וּמִי כְּתָבָן מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה
The baraita now considers the authors of the biblical books: And who wrote the books of the Bible? Moses wrote his own book, i.e., the Torah, and the portion of Balaam in the Torah, and the book of Job. Joshua wrote his own book and eight verses in the Torah, which describe the death of Moses.
אָמַר מָר יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה תַּנְיָא כְּמַאן דְּאָמַר שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה יְהוֹשֻׁעַ כְּתָבָן דְּתַנְיָא וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ אֶפְשָׁר מֹשֶׁה מֵת וְכָתַב וַיָּמׇת שָׁם מֹשֶׁה אֶלָּא עַד כָּאן כָּתַב מֹשֶׁה מִכָּאן וְאֵילָךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי נְחֶמְיָה
The Gemara elaborates on the particulars of this baraita: The Master said above that Joshua wrote his own book and eight verses of the Torah. The Gemara comments: This baraita is taught in accordance with the one who says that it was Joshua who wrote the last eight verses in the Torah. This point is subject to a tannaitic dispute, as it is taught in another baraita: “And Moses the servant of the Lord died there” (Deuteronomy 34:5); is it possible that after Moses died, he himself wrote “And Moses died there”? Rather, Moses wrote the entire Torah until this point, and Joshua wrote from this point forward; this is the statement of Rabbi Yehuda. And some say that Rabbi Neḥemya stated this opinion.
(יג) וַיָּ֣קׇם מֹשֶׁ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ מְשָׁרְת֑וֹ וַיַּ֥עַל מֹשֶׁ֖ה אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹקִֽים׃
(13) So Moses and his attendant Joshua arose, and Moses ascended the mountain of God.
(א) ויקם משה ויהושע משרתו. לֹא יָדַעְתִּי מַה טִּיבוֹ שֶׁל יְהוֹשֻׁעַ כָּאן, וְאוֹמֵר אֲנִי, שֶׁהָיָה הַתַּלְמִיד מְלַוֶּה לָרַב עַד מְקוֹם הַגְבָּלַת תְּחוּמֵי הָהָר שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לֵילֵךְ מִשָּׁם וָהָלְאָה, וּמִשָּׁם וַיַּעַל מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל הַר הָאֱלֹקִים, וִיהוֹשֻׁעַ נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ וְנִתְעַכֵּב שָׁם כָּל אַרְבָּעִים יוֹם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ כְּשֶׁיָּרַד מֹשֶׁה וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה (שמות ל״ב:י״ז), לָמַדְנוּ שֶׁלֹּא הָיָה יְהוֹשֻׁעַ עִמָּהֶם:
(1) ויקם משה ויהושע משרתו AND MOSES ROSE AND HIS MINISTER JOSHUA — I am not sure in what capacity Joshua appears here, but I think that as a disciple he was accompanying the teacher as far as the place where the bounds of the mountain were marked out, whence onward he was not permitted to proceed. From that point ויעל משה MOSES alone ASCENDED אל הר האלקים THE MOUNTAIN OF GOD, whilst Joshua pitched his tent there and stayed there during the whole forty days which Moses spent on the mountain. For thus we find that when Moses came down from the mountain it states, (Exodus 32:17) “and Joshua heard the voice of the people that they shouted” — from which we may infer that he was not with them in the camp.
(א) ויקם משה ויהושע משרתו ... ועל דעתי היה יהושע מכלל שבעים הזקנים, כי אין בישראל שבעים זקנים ראויים לקרבה אל האלקים יותר ממנו, וכאשר פירש משה מהם היה מלוה את רבו עד הגבול. ואל תקשה עלי ממאמר רבותינו בענש הזקנים האלו בתבערה (תנחומא בהעלותך [. טז), כי יאמרו כן על כלן חוץ מיהושע, לפי שהיה ראוי למראות אלקים ולכל נבואה:
(1) AND MOSES ROSE UP, AND JOSHUA HIS MINISTER. ...
In my opinion, Joshua was one of the seventy elders [who were asked to ascend the mountain], for there was nobody more worthy amongst the seventy elders of Israel to approach G-d than he, and when Moses separated from them [to ascend higher], Joshua accompanied his master up to the border [beyond which he was not permitted to go]. Now do not object to my explanation on this point from what the Rabbis have said concerning the punishment of these elders at Taberah, for they said so concerning all of them except Joshua, for he was indeed worthy to see visions of G-d and to receive prophecy.
