מנשוא.
3. ועוד דמאי דקאמר וכל המרבה דברים מביא חטא היה יותר צודק אחר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי שם ביתו.
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה לא דבר בכבוד הנוגע אל הנפש כגון לימוד התורה והתפלה וכיוצא כי באלו הדבור טוב מאד אלא בדברים הנוגעים לצרכי הגוף אמר כי בהם טובה השתיקה וזה דקדק במלת לגוף דלא קאמר ולא מצאתי טוב משתיקה אלא לא מצאתי לגוף לצרכי הגוף. ודבר ג"כ בנוגע אל הנפש ואמר כי גם בזה לא המדרש והדבור בהם הוא העיקר אלא המעשה והכוונה לפי שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח את העם שישובו איש מדרכו הרעה ולתקן להם תיקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא ואח"כ מוציאים כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהלת חכמתם שישמע העם את דבריהם כי נעמו ועושים מזה העיקר והתיקון אשר היתה אליו הכוונה לא יצא לפועל כי הוציאו זמנם בדרשות ולכן אמר כי לא המדרש הוא העיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היתה הכוונה ואדרבא החכם הזה שהאריך בדרשה והרבה דברים מביא חטא לשתי סבות האחת כי מעתה יכבד ויגדל עונש העוברים על האיסור ההוא כי הם מותרים ועומדים ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ועוד שמזכירין עונותיהם של ישראל לפניו ית' וז"ש מביא חטא כי מביא ומכניס החטא שיקטרג עליהם לפני ית' ולכן העיקר הוא שיעשו התיקון שרצו לעשות ולא יוציאו זמנם בדרשה כי לא המדרש הוא העיקר: וכן כתב רבינו יונה: ולא המדרש הוא עיקר אלא המעשה. לומר שלא ידרוש המצוה לאחרים והוא אינו עושה אותם אך יעשה אותם תחלה וילמדם לאחרים וכמו שארז"ל (תוספתא יבמות סוף פ"ח) נאים דברים היוצאים מפי עושיהם:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב חכמי המוסר אמרו טובה עצלות השתיקה מעצלות הדבור. יש עצלה שנמשכת ממנה השתיקה ומיירי בענין הלמוד והחכמות כי מי שיש לו עצלה שלא ללמוד כלל ועיקר מזה נמשך לו להיות שותק כשמדברים בדברי חכמה וגם אויל מחריש חכם יחשב. ויש עצלה אחרת שרוצה ללמוד אבל לא לטרוח ולהיות עמל לבא עד תכונת הדברים ולירד לעומקן ומזאת העצלה נמשכת הדבור כשהוא בין החכמים המדברים בדברי חכמה כי הוא חכם בעיניו ומזיק לו ולאחרים הפתאים השומעים את דבריו עכ"ל:
וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף לעמי הארץ הנמשלים לגופים טוב לחכם השתיקה בפניהם שלא יגלה להם סתרי תורה. א"נ לגוף ר"ל האיש החומרי אשר כולו גוף טוב לו השתיקה כי בדבריו יגלה חסרונו הפך האיש המשכיל. אבל בדברי תורה מצוה לדבר שנא' ודברת בם וכמו שאמרו ז"ל אלם צדק תדברון לעולם יעשה אדם עצמו כאלם יכול בדברי תורה ת"ל צדק תדברון. וכל המרבה דברים מביא חטא הוא סמוך למה שלפניו ולא המדרש הוא העיקר וכו' לומר שכל המרבה דברים אפי' בדברי תורה מביא חטא על דרך שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה דברים מעטים מכללים ענינים מרובים עכ"ל:
הרשב"ם ז"ל פירש ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואפי' שיבזוהו ויחרפוהו ישתוק כמאמר שלמה אל תען כסיל כאולתו ואמרו חז"ל כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודימו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו. ובהיות השתיקה יפה עד מאד בא להזהיר לתלמידים שהם גדילים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו. אבל הרב מצוה עליו שלא לשתוק רק ללמד לתלמידיו. אמנם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו רז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה אמנם בשתיקה לא הזהיר אלא לתלמידים אשר הם גדילים בין החכמים רבותם:
אלא שתיקה. שגם אויל מחריש חכם יחשב וכן חילוף שאם מרבה דברים עם בני אדם ולכל דבר מקדים עצמו להשיב אפילו אם הוא חכם אויל יחשב ע״כ אין טוב כשתיקה עד שתראה:
ממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס אמרו מיחסותא דבבל שתיקותא.
ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים.
א. מצוה בו. ב. נזהר ממנו. ג. נמאס. ד. אהוב. ה. מותר:
החלק הראשון הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה וזו היא מצות עשה מחוייבת שנא' ודברת בם והיא שקולה כנגד כל המצות וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:
החלק הב' הוא הדבור הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:
החלק הג' הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:
החלק הד' הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:
החלק החמישי הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר אין אהבה בו ולא מאוס אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ועל זה הענין כוון באמרו ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה באמרו וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם דרוש ולך נאה לדרוש ואמר הנביא רננו צדיקים ביקוק לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה.
ויש לשאול, למה הוצרך לומר "כל ימי גדלתי בין החכמים וכולי".
ועוד קשה, מה ענין לזה "ולא המדרש עיקר אלא המעשה עיקר". וכל שכן שהתחיל בשתיקה, ואמר אחר כך "ולא המדרש עיקר", וחזר אל ענין הראשון לומר "וכל המרבה דברים מביא חטא".
גם כן לשון "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה" קשה, שהיה לו לומר "לא מצאתי לאדם טוב".
פירש רש"י ז"ל שרוצה לומר "כל ימי גדלתי בין חכמים ולא מצאתי לגוף וכו'", לומר שאף אצל החכמים מצאתי שיפה שתיקה להם, שכך היו נוהגים בשתיקה, וכל שכן בני אדם שאינם חכמים, שהשתיקה יפה להם. ופירוש "לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", רוצה לומר במה שהאדם בעל גוף יפה לו השתיקה. ראוי לו השתיקה, שלא יבא לידי טעות ושבוש. כי כאשר הוא פועל בכח הדברי, מבטל כח השכלי,
לכך ישתוק, ויהיה פועל בכח השכלי אשר אינו גופני כמו שהוא כח דברי, שלא ימלט מן הטעות. ויש לדעת כי השכל והגוף הפכים זה לזה, ולפיכך אמר 'אין לגוף טוב אלא שתיקה', ולא אמר 'לא יפה לגוף הדבור', כי לא מצד הדבור הוא החסרון, רק שיפה לו השתיקה, כדי שיוכל לפעול בכח השכלי. וזה בא ללמד כי כאשר ישתוק האדם, אז השכל פועל פעולתו, שאי אפשר שיהיו פועלים אצל האדם ב' דברים מתחלפים, השכל והגוף.
ואמר "לא המדרש עיקר אלא המעשה". שלא תאמר אחר כי השתיקה - שהיא ההעדר הפעולה - טובה ביותר, מפני שיש לאדם לפעול בשכלו, אם כן המדרש עיקר, ולא המעשה עיקר, כי המעשה היא לגוף, והמדרש לשכל. ועל זה אמר שאף שהמעלה בודאי גדולה מאד למדרש, ומכל מקום העיקר הוא המעשה, רק שהמדרש, שהוא השכל, הוא המעלה העליונה, ומכל מקום המעשה הוא היסוד, ואין קונה מעלת השכל רק שצריך שיהיה לו קודם יסוד מוכן, ואחר כך בונה מעלה מעלה.
"וכל המרבה דברים מביא חטא". מכל מקום אם אין בוחר בשתיקה אין כאן חטא גם כן, אבל כל אשר כח הדברי פועל, אז כח השכלי אי אפשר לפעול פעולתו כראוי, כי הם ב' הפכים. ובודאי דבר זה חסרון לאדם להיות נמשך אחר כח הדברי לגמרי, ואחר החסרון נמשך עוד חסרון, כי כל חסרון גורר עוד חסרון. וזהו שאמר שהוא מביא חטא, שהחטא הוא חסרון, כי כל לשון "חטא" בכל מקום חסרון, כמו (מ"א א, כא) "אני ובני שלמה חטאים", (בראשית לא, לט) "אנכי אחטנה", ובהרבה מקומות. ולפיכך המרבה דברים בא לידי חטא וחסרון.
ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. כבר פי' רז"ל בענין השתיקה כי בדבור שיש לאדם נזק בו מכל צד או אם יש בו ריוח מצד אחד ונזק מצד אחר לא הוצרך רשב"ג להזהיר בזה כי כל אדם יזהר ממנו אם שומר נפשו מצרה. אלא אפי' בדבור שאין לאדם נזק בו כלל וכולו ריוח כמי שמדבר בעסקיו ובצורך גופו ובצורך פרנסתו צריך למעט בדבור ושלא יאריך בו אך כדי סיפוקו. ואין צריך לומר בדבר של הבל ושאינו מעלה ולא מוריד שאין לאדם לזכרו כלל. וכן אמרו בירושלמי (ברכות א:) ארשב"ל אלו הוינא בטורא דסיני בעינא תרי פומי. הדר אמר השתא דלית לן אלא חד לא יכילנא למיצל נפשין מלישנא בישא כל שכן אי הוה לן תרין. ר"ל שלא ידבר בפה דברי תורה ודברים שכלו דברים של הבלי עולם שהיו החכמים הקדושים עושים עצמן ככלי שרת שאין משתמשין בהם דברים של חול:
