למדתך תורה דרך ארץ שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו וגם הנה הוא יוצא לקראתך וגו' בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו אילו היה בועל יודע שכותב עליו ויצבט לה קלי עגלות הטומות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו ויצבט לה קלי עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבין אותה ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה אליהו ומשיח והקב"ה חותם הדא הוא דכתיב אז נדברו יראי ה' וגו':
במדרש (תנחומ') וישמע ראובן. לימדתך תורה דרך ארץ שכשהאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח. שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו וישמע ראובן ויצילהו מידם. בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו אילו היה יודע אהרן שהקב"ה כותב עליו (שמות ד׳:י״ד) וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח מלבו. בתופים ומחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו (רות ב׳:י״ד) ויצבט לה קלי. עגלות ופטומות היה מביא ומאכל לה. לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבים אותה ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה אליהו ומשיח. והקב"ה חותם על ידם דכתיב אז נדברו יראי ה' כו': (ד) ולבא אל ביאור המאמר נשית לב אל הערות הראיות להעיר בו (א) כי אין ראשו סופו כי היה לו לומר כשאדם עושה מצוה יעשנה בשלמות. שאילו היה יודע ראובן כו' בכתפו היה טוענו כו' שהיה משלימה בעצם או יאמר יעשה אותה בלב שמח. שעל שעשאה ראובן בלב שמח. כתב אחריו הקב"ה ויצילהו מידם. (ב) מאין לנו שעשאה בלב שמח ואדרבה מאשר לא עשאה בשלמות מורה היות לבו בלתי שמח. ואם הכוונה יעשה אותם בלב שמח לא כראובן שאם היה יודע שהקב"ה כותב עליו כו' היה טוענו כו' אך לבלתי יודעו כן לא שמח לבו ולא עשאה בשלמות זה לא יתכן. שא"כ בא המדרש לספר בגנות ראובן במקום שהתורה משבחו וכן לא יעשה וגם הוא הפך ענין אהרן שמעיד עליו הכתוב ששמח בלבו ועוד שא"כ לא היה הכתוב מעלה עליו כאילו הצילו באומר ויצילהו מידם. (ג) כי מאומרו אילו היה יודע ראובן כו' יורה כי יוהרא הוא מבקש כי לבלתי יודעו לא גמר המצוה כראוי. ואין לך דופי גדול מזה וההיקש בקושי זה באהרן ובועז וחלילה לגדולי עולם ללכת בגדולות ובנפלאות כאלה. (ד) למה זה הודיעני ית' דרך ארץ זה ג' רגלים בראובן ובאהרן ובבעז. (ה) מי הגיד לו כיוונה תורה דרך ארץ ולא לספר בשבח ראובן בלבד. (ו) אומרו לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאים כותבים אותה ועכשיו שאין כו' מה צורך אל הקדמה מה שהיה לשעבר לשאול על מה שהוא עתה. (ז) כ"א על כתיבה עליונה ידבר מי אמר לו שאין נכתבין לפניו יתברך ומשנה שלמה (אבות פ"ג) התנא דבר וכל מעשיך בספר נכתבים. ואם על כתיבה בעה"ז. האם כל מצות אשר נעשו על הארץ כתבום נביאים. (ח) אומרו ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותה מה זו שאלה היבצר לפניו יתברך מי יכתבנה. (ט) למה נתייחדו אליהו ומשיח מזולתם. ולמה הוצרכו שנים ואיך נלמד מפסוק אז נדברו כו': (ה) אמנם הנה הקשו לרז"ל בכתוב. אומרו וישמע ראובן ויצילהו מידם שמורה שהציל לגמרי והוא לא עשה כן רק שמנע הריגתו בידים. אך עודנו מעותד למות בידם בתוך הבור ביד הנחשים ועקרבים. או בהמנעם מהעלותו כי ישאירוהו שמה עד ימות ברעב ובצמא כאשר היה על לבבם. לולי מאמר יהודה באומרו וכסינו את דמו כמפורש למעלה על כאלו גזר ואומר כי אין זאת רק על עשותו המצוה בלב שמח הכתיב עליו הכתוב שהצילו כי מעלה עליו שכר כאלו הצילו לגמרי ואילו לא נאמר זה פעמים היה אפשר לומר שאין כוונת תורת ה' רק ספר בשבח כוונת ראובן. אך לא ללמד דרך ארץ לזולתו רק ישאר הדבר אל השכלת הבא ללמוד מראובן לעשות כמעשהו אך מאשר חזר הכתוב הזה בעצמו. שבו ידבר ואמר למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו אחר אומרו ויצילהו מידם. הוא ללמד לאדם דעת יעשה בלב שמח כי על שעשה כן ראובן העלה עליו הכתוב כאלו הצילו והביאו אל אביו. ושמא תאמר אדרבה מאשר לא השתדל לגמור הדבר. ולשים נפשו מנגד לטוענו ולהשיבו אל אביו כי אם ברפיון הניחו שם כמתרפה במלאכתו יורה כי לא שמח בלבו בעצם. בעשותו הדבר מלבו מנפש לז"א שאילו היה יודע ראובן כו' לומר מה שלא גמר הדבר לעשותו ולטענו על כתפו לא היה רק מדאגה מדבר שלא ידע שיכתוב בתורה ויצילהו שאילו ידע ודאי היה עושה כן. והטעם כי הנה אמר בלבו לא יחשבוני לעושה לשם שמים ואדרבה אם אחזיק בדבר בכל תוקף הלא יאמרו היתכן כי הוא הבכור ולא יקנא על יוסף המשתרר עלינו יותר ממנו אך אין זה כי אם להורות אמיתת חלומותיו כי אז טוב לו כי אמר שראה בחלומו אחד עשר כוכבים משתחוים לו וזו בשורה גדולה לראובן שנכלל בכלל השבטים ולא נדחה על דבר בלהה. ועל כן הוא מתחזק להצילו הן מאהבת בשורתו הן למען בהחיותו יחזיקו לקיימים חלומותיו להחשיב את ראובן מכלל שבטי יה אמנם אילו היה יודע שהתורה תפרסם כי כונתו לא היתה רק להצילו ולא לבחינה אחרת לא היה חושש לחשדתם כי עדות ה' נאמנה להכחישם. ואם כן ראוי הוא תחשב לו לצדקה כי אלו הצילו הצלה גמורה כאשר היה עם לבבו וא"כ איפה טוב לגבר ללמוד דרך ארץ יעשה המצוה בלב שמח מק"ו ואם מי שלא גמר המצוה על שמחת לבו העלה עליו הכתוב כאלו עשאה מה עתה גם העושה אותה ובשמחת הלב שאין ערך אל זכותו לפניו יתברך: (ו) ואפשר כיוונו גם כן לתת טוב טעם אל אומרו למען הציל אותו שיורה שאין מייחס אליו רק שעשה הכנה למען הציל ומתחילה אמר ויצילהו כאלו הצילו כבר ממש וגם הוא אומרו להשיבו אל אביו אך הוא נתינת טעם למה העלה עליו כאלו הצילו מידם. על טוב הכונה שהיה טוענו על כתפו ומוליכו אצל אביו וזה רמוז באומרו למען הציל כו' להשיבו אל אביו וכן באהרן בבא משה ליטול שררתו להיות סרסור ונביא בין המלך ה' ובין העם והיה משה חושש פן יקפיד. ואמר לפניו יתברך שלח נא ביד תשלח כמ"ש ז"ל (ש"ר פ"ג) שאמר שישלח ביד אהרן שהיה שלוחו תמידי ובישרו הוא יתב' ואמר אל תחוש שיקפיד כ"א אדרבה וראך ושמח בלבו. ולא מצינו שעשה הוראת שמחת לבב אמר מה שלא יצא בתופים ובמחולות לא היה רק כי לא ידע שיהיה הקב"ה כותב עליו וראך ושמח בלבו והוא כי היה ירא ליחשד בפני הרואים למחניף באומרם היתכן לא יקנא על אחיו אך אין זה רק חנופה חלילה ולא מלבו אך אילו ידע שהיה נכתב בתורה כך לא היה חושש באומרו כי הלא יראו אחרי כן עדות התורה ויחפרו ויבושו אך על בלתי יודעו לא רצה לתת פתחון פה לחושד ושישאר בחשדת לבו לעולם וכן בעז האם זאת גמילות חסדו לתת לה כדי תפיסת ב' אצבעות קלי לצדק' קרובתו אשר באה לבית מלונו וגם הכתוב יראה כממעט בזכותו בספרו המיעוט הוא אך אמנם אין זה כ"א שהכתוב לא הביט רק אל שמחת הלבב וטוב הכונה וש"ת אילו היתה שמחה בלבו למה לא הרבה בשבילה. ע"כ אמר אילו היה יודע בועז שכותב עליו ויצבט לה קלי פטומות היה מביא ומאכיל לה והוא כי אם היה חרד אליה חרדה גדולה להאכילה משמנים ופטומות לא יבצר מהרואים לאמר הלא עיניו נתן בה. כי הוא פנוי והיא פנויה. ומתנת אהבים הוא לה על כן לזות שפתים הרחיק ממנו אך אילו ידע שנכתב ויצבט לה קלי שהכתוב היה מספר בשבחו להאכילה. שהיה מורה שהכתוב מעיד עליו כי לשם שמים עשה ולא לפנויה זולת לא היה חושש לחשדתם כי הכתוב יסיר תועה מלבם כי יאמרו אילו היתה כונתו שלא לשם שמים חלילה לא היה הכתוב כותבו להורות טוב הכונה בשמחת לבב זה הוא פשוטו של דברים איש על מקומו: (ז) ולבא אל כללות קצובן של מעמד שלשתן. ולא אמר די בא' אוב' מהם. אפשר למה שהמצות יתחלקו לשלשה מחשבה דבור ומעשה וכל אחד מהם צריך שמחת לבב ולא אשר היא מחשבה לבדה אשר אין בה פעולת דבור או מעשה. וע"כ הביא מאהרן על מחשבה שכל הענין אינו רק להיותו שמח בגדולת אחיו ועל הדבור הביא מראובן שנכתב עליו שהצילו במה שדבר לא נכנו נפש וגו' ומעשה הביא מבעז שויצבט לה קלי אלא שמתחיל בראובן להביאן כסדר מציאותן כל הקודם בזמן הזכירו תחלה: (ח) עוד יתכן בהביאו משלשתן כי לא' משלש סיבות ימנע איש מעשות איזו מצוה שתהיה. ואם יעשנה לא תהיה בשמחה שלמה או פן יאמרו הרואים שאינה לש"ש כ"א יש בה פניית הנאה מה גם שלא יתערב בה חשדת נדנוד איסור שנית גדולה הימנה אם ירא פן יאמרו שמכוין לחנופה שיש איסור בדבר להחניף את זולתו לגנוב דעתו שלישית גדולה הימנה שחושדין אותו שהיא לכוונת עבירה אמר כי לא ימיש מעשותה בלב שמח ולא יחוש אחר שיודע בעצמו כי נכון לבו ועל הא' הביא מראובן שלא חש אל חשדת אחיו. שיאמרו שעל הנאת בשורת יוסף היה עושה. ועל השנית הביא מאהרן שהחששה היתה פן יחושו ויחשדוהו למחניף וגונב דעת אחיו ולא עשה רק יצא לקראתו בלב שמח והכתוב מעידו ועל השלישית הביא מבעז שעשה בשמחה ולא חש פן יחשדוהו למתנת אהבים ומה גם לאיש כמוהו שהיה חילול ה' בדבר באופן שמכל אלה ילמוד איש לעשות כל מצוה בשמחת לבב שהן מעט אשר עשה כל א' מאלה על טוב הכוונה נחשב למרובה למה שנמנעו להגדיל מפני הרואים ועל כן כל איש ירבה ולא יסור ומפני כל אלה לא יחוש. ושמא תאמר הלא אמרת אילו ידע ראובן וכו' אלו ידע אהרן כו'. והלא תאמר הנה לשעבר היתה המצוה נכתבת על יד נביאים בעולם הזה והיה לאדם ספק אם תכתב כי לא כל מצוה ומצוה היתה נכתבת ועל הספק ההוא היה נמנע מעשותה בשלמות פן יחשד כי שמא לא תכתב ולא יודע טוב לבוא אם כן איפה בזמן הזה שודאי אין כותב רק למעלה במה יבטח איש שתתפרסם טוכ כוונתו לשלא יחוש אל אחת מהחשדות האפשריות. וזה לשעבר היה אדם עושה מצוה כו' ועכשיו שאין נביאים מי כותב אותם לזה אמר אליהו ומשיח והקב"ה חותם על ידם והוא ענין שכתבנו על (משלי ל״א:ל״א) ויהללוה בשערים מעשיה. כי המעשים עצמן שהאדם עושה הן הם המפרסמים מעשיו ומהללים אותו. כי איכות קדושת מעשיו הנעשים כחות קדושה ושרפי קודש הן הם המפרסמים מעשיו ומשימים בלב בני האדם חן טוב העושה מצוה הלא נראה כמה חסידים משרתי ה' ועוסקים בתורה ומצות בסתר. ושמעם הולך בכל עבר ופנה אך אין זה רק כי מעשיהם עצמם הם יפרסמוהו ואם עושה לשמה מתפרסמת טוב כוונתם בשלשת העולמות על ידם. ודרך התפרסמן הוא באומרו שעל ידי אליהו ומשיח נכתב. ולבא אל ענין זה נבין מה ענין הכתיבה העליונה שכל מעשנו בספר נכתבין. אמנם הלא הוא במה שידענו מחכמי האמת כי כל מצוה ומצוה יש לה שורש עליון בכל אחד מהעולמות העליונים. בכל א' מהם לפי איכות דקותו שהם אבי"ע כנודע ליודעי חן. כי גם שעיקר שרשיהם הוא מעלה מעלה דבקים בו יתברך. עם כל זה לא יבצר מהיות התפשטות כבודו יתברך בכל עולם ועולם. ואגבו כל שרשי המצות כי לא יתפרדו כנודע. ועל כן בעשות איש כל מצוה ומצוה בעולם המעשה איכות קדושתה עולה ונרשמת מעולם אל עולם. עד למעלה מעולם הנשמות. והרושם העושה בעולמות. והאורות המזהירים היא הכתיבה העומדת לעד. ומה שהוא יתברך מלמעלה משפיע משפע השרשים העליונים להחזיק הרשמים הנעשים בכל העולמות. היא הנקראת חתימה כשטר המתקיי' ומוחזק בחותמיו והאורות הנרשמים על ידי חותמיהם הם מלאכים הנעשים במצות שאמרו ז"ל. והם הפרקליטין כי האור הנרשם עם הנשפע מלמעלה הוא מלאך בחיניותו: (ט) ובזה יובן הענין. כי עליית מעשה המצוה אשר יעשה האדם תהיה ע"י אליהו ומשיח. כי אליהו יש לו שייכות בג' העולמות שנשאר מגוו באמצע להתלבש בבאו מעלה אותן עד סוף שלשתן כי מלאך יקרא כנודע. ומשיח כי נשמה הוא בעולם הנשמות והקב"ה חותם מעולם העליון כמדובר. ועל כן למה שהכתיבה והרושם נעשה על ידי אלו. שיש לשניהם שייכות בארבע העולמות על ידן מתפשט ומתפרסם הדבר בכל המקומות שיש להם שייכות. ובזה אין פחד לאיש העושה מצוה בלב שמח. במקום שאפשר לחשוב שהוא שלא לשם שמים שלא יתפרסם טוב הכונה באופן שאין לו להתרשל מפני כך והוא כאשר קרה לאברהם בעקידה שעם שלא היה בהר ההוא זולתם נתפרסם בעולם כי מה' יצא לימנע מלשחטו כי המעשה עצמו מפרסמו. והביא ראיה מפסיק אז נדברו וגו' והוא כי אליהו נקרא איש כד"א איש עולה לקראתינו איש בעל שער ונאמר כאן איש וידוע כי א' מהדרכים שהאגדה נדרשת בהן היא ג"ש. ורעהו של אליהו הוא משיח. הרי שניהם באומר איש אל רעהו כי אליהו הנקרא איש דובר ומעלה המצוה אל רעהו הוא משיח. אל עולם הנשמות וממנו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר ע"י אליהו ומשיח. ואח"כ לפניו יתברך לחתום. ומה היא הנכתב ונחתם ועל מי ידברו הלא הוא ליראי ה' ולחושבי שמו הם עושי המצות כי מצותיהן הן הנכתבות והספר שלהן יקרא. וזהו ליראי ה' ולחושבי שמו. שנכתבת טוב המחשבה: