Save "Baby Naming Dvar Torah
"
Baby Naming Dvar Torah

שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל.

איתא במדרש (קהלת רבה פרשה ז',ג') שלשה שמות יש לאדם,

אחד מה שקראו לו אביו ואמו,

ואחד מה שקוראין לו בני אדם,

ואחד מה שקנה לעצמו.

ביאור הענין, מה שקוראין לו אביו ואמו היינו מה שניכר בצורת הולד מיד כשהוא נולד מה יהיה חכם או טפש עצל או זריז וכדומה, כי בדורות הראשונים היתה זאת החכמה מפורשת בעיני כל, שהיו מכירין בפרצוף הולד מה שיהיו מדות טבעו,

וזה ג"כ שהיה לבן קורא לבנותיו שמות כפי שהיה מכיר בטבעם של כל אחת. שם רחל מורה שאוחזת קנאה ונצחון בלבה, ואינה מוציאה בשפתיה כמ"ש (ישעיה נ"ג,ז') וכרחל לפני גוזזה נאלמה, והיתה קנאתה לשם שמים כמ"ש ותקנא רחל באחותה, ושם לאה היא לשון נלאה שהיתה תמיד נלאה וצמאה לישועות הש"י.

ענין השם שקוראין לו בני אדם היינו מה שרואין עסקיו וטבעו במה הוא משתדל.

ושם שקונה לעצמו היינו מה שמתקן ומרפא החסרון שלו אפילו החסרון שנטבע בו מיום הולדו, וזה פי' הפסוק (משלי ג',ט') רפאות תהיה לשרך היינו להחסרון הנמצא בו משעת הולדו, כי איתא בגמ' (סוטה מ"ה:) שתחילת יצירתו של אדם הוא מטבורו. וזה שאמר ישעיה הנביא [מ"ח,ח'] ופושע מבטן קורא לך,

ע"כ גדול מה שקונה הוא לעצמו, כי מלת שם בכל מקום מורה על שורש החיים, שכל הנפש הוא מדוגל בו.

“The name of the older one was Leah and that name of the younger one Rachel ….” (Bereshit, 29:16)
It is written in the Midrash (Kohollet Rabba 7:3), “A man has three names - one is what his father and mother called him, one is what other people call him, and one is the name he acquires for himself.” “The name his father and mother called him,” refers to the qualities that are recognized in the infant immediately after he is born, if he will be wise or foolish, lazy or industrious, and the like. In the first generations this wisdom was clear and apparent to all; and they would see in the face of the infant the attributes of his nature, and in this way Lavan called his daughters appropriate names according to his understanding of their natures. The name Rachel teaches that she bears jealousy and (the need for) victory in her heart, but does not let this go out of her lips, as it is written (Yesahya, 53:7), “as a lamb [rachel] is silent before its shearers,” and her jealousy was for the sake of Heaven, as it is written, “and Rachel was jealous of her sister” (and wanted to populate the tribes who would bring the Torah to the world).


The name Leah is similar to the word nilei, or exhausted, in that she was always exhausted from the thirst for God’s salvation. Concerning the name that other people call him, this is what others see in his nature and dealings in his chosen occupation. And the name he acquires for himself is how he fixes and heals his deficiency, even those he was born with, and this is the meaning of the verse (Mishlei, 3:9), “it shall be health to your navel,” meaning to the lack that he has from the moment of birth, for it says in the Gemara (Sotah, 45:2), “the beginning of man’s formation is from his navel.” This is as the prophet Yesahya said (48:8), “you are called a sinner from the womb,” as the name he acquires for himself is far greater than the name he was born with. Name always signifies the source of life, as the entire soul is exemplified in it.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, חָבִיב שֵׁם טוֹב מֵאֲרוֹן הַבְּרִית, שֶׁאֲרוֹן הַבְּרִית לֹא הָלַךְ אֶלָּא שְׁלשָׁה יָמִים, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י, לג): וַאֲרוֹן בְּרִית ה' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם. וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, מְנָא לָן, מִדָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א יד, יז): וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת וַה' נָתַן אֶת פַּחְדּוֹ עַל כָּל הַגּוֹיִם, חָבִיב שֵׁם טוֹב מִכְּהֻנָּה וּמַלְכוּת, שֶׁכְּהֻנָּה וּמַלְכוּת בָּטְלוּ, וְשֵׁם טוֹב לֹא בָּטֵל. תַּלְמִידָיו דְּרַבִּי אַבָּא, וְאַבָּא צִידוֹנִי בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר חֲבִיבָה מִיתָתָן שֶׁל שְׁבָטִים יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם, שֶׁבְּחַיֵּיהֶם לֹא נֶאֱמַר שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם, וּבְמִיתָתָן נֶאֱמַר שִׁשָּׁה מִשְּׁמוֹתָם. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מִרְיָם וְיוֹכֶבֶד הֵן הֵן הָיוּ חַיּוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב (שמות א, טו): שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה, שִׁפְרָה זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁהָיְתָה מְשַׁפֶּרֶת אֶת הַיְלָדִים. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרָה וְרָבָה. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּרוּ וְרָבוּ יִשְׂרָאֵל עַל יָדֶיהָ. דָּבָר אַחֵר, שֶׁשִּׁפְּרוּ אוֹתָן בְּמִצְווֹת וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים. דָּבָר אַחֵר, שִׁפְרָה לְשֵׁם שֶׁבַח, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כו, יג): בְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְרָה. פּוּעָה זוֹ מִרְיָם, שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה בָּאִשָּׁה וְהַוְלַד יוֹצֵא. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה שֶׁהָיְתָה פּוֹעָה וּבוֹכָה עַל אָחִיהָ משֶׁה שֶׁהֻשְׁלַךְ לַיְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, ד): וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק. דָּבָר אַחֵר, פּוּעָה שֶׁהוֹפִיעָה אֶת מַעֲשֵֵֹה אָחִיהָ. דָּבָר אַחֵר, שֶׁפָּעַת בִּפְנֵי פַּרְעֹה וְאָמְרָה לוֹ אוֹי לְךָ מִיּוֹם הַדִּין. תָּנֵי שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרָא לָאָדָם הַזֶּה, אֶחָד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד שֶׁקָּרְאוּ לוֹ אֲחֵרִים, וְאֶחָד שֶׁקָּרוּי לוֹ בְּסֵפֶר תּוֹלְדוֹת בְּרִיָּתוֹ.

Rabbi Shimon ben Yoḥai said: A good name is more beloved than the Ark of the Covenant, as the Ark of the Covenant went only three days, as it is stated: “And the Ark of the Covenant of the Lord traveled before them [three days’ journey to seek out a resting place for them]” (Numbers 10:33), and a good name goes from one end of the world to the other end. From where do we derive it? It is from David, as it is stated: “The name of David went out to all the lands; and the Lord imposed fear of him upon all the nations” (I Chronicles 14:17). A good name is more beloved than priesthood and kingdom, as priesthood and kingdom lapsed, and a good name does not lapse.


The disciples of Rabbi Abba and Abba Tzidoni said in the name of Rabbi Shmuel bar Naḥman: The tribes are more beloved in their death than in their lifetimes, as during their lives, it was not stated: “Six of their names,” while after their deaths, it is stated: “Six of their names” (Exodus 28:10).


Rabbi Yehuda said: Miriam and Yokheved were the midwives of the Israelites. As it is written: “The name of one was Shifra and the name of the second was Pu’a” (Exodus 1:15). Shifra, this is Yokheved, who would tend to [mishaperet] the children. Alternatively, it is because she procreated [shepara verava]. Alternatively, it is because the Israelites procreated due to her. Alternatively, it is because they bettered [shiperu] [the Israelite women] with mitzvot and good deeds. Alternatively, Shifra [is the name given her] as praise [of her character], as it is stated: “With His breath the heavens were calmed [shifra]” (Job 26:13).


Pu’a, this is Miriam, as she would make a comforting sound [po’a] to the woman, and the child would emerge. Alternatively, Pu’a, as she would cry [po’a] and weep over her brother Moses who was cast into the Nile, as it is stated: “His sister stood at a distance” (Exodus 2:4). Alternatively, Pu’a, as she revealed [hofia] the actions of her brother. Alternatively, as she stood boldly [pa’at] before Pharaoh and said to him: ‘Woe to you on the Day of Judgment.’


It is taught: A man is called by three names; one that his father and his mother called him, one that others called him, and one that he is called in the book of his lineage. The book that the Holy One blessed be He wrote, which spans the time from Creation until the culmination of all the generations. One’s name in that book expresses the purpose for which one was created (Midrash HaMevo’ar).

בספר תולדות ברייתו. בתנחומא ריש ויקהל גורס שם שהאדם קונה לעצמו. וגירסת אגדת שמואל נוטה לגירסת הספר:
בספר תולדות ברייתו. בתנחומא ריש פרשת ויקהל גורס שם שהאדם קונה לעצמו וגירסת מדרש שמואל נוטה לגירסת הספר:
עוד יראה לימר מה שהוא מוסיף על הראשונים במילת ואלה עפ"י מאמר המדרש שהשבטים הזכרו כאן בשמותיהם על שם גאולת ישראל ראובן שנאמר ראה ראיתי את עני עמי שמעון על שם וישמע אלקים לוי ע"ש שנתחבר להם הקב"ה ונתגלה מתוך הסנה כמאמר הכתיב עמו אנכי בצרה עיי"ש והוא לכאורה תמוה שהרי הכתוב אומר למעלה שנקראו על שם המאורע בעת לידתם ראובן כי ראה ה' בעניי כי עתה יאהבני וכו' וכן שמעון כי שנואה וכו' עוד יש להתבונן במה שנאמר למטה ויאמר ה' ראה ראיתי את עני עמי וכו' ואת צעקתם שמעתי וכו' וארד להצילו וכו' ועתה הנה צעקת בני ישראל בא אלי וכו' הנה הכתוב הזה כולו מיותר שהרי כבר נאמר ראה ראיתי ואת צעקתם שמעתי נ"ל כי ידוע שתורתינו הקדושה היא נצחיית וישנה בכל עת וזמן מחמת כי רוח הקודש הוא דבר שאין לה הפסק והגם כי בעת שנאמר רו"הק הוא על ענין שהוא באותו זמן אעפי"כ נתלבש באותו רו"הק ענין נצחיי וא"ס ולכן כמו כן בקריאת שם השבטים הגם שנקראו בשמות ע"ש המאורע כמבואר בהפסוקים מ"מ כיון שנקראו בשמות עפ"י רו"הק בוודאי שנתלבש בקריאת שמותם ענין נצחיי וזהו כוונת מאמרם ז"ל שהשבטים הוזכרו כאן ע"ש הגאולה ראובן ע"ש ראה ראיתי את עני עמי כו' וכן כולם והענין הוא כי כל אחד משבטים בבואם למצרים המשיך משרשו גאולת מצרים לעתיד לבוא ראובן המשיך ענין ראיתי את עני עמי וכן כולם שיראה ה' בעניות של ישראל וישמע צעקתם בהתחננם אליו ית"ש ויתחבר להם בכל צרתם לו צר כביכול וכמו שאמרו חז"ל שבזכות השבטים נגאלו ישראל וזהו פי' ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה כו' ר"ל שבעת בואם למצרים אלה שמותם ע"ש ביאתם למצרים שנרמז בשמותם ענין המשכתם גאולות העתידות וזהו הבאים לשון הוה כי בכל הגליות זכות השבטים עומד לנו לגאלינו וזהו ואלה מוסיף על הראשונים היינו שנתוסף ענין קריאת שמותם ע"ש ביאתם למצרים להמשיך הגאולה על אשר מקודם לכן נקראו ע"ש המאורע וזהו ג"כ פי' הפסוקים ראה ראיתי את עני עמי כו' ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כו' ועתה דייקא צעקת בני ישראל כבא המה השבטים בעצמם צעקתם ותפלתם להמשיך הגאולה בביאתם למצרים מיד הנה עתה שהגיע הזמן להגאל בא אלי צעקת השבטים כי עד כה עדיין לא הגיע זמן הגאולה לשמוע צעקת השבטים הגם שהתפללו מיד בביאתם למצרים על הגאולה וכאמור והבן.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַל שֵׁם גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל נִזְכְּרוּ כָּאן, רְאוּבֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ז): רָאֹה רָאִיתִי אֶת עָנִי עַמִּי. שִׁמְעוֹן, עַל שֵׁם (שמות ב, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. לֵוִי, עַל שֵׁם שֶׁנִּתְחַבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְצָרָתָם (שמות ג, ב): מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (תהלים צא, טו): עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה. יְהוּדָה, עַל שֵׁם שֶׁהוֹדוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. יִשָֹּׂשׂכָר, שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכַר שִׁעְבּוּדָם, בִּזַּת מִצְרַיִם וּבִזַּת הַיָּם, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, יד): וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל, זְבוּלֻן, עַל שֵׁם שֶׁהִשְׁכִּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁכִינָתוֹ בְּקִרְבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה, ח): וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, וְאֵין זְבוּלֻן אֶלָא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ח, יג): בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים. וּבִנְיָמִן, עַל שֵׁם (שמות טו, ו): יְמִינְךָ ה' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ. דָּן, עַל שֵׁם (בראשית טו, יד): וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. נַפְתָּלִי, עַל שֵׁם תּוֹרָה וּמִצְוֹת שֶׁנָּתַן לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (תהלים יט, יא): וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. גָּד, עַל שֵׁם הַמָּן שֶׁהֶאֱכִילָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא (שמות טז, לא): כְּזֶרַע גַּד. אָשֵׁר, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ מְאַשְׁרִין אוֹתָן כָּל שׁוֹמְעֵי גְּאֻלָּתָן וּגְדֻלָּתָן, דִּכְתִיב (מלאכי ג, יב): וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ אָמַר ה' צְבָאוֹת. יוֹסֵף, עַל שֵׁם שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהוֹסִיף וְלִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה כְּשֵׁם שֶׁגָּאַל אוֹתָם מִמִּצְרַיִם, דִּכְתִיב (ישעיה יא, טז): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ וגו' וְכָל הָעִנְיָן.
‎ואיתא בגמרא (ברכות ז, ב) "מנלן דשְמָא גָרִים שנאמר (תהלים מו, ט) לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ אל תקרי שַמות אלא שֵמות", ואיתא בזוהר הקדוש דשם זה הקוראים לאדם ביום המילה הוא השם עצמו שבשרשו, ונמצא הצדיק שאינו משגיח על העולם להשפיע להם אלא על נשמתו להעלותה לשורשה, הוא נקרא בשם "ישראל", שזה הוא עיקר השם בשורשו. וזהו "ואלה שמות", רצה לומר הצדיקים הללו שאינם משגיחים אלא [על] העלותם לשורש שמשם באו להם נשמתם ושמותם, "בני ישראל" הם מכונים בשם "ישראל" לבד, אבל "הבאים מצרימה", דהיינו אותם הצדיקים הבאים במיצר ודאגה תמיד על כללות ישראל, "את יעקב" פירוש הם ג"כ במדריגת יעקב כנ"ל, "איש וביתו באו" פירוש כל איש מישראל וביתו, דהיינו בני ביתו, באו כולם כאחד שווין לטובה לפניו להשגיח עליהם, ודעתו ומחשבתו על כולם להתפלל עליהם ולהשפיע להם ברכה ורחמים וחיים וכל טוב. וק"ל.
מְנָא לַן דִּשְׁמָא גָּרֵים? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה׳ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ״, אַל תִּקְרֵי ״שַׁמּוֹת״ אֶלָּא ״שֵׁמוֹת״.
Regarding the basic assumption that these homiletic interpretations of names are allusions to one’s future, the Gemara asks: From where do we derive that the name affects one’s life? Rabbi Eliezer said that the verse says: “Go, see the works of the Lord, who has made desolations [shamot] upon the earth” (Psalms 46:9). Do not read the word as shamot, rather as shemot, names. The names given to people are, therefore, “the works of the Lord upon the earth.”
או יאמר ע"פ דאיתא דהרוחניות והנשמה של אדם נקראים בשם 'שמות', דעיקר השם הנקרא לאדם כגון ראובן או שמעון זה השם הוא להנשמה ולא להגוף, והחקירה לזאת הוא שאנו רואים אדם שהוא ישן ורוצים להקיצו משינתו, אם דוחפים את גופו לבלתי יקראו אותו בשמו הוא יותר בקושי להעירו מאם היו קוראים אותו בשמו, וזהו מחמת כשאדם ישן אזי נשמתו עולה למעלה ויוצאת מגופו ולכן בקושי להקיצו משינתו ע"י דחיפת הגוף, משא"כ אם קוראים אותו בשמו. וזהו שמתמה הכתוב ואמר "ואלה שמות בני ישראל", ר"ל הצדיקים הקדושים אשר בשם "ישראל" מכונים שהיא מדריגה גדולה, "הבאים מצרימה", פירוש מאחר שהם במדריגה גדולה, מהיכן בא להם זאת שנופלים לפעמים ממדריגתם ובאים אל מצרימה, רמז שבאים אל מדריגה קטנה, ואמר הכתוב "את יעקב", פירוש בשביל "יעקב" דהיינו הפשוטי עם הנקראים בשם יעקב, בעבורם ההכרח שיפול ממדריגתו, שיהא לו שייכות וחיבור עם פשוטי עם כדי להעלותם אל הקדושה, דאילולי זאת לא היה שום שייכות להצדיק עמהם. ואמר הכתוב באיזה סיבה יכול להעלותם אל הקדושה, דהיינו "איש וביתו באו", ר"ל הצדיק נקרא איש וביתו, היינו פנימיותו, דהיינו ע"י שהוא מעורר הפנימיות שלו נתעורר ג"כ הפנימיות שלהם ובאים יחד אל הקדושה, וזהו "איש וביתו באו".
או יאמר "ואלה שמות", לתרץ הדקדוק שהיה לו לומר "הבאים עמו". דהנה יש לדקדק בפסוק "ותקרא שמו ראובן כי ראה ה' בעניי", ופירשו רבותינו ז"ל שאמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, ולכאורה הלא הטעם מפורש בפסוק כי אמרה כי ראה כו', ומה ראו רבותינו לדרוש טעם אחר בדברים.
‎אך נראה כונת רז"ל דהנה כל הנשמות הנבראים צריכין להיות מקושרים למעלה בעולם העליון, וגם למטה בעולם התחתון, דכל נשמת אדם בשעת ביאתה לעולם נברא עמה עולם למעלה למען תהיה קשורה באותו עולם למעלה, וגם צריכה להיות קשורה למטה בעולם התחתון, והטעם צורך קשירתה למעלה הוא למען יעלו למעלה כל העבודות והתורות והתפילות ממטה למעלה ע"י התקשרותה בעולם העליון, והצורך שתהא קשורה למטה הוא ממילא, דאילולי זאת לא היה באפשרי שתהיה הנשמה העליונה הרוחנית בעולם השפל, לכן צריך לה קישור בעולם השפל. והתורה שבכתב היא כנגד עולם העליון, ותורה שבעל פה היא כנגד עולם התחתון.
‎ולכן קראה שמו ראובן בכדי שיהא מקושר בשני עולמות כנ"ל, וזהו שכתוב בתורה "כי אמרה כי ראה ה' כו'" הוא התקשרותו בעולם העליון כמ"ש כי ראה ה' דייקא, והוקשה לרבותינו ז"ל הלא גם בעולם התחתון צריך התקשרות והאיך נתקשר ע"י שם זה, ולכן אמרו שבשם זה נכלל גם ההתקשרות העוה"ז, ופירשו "ראו מה בין בני כו'", כי בעוה"ז אנחנו רואים שיש הפרש בין ישראל ובין האומות, אבל בעולם העליון אין להאומות שום אחיזה ואין ניכר ההפרש שביניהם, ונמצא ע"י שם זה נתקשר בשני עולמות.
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהילים מ״ו:ט׳) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת (בדפוס קרימונא אלקים, ועי' מ''ש לעיל נח ב) יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. הַאי קְרָא הָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל לְכוּ חֲזוּ, מַאי חֲזוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״א:ב׳) חָזוּת קָשֶׁה הוּגַד לִי. בְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד, אִתְגְּלִי נְבוּאָה עִלָּאָה לִבְנִי נָשָׁא. אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת, שֵׁמוֹת וַדַּאי, דְּהָא שְׁמָא גָּרִים לְכֹלָּא.
Rabbi Elazar opened his discourse "Come, behold the works of Hashem, who has made desolations in the earth" (Tehilim 46:9). "Come, behold (Heb. חֲזוּ)": what is the meaning of "behold?" It is related to the verse, "a grievous vision (Heb. חָזוּת) has been declared to me (Yeshayah 21:2). Because by His deeds, the Holy One, blessed be He, reveals his prophecy to man. And when a prophecy is revealed by preceding grievous deeds, it is called 'a grievous vision.' "Who has made desolations (Heb. שַׁמּוֹת)" assuredly alludes to names (Heb. שֵׁמוֹת), for a name is the cause of everything that happens.
כְּתִיב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר זֶה וְגו' אַמַּאי הָכָא לֵאמֹר. וְאַמַּאי זֶה. אֶלָּא (הובא לעיל דף נח א' לשון זה) לֵאמֹר דָּא אִתְּתָא. זֶה דָּא צַדִּיק. (רמז כמו דקודשא בריך הוא קרא ליה נח נייחא דארעא. לאמר, מאי לאמר. אלא אתר דא קרי ליה נח. ומאן איהו ארעא קדישא. לאמר זה ינחמנו ממעשנו וגו'. עבד ליה קודשא בריך הוא לתתא כגוונא עלאה) (נ''א זה דא צדיק וכן נח (לאמר, נח) דא צדיק. לאמר דא נוקבא. בגין דלא מתפרשן דא מן דא. אמר רבי יצחק לאמר דא ארעא קדישא) (וזה אמת) (כצ''ל באמת בהגהת ד''א. הרש''ב) כְּתִיב הָכָא זֶה יְנַחֲמֵנוּ, וּכְתִיב הָתָם (ישעיה כה) זֶה יְיָ קִוִּינוּ לוֹ. זַכָּאִין אִנּוּן צַדִּיקַיָא דִרְשִׁימִין בִּרְשִׁימוּ דְגוּשְׁפַּנְקָא דְמַלְכָּא לְמֶהוֵי בִּשְׁמֵיהּ רְשִׁימִין וְאִיהוּ שָׁוֵי שְׁמָהָן בְּאַרְעָא כְּדְקָא יְאוּת.
The verse states: "And he called his name Noah, saying: This..." (Gen. 5:29). Why does the verse read, "saying: This?" The word "saying" refers to the Female Principle (Malchut) while "This" refers to the Righteous. It is written here and elsewhere, "This one shall comfort us" (Ibid.), "This is Hashem; we have waited for Him" (Yeshayah 25:9). Blessed are the righteous who are marked with the imprints of the ring of the King, for they are marked with His name. And He has put "names on earth, so that everything can be called by its name correctly.
אך הענין הוא כי כל השבעים לשונות אף שבכל לשון ולשון מהע' לשונות יש ג"כ קריית שם לכל הנבראים והיצורים והנעשים וקורין לכל דבר ודבר בשמו אבל לא שמו אמיתי הוא כי אינם משיגים שמו האמיתי ושורשו, משא"כ בלה"ק כל מה שנקרא שמו כך הוא שם האמיתי ושם העצם משורשו ד"מ שור התחתון נקרא שמו כך ע"ש שורשו למעלה בחיות שיש בו מזה האותיות שהם ג' אותיות שור וכן כולם ולכן אדה"ר שהיה בו חכמה יתירה והשיג וידע שורש כל מין ומין היה יכול לקרותם בשם האמיתי ולזה אמר אדה"ר לזה נאה לקרותו וכו' כלומר מה שאני קורה את שמו כך אינו שם דבר ושם מושאל להכירו רק נאה לקרותו כך כי הוא שם שורשו ודאי ולכך שמו נאה לו וגם שמות בני אדם כמ"ש רז"ל ראשונים קראו בניהם ע"ש המאורע כי יצחק קרא את שם בנו יעקב ע"ש שהיה ידו אוחזת בעקב עשו כמ"ש וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא את שמו יעקב וכן הרבה ג"כ הכוונה ע"ש המאורע ידעו כי שורש נשמות הבן הוא מעין שורש דבר המאורע וקראו שמו כך ועכשיו אף שאנו קוראין שמות בנינו ע"ש אבותינו או קרובים כדאי' במדרש עכ"ז גילה האר"י זלל"ה שגם אלו השמות אינם דרך מקרה או רצון האב או האם שקורין לבניהם כך, אך הקב"ה הוא הנותן שכל וחכמה ודעת בלב אביו ואמו לקרותו בשם שהוא שורש נשמתו של הבן ומחמת זה האדם מושרש בשמו מאוד מאוד, והראיה לזה אם יפנה האדם מכל עסקיו ויעסוק בדבר א' וישים עיניו ולבו ומחשבתו בדבר ההוא וכל רעיונו ושכלו ישים שם וכן אם הוא מדבר עם איזה אדם דברים הצריכים לו מאוד בודאי הוא משים כל שכלו ומחשבתו לדבר עם האדם ההוא ואף עם יבואו שאר בני אדם לדבר עמו דברים וגם הם מדברים אליו לנוכח והוא אינו פונה אליהם ואינו שומע דבריהם כי רעיונו ומחשבתו שם בדבר שהוא עוסק, גם לפעמים אוחזין אותו בא' מאבריו בכדי להפרישו ולבטלו ממחשבתו ההוא אעפ"כ אינו מרגיש מחמת ששם כל שכלו ומחשבתו שם, אכן אם יקראו אותו בשמו תכף הוא נפרד מעסקיו וממחשבתו והכל הוא מטעם הנזכר ששמו הוא שורש נשמתו, וזהו ג"כ פי' ר"מ דייק בשמא שהיה מאיר ומנהיר וכו' והיה יודע שרש נשמתו של כ"א.
אך הענין הוא כי כל השבעים לשונות אף שבכל לשון ולשון מהע' לשונות יש ג"כ קריית שם לכל הנבראים והיצורים והנעשים וקורין לכל דבר ודבר בשמו אבל לא שמו אמיתי הוא כי אינם משיגים שמו האמיתי ושורשו, משא"כ בלה"ק כל מה שנקרא שמו כך הוא שם האמיתי ושם העצם משורשו ד"מ שור התחתון נקרא שמו כך ע"ש שורשו למעלה בחיות שיש בו מזה האותיות שהם ג' אותיות שור וכן כולם ולכן אדה"ר שהיה בו חכמה יתירה והשיג וידע שורש כל מין ומין היה יכול לקרותם בשם האמיתי ולזה אמר אדה"ר לזה נאה לקרותו וכו' כלומר מה שאני קורה את שמו כך אינו שם דבר ושם מושאל להכירו רק נאה לקרותו כך כי הוא שם שורשו ודאי ולכך שמו נאה לו וגם שמות בני אדם כמ"ש רז"ל ראשונים קראו בניהם ע"ש המאורע כי יצחק קרא את שם בנו יעקב ע"ש שהיה ידו אוחזת בעקב עשו כמ"ש וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא את שמו יעקב וכן הרבה ג"כ הכוונה ע"ש המאורע ידעו כי שורש נשמות הבן הוא מעין שורש דבר המאורע וקראו שמו כך ועכשיו אף שאנו קוראין שמות בנינו ע"ש אבותינו או קרובים כדאי' במדרש עכ"ז גילה האר"י זלל"ה שגם אלו השמות אינם דרך מקרה או רצון האב או האם שקורין לבניהם כך, אך הקב"ה הוא הנותן שכל וחכמה ודעת בלב אביו ואמו לקרותו בשם שהוא שורש נשמתו של הבן ומחמת זה האדם מושרש בשמו מאוד מאוד, והראיה לזה אם יפנה האדם מכל עסקיו ויעסוק בדבר א' וישים עיניו ולבו ומחשבתו בדבר ההוא וכל רעיונו ושכלו ישים שם וכן אם הוא מדבר עם איזה אדם דברים הצריכים לו מאוד בודאי הוא משים כל שכלו ומחשבתו לדבר עם האדם ההוא ואף עם יבואו שאר בני אדם לדבר עמו דברים וגם הם מדברים אליו לנוכח והוא אינו פונה אליהם ואינו שומע דבריהם כי רעיונו ומחשבתו שם בדבר שהוא עוסק, גם לפעמים אוחזין אותו בא' מאבריו בכדי להפרישו ולבטלו ממחשבתו ההוא אעפ"כ אינו מרגיש מחמת ששם כל שכלו ומחשבתו שם, אכן אם יקראו אותו בשמו תכף הוא נפרד מעסקיו וממחשבתו והכל הוא מטעם הנזכר ששמו הוא שורש נשמתו, וזהו ג"כ פי' ר"מ דייק בשמא שהיה מאיר ומנהיר וכו' והיה יודע שרש נשמתו של כ"א.
מְנָא לַן דִּשְׁמָא גָּרֵים? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, דְּאָמַר קְרָא: ״לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת ה׳ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ״, אַל תִּקְרֵי ״שַׁמּוֹת״ אֶלָּא ״שֵׁמוֹת״.
Regarding the basic assumption that these homiletic interpretations of names are allusions to one’s future, the Gemara asks: From where do we derive that the name affects one’s life? Rabbi Eliezer said that the verse says: “Go, see the works of the Lord, who has made desolations [shamot] upon the earth” (Psalms 46:9). Do not read the word as shamot, rather as shemot, names. The names given to people are, therefore, “the works of the Lord upon the earth.”
רַבִּי אֶלְעָזָר פָּתַח (תהילים מ״ו:ט׳) לְכוּ חֲזוּ מִפְעֲלוֹת (בדפוס קרימונא אלקים, ועי' מ''ש לעיל נח ב) יְיָ אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת בָּאָרֶץ. הַאי קְרָא הָא אִתְּמָר וְאוּקְמוּהָ. אֲבָל לְכוּ חֲזוּ, מַאי חֲזוּ. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (ישעיהו כ״א:ב׳) חָזוּת קָשֶׁה הוּגַד לִי. בְּעוֹבָדוֹי דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָבִיד, אִתְגְּלִי נְבוּאָה עִלָּאָה לִבְנִי נָשָׁא. אֲשֶׁר שָׂם שַׁמּוֹת, שֵׁמוֹת וַדַּאי, דְּהָא שְׁמָא גָּרִים לְכֹלָּא.
Rabbi Elazar opened his discourse "Come, behold the works of Hashem, who has made desolations in the earth" (Tehilim 46:9). "Come, behold (Heb. חֲזוּ)": what is the meaning of "behold?" It is related to the verse, "a grievous vision (Heb. חָזוּת) has been declared to me (Yeshayah 21:2). Because by His deeds, the Holy One, blessed be He, reveals his prophecy to man. And when a prophecy is revealed by preceding grievous deeds, it is called 'a grievous vision.' "Who has made desolations (Heb. שַׁמּוֹת)" assuredly alludes to names (Heb. שֵׁמוֹת), for a name is the cause of everything that happens.
ונחזור לענין ואלה שמות וגו', דשמעתי ממורי כמו שתפיסת הגוף הוא בגשמי שאוחז בגופו, כך תפיסת הנשמה הוא על ידי קריאת שמו, גם בישן ניער משנתו בקראו שמו. וכמו שהוא בפרט אדם אחד גוף ונשמה, כך בכללות יש גוף ונשמה, המוני עם הנק' יעקב נק' גוף, ושלומי אמוני ישראל הנק' תואר ישראל הם הנשמה. ובזה נק' איש וביתו, להשפיע זה לזה כמו זכר לנקבה.
ובזה יובן, ואלה שמות בני ישראל, שהם תואר אנשים שנקראו נשמה. הבאים מצרימה, לעולם הזה שנקרא מצרימה כנ"ל. להיות עם אנשים הנק' יעקב. כדי שיהי' איש וביתו, לתכלית זה באו לזה העולם, כמו בענין ירידת נשמה בפרטות על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד (אבות פ"ד מכ"ב), כך בכללות העולם ביאת הנשמה בין המוני העם הנק' גוף הוא בעל כרחך, כדי שישפיעו זה לזה, וכנ"ל.
מאי דרוש כדדריש רבי יהודה ברבי אלעאי מאי דכתיב (ישעיהו נח, א) הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם
The Gemara asks: On the basis of what homiletic interpretation did the tanna state that there is no virtue greater than the study of Talmud? It is just as Rabbi Yehuda, son of Rabbi Elai, interpreted homiletically: What is the meaning of that which is written: “Cry aloud, spare not, lift up your voice like a horn, and declare to My people their transgression and to the house of Jacob their sins” (Isaiah 58:1)?
הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון
In the phrase “declare to My people their transgression,” these people are the Torah scholars, whose unwitting transgressions become for them tantamount to intentional transgressions. Due to their erudition, they are held to a higher standard. “And to the house of Jacob their sins,” these are the ignoramuses, whose intentional transgressions become for them tantamount to unwitting transgressions. Due to their lack of erudition, they are held to a lower standard. And that is the basis of that which we learned in a mishna (Avot 4:13), that Rabbi Yehuda says: Be careful in the study of the Talmud, as a transgression based on an unwitting misinterpretation of the Talmud is considered an intentional transgression.