(א) ויקם משה ויהושע משרתו. היה יהושע מכלל שבעים זקנים שהזכיר למעלה שחזו את האלקים והוא היה גדול מכלן.
(ב) ויש לשאול מדוע יזכירנו הכתוב בכאן יותר מן השאר, וכתב הרמב"ן ז"ל אפשר לומר שזה מורה כי כל מ' יום שהיה משה בהר היה יהושע ממתין עליו בתחתית ההר ומפני זה הזכיר בכאן כי היה משרתו עמו ללוות אותו עד הגבול המזומן בהר.
(ג) ויעל משה אל הר האלקים. להודיע שכל זמן שהיה משה בהר המתינו יהושע בתחתית ההר, וראיה לזה שהרי כשירד משה מן ההר הזכיר הכתוב מיד וישמע יהושע הוא שכתוב (שמות לב) וישמע יהושע את קול העם ברעה, והכתוב הזה יורה כי לא היה יהושע עם ישראל במחנה אבל היה מתיצב בתחתית ההר וממתין למשה עד רדתו.
(1) ויקם משה ויהושע משרתו, “Moses and his servant Joshua stood up, etc.” Joshua was one of the seventy elders mentioned previously as having had a vision of G’d. In fact, Joshua was the most senior of these seventy elders. (2) The question arises why he is mentioned specifically in this context. Nachmanides writes that possibly the reason is that the Torah wanted to tell us that during the entire 40 days that Moses spent on the mountain Joshua waited for him at the bottom of the mountain. This is why the Torah saw fit to describe him as Moses’ personal valet, משרתו, at this point. As such it was appropriate for him to accompany his master right up to the fence. (3) ויעל משה אל הר האלוקים, “Moses ascended to the Mountain of G’d.” This teaches that all the time Moses was on the mountain Joshua waited for him at the bottom of the mountain. Proof for this can be found in 32,17 where we read that as soon as Moses descended the Torah reports Joshua as “hearing the sound of the people in shouting.” Had he remained inside the camp, this verse would not make sense.
(א) ויקם משה כו'. למדתנו התורה כי גדולה שמושה ששמש יהושע יותר מלמודן של זקנים כי הוכן יהושע יותר מהם כי הנה ויקם משה ויהושע למה שהוא משרתו ששמשו כי על שגדולה שמושה עם היות שויעל משה ולא יהושע עם כל זה נגש יהושע עד מקום שלא זכו כל השאר כי הלא אל הזקנים אמר שבו לנו בזה. ולא אמר שבו לי בזה הנה כי ממקום שלא עצרו כח הזקנים ללכת הלכו שניהם משם והלאה ולבל יתביישו כי הם לא יכלו להתקרב עד מקום שיהושע מגיע ע"כ אמר שבו לנו בזה כו' לו' תתעכבו פה והנה אהרן וחור כלו' כי הם גדולים מכם והם עמכם ולא עמנו. כלו' ולכן לא תחושו כי אין כל זה אלא לשפוט את מי שהוא בעל דברים כלומר וע"כ צריכים אתה לשבת פה ואמר זה להסתיר גדולת כבוד יהושע עליהם:
(יא) וְדִבֶּ֨ר ה' אֶל־מֹשֶׁה֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר אִ֖ישׁ אֶל־רֵעֵ֑הוּ וְשָׁב֙ אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֔ה וּמְשָׁ֨רְת֜וֹ יְהוֹשֻׁ֤עַ בִּן־נוּן֙ נַ֔עַר לֹ֥א יָמִ֖ישׁ מִתּ֥וֹךְ הָאֹֽהֶל׃ {פ}
(11) ה' would speak to Moses face to face, as one person speaks to another. And he would then return to the camp; but his attendant, Joshua son of Nun, [serving as] deputy, would not stir out of the Tent.
(ב) וטעם בן נון, בא בחירק תמורת סגול, וכן דברי אגור בן יקה (משלי ל א), שבן לילה היה ובן לילה אבד (יונה ד י), אם בן הכות הרשע (דברים כה ב) ועם כל זה אני תמה מדוע לא נמלט בשם הצדיק הזה אחד שיבא כמנהג. ואני חושב כי נהגו לקרותו כן לכבוד, כי היה הגדול בתלמידי משה רבינו ויקראו לו בינון, כלומר הנבון, כי אין נבון וחכם כמוהו, או יהיה ענינו יהושע שהבינה מוליד, יעשו נון מלשון לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז):
(2) The reason for the form ‘bin’ Nun [instead of ‘ben’ Nun] is that the vowel chirik comes sometimes in place of the segal [which would have made it “ben Nun”]. Similar cases are: The words of Agur ‘bin’ (the son of) Jakeh; ‘she’bin lailah hayah’ (which came up in a night) ‘u’bin lailah avad’ (and perished in a night); ‘im bin hakoth harasha’ (if the wicked man deserve to be beaten).
Yet despite all this I wonder! Why [of all the times that Joshua the son of Nun is cited in the Scriptures] is the name of this righteous man not once mentioned properly [i.e., ‘ben’ Nun]? Therefore I think that they used to call him in this way as a mark of honor, since he was the greatest of the disciples of Moses our teacher, and so they called him binun, meaning “the understanding one,” since there was none so discreet and wise as he. Or it may be that the meaning of it is: “Joshua, whom understanding begot;” they thus used the term nun as in the expression, may his name ‘yinon’ (be continued) as long as the sun.
Yet despite all this I wonder! Why [of all the times that Joshua the son of Nun is cited in the Scriptures] is the name of this righteous man not once mentioned properly [i.e., ‘ben’ Nun]? Therefore I think that they used to call him in this way as a mark of honor, since he was the greatest of the disciples of Moses our teacher, and so they called him binun, meaning “the understanding one,” since there was none so discreet and wise as he. Or it may be that the meaning of it is: “Joshua, whom understanding begot;” they thus used the term nun as in the expression, may his name ‘yinon’ (be continued) as long as the sun.
(יז) יְהִ֤י שְׁמ֨וֹ לְֽעוֹלָ֗ם לִפְנֵי־שֶׁמֶשׁ֮ (ינין) [יִנּ֢וֹן] שְׁ֫מ֥וֹ וְיִתְבָּ֥רְכוּ ב֑וֹ כׇּל־גּוֹיִ֥ם יְאַשְּׁרֽוּהוּ׃
(17) May his name be eternal;
while the sun lasts, may his name endure;-b
let men invoke his blessedness upon themselves;
let all nations count him happy.
while the sun lasts, may his name endure;-b
let men invoke his blessedness upon themselves;
let all nations count him happy.
(ג) ינון. ל' מלכות ושררה כמו (משלי כ״ט:כ״א) ואחריתו יהיה מנון, ולניני השליט על נכסי אחרים, אמרו בלבם נינם יחד (לקמן ע"ד) מלכיהם יחד:
(3) will be magnified Heb. ינון, an expression of kingdom and dominion, as (Prov. 29:21): “he will ultimately be a ruler (מנון) ; (Gen. 21:23), “and to my son (ולניני),” who rules over my property after me; (below 74:8), “They said in their heart, their rulers (נינם) together”; their kings together.
(ב) לפני שמש ינון שמו. בעוד שהשמש קיים וכן לפני ירח ר"ל כל זמן שהשמש קיים יהיה זכר שמו, ופירוש ינון מן נין ונכד מבנין נפעל, ר"ל כמו שהבן זכר האב כן יהיה שמו זכר לעולם למעשיו הטובים שיעשה ויתברכו בו שיאמרו האל יברכנו כמו שבירך פלוני:
(א) יהי שמו נזכר לעולם, וגם יהיה מפורסם מאד כי לפני שמש ינון שמו, שמו ילך מנין לנין דור דורים לפני מהלך השמש, כמו שהשמש סובב ומאיר ומסיר חשך הגשמי, כן שמו יסבב ויאיר ויסיר אפל הנפשות, עד שיתברכו בו כולם, וכל גוים יאשרוהו, שיחשבו אותו להאושר הנפשי עד שיכונו אושר נפשם נגד דרכיו ומעשיו:
R' Avraham ben HaRambam (quoted in Otzar Meforshei HaTorah to Shemos 33:11)
Even though Moshe would return to the camp for necessary activities, Yehoshua remained behind in solitude to achieve a state of prophecy.
ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר (שמות לג, יא) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך
The Gemara notes: And this statement of Rabbi Yishmael’s disagrees with the opinion of Rabbi Shmuel bar Naḥmani, as Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: This verse is neither an obligation nor a mitzva, but a blessing. Rabbi Yonatan explains: The Holy One, Blessed be He, saw Joshua and observed that the words of Torah were very precious to him, as it is stated: “And the Lord spoke to Moses face-to-face…and his servant Joshua, son of Nun, a young man, did not depart from the Tent” (Exodus 33:11). The Holy One, Blessed be He, said to Joshua: Joshua, are the words of Torah so precious to you? I bless you that “this Torah scroll shall not depart from your mouth.”
(כח) וַיַּ֜עַן יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מְשָׁרֵ֥ת מֹשֶׁ֛ה מִבְּחֻרָ֖יו וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנִ֥י מֹשֶׁ֖ה כְּלָאֵֽם׃
(28) And Joshua son of Nun, Moses’ attendant from his youth, spoke up and said, “My lord Moses, restrain them!”
(א) מבחוריו - מנעוריו, כמו בחרותיך,
(1) מבחוריו, as if the Torah had written: מנעוריו, ever since his youth. We find the expression בחור for a young person also in Kohelet 11,9 בימי בחורותיך, “in the days of your youth.”
(א) מבחריו מנעוריו לשון בימי בחורותיך. ד״א מן המובחרים לשרת את משה כי אחרים היו עמו.
(1) מבחוריו, “from his early youth.” We find this word having this meaning also in Kohelet 12,1: בימי בחורתיך, “in the days of your youth.”An alternate interpretation of this word: “from amongst the choicest to serve Moses,” for there were others with him. (Ibn Ezra)
(יח) וַיֹּ֨אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֗ה קַח־לְךָ֙ אֶת־יְהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן אִ֖ישׁ אֲשֶׁר־ר֣וּחַ בּ֑וֹ וְסָמַכְתָּ֥ אֶת־יָדְךָ֖ עָלָֽיו׃
(18) And ה' answered Moses, “Single out Joshua son of Nun, an inspired man, and lay your hand upon him.
(יח) וַאֲמַר ה' לְמשֶׁה דְבַר לָךְ יָת יְהוֹשֻׁע בַּר נוּן גְּבַר דִּי רוּחַ נְבוּאָה בֵיהּ וְתִסְמוֹךְ יָת יְדָךְ עֲלוֹהִי:
(18) Adonoy said to Moshe: “Take to yourself Yehoshua son of Nun, a man in whom there is spirit [of prophecy], and lay your hand on him.
(ג) אשר רוח בו. כַּאֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ, שֶׁיּוּכַל לַהֲלֹךְ כְּנֶגֶד רוּחוֹ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד (ספרי):
(3) אשר רוח בו [A MAN] IN WHOM THERE IS SPIRIT — As you requested; someone able to deal with the character of each one. (Sifrei Bamidbar 140:1).
רמב"ן (כתבי רמב"ן)
Ramban (cited in Otzar Meforshei HaTorah)
At times there are unique individuals that know and understand all wisdoms and contain all knowledge. And one who has knowledge and understands secrets is comparable to a prophet. And this is what is says in reference to Yehoshua, "איש אשר רוח בו".
(ב) איש אשר רוח בו. רוחו היינו דעתו עומד בפ״ע ואינו נמשך אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים:
(2) A man in whom there is spirit. That is, he is independent in his views and he is not drawn after urges for his own pleasure or that of others.
(כ) וְנָתַתָּ֥ה מֵהֽוֹדְךָ֖ עָלָ֑יו לְמַ֣עַן יִשְׁמְע֔וּ כׇּל־עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
(20) Invest him with some of your authority, so that the whole Israelite community may obey.
(א) ונתתה מהודך עליו. זֶה קֵרוּן עוֹר פָּנִים:
(1) ונתתה מהודך עליו AND THOU SHALT PUT SOME OF THY GLORY UPON HIM — This refers to the shining of the skin of his countenance (see Exodus 34:29—30).
דָּרֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי נַחְמָנִי מְתוּרְגְּמָנֵיהּ דְּרֵישׁ לָקִישׁ: כׇּל הַמִּסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים עֵינָיו כֵּהוֹת: בַּקֶּשֶׁת, וּבַנָּשִׂיא, וּבַכֹּהֲנִים. בַּקֶּשֶׁת — דִּכְתִיב: ״כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם הוּא מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד ה׳״. בַּנָּשִׂיא — דִּכְתִיב: ״וְנָתַתָּ מֵהוֹדְךָ עָלָיו״. הַמִּסְתַּכֵּל בַּכֹּהֲנִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, שֶׁהָיוּ עוֹמְדִין עַל דּוּכָנָן וּמְבָרְכִין אֶת יִשְׂרָאֵל בַּשֵּׁם הַמְפוֹרָשׁ.
Rabbi Yehuda, son of Rabbi Naḥmani, the disseminator of Reish Lakish, interpreted a verse homiletically: Whoever looks at the following three things, his eyes will grow dim: One who looks at a rainbow, at a Nasi, and at the priests. He explains: At a rainbow, as it is written: “As the appearance of the bow that is in the cloud on the day of rain, so was the appearance of the brightness round about, this was the appearance of the likeness of the glory of the Lord” (Ezekiel 1:28). At a Nasi, as it is written: “And you shall put of your splendor upon him” (Numbers 27:20), which indicates that the splendor of the Divine Presence rested upon Moses, who was the Nasi of Israel. The third item, looking at priests, is referring to one who looks at the priests when the Temple is standing, as they would stand on their platform and bless Israel with the ineffable name, at which point the Divine Presence would rest above the joints of their fingers.
כל המסתכל בג' דברים עיניו כהות כו'. מקרא לא מייתי אלא דבג' דברים איכא דמות וזיו שכינה והיה קבלה בידו דעיניו כהות במסתכל בהם והא ודאי במסתכל בשכינה ממש א"א להיות חי כמ"ש כי לא יראני האדם וחי אבל הכא במסתכל בדמות וזיו של שכינה קאמר גם שאינו מת מ"מ עונשו שעיניו כהות שהוא דמות מיתה כמ"ש ג' חשובין כמת סומא כו':
(כג) וַיִּסְמֹ֧ךְ אֶת־יָדָ֛יו עָלָ֖יו וַיְצַוֵּ֑הוּ כַּאֲשֶׁ֛ר דִּבֶּ֥ר ה' בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ {פ}
(23) He laid his hands upon him and commissioned him—as ה' had spoken through Moses.
(א) ויסמך את ידיו. בְּעַיִן יָפָה, יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּצְטַוָּה, שֶׁהַקָּבָּ"ה אָמַר לוֹ "וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ", וְהוּא עָשָׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו, וַעֲשָׂאוֹ כִכְלִי מָלֵא וְגָדוּשׁ, וּמִלְּאוֹ חָכְמָתוֹ בְּעַיִן יָפָה (שם):
(1) ויסמך את ידיו AND HE LAID HIS HANDS [UPON HIM] — generously (in full measure), even more than he had been commanded, for the Holy One, blessed be He, had said, (v. 18) “Lay thy hand [upon him]”, but he did this with his two hands (Yalkut Shimoni on Torah 960), and so made of him a full and heaped up vessel (Sifrei Bamidbar 141:3) and filled him generously with his own wisdom.
(ג) ... והיתה הברכה חלה עליהם בסמיכה זו כאשר כתוב ביהושע (במדבר כ״ז:כ״ג) ויסמך את ידיו עליו, כדי שיאצל רוח הקדש על הנסמך...
(3) ... We find something similar in Numbers 27,23 where Moses placed his hands on Joshua and proceeded to bless him, making him his successor. The act of placing one’s hands on the person one blesses is designed to facilitate the transfer of the holy spirit possessed by the one conferring the blessing to the recipient of said blessing...
כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו וְלֹא כׇּל הוֹדְךָ זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ פְּנֵי מֹשֶׁה כִּפְנֵי חַמָּה פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּפְנֵי לְבָנָה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָהּ כְּלִימָּה
In a similar manner, you can say that God said to Moses about Joshua: “And you shall put of your honor upon him” (Numbers 27:20), which indicates that you should put some of your honor, but not all of your honor. The elders of that generation said: The face of Moses was as bright as the face of the sun; the face of Joshua was like the face of the moon. Woe for this embarrassment, woe for this disgrace, that we did not merit another leader of the stature of Moses.
(ט) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן מָלֵא֙ ר֣וּחַ חׇכְמָ֔ה כִּֽי־סָמַ֥ךְ מֹשֶׁ֛ה אֶת־יָדָ֖יו עָלָ֑יו וַיִּשְׁמְע֨וּ אֵלָ֤יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה' אֶת־מֹשֶֽׁה׃
(9) Now Joshua son of Nun was filled with the spirit of wisdom because Moses had laid his hands upon him; and the Israelites heeded him, doing as ה' had commanded Moses.
(א) ויהושע בן נון וגו׳. אז נתמלא רוח חכמה ביותר כמש״כ לעיל ל״א י״ד שהיה כמו בנטות השמש זורח אור הלבנה. אמנם עוד לא בהלו אור הלבנה עד שהשמש שוקעת לגמרי. כך כשמת משה אז נתמלא יהושע רוח חכמה:
(ב) כי סמך משה וגו׳. והיה כמו אור הלבנה שמקבלת אורה מהשמש: