בָּרִאשֹׁ֡ן בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֤וֹם לַחֹ֙דֶשׁ֙ בָּעֶ֔רֶב תֹּאכְל֖וּ מַצֹּ֑ת עַ֠ד י֣וֹם הָאֶחָ֧ד וְעֶשְׂרִ֛ים לַחֹ֖דֶשׁ בָּעָֽרֶב׃
לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּר֔ אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
יקח מצה האמצעית ויבצענה לשתים ויתן חציה לאחד מהמסובין לשומרה לאפיקומן ונותנים אותה תחת המפה וחציה השני ישים בין שתי השלימות ויגבי' הקערה שיש בה המצות ויאמר הא לחמא עניא עד מה נשתנה:
(נז) האמצעית ויבצענה לשתים - כדי לקיים מה שקראה הכתוב לחם עוני ודרכו של עני בפרוסה ואמר האמצעית כי ברכת אכילת מצה העיקר עלה קאי(עליה עומד-מתקיים) וברכת המוציא שמברך מתחלה קאי(עומד-מתקיים)על העליונה המונחת לפניו:
חוצים את המצה לפני תחילת ההגדה, מפני שיש לומר את ההגדה בשעה שהמצה לפנינו...
עם זאת, כמו בכל שבת וחג ישנה מצווה לברך 'המוציא' על לחם משנה, לכן עורכים שלוש מצות, את המצה האמצעית חוצים כדי לבטא את 'לחם העוני', והמצה העליונה והתחתונה נשארות שלמות ללחם משנה....
את החלק הגדול מייעדים ל'אפיקומן'. ונוהגים לעטוף אותו במפית...
יטול ידיו ויברך על נטילת ידים ויקח המצות כסדר שהניחן הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה משתיהן ביחד ויטבלם במלח:
הגה: ואין המנהג לטבלה במלח בלילה ראשונה דפת נקי אין צריך מלח
ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד ואם אינו יכול לאכול כשני זתים ביחד יאכל של המוציא תחלה ואח"כ של אכילת מצה ...אכל כחצי זית וחזר ואכל כחצי זית יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחבירתה יותר מכדי אכילת פרס: (ועיין לקמן סימן תרי"ב ס"ג):
(יא) ואח"כ של אכילת מצה - ובדיעבד אם אכל כזית אחד בין מהשלמה ובין מהפרוסה יצא:
מצווה מהתורה לאכול בליל ט"ו בניסן מצה, שנאמר (שמות יב, יח): "בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת". מצה זו צריכה להיות שמורה, שנאמר (שמות יב, יז): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת", ויש מהדרים לקיים את המצווה במצה שנעשתה ביד לשם המצווה (לעיל יב, ד). ...וכיוון שאכל כ'זית' מצה שמורה קיים את המצווה מהתורה, שכל שיעורי אכילה שבתורה שיעורם בכ'זית'.
מדברי חכמים מוסיפים ואוכלים עוד כשיעור שלושה 'זיתים' מצה. באכילה הראשונה שאחר ברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אוכלים לכתחילה כשיעור שני 'זיתים', כ'זית' אחד מהמצה העליונה לברכת 'המוציא', וכ'זית' אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת 'אכילת מצה'. אח"כ אוכלים עוד כ'זית' ב'כורך' עם המרור, ובסוף הסעודה אוכלים כ'זית' נוסף ל'אפיקומן' (ויש אומרים שטוב לאכול ל'אפיקומן' כשיעור שני זיתים).
...מוסכם ששיעור כ'זית' הוא קרוב לשליש מצת מכונה, וכגודל זה במצת יד. אם כן מיד לאחר ברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה' אוכלים כשני שליש מצת מכונה. ולאכילת 'כורך' אוכלים כשליש מצת מכונה, וכן לאכילת ה'אפיקומן' אוכלים כשליש מצת מכונה.
אוכלים את כ'זית' המצה ברציפות, ואם הפסיק באכילתו עד שאכילת הכ'זית' ארכה יותר מזמן 'אכילת פרס' לא יצא...
נוטלים ידיים בברכה, ועורך הסדר מגביה את שלוש המצות שלפניו, וכיוון שהעליונה והתחתונה שלמות, יש לו לחם משנה, ומברך "המוציא לחם מן הארץ". לאחר סיום הברכה ישמיט את המצה התחתונה מידו, כדי שיישארו בידיו המצה העליונה השלמה והאמצעית החצויה, שמבטאת את ה'לחם-עוני', ומברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה". ולוקח מהעליונה השלמה כ'זית', ומהאמצעית כ'זית', ואוכלם ביחד.
כשיש שם הרבה מוזמנים, טוב לצרף למצה התחתונה עוד מצות, כדי שיוכל לחלק מהן לכל המסובים... טוב שייתן לכל אחד מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה, ואין הבדל אם יתן אותו ממצה אחת או מצירוף של שתי מצות.
...
יאכלו בהסבה, ויכוונו לקיים מצוות התורה, ויזכרו שהמצה זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות.
ואח"כ יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת ולא ישהנו בתוכו שלא יתבטל טעם מרירתו ומטעם זה צריך לנער החרוסת מעליו ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה
(יד) ויאכלנו בלא הסיבה - שהוא זכר לעבדות ומ"מ (ומכל מקום) אם רוצה לאכול בהסיבה רשאי:
מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט"ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). טובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבו, שהמרור רומז לשעבוד המר. ולדעת רבים אין הכוונה לטבול את המרור בעומק החרוסת, אלא רק לנגוע מעט בחרוסת. ואם נדבק במרור מעט חרוסת, מנערים אותה מהמרור, שאין לאכול מרור עם חרוסת מתוקה (שו"ע תעה, א; מ"ב יג; כה"ח כג). מברכים: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור", ואוכלים כ'זית' מרור.
ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת:
הגה: ויש אומרים דאין לטובלו וכן הוא במנהגים וכן ראיתי נוהגין:
ואומר זכר למקדש כהלל ואוכלם ביחד בהסיבה ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו:
(כד) כדי שתעלה - ר"ל (רוצה לומר) דהא (שזה) עושין אנו זכר למקדש ואז היה עיקר המצוה רק בכריכה ולכן צריך שלא להפסיק כדי שתחול הברכה על הכריכה. ומ"מ(ומכל מקום) אין זה אלא לכתחלה ובדיעבד אם סח בינתים א"צ (אין צריך) לחזור ולברך על הכריכה:
אחר אכילת המרור, כורכים כ'זית' מרור בתוך כ'זית' מצה, טובלים אותו בחרוסת, ויש שגם בזה מנערים מהמרור את כל החרוסת שדבקה בו (מ"ב תעה, יט), ויש שאין מסירים את החרוסת מהמרור של הכורך (כה"ח תעה, לב). אומרים: "זכר למקדש כהלל…" ואוכלים אותו בהסבה (שו"ע תעה, א)...
בזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן המצווה לאכול את המצה עם המרור, שנאמר (במדבר ט, יא): "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ". ולחכמים היו אוכלים את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה נוהגים כחכמים וכהלל. אמנם כיום גם הלל מודה שאי אפשר לצאת ידי חובה באכילת המצה עם המרור. מפני שכיום כשאין לנו קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מהתורה, ואילו אכילת המרור מדברי חכמים, ואם יאכלם ביחד, אכילת המרור שהיא מדברי חכמים תפגע באכילת המצה שהיא מהתורה... ואחר שקיימנו את מצוות אכילת המצה והמרור, כורכים את המצה והמרור, כדי לאוכלם זכר למנהגו של הלל (פסחים קטו, א; תוס' 'אלא'; מ"ב תעה, טז)...
בכל אופן, לכל הסברות נכון להיזהר שלא להפסיק בדיבור בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה'כורך', ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה מותר לדבר.
לאחר גמר כל הסעודה אוכלים ממצה השמורה תחת המפה כזית כל אחד זכר לפסח הנאכל על השובע ויאכלנו בהסיבה ולא יברך עליו ויהא זהיר לאכלו קודם חצות: (ויקדים עצמו שגם ההלל יקרא קודם חצות) (ר"ן פרק ע"פ וס"ב דמגילה): ... ואם נאבד האפיקומן יאכל כזית אחד ממצה שמורה אחרת (רוקח):
שלא לאכול אחר אכילת אפיקומן. ובו ב"ס:
אחר אפיקומן אין לאכול שום דבר: הגה ולא יאכלנו בשני מקומות דלא עדיף מאלו הפסיק בשינה דאסור משום דהוי כשני מקומות (טור):
משמעותו המקורית של השם 'אפיקומן' הוא מיני מתיקה או פרפראות ... ובליל ט"ו בניסן צריך לאכול בסיום הסעודה מבשר קרבן הפסח, כפי שאמרו חכמים במשנה (פסחים קיט, ב): "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", שאין להגיש אחר אכילת קרבן הפסח מיני מתיקה ופרפראות, כדי שטעם הפסח ישאר בפה. כיום שאין אנו יכולים להקריב את הפסח, תיקנו חכמים כזכר לקרבן הפסח לאכול מצה בסיום הסדר...
בסיום הסעודה אוכלים שיעור כ'זית' (כשליש מצת מכונה) מן המצה החצויה ששמרו מתחילת הסדר, והיא נקראת 'אפיקומן'. ואין אוכלים אחר ה'אפיקומן' דבר עד השינה, כדי שטעם המצה ישאר בפה (שו"ע תעז, א; תעח, א)...
מותר לשתות מים לאחר אכילת ה'אפיקומן', מפני שאיסור האכילה אחר ה'אפיקומן' הוא כדי שטעם ה'אפיקומן' יישאר בפה, וכיוון שאין למים טעם, מותר לשתות מהם לאחר אכילת ה'אפיקומן' (שו"ע תעח, א; מ"ב ב).
...
לכתחילה טוב לכוון בעת אכילת ה'אפיקומן' לשני הטעמים: זכר לקרבן פסח, ולשם אכילת המצה. ולשני הטעמים יש לאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, אלא שאם שכח להסב, לטעם שהוא זכר לקרבן פסח אין צורך לחזור ולאוכלו בהסבה, אבל לדעה שאוכלים את ה'אפיקומן' לשם מצת מצווה – ההסבה מעכבת. ולכן לכתחילה יש לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה. אבל מי שכבר שבע וקשה לו לאכול עוד כ'זית' מצה, אינו צריך לחזור ולאכול את ה'אפיקומן' בהסבה, מפני שהוא יכול לסמוך על הטעם העיקרי שה'אפיקומן' זכר לקרבן פסח...
כשאין במצה החצויה ששמרו ל'אפיקומן' שיעור כ'זית' לכל אחד מהמסובים, יתן העורך לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל'אפיקומן' ויוסיף להם עוד מצה שמורה לשיעור כ'זית'. ואם אין במצה ששמר כדי לתת מעט לכל המסובים, יכול לתת להם מצה שמורה ויאכלוה ל'אפיקומן'. וכן כשה'אפיקומן' אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת ל'אפיקומן' (רמ"א תעז, ב).
...לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה, וּלְקַלֵּס, לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ, הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. וְנֹאמַר לְפָנָיו, הַלְלוּיָהּ:
סדר כוס רביעי ובו סעיף אחד:
מתחיל לא לנו וגומר עליו את ההלל ואינו אומר יהללוך אלא אומר אחר גמר ההלל הלל הגדול שהוא מהודו לה' עד על נהרות בבל שהם כ"ו (26) כי לעולם חסדו ואח"כ אומר נשמת כל חי וישתבח עד מעולם ועד עולם אתה אל ואז יאמר יהללוך עד מלך מהולל בתשבחות ...
(א) מתחיל לא לנו - בלא ברכה ואומרים ההלל מיושב אף שבכל השנה אומרים מעומד בפסח שאני (שונה) מפני שמיושב הוא דרך הסיבה וחירות:
(ה) ואז יאמר יהללוך - ויש נוהגין כהפוסקים לומר תיכף אחר הלל יהללוך עד כי מעולם ועד עולם אתה אל ואח"כ אומר הלל הגדול ונשמת וישתבח וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות ...
(ו) ושותהו - והפיוטים דהיינו אז רוב ניסים וכו' אומר אחר שתיית הכוס שאינו אלא מנהג ...
...מוזגים כוס רביעית, כדי לומר עליה את ההלל והלל הגדול.
עוד לפני ההלל אומרים: "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ…" ויש נוהגים לפתוח את הדלת להראות שהלילה הזה משומר מן המזיקים, ואיננו מפחדים משונאינו...
לאחר מכן ממשיכים לומר את חציו השני של ההלל (לעיל הלכה כ). בחלק זה ישנם פסוקים שמצווה לומר כזימון, היינו שגדול הבית יאמר את הפסוק תחילה, ושאר המסובים יחזרו אחריו. ואלו הם הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב", "יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל", "יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן", "יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'", ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" ו"אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". מצווה לכתחילה שיהיו בסדר שלושה מבוגרים כדי לומר כך את הפסוקים הללו (רמ"א תעט, א). אמנם גם יחיד שאומר את ההלל לבדו מקיים את המצווה. ואם יש שם שניים, יאמרו ביחד את הפסוקים (מ"ב תעט, י-יא).
אחר כך אומרים הלל הגדול, שהוא פרק קל"ו בתהלים, ואחריו אומרים 'נשמת', וחותמים בברכת השיר. וישנן דעות לגבי נוסח הברכה, יוצאי ספרד מסיימים בברכת 'יהללוך' שבסיום ההלל, ויוצאי אשכנז מסיימים בברכת 'ישתבח' שבסיום פסוקי דזמרה. לאחר מכן ממשיכים לומר פיוטים שונים שנתחברו בתקופת הראשונים. (עי' בהלכה ל"א שטוב לסיים את הברכה קודם חצות)...

