(ט) הָיוּ מִתְעַנִּין וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה, לֹא יַשְׁלִימוּ. לְאַחַר הָנֵץ הַחַמָּה, יַשְׁלִימוּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, קֹדֶם חֲצוֹת לֹא יַשְׁלִימוּ, לְאַחַר חֲצוֹת יַשְׁלִימוּ. מַעֲשֶׂה שֶׁגָּזְרוּ תַעֲנִית בְּלוֹד, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים קֹדֶם חֲצוֹת. אָמַר לָהֶם רַבִּי טַרְפוֹן, צְאוּ וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ וַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב. וְיָצְאוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְעָשׂוּ יוֹם טוֹב, וּבָאוּ בֵּין הָעַרְבַּיִם וְקָרְאוּ הַלֵּל הַגָּדוֹל:
(9) The mishna teaches another halakha with regard to fast days: If they were fasting for rain, and rain fell for them before sunrise, they need not complete their fast until the evening. However, if it fell after sunrise, they must complete their fast. Rabbi Eliezer says: If rain fell before midday, they need not complete their fast; but if it rains after midday, they must complete their fast. The mishna relates: An incident occurred in which the court decreed a fast in Lod due to a lack of rain, and rain fell for them before midday. Rabbi Tarfon said to the people: Go out, and eat, and drink, and treat this day as a Festival. And they went out, and ate, and drank, and treated the day as a Festival, and in the afternoon they came to the synagogue and recited the great hallel, to thank God for answering their prayers.
״בְּעִתָּם״ — בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בִּימֵי שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח שֶׁיָּרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים בְּלֵילֵי רְבִיעִיּוֹת וּבְלֵילֵי שַׁבָּתוֹת, עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ חִטִּים כִּכְלָיוֹת, וּשְׂעוֹרִים כְּגַרְעִינֵי זֵיתִים, וַעֲדָשִׁים כְּדִינְרֵי זָהָב, וְצָרְרוּ מֵהֶם דּוּגְמָא לַדּוֹרוֹת, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה הַחֵטְא גּוֹרֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עֲוֹנוֹתֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטֹּאתֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוֹב מִכֶּם״. וְכֵן מָצִינוּ בִּימֵי הוֹרְדוֹס, שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיוּ יוֹרְדִין גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה, לְמָחָר נָשְׁבָה הָרוּחַ וְנִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים וְזָרְחָה הַחַמָּה, וְיָצְאוּ הָעָם לִמְלַאכְתָּן, וְיָדְעוּ שֶׁמְּלֶאכֶת שָׁמַיִם בִּידֵיהֶם. מַעֲשֶׂה שֶׁשָּׁלְחוּ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: פַּעַם אַחַת יָצָא רוֹב אֲדָר וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים, שָׁלְחוּ לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל: הִתְפַּלֵּל וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים! הִתְפַּלֵּל, וְלֹא יָרְדוּ גְּשָׁמִים. עָג עוּגָה וְעָמַד בְּתוֹכָהּ, כְּדֶרֶךְ שֶׁעָשָׂה חֲבַקּוּק הַנָּבִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁמַרְתִּי אֶעֱמֹדָה וְאֶתְיַצְּבָה עַל מָצוֹר וְגוֹ׳״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! בָּנֶיךָ שָׂמוּ פְּנֵיהֶם עָלַי, שֶׁאֲנִי כְּבֶן בַּיִת לְפָנֶיךָ. נִשְׁבָּע אֲנִי בְּשִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁאֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתְּרַחֵם עַל בָּנֶיךָ. הִתְחִילוּ גְּשָׁמִים מְנַטְּפִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי! רְאִינוּךְ וְלֹא נָמוּת, כִּמְדוּמִּין אָנוּ שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא לְהַתִּיר שְׁבוּעָתְךָ. אָמַר: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. יָרְדוּ בְּזַעַף, עַד שֶׁכׇּל טִפָּה וְטִפָּה כִּמְלֹא פִּי חָבִית. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים שֶׁאֵין טִפָּה פְּחוּתָה מִלּוֹג. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, רְאִינוּךְ וְלֹא נָמוּת, כִּמְדוּמִּין אָנוּ שֶׁאֵין גְּשָׁמִים יוֹרְדִין אֶלָּא לְאַבֵּד הָעוֹלָם. אָמַר לְפָנָיו: לֹא כָּךְ שָׁאַלְתִּי, אֶלָּא גִּשְׁמֵי רָצוֹן בְּרָכָה וּנְדָבָה. יָרְדוּ כְּתִיקְנָן, עַד שֶׁעָלוּ כׇּל הָעָם לְהַר הַבַּיִת, מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, כְּשֵׁם שֶׁהִתְפַּלַּלְתָּ שֶׁיֵּרְדוּ, כָּךְ הִתְפַּלֵּל וְיֵלְכוּ לָהֶם. אָמַר לָהֶם: כָּךְ מְקוּבְּלַנִי שֶׁאֵין מִתְפַּלְּלִין עַל רוֹב הַטּוֹבָה. אַף עַל פִּי כֵן, הָבִיאוּ לִי פַּר הוֹדָאָה. הֵבִיאוּ לוֹ פַּר הוֹדָאָה, סָמַךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו, וְאָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם אֵינָן יְכוֹלִין לֹא בְּרוֹב טוֹבָה וְלֹא בְּרוֹב פּוּרְעָנוּת. כָּעַסְתָּ עֲלֵיהֶם — אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמוֹד, הִשְׁפַּעְתָּ עֲלֵיהֶם טוֹבָה — אֵינָן יְכוֹלִין לַעֲמוֹד, יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים, וִיהֵא רֶיוַח בָּעוֹלָם. מִיָּד נָשְׁבָה הָרוּחַ, וְנִתְפַּזְּרוּ הֶעָבִים, וְזָרְחָה הַחַמָּה, וְיָצְאוּ הָעָם לַשָּׂדֶה וְהֵבִיאוּ לָהֶם כְּמֵהִין וּפִטְרִיּוֹת. שָׁלַח לוֹ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח: אִלְמָלֵא חוֹנִי אַתָּה, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ נִידּוּי. שֶׁאִילּוּ שָׁנִים כִּשְׁנֵי אֵלִיָּהוּ שֶׁמַּפְתְּחוֹת גְּשָׁמִים בְּיָדוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ, לֹא נִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל עַל יָדְךָ, אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה לְךָ, שֶׁאַתָּה מִתְחַטֵּא לִפְנֵי הַמָּקוֹם וְעוֹשֶׂה לְךָ רְצוֹנְךָ, כְּבֵן שֶׁמִּתְחַטֵּא עַל אָבִיו וְעוֹשֶׂה לוֹ רְצוֹנוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: אַבָּא, הוֹלִיכַנִי לְרׇחְצֵנִי בְּחַמִּין. שׇׁטְפֵנִי בְּצוֹנֵן. תֵּן לִי אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים — וְנוֹתֵן לוֹ. וְעָלֶיךָ הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ״. תָּנוּ רַבָּנַן: מָה שָׁלְחוּ בְּנֵי לִשְׁכַּת הַגָּזִית לְחוֹנִי הַמְעַגֵּל — ״וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר״. ״וְתִגְזַר אֹמֶר״ — אַתָּה גָּזַרְתָּ מִלְּמַטָּה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּים מַאֲמָרְךָ מִלְמַעְלָה. ״וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר״ — דּוֹר שֶׁהָיָה אָפֵל הֵאַרְתָּ בִּתְפִלָּתֶךָ. ״כִּי הִשְׁפִּילוּ וַתֹּאמֶר גֵּוָה״ — דּוֹר שֶׁהָיָה שָׁפֵל הִגְבַּהְתּוֹ בִּתְפִלָּתֶךָ. ״וְשַׁח עֵינַיִם יוֹשִׁעַ״ — דּוֹר שֶׁשַּׁח בַּעֲוֹנוֹ הוֹשַׁעְתּוֹ בִּתְפִלָּתֶךָ. ״יְמַלֵּט אִי נָקִי״ — דּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה נָקִי מִלַּטְתּוֹ בִּתְפִלָּתֶךָ. ״וְנִמְלַט בְּבֹר כַּפֶּיךָ״ — מִלַּטְתּוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ הַבְּרוּרִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק, הָיָה מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה: ״שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים״, אָמַר: מִי אִיכָּא דְּנָיֵים שִׁבְעִין שְׁנִין בְּחֶלְמָא? יוֹמָא חַד הֲוָה אָזֵל בְּאוֹרְחָא, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה נָטַע חָרוּבָא, אֲמַר לֵיהּ: הַאי, עַד כַּמָּה שְׁנִין טָעֵין? אֲמַר לֵיהּ: עַד שִׁבְעִין שְׁנִין. אֲמַר לֵיהּ: פְּשִׁיטָא לָךְ דְּחָיֵית שִׁבְעִין שְׁנִין? אֲמַר לֵיהּ הַאי גַּבְרָא: עָלְמָא בְּחָרוּבָא אַשְׁכַּחְתֵּיהּ. כִּי הֵיכִי דִּשְׁתַלוּ לִי אֲבָהָתִי — שְׁתַלִי נָמֵי לִבְרָאִי. יָתֵיב, קָא כָּרֵיךְ רִיפְתָּא, אֲתַאי לֵיהּ שִׁינְתָּא, נִים. אַהְדַּרָא לֵיהּ מְשּׁוּנִּיתָא, אִיכַּסִּי מֵעֵינָא, וְנִים שִׁבְעִין שְׁנִין. כִּי קָם, חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דְּהוּא קָא מְלַקֵּט מִינַּיְיהוּ, אָמַר לֵיהּ: אַתְּ הוּא דִּשְׁתַלְתֵּיהּ? אֲמַר לֵיהּ: בַּר בְּרֵיהּ אֲנָא. אֲמַר לֵיהּ: שְׁמַע מִינַּהּ דִּנְיַימִי שִׁבְעִין שְׁנִין. חֲזָא לַחֲמָרְ[תֵּ]יהּ דְּאִתְיְילִידָא לַיהּ רַמְכֵי רַמְכֵי. אֲזַל לְבֵיתֵיהּ אֲמַר לְהוּ: בְּרֵיהּ דְּחוֹנִי הַמְעַגֵּל מִי קַיָּים? אֲמַרוּ לֵיהּ: בְּרֵיהּ לֵיתֵאּ, בַּר בְּרֵיהּ אִיתֵאּ. אֲמַר לְהוּ: אֲנָא חוֹנִי הַמְעַגֵּל. לָא הֵימְנוּהוּ. אֲזַל לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, שַׁמְעִינְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָאָמְרִי: נְהִירָן שְׁמַעְתָּתִין כְּבִשְׁנֵי חוֹנִי הַמְעַגֵּל, דְּכִי הָוֵי עָיֵיל לְבֵית מִדְרְשָׁא — כֹּל קוּשְׁיָא דַּהֲווֹ לְהוּ לְרַבָּנַן הֲוָה מְפָרֵק לְהוּ. אָמַר לְהוּ: אֲנָא נִיהוּ, וְלָא הֵימְנוּהוּ, וְלָא עָבְדִי לֵיהּ יְקָרָא כִּדְמִבְּעֵי לֵיהּ. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ, בְּעָא רַחֲמֵי, וּמִית. אָמַר רָבָא: הַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא. אַבָּא חִלְקִיָּה בַּר בְּרֵיהּ דְּחוֹנִי הַמְעַגֵּל הֲוָה, וְכִי מִצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא הֲווֹ מְשַׁדְּרִי רַבָּנַן לְגַבֵּיהּ וּבָעֵי רַחֲמֵי, וְאָתֵי מִיטְרָא. זִימְנָא חֲדָא אִיצְטְרִיךְ עָלְמָא לְמִיטְרָא, שַׁדּוּר רַבָּנַן זוּגָא דְּרַבָּנַן לְגַבֵּיהּ לְמִבְעֵי רַחֲמֵי דְּנֵיתֵי מִיטְרָא. אֲזוּל לְבֵיתֵיהּ וְלָא אַשְׁכְּחוּהּו, אֲזוּל בְּדַבְרָא וְאַשְׁכְּחוּהּ דַּהֲוָה קָא רָפֵיק, יְהַבוּ לֵיהּ שְׁלָמָא
“In their season” means on Wednesday eves, i.e., Tuesday nights, and on Shabbat eves, i.e., Friday nights, because at these times people are not out in the streets, either due to fear of demonic forces that were thought to wander on Tuesday nights or due to the sanctity of Shabbat. As we found in the days of Shimon ben Shetaḥ that rain invariably fell for them on Wednesday eves and on Shabbat eves, until wheat grew as big as kidneys, and barley as big as olive pits, and lentils as golden dinars. And they tied up some of these crops as an example [dugma] for future generations, to convey to them how much damage sin causes, as it is stated: “The Lord our God, Who gives rain, the former rain and the latter rain, in its season that keeps for us the appointed weeks of the harvest. Your iniquities have turned away these things, and your sins have withheld the good from you” (Jeremiah 5:24–25).
- Why does it matter when it rains? Should we pray for it?
- Why are there so many comments about the timing of the rain?
- What role does Honi play in relationship with the community?
- When are some times when it matters WHEN we do something and the timing of our action is connected to its desired impact?
- What impact do our actions have in the world around us?
(כד) וְלֽוֹא־אָמְר֣וּ בִלְבָבָ֗ם נִ֤ירָא נָא֙ אֶת־יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ הַנֹּתֵ֗ן גֶּ֛שֶׁם (וירה) [יוֹרֶ֥ה] וּמַלְק֖וֹשׁ בְּעִתּ֑וֹ שְׁבֻעֹ֛ת חֻקּ֥וֹת קָצִ֖יר יִשְׁמׇר־לָֽנוּ׃
(כה) עֲוֺנוֹתֵיכֶ֖ם הִטּוּ־אֵ֑לֶּה וְחַטֹּ֣אותֵיכֶ֔ם מָנְע֥וּ הַטּ֖וֹב מִכֶּֽם׃
(24) They have not said to themselves, “Let us revere the LORD our God, Who gives the rain, The early and late rain in season, Who keeps for our benefit The weeks appointed for harvest.” (25) It is your iniquities that have diverted these things, Your sins that have withheld the bounty from you.
(כח) וְֽתִגְזַר־אֹ֭מֶר וְיָ֣קׇם לָ֑ךְ וְעַל־דְּ֝רָכֶ֗יךָ נָ֣גַהּ אֽוֹר׃ (כט) כִּֽי־הִ֭שְׁפִּילוּ וַתֹּ֣אמֶר גֵּוָ֑ה וְשַׁ֖ח עֵינַ֣יִם יוֹשִֽׁעַ׃ (ל) יְמַלֵּ֥ט אִֽי־נָקִ֑י וְ֝נִמְלַ֗ט בְּבֹ֣ר כַּפֶּֽיךָ׃ {פ}
(28) You will decree and it will be fulfilled, And light will shine upon your affairs. (29) When others sink low, you will say it is pride; For He saves the humble. (30) He will deliver the guilty; He will be delivered through the cleanness of your hands.
(כה) יִֽשְׂמַח־אָבִ֥יךָ וְאִמֶּ֑ךָ וְ֝תָגֵ֗ל יוֹלַדְתֶּֽךָ׃
(25) Your father and mother will rejoice; She who bore you will exult.
(א) שִׁ֗יר הַֽמַּ֫עֲל֥וֹת בְּשׁ֣וּב יְ֭הֹוָה אֶת־שִׁיבַ֣ת צִיּ֑וֹן הָ֝יִ֗ינוּ כְּחֹלְמִֽים׃
(1) A song of ascents. When the LORD restores the fortunes of Zion —we see it as in a dream-a—
