פרשת ויצא נחשבת לפרשת הגלות. כי יעקב יוצא בארץ ישראל. כל הפרשה קורית בגלות, 20 שנה של יעקב בחרן. עד שהוא בורח משם חזרה לארץ.
הפרשה פותחת ומסיימת בארוע של מעבר בין הארצות.
(ברש"י המלאכים שיעקב פוגש ביציאה מהארץ ובחזרה לארץ מסמלים את המעבר הזה. מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ שמתחלפים ונותנים מסגרת לפרשה כולה שמתרחשת מחוץ לארץ)
שלוש פעמים בפרשה יעקב אבינו מתמודד עם אבנים.
והאבן הזאת הופכת להיות אצל יעקב למושג ולמורשת.
בברכתו לבנים לפני פטירתו, בברכה ליוסף יעקב אומר:
הפרשה פותחת ומסיימת בארוע של מעבר בין הארצות.
(ברש"י המלאכים שיעקב פוגש ביציאה מהארץ ובחזרה לארץ מסמלים את המעבר הזה. מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ שמתחלפים ונותנים מסגרת לפרשה כולה שמתרחשת מחוץ לארץ)
שלוש פעמים בפרשה יעקב אבינו מתמודד עם אבנים.
והאבן הזאת הופכת להיות אצל יעקב למושג ולמורשת.
בברכתו לבנים לפני פטירתו, בברכה ליוסף יעקב אומר:
(כב) בֵּ֤ן פֹּרָת֙ יוֹסֵ֔ף בֵּ֥ן פֹּרָ֖ת עֲלֵי־עָ֑יִן בָּנ֕וֹת צָעֲדָ֖ה עֲלֵי־שֽׁוּר׃ (כג) וַֽיְמָרְרֻ֖הוּ וָרֹ֑בּוּ וַֽיִּשְׂטְמֻ֖הוּ בַּעֲלֵ֥י חִצִּֽים׃ (כד) וַתֵּ֤שֶׁב בְּאֵיתָן֙ קַשְׁתּ֔וֹ וַיָּפֹ֖זּוּ זְרֹעֵ֣י יָדָ֑יו מִידֵי֙ אֲבִ֣יר יַעֲקֹ֔ב
מִשָּׁ֥ם רֹעֶ֖ה אֶ֥בֶן יִשְׂרָאֵֽל׃
(כה) מֵאֵ֨ל אָבִ֜יךָ וְיַעְזְרֶ֗ךָּ וְאֵ֤ת שַׁדַּי֙ וִיבָ֣רְכֶ֔ךָּ בִּרְכֹ֤ת שָׁמַ֙יִם֙ מֵעָ֔ל בִּרְכֹ֥ת תְּה֖וֹם רֹבֶ֣צֶת תָּ֑חַת בִּרְכֹ֥ת שָׁדַ֖יִם וָרָֽחַם׃
(1) And Jacob called his sons and said, “Come together that I may tell you what is to befall you in days to come.
(2) Assemble and hearken, O sons of Jacob;
Hearken to Israel your father:
(3) Reuben, you are my first-born,
My might and first fruit of my vigor,
Exceeding in rank
And exceeding in honor.
(4) Unstable as water, you shall excel no longer;
For when you mounted your father’s bed,
You brought disgrace—my couch he mounted!
(5) Simeon and Levi are a pair;
Their weapons are tools of lawlessness.
(6) Let not my person be included in their council,
Let not my being be counted in their assembly.
For when angry they slay a man,
And when pleased they maim an ox.
(7) Cursed be their anger so fierce,
And their wrath so relentless.
I will divide them in Jacob,
Scatter them in Israel.
(8) You, O Judah, your brothers shall praise;
Your hand shall be on the nape of your foes;
Your father’s sons shall bow low to you.
(9) Judah is a lion’s whelp;
On prey, my son, have you grown.
He crouches, lies down like a lion,
Like a lioness —who dare rouse him?
(10) The scepter shall not depart from Judah,
Nor the ruler’s staff from between his feet;
So that tribute shall come to him
And the homage of peoples be his.
(11) He tethers his ass to a vine,
His ass’s foal to a choice vine;
He washes his garment in wine,
His robe in blood of grapes.
(12) His eyes are darker than wine;
His teeth are whiter than milk.
(13) Zebulun shall dwell by the seashore;
He shall be a haven for ships,
And his flank shall rest on Sidon.
(14) Issachar is a strong-boned ass,
Crouching among the sheepfolds.
(15) When he saw how good was security,
And how pleasant was the country,
He bent his shoulder to the burden,
And became a toiling serf.
(16) Dan shall govern his people,
As one of the tribes of Israel.
(17) Dan shall be a serpent by the road,
A viper by the path,
That bites the horse’s heels
So that his rider is thrown backward.
(18) I wait for Your deliverance, O יהוה !
(19) Gad shall be raided by raiders,
But he shall raid at their heels.
(20) Asher’s bread shall be rich,
And he shall yield royal dainties.
(21) Naphtali is a hind let loose,
Which yields lovely fawns.
(22) Joseph is a wild ass,
A wild ass by a spring
—Wild colts on a hillside.
(23) Archers bitterly assailed him;
They shot at him and harried him.
(24) Yet his bow stayed taut,
And his arms were made firm
By the hands of the Mighty One of Jacob—
There, the Shepherd, the Rock of Israel—
(25) The God of your father’s [house], who helps you,
And Shaddai who blesses you
With blessings of heaven above,
Blessings of the deep that couches below,
Blessings of the breast and womb.
(26) The blessings of your father
Surpass the blessings of my ancestors,
To the utmost bounds of the eternal hills.
May they rest on the head of Joseph,
On the brow of the elect of his brothers.
(27) Benjamin is a ravenous wolf;
In the morning he consumes the foe,
And in the evening he divides the spoil.” (28) All these were the tribes of Israel, twelve in number, and this is what their father said to them as he bade them farewell, addressing to each a parting word appropriate to him. (29) Then he instructed them, saying to them, “I am about to be gathered to my kin. Bury me with my ancestors in the cave which is in the field of Ephron the Hittite, (30) the cave which is in the field of Machpelah, facing Mamre, in the land of Canaan, the field that Abraham bought from Ephron the Hittite for a burial site— (31) there Abraham and his wife Sarah were buried; there Isaac and his wife Rebekah were buried; and there I buried Leah— (32) the field and the cave in it, bought from the Hittites.” (33) When Jacob finished his instructions to his sons, he drew his feet into the bed and, breathing his last, he was gathered to his kin.
(2) Assemble and hearken, O sons of Jacob;
Hearken to Israel your father:
(3) Reuben, you are my first-born,
My might and first fruit of my vigor,
Exceeding in rank
And exceeding in honor.
(4) Unstable as water, you shall excel no longer;
For when you mounted your father’s bed,
You brought disgrace—my couch he mounted!
(5) Simeon and Levi are a pair;
Their weapons are tools of lawlessness.
(6) Let not my person be included in their council,
Let not my being be counted in their assembly.
For when angry they slay a man,
And when pleased they maim an ox.
(7) Cursed be their anger so fierce,
And their wrath so relentless.
I will divide them in Jacob,
Scatter them in Israel.
(8) You, O Judah, your brothers shall praise;
Your hand shall be on the nape of your foes;
Your father’s sons shall bow low to you.
(9) Judah is a lion’s whelp;
On prey, my son, have you grown.
He crouches, lies down like a lion,
Like a lioness —who dare rouse him?
(10) The scepter shall not depart from Judah,
Nor the ruler’s staff from between his feet;
So that tribute shall come to him
And the homage of peoples be his.
(11) He tethers his ass to a vine,
His ass’s foal to a choice vine;
He washes his garment in wine,
His robe in blood of grapes.
(12) His eyes are darker than wine;
His teeth are whiter than milk.
(13) Zebulun shall dwell by the seashore;
He shall be a haven for ships,
And his flank shall rest on Sidon.
(14) Issachar is a strong-boned ass,
Crouching among the sheepfolds.
(15) When he saw how good was security,
And how pleasant was the country,
He bent his shoulder to the burden,
And became a toiling serf.
(16) Dan shall govern his people,
As one of the tribes of Israel.
(17) Dan shall be a serpent by the road,
A viper by the path,
That bites the horse’s heels
So that his rider is thrown backward.
(18) I wait for Your deliverance, O יהוה !
(19) Gad shall be raided by raiders,
But he shall raid at their heels.
(20) Asher’s bread shall be rich,
And he shall yield royal dainties.
(21) Naphtali is a hind let loose,
Which yields lovely fawns.
(22) Joseph is a wild ass,
A wild ass by a spring
—Wild colts on a hillside.
(23) Archers bitterly assailed him;
They shot at him and harried him.
(24) Yet his bow stayed taut,
And his arms were made firm
By the hands of the Mighty One of Jacob—
There, the Shepherd, the Rock of Israel—
(25) The God of your father’s [house], who helps you,
And Shaddai who blesses you
With blessings of heaven above,
Blessings of the deep that couches below,
Blessings of the breast and womb.
(26) The blessings of your father
Surpass the blessings of my ancestors,
To the utmost bounds of the eternal hills.
May they rest on the head of Joseph,
On the brow of the elect of his brothers.
(27) Benjamin is a ravenous wolf;
In the morning he consumes the foe,
And in the evening he divides the spoil.” (28) All these were the tribes of Israel, twelve in number, and this is what their father said to them as he bade them farewell, addressing to each a parting word appropriate to him. (29) Then he instructed them, saying to them, “I am about to be gathered to my kin. Bury me with my ancestors in the cave which is in the field of Ephron the Hittite, (30) the cave which is in the field of Machpelah, facing Mamre, in the land of Canaan, the field that Abraham bought from Ephron the Hittite for a burial site— (31) there Abraham and his wife Sarah were buried; there Isaac and his wife Rebekah were buried; and there I buried Leah— (32) the field and the cave in it, bought from the Hittites.” (33) When Jacob finished his instructions to his sons, he drew his feet into the bed and, breathing his last, he was gathered to his kin.
"משם רועה אבן ישראל"
האבן, הרועה, וישראל. שלושת המאפיינים של יעקב.
ואנחנו ננסה להבין מהי האבן הזאת?
היא מופיעה, בתחילת הפרשה, כשיעקב מסדר את האבנים מתחת לראשו- והן הופכות להיות אבן אחת.
האבן, הרועה, וישראל. שלושת המאפיינים של יעקב.
ואנחנו ננסה להבין מהי האבן הזאת?
היא מופיעה, בתחילת הפרשה, כשיעקב מסדר את האבנים מתחת לראשו- והן הופכות להיות אבן אחת.
(י) וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃ (יא) וַיִּפְגַּ֨ע בַּמָּק֜וֹם וַיָּ֤לֶן שָׁם֙ כִּי־בָ֣א הַשֶּׁ֔מֶשׁ וַיִּקַּח֙ מֵאַבְנֵ֣י הַמָּק֔וֹם וַיָּ֖שֶׂם מְרַֽאֲשֹׁתָ֑יו וַיִּשְׁכַּ֖ב בַּמָּק֥וֹם הַהֽוּא׃
(יב) וַֽיַּחֲלֹ֗ם וְהִנֵּ֤ה סֻלָּם֙ מֻצָּ֣ב אַ֔רְצָה וְרֹאשׁ֖וֹ מַגִּ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יְמָה וְהִנֵּה֙ מַלְאֲכֵ֣י אֱלֹהִ֔ים עֹלִ֥ים וְיֹרְדִ֖ים בּֽוֹ׃ (יג) וְהִנֵּ֨ה יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב עָלָיו֮ וַיֹּאמַר֒ אֲנִ֣י יְהֹוָ֗ה אֱלֹהֵי֙ אַבְרָהָ֣ם אָבִ֔יךָ וֵאלֹהֵ֖י יִצְחָ֑ק הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ שֹׁכֵ֣ב עָלֶ֔יהָ לְךָ֥ אֶתְּנֶ֖נָּה וּלְזַרְעֶֽךָ׃ (יד) וְהָיָ֤ה זַרְעֲךָ֙ כַּעֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וּפָרַצְתָּ֛ יָ֥מָּה וָקֵ֖דְמָה וְצָפֹ֣נָה וָנֶ֑גְבָּה וְנִבְרְכ֥וּ בְךָ֛ כׇּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָ֖ה וּבְזַרְעֶֽךָ׃ (טו) וְהִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י עִמָּ֗ךְ וּשְׁמַרְתִּ֙יךָ֙ בְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־תֵּלֵ֔ךְ וַהֲשִׁ֣בֹתִ֔יךָ אֶל־הָאֲדָמָ֖ה הַזֹּ֑את כִּ֚י לֹ֣א אֶֽעֱזׇבְךָ֔ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר אִם־עָשִׂ֔יתִי אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבַּ֖רְתִּי לָֽךְ׃
(טז) וַיִּיקַ֣ץ יַעֲקֹב֮ מִשְּׁנָתוֹ֒ וַיֹּ֕אמֶר אָכֵן֙ יֵ֣שׁ יְהֹוָ֔ה בַּמָּק֖וֹם הַזֶּ֑ה וְאָנֹכִ֖י לֹ֥א יָדָֽעְתִּי׃ (יז)
וַיִּירָא֙ וַיֹּאמַ֔ר מַה־נּוֹרָ֖א הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה אֵ֣ין זֶ֗ה כִּ֚י אִם־בֵּ֣ית אֱלֹהִ֔ים וְזֶ֖ה שַׁ֥עַר הַשָּׁמָֽיִם׃
(יח) וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל־רֹאשָֽׁהּ׃ (יט) וַיִּקְרָ֛א אֶת־שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית־אֵ֑ל וְאוּלָ֛ם ל֥וּז שֵׁם־הָעִ֖יר לָרִאשֹׁנָֽה׃
(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ׃ (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לִ֖י לֵאלֹהִֽים׃
(כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ׃
(1) So Isaac sent for Jacob and blessed him. He instructed him, saying, “You shall not take a wife from among the Canaanite women. (2) Up, go to Paddan-aram, to the house of Bethuel, your mother’s father, and take a wife there from among the daughters of Laban, your mother’s brother. (3) May El Shaddai bless you, make you fertile and numerous, so that you become an assembly of peoples. (4) May you and your offspring be granted the blessing of Abraham, that you may possess the land where you are sojourning, which God assigned to Abraham.” (5) Then Isaac sent Jacob off, and he went to Paddan-aram, to Laban the son of Bethuel the Aramean, the brother of Rebekah, mother of Jacob and Esau. (6) When Esau saw that Isaac had blessed Jacob and sent him off to Paddan-aram to take a wife from there, charging him, as he blessed him, “You shall not take a wife from among the Canaanite women,” (7) and that Jacob had obeyed his father and mother and gone to Paddan-aram, (8) Esau realized that the Canaanite women displeased his father Isaac. (9) So Esau went to Ishmael and took to wife, in addition to the wives he had, Mahalath the daughter of Ishmael son of Abraham, sister of Nebaioth. (10) Jacob left Beer-sheba, and set out for Haran. (11) He came upon a certain place and stopped there for the night, for the sun had set. Taking one of the stones of that place, he put it under his head and lay down in that place. (12) He had a dream; a stairway was set on the ground and its top reached to the sky, and messengers of God were going up and down on it. (13) And standing beside him was יהוה, who said, “I am יהוה, the God of your father Abraham’s [house] and the God of Isaac’s [house]: the ground on which you are lying I will assign to you and to your offspring. (14) Your descendants shall be as the dust of the earth; you shall spread out to the west and to the east, to the north and to the south. All the families of the earth shall bless themselves by you and your descendants. (15) Remember, I am with you: I will protect you wherever you go and will bring you back to this land. I will not leave you until I have done what I have promised you.” (16) Jacob awoke from his sleep and said, “Surely יהוה is present in this place, and I did not know it!” (17) Shaken, he said, “How awesome is this place! This is none other than the abode of God, and that is the gateway to heaven.” (18) Early in the morning, Jacob took the stone that he had put under his head and set it up as a pillar and poured oil on the top of it. (19) He named that site Bethel; but previously the name of the city had been Luz. (20) Jacob then made a vow, saying, “If God remains with me, protecting me on this journey that I am making, and giving me bread to eat and clothing to wear, (21) and I return safe to my father’s house— יהוה shall be my God. (22) And this stone, which I have set up as a pillar, shall be God’s abode; and of all that You give me, I will set aside a tithe for You.”
(ד) וישם מראשותיו. עֲשָׂאָן כְּמִין מַרְזֵב סָבִיב לְרֹאשׁוֹ, שֶׁיָּרֵא מִפְּנֵי חַיּוֹת רָעוֹת; הִתְחִילוּ מְרִיבוֹת זוֹ אֶת זוֹ, זֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יָנִיחַ צַדִּיק אֶת רֹאשׁוֹ וְזֹאת אוֹמֶרֶת עָלַי יָנִיחַ; מִיָּד עֲשָׂאָן הַקָּבָּ"ה אֶבֶן אַחַת, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו:
(4) וישם מראשתיו AND PUT THEM FOR A RESTING PLACE FOR HIS HEAD — He arranged them in the form of a drain-pipe around his head for he was afraid of wild beasts (Genesis Rabbah 68:11). They (the stones) began quarrelling with one another. One said, “Upon me let this righteous man rest his head”, and another said “Upon me let him rest it”. Whereupon the Holy One, blessed be He, straightway made them into one stone! This explains what is written (Genesis 28:18), “And he took the stone that he had put under his head” (Chullin 91b).
אז מהי האבן הזאת? היו אבנים רבות, שהפכו לאבן אחת, שיעקב עשה אותה מצבה, ואז נתן לה את הייעוד של 'בית אלוהים'.
הרש"ר הירש מפרש שהמטרה של יעקב והמהות שלו זה בניית הבית. יעקב הראשון שהוגה את הרעיון של 'בית אלוהים'.
הסיבה שלו לנסיעה לחרן היא למצוא נשים ולבנות את בית יעקב. זאת המהות.במקביל לקו של הבריחה מפני עשיו, יש את הקו של בחירת הנשים ובניית הבית של יעקב.
יעקב בחלום הזה, שבו הוא רואה סולם שמחבר בין השמים והארץ הוא מבין, שה' מחפש "דירה בתחתונים". הוא מבין שה' מחפש להשרות שכינה בארץ. והוא מבין שזה יכול להתקיים רק בתוך בית. ולכן הוא קורא למקום "בית אל", והופך את האבנים שעליהם הוא ישן להיות "בית אלוהים". הוא מבין שהמקום שבו בצורה הברורה ביותר האלוהים יכול לשרות את שכינתו זה בתוך מבנה של בית, בתוך ביתו הפרטי של האדם.
רש"י מפרש שהאבנים שיעקב סידר למראשותיו היו בעצם מקום להגנה עליו מני החיות. זה בעצם, הבית הראשון שיעקב בונה. ויעקב מבין שהיעוד שלו זה לבנות בית שיכול לקבל את האלוהות והשכינה.
בניגוד למסורת של יפת, שמחפש את השראת השכינה ביופי הטבע, מחוץ לבית. המקום של עבודת האל היא בראש הר גבוה או תחת עץ רענן. וביתם של בני האדם הם ליד מקום ההשראה. הוא בית הישרדותי ולא קיומי.
יעקב מביא את מסורתו של שם, להביא שכינה אל תוך האוהל, אל תוך הבית. ומבין שבתוך מסגרת של בית, של משפחה, זה המקום שבו השראת השכינה מתבטאת ביותר ושעליו לבנות בית כזה שיהיה מתאים לשכינה לרדת אליה.
אז האבן הזאת היא הסמל של יעקב- לבית. לרעיון של להוריד את השכינה לתוך הבית.
הרש"ר הירש מפרש שהמטרה של יעקב והמהות שלו זה בניית הבית. יעקב הראשון שהוגה את הרעיון של 'בית אלוהים'.
הסיבה שלו לנסיעה לחרן היא למצוא נשים ולבנות את בית יעקב. זאת המהות.במקביל לקו של הבריחה מפני עשיו, יש את הקו של בחירת הנשים ובניית הבית של יעקב.
יעקב בחלום הזה, שבו הוא רואה סולם שמחבר בין השמים והארץ הוא מבין, שה' מחפש "דירה בתחתונים". הוא מבין שה' מחפש להשרות שכינה בארץ. והוא מבין שזה יכול להתקיים רק בתוך בית. ולכן הוא קורא למקום "בית אל", והופך את האבנים שעליהם הוא ישן להיות "בית אלוהים". הוא מבין שהמקום שבו בצורה הברורה ביותר האלוהים יכול לשרות את שכינתו זה בתוך מבנה של בית, בתוך ביתו הפרטי של האדם.
רש"י מפרש שהאבנים שיעקב סידר למראשותיו היו בעצם מקום להגנה עליו מני החיות. זה בעצם, הבית הראשון שיעקב בונה. ויעקב מבין שהיעוד שלו זה לבנות בית שיכול לקבל את האלוהות והשכינה.
בניגוד למסורת של יפת, שמחפש את השראת השכינה ביופי הטבע, מחוץ לבית. המקום של עבודת האל היא בראש הר גבוה או תחת עץ רענן. וביתם של בני האדם הם ליד מקום ההשראה. הוא בית הישרדותי ולא קיומי.
יעקב מביא את מסורתו של שם, להביא שכינה אל תוך האוהל, אל תוך הבית. ומבין שבתוך מסגרת של בית, של משפחה, זה המקום שבו השראת השכינה מתבטאת ביותר ושעליו לבנות בית כזה שיהיה מתאים לשכינה לרדת אליה.
אז האבן הזאת היא הסמל של יעקב- לבית. לרעיון של להוריד את השכינה לתוך הבית.
הפעם השניה שיעקב פוגש באבן. היא האבן שהיתה על פי הבאר, שבה הוא פוגש את רחל ושבכוחו שמתגלה לו הוא מוריד אותה מהבאר ללא קושי.
(א) וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם׃ (ב) וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים
וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר׃ (ג) וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כׇל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלְל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אן וְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ׃
(ד) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ׃ (ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ׃ (ו) וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן׃ (ז) וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ׃ (ח) וַיֹּאמְרוּ֮ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כׇּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלְלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן׃
(ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל ׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא׃ (י) וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ
וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ׃ (יא) וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ׃
(יב) וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא
וַתָּ֖רׇץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ׃
(1) Jacob resumed his journey and came to the land of the Easterners. (2) There before his eyes was a well in the open. Three flocks of sheep were lying there beside it, for the flocks were watered from that well. The stone on the mouth of the well was large. (3) When all the flocks were gathered there, the stone would be rolled from the mouth of the well and the sheep watered; then the stone would be put back in its place on the mouth of the well. (4) Jacob said to them, “My friends, where are you from?” And they said, “We are from Haran.” (5) He said to them, “Do you know Laban the son of Nahor?” And they said, “Yes, we do.” (6) He continued, “Is he well?” They answered, “Yes, he is; and there is his daughter Rachel, coming with the flock.” (7) He said, “It is still broad daylight, too early to round up the animals; water the flock and take them to pasture.” (8) But they said, “We cannot, until all the flocks are rounded up; then the stone is rolled off the mouth of the well and we water the sheep.” (9) While he was still speaking with them, Rachel came with her father’s flock—for she was its shepherd. (10) And when Jacob saw Rachel, the daughter of his uncle Laban, and the flock of his uncle Laban, Jacob went up and rolled the stone off the mouth of the well, and watered the flock of his uncle Laban. (11) Then Jacob kissed Rachel, and broke into tears. (12) Jacob told Rachel that he was her father’s kinsman, that he was Rebekah’s son; and she ran and told her father. (13) On hearing the news of his sister’s son Jacob, Laban ran to greet him; he embraced him and kissed him, and took him into his house. He told Laban all that had happened, (14) and Laban said to him, “You are truly my bone and flesh.”When he had stayed with him a month’s time, (15) Laban said to Jacob, “Just because you are a kinsman, should you serve me for nothing? Tell me, what shall your wages be?” (16) Now Laban had two daughters; the name of the older one was Leah, and the name of the younger was Rachel. (17) Leah had weak eyes; Rachel was shapely and beautiful. (18) Jacob loved Rachel; so he answered, “I will serve you seven years for your younger daughter Rachel.” (19) Laban said, “Better that I give her to you than that I should give her to an outsider. Stay with me.” (20) So Jacob served seven years for Rachel and they seemed to him but a few days because of his love for her. (21) Then Jacob said to Laban, “Give me my wife, for my time is fulfilled, that I may cohabit with her.” (22) And Laban gathered all the people of the place and made a feast. (23) When evening came, he took his daughter Leah and brought her to him; and he cohabited with her.— (24) Laban had given his maidservant Zilpah to his daughter Leah as her maid.— (25) When morning came, there was Leah! So he said to Laban, “What is this you have done to me? I was in your service for Rachel! Why did you deceive me?” (26) Laban said, “It is not the practice in our place to marry off the younger before the older. (27) Wait until the bridal week of this one is over and we will give you that one too, provided you serve me another seven years.” (28) Jacob did so; he waited out the bridal week of the one, and then he gave him his daughter Rachel as wife.— (29) Laban had given his maidservant Bilhah to his daughter Rachel as her maid.— (30) And Jacob cohabited with Rachel also; indeed, he loved Rachel more than Leah. And he served him another seven years. (31) Seeing that Leah was unloved, יהוה opened her womb; but Rachel was barren. (32) Leah conceived and bore a son, and named him Reuben; for she declared, “It means: ‘יהוה has seen my affliction’; it also means: ‘Now my husband will love me.’” (33) She conceived again and bore a son, and declared, “This is because יהוה heard that I was unloved and has given me this one also”; so she named him Simeon. (34) Again she conceived and bore a son and declared, “This time my husband will become attached to me, for I have borne him three sons.” Therefore he was named Levi. (35) She conceived again and bore a son, and declared, “This time I will praise יהוה.” Therefore she named him Judah. Then she stopped bearing.
האבן.
במפגש הזה עם יעקב אבינו מתגלים בו כוחות שלא ידענו על קיומם קודם.
מתגלה חוש הצדק שלו:
האבן נועדה למנוע גזל, בחברה של חרן לא היה אמון של המשפחות אחד בשני, כנראה שהגזל היה נפוץ, ובאר, שהיא משאב כללי, נחסמה על ידי אבן כדי שחא יהיה שימוש לא הגון במים האלה. רק כשכל העדרים מתאספים יחד אפשר לגלול את האבן וכך יש ביקורת חברתית אחד על השני בשימוש במים האלה.
יעקב מבין את זה, שיש כאן בעיה של גזל, אבל הפיתרון אינו מספיק, כי בצורה הזאת הרועים מבטלים זמן ממלאכתם.
דבר שני שמתגלה ביעקב זה כוחו החזק. כנראה שהוא היה בריא, וחזק. ואכן היה לו כח פיזי לגלול את האבן בעצמו. (הרש"ר הירש כך טוען) בהמשך ברור לנו שהוא היה פועל יעיל, אפילו לבן מרגיש את החובה לשלם לו על עבודתו ומנסה להחזיק אותו אצלו כמה שיותר.
אנחנו גם מבינים שיש קשר בין רחל ויעקב ששיניהם רועי צאן. בהמשך נגלה את העובדה שיעקב הוא רועה מחונן וחדשני. וגם רחל היא רועה.
חשבתי על זה שבתורה יש חלוקה בין רועי צואן ועובדי אדמה (עוד מקין והבל דרך כל ההיסטוריה היהודית) בגדול, האבות והמנהיגים (משה,דוד) הם רועי צאן, אבל היעד הוא להגיע לארץ ישראל ולהיות עובדי אדמה.
החלוקה בין האחיות אולי גם בצורה הזאת? רחל היא רועת צאן. ואולי לאה מכירה בעבודת האדמה, (כי הסיפור היחיד עליה בהקשר הזה הוא עם הדודאים, אולי היא הכירה את עשבי השדה ואיכותם...)
מגלים את הרגש החזק שיש ליעקב. הוא מופנה לרחל. זהו רגש שמעל למאורעות שקורים. כאילו הוא פוגש נשמתי.
עכשיו שאלות על רחל- האם רחל הרגישה ככה גם?
שימו לב- שהיא לא מגיבה ליעקב על הנשיקה הזאת.
משום מה היא רצה לספר לאביה?
אני טוענת שלרחל יש קשר חזק עם אביה. גם מכאן. (רש"י טוען שאמא שלה נפטרה לכן היא רצה לאבא, ובכל זאת. מרבקה אנחנו מכירים שהיה לה שיח עם אליעזר לפני שהיא רצה להורים שלה.)
וגם באחריתו של הסיפור- למה רחל גנבה ללבן את התרפים? מה אכפת לה שימשיך לעבוד ע"ז? (ננסה לענות על זה בהמשך)
אבל בין האימהות מי שהזדהתה מאוד עם הרעיון של יעקב לבנות בית זאת דוקא לאה. לאה השתוקקה ליעקב מאוד.
אנחנו מכירים את זה שיעקב אוהב את רחל יותר מאשר את לאה.
אבל אם נסתכל על האימהות- מי אוהבת יותר את יעקב?
נראה שלאה מתפללת על הקשר שלה עם יעקב שוב ושוב במשך כל חייה.
גם מתוך שעיניה רכות- כי היא רצתה להתחתן עם יעקב. גם שמות הבנים שלה מדברים על האהבה בינה לבין יעקב ועל ההשתוקקות לאהבה הזאת, גם כשנולד יששכר, הפסוק אומר "וישמע אלהים אל לאה". ורש"י אומר על זה:
במפגש הזה עם יעקב אבינו מתגלים בו כוחות שלא ידענו על קיומם קודם.
מתגלה חוש הצדק שלו:
האבן נועדה למנוע גזל, בחברה של חרן לא היה אמון של המשפחות אחד בשני, כנראה שהגזל היה נפוץ, ובאר, שהיא משאב כללי, נחסמה על ידי אבן כדי שחא יהיה שימוש לא הגון במים האלה. רק כשכל העדרים מתאספים יחד אפשר לגלול את האבן וכך יש ביקורת חברתית אחד על השני בשימוש במים האלה.
יעקב מבין את זה, שיש כאן בעיה של גזל, אבל הפיתרון אינו מספיק, כי בצורה הזאת הרועים מבטלים זמן ממלאכתם.
דבר שני שמתגלה ביעקב זה כוחו החזק. כנראה שהוא היה בריא, וחזק. ואכן היה לו כח פיזי לגלול את האבן בעצמו. (הרש"ר הירש כך טוען) בהמשך ברור לנו שהוא היה פועל יעיל, אפילו לבן מרגיש את החובה לשלם לו על עבודתו ומנסה להחזיק אותו אצלו כמה שיותר.
אנחנו גם מבינים שיש קשר בין רחל ויעקב ששיניהם רועי צאן. בהמשך נגלה את העובדה שיעקב הוא רועה מחונן וחדשני. וגם רחל היא רועה.
חשבתי על זה שבתורה יש חלוקה בין רועי צואן ועובדי אדמה (עוד מקין והבל דרך כל ההיסטוריה היהודית) בגדול, האבות והמנהיגים (משה,דוד) הם רועי צאן, אבל היעד הוא להגיע לארץ ישראל ולהיות עובדי אדמה.
החלוקה בין האחיות אולי גם בצורה הזאת? רחל היא רועת צאן. ואולי לאה מכירה בעבודת האדמה, (כי הסיפור היחיד עליה בהקשר הזה הוא עם הדודאים, אולי היא הכירה את עשבי השדה ואיכותם...)
מגלים את הרגש החזק שיש ליעקב. הוא מופנה לרחל. זהו רגש שמעל למאורעות שקורים. כאילו הוא פוגש נשמתי.
עכשיו שאלות על רחל- האם רחל הרגישה ככה גם?
שימו לב- שהיא לא מגיבה ליעקב על הנשיקה הזאת.
משום מה היא רצה לספר לאביה?
אני טוענת שלרחל יש קשר חזק עם אביה. גם מכאן. (רש"י טוען שאמא שלה נפטרה לכן היא רצה לאבא, ובכל זאת. מרבקה אנחנו מכירים שהיה לה שיח עם אליעזר לפני שהיא רצה להורים שלה.)
וגם באחריתו של הסיפור- למה רחל גנבה ללבן את התרפים? מה אכפת לה שימשיך לעבוד ע"ז? (ננסה לענות על זה בהמשך)
אבל בין האימהות מי שהזדהתה מאוד עם הרעיון של יעקב לבנות בית זאת דוקא לאה. לאה השתוקקה ליעקב מאוד.
אנחנו מכירים את זה שיעקב אוהב את רחל יותר מאשר את לאה.
אבל אם נסתכל על האימהות- מי אוהבת יותר את יעקב?
נראה שלאה מתפללת על הקשר שלה עם יעקב שוב ושוב במשך כל חייה.
גם מתוך שעיניה רכות- כי היא רצתה להתחתן עם יעקב. גם שמות הבנים שלה מדברים על האהבה בינה לבין יעקב ועל ההשתוקקות לאהבה הזאת, גם כשנולד יששכר, הפסוק אומר "וישמע אלהים אל לאה". ורש"י אומר על זה:
(א) וישמע אלהים אל לאה. שֶׁהָיְתָה מִתְאַוָּה וּמְחַזֶּרֶת לְהַרְבּוֹת שְׁבָטִים:
(1) וישמע אלהים אל לאה AND GOD HEARKENED UNTO LEAH —for she eagerly desired and sought means to increase the number of the tribes (Genesis Rabbah 72:5).
כלומר לאה בהתכווננות שלה היתה להרבות את השבטים, כלומר לבנות את המשפחה ליעקב.
הפעם השלישית שפוגשים את האבנים, זה בסוף הפרשה כשיעקב בורח מלבן.
ובסוף בונים מצבה, בונים גל, גבול. שם נשבעים שניהם.
במהלך הבריחה אפשר לראות שפעמיים בית יעקב גונבים את לבן:
ובסוף בונים מצבה, בונים גל, גבול. שם נשבעים שניהם.
במהלך הבריחה אפשר לראות שפעמיים בית יעקב גונבים את לבן:
(יט) וְלָבָ֣ן הָלַ֔ךְ לִגְזֹ֖ז אֶת־צֹאנ֑וֹ וַתִּגְנֹ֣ב רָחֵ֔ל אֶת־הַתְּרָפִ֖ים אֲשֶׁ֥ר לְאָבִֽיהָ׃ (כ) וַיִּגְנֹ֣ב יַעֲקֹ֔ב אֶת־לֵ֥ב לָבָ֖ן הָאֲרַמִּ֑י עַל־בְּלִי֙ הִגִּ֣יד ל֔וֹ כִּ֥י בֹרֵ֖חַ הֽוּא׃
(19) Meanwhile Laban had gone to shear his sheep, and Rachel stole her father’s household idols. (20) Jacob kept Laban the Aramean in the dark, not telling him that he was fleeing,
יעקב ורחל עושים מהלך מקביל על לבן. שניהם גונבים אותו.
ונראה שהדימיון בין יעקב ורחל הוא גדול. ז"א שניהם רועים, יש אהבה גדולה ביניהם, שניהם מבינים שצריך לגנוב מלבן. לאה מתנהלת במימד אחר.
עוד משהו טרגי על רחל, שאומנם היה זכתה לאהבה מיעקב, אבל במציאות חייה, במצוקה הגדולה שלה- היא נשארת לבד. יעקב לא נמצא שם איתה בצער שלה על העקרות. וזה מועצם משום שרחל אומרת ליעקב- למה את הלא כמו אבא שלך שהתפלל על רבקה? ויעקב עונה לה- שזה בכלל לא אותו סיפור כי לו יש ילדים. הוא לא מזדהה עם כאבה, הוא לא איתה ביחד. היא מאוד לבד. והתשוקה הגדולה שלה זה לילד. כשנולד יוסף- היא ביקשה עוד ילד.
אם התשוקה של לאה זה לקשר עם יעקב ולאהבה ולבניין הבית. אז התשוקה של רחל היא לבנים. רחל מבכה על בניה.
למה יעקב גונב את לב לבן?
לבן הוא דמות מניפולטיבית ביותר, יעקב לא יכול להימלט משם אם לבן היה יודע על הרעיון. לבן בעצמו אומר ליעקב שאם הוא יודע שהוא הולך הוא היה מרושש אותו. הוא טיפוס כל כך בעייתי שזו הדרך היחידה להיפרד מעליו.
אבל למה רחל גונבת את התרפים? מהלך שכנראה הביא למותה על ידי קללתו של יעקב? כי יעקב לא ידע שהיא גנבה אותם והוא קילל את מי שגנב.
בשיעור שהיה בשבת עלה הרעיון, שרחל מחפשת את הדרך שלה להתחבר לבית אברהם.
אברהם אבינו שבר את התרפים בבית אביו. ורחל עושה את אותו מהלך. היא גם במעבר הזה אל ארץ ישראל, המסע שלה מחרן אל ארץ ישראל עובר דרך שבירת הצלמים.
היות והיא לא גבר ומעמדה נחות היא לא יכולה, כמו אברהם, לשבור את הצלמים ולהישאר בחיים. אז היא גונבת אותם ובכך היא משייכת את עצמה לבית אברהם ברמה הרוחנית של הקריאה לאל אחד.
לסיכום, מהם האבנים, המצבה הגלעד, שבסוף הפרשה מסמלים?
ומהם שלושת האיכויות של האבן שיעקב אבינו פוגש?
נראה שהאבן בגדול משמעה בית. אבל יעקב אבינו דורש מהבית הזה להיות בית אלוהים, בית שהשכינה יכולה לשרות בה. שזאת אומרת בית שאין בו גזל, שיש בו חסד, של השקיית הצאן, וחריצות העבודה, ושיש בו יחסים של גבול וברית עם האויבים.(אבל על זה עוד צריך עיון).
ונראה שהדימיון בין יעקב ורחל הוא גדול. ז"א שניהם רועים, יש אהבה גדולה ביניהם, שניהם מבינים שצריך לגנוב מלבן. לאה מתנהלת במימד אחר.
עוד משהו טרגי על רחל, שאומנם היה זכתה לאהבה מיעקב, אבל במציאות חייה, במצוקה הגדולה שלה- היא נשארת לבד. יעקב לא נמצא שם איתה בצער שלה על העקרות. וזה מועצם משום שרחל אומרת ליעקב- למה את הלא כמו אבא שלך שהתפלל על רבקה? ויעקב עונה לה- שזה בכלל לא אותו סיפור כי לו יש ילדים. הוא לא מזדהה עם כאבה, הוא לא איתה ביחד. היא מאוד לבד. והתשוקה הגדולה שלה זה לילד. כשנולד יוסף- היא ביקשה עוד ילד.
אם התשוקה של לאה זה לקשר עם יעקב ולאהבה ולבניין הבית. אז התשוקה של רחל היא לבנים. רחל מבכה על בניה.
למה יעקב גונב את לב לבן?
לבן הוא דמות מניפולטיבית ביותר, יעקב לא יכול להימלט משם אם לבן היה יודע על הרעיון. לבן בעצמו אומר ליעקב שאם הוא יודע שהוא הולך הוא היה מרושש אותו. הוא טיפוס כל כך בעייתי שזו הדרך היחידה להיפרד מעליו.
אבל למה רחל גונבת את התרפים? מהלך שכנראה הביא למותה על ידי קללתו של יעקב? כי יעקב לא ידע שהיא גנבה אותם והוא קילל את מי שגנב.
בשיעור שהיה בשבת עלה הרעיון, שרחל מחפשת את הדרך שלה להתחבר לבית אברהם.
אברהם אבינו שבר את התרפים בבית אביו. ורחל עושה את אותו מהלך. היא גם במעבר הזה אל ארץ ישראל, המסע שלה מחרן אל ארץ ישראל עובר דרך שבירת הצלמים.
היות והיא לא גבר ומעמדה נחות היא לא יכולה, כמו אברהם, לשבור את הצלמים ולהישאר בחיים. אז היא גונבת אותם ובכך היא משייכת את עצמה לבית אברהם ברמה הרוחנית של הקריאה לאל אחד.
לסיכום, מהם האבנים, המצבה הגלעד, שבסוף הפרשה מסמלים?
ומהם שלושת האיכויות של האבן שיעקב אבינו פוגש?
נראה שהאבן בגדול משמעה בית. אבל יעקב אבינו דורש מהבית הזה להיות בית אלוהים, בית שהשכינה יכולה לשרות בה. שזאת אומרת בית שאין בו גזל, שיש בו חסד, של השקיית הצאן, וחריצות העבודה, ושיש בו יחסים של גבול וברית עם האויבים.(אבל על זה עוד צריך עיון).
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב: ״וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה׳ אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְגוֹ׳״. אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק? אֶלָּא, לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״הַר״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה׳ יֵרָאֶה״, וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ ״שָׂדֶה״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה״, אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ ״בַּיִת״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל״.
the dates that grow there plentifully, which gave them strength and allowed them to engage in Torah study. The Gemara records a related incident: Ulla visited Pumbedita, and his hosts brought him a basket [tirina] of dates. He said to them: How many baskets of dates like these can one purchase for a zuz? They said to him: One can purchase three for a zuz. He said: How can it be that it is possible to purchase a basketful of date honey for just a single zuz, and yet the Babylonians do not engage in Torah study more extensively? Since the cost of food is so low and they do not need to work hard to support themselves, the Babylonians should be more extensively engaged in Torah study. That night, the dates he ate afflicted him and he suffered from indigestion. In light of this, Ulla retracted his original assessment of the Babylonians and instead praised them and said: A basketful of lethal poison, i.e., the dates that cause indigestion, sells for a zuz in Babylonia, and despite the fact that they suffer its effects the Babylonians still engage in Torah study. The Gemara returns to its discussion of prophecies of consolation that are related to those in the book of Hosea. And Rabbi Elazar said: What is the meaning of that which is written: “And many peoples shall go and say: Go and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the God of Jacob; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths” (Isaiah 2:3)? The Gemara notes that Jacob is the only Patriarch mentioned and asks: Is He the God of Jacob and not the God of Abraham and Isaac? Rather, the verse specifically mentions Jacob to allude to the fact that the Temple will ultimately be described in the same way that Jacob referred to it. It will not be referred to as it was referred to by Abraham. It is written of him that when he prayed at the location of the Temple mountain, he called it mount, as it is stated: “As it is said on this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14). And it will not be referred to as it was referred to by Isaac. It is written of him that he called the location of the Temple field when he prayed there, as it is stated: “And Isaac went out to meditate in the field” (Genesis 24:63). Rather, it will be described as it was referred to by Jacob, who called it house, as it is stated: “And he called the name of that place Beth-El” (Genesis 28:19), which means house of God. Rabbi Yoḥanan said: The day of the ingathering of exiles is as great as the day on which heaven and earth were created. This is derived by means of a verbal analogy between the word day in these two contexts, as it is stated concerning the ingathering of exiles: “And the children of Judea and the children of Israel shall be gathered together, and they shall appoint themselves one head, and shall go up out of the land; for great shall be the day of Jezreel” (Hosea 2:2), and it is written in the narrative of Creation: “And there was evening and there was morning, one day” (Genesis 1:5). We learned in the mishna: In the case of an orphan with multiple guardians, if each of his guardians slaughtered a Paschal lamb on his behalf, he may eat in whichever place he wishes. The Gemara suggests: You can learn from it that there is retroactive clarification, and one’s ultimate decision as to which group he wishes to be part of retroactively indicates that from the outset he was registered in that group. This is problematic, as no halakhic conclusion has been reached in the matter of retroactive clarification. The Gemara therefore rejects this suggestion: Rabbi Zeira said: The halakha in the mishna is not based on retroactive clarification, but rather on the following principle: The verse states: “They shall take to them every man a lamb, according to their fathers’ houses, a lamb for a household” (Exodus 12:3), indicating that a minor’s membership in the household is sufficient for him to be registered in the household’s Paschal lamb in any case, even without his agreement. The Sages taught in a baraita: A lamb for a household teaches that a person brings and slaughters a Paschal lamb on behalf of his minor son and daughter and on behalf of his Canaanite slave and maidservant, whether with their consent or without their consent. Since they do not have a legal identity independent of their household membership, their membership is sufficient to include them, even without their consent. However, one may not slaughter the Paschal lamb on behalf of his adult son or daughter, or on behalf of his Hebrew slave and maidservant, or on behalf of his wife unless he has their consent. Since they have legal identities independent of their household membership, their inclusion can be achieved only through their consent. It was taught in another baraita: A person may not slaughter a Paschal lamb on behalf of his adult son or daughter, or on behalf of his Hebrew slave and maidservant, or on behalf of his wife unless he has their consent. However, he may slaughter on behalf of his son or daughter who are minors, or on behalf of his Canaanite slave or maidservant, both with their consent or without their consent. And if any of them who slaughtered a Paschal lamb for themselves, and their master, i.e., the father or owner, also slaughtered on their behalf, they can fulfill their obligation only with the Paschal lamb of their master, and they do not fulfill their obligation with their own. The baraita concludes that this is the halakha except with regard to the wife, who is able to protest to her husband and say: I choose not to be supported by you and will therefore not grant you the proceeds of my labor. She therefore retains the ability to slaughter her own Paschal lamb, despite the fact that her husband slaughtered one on her behalf. The fact that the conclusion of the baraita specifically mentions a wife implies she is the only exception, but adult children or Hebrew slaves would perforce be included in their father’s and master’s Paschal lamb, even if they slaughtered one for themselves. The Gemara challenges this: What is different about a wife; how is her status any different from that of adult children or Hebrew slaves? Rava said: The conclusion of the baraita is not limited to a wife, rather, it is referring to a wife and all who are similar to her, including adult children and Hebrew slaves. Since they all enjoy legal identities independent of their master, they may slaughter a Paschal lamb for themselves despite the master’s intention to include them in his. However, minor children and Canaanite slaves lack any legally independent identity, and so their master’s intention for them to be included in his Paschal lamb precludes their ability to offer their own. The Gemara notes that this matter itself is difficult. You said in the conclusion of the baraita: Except for a wife, who is able to protest. She may therefore slaughter her own Paschal lamb, despite the fact that her husband slaughtered one on her behalf. The baraita states that the reason she can slaughter her own Paschal lamb is that she protests, which implies that if she does not protest, she must fulfill her obligation with her husband’s Paschal lamb. But doesn’t the first clause of that same baraita teach that a man slaughters a Paschal lamb on behalf of his adult children, Hebrew slaves, and his wife only with their consent, from which one can infer that in an indeterminate case, where the woman did not explicitly give her consent, she does not fulfill her obligation with her husband’s lamb? The Gemara resolves this difficulty: What does the first clause mean when it teaches that one may slaughter the Paschal lamb only with their consent? It is not referring to a case where they explicitly said yes, thereby clarifying their intent; rather, it is referring to an indeterminate case where they did not explicitly agree, but their implicit consent is presumed. The ruling of the baraita comes to exclude only the case where they explicitly said no, clearly excluding themselves from their master’s Paschal lamb. The Gemara challenges this reading of the first clause. But wasn’t it taught in the baraita: Any of them, i.e., minor children and Canaanite slaves, who slaughtered a Paschal lamb and their master also slaughtered a Paschal lamb on their behalf, fulfills his obligation only with the lamb of their master, which is an indeterminate case, and the baraita teaches: This is the halakha, except for the wife, because she is able to protest, and except for adult children and Hebrew slaves, who share her independent status, as explained previously in the Gemara? Apparently, a person is included in his master’s sacrifice, unless he explicitly indicates intent to the contrary. Rava resolved this difficulty and said: Since they slaughtered their own Paschal lambs, you do not have a protest greater than this. The act of slaughtering their own Paschal lambs clearly demonstrates they intend to partake of their own lambs and do not intend to be included in the master’s group. We learned in the mishna: A slave jointly owned by two partners may not eat from the lamb of either of them unless it was stipulated beforehand from whose lamb he will partake. Rav Eina the Elder raised a contradiction before Rav Naḥman. We learned in the mishna: A slave jointly owned by two partners may not eat from the lamb of either of them. But wasn’t it taught in a baraita: If he wanted to, he may eat from this one, and if he wanted to, he may eat from that one? Rav Naḥman said to him: Eina the Elder, and some say that he called him black pot [patya], a term of endearment for a scholar who works hard studying Torah: From me and from you, clarification of this halakha will be concluded. The mishna is referring to a case where the partners are exacting with each other. Therefore, presumably, neither partner will allow his half of the slave to partake from his partner’s Paschal lamb. The baraita is referring to a case where they are not exacting with each other. In that case, the slave may eat from the Paschal lamb of whichever partner he chooses. We learned in the mishna: One who is half slave and half free man may not eat from his master’s Paschal lamb. It is specifically from his master’s lamb that he may not eat; however, from his own lamb he may eat. But wasn’t it taught in a baraita: He may eat neither from his own nor from his master’s Paschal lamb? The Gemara answers that this is not difficult: Here, the baraita that rules that the half slave may partake neither of his own nor of his master’s lamb, is in accordance with the original version of the mishna, which cites Beit Hillel’s opinion that the master retains his rights to the half slave. There, the mishna that allows the half slave to partake of his own lamb, is in accordance with the ultimate version of the mishna, which cites Beit Hillel’s revised opinion, according to which the status of the half slave is altered such that he is considered like a free man as pertains to his inclusion in a group for the Paschal lamb. As we learned in a mishna: One who is half slave and half free man serves his master one day and himself one day; this is the statement of Beit Hillel. Beit Shammai say:
אברהם אבינו נקרא הר
יצחק אבינו נקרא שדה
ואילו יעקב, "אלוהי יעקב" נקרא הבית.
להכניס לתוך הבית את אלוהינו. בעזרת ה'.
יצחק אבינו נקרא שדה
ואילו יעקב, "אלוהי יעקב" נקרא הבית.
להכניס לתוך הבית את אלוהינו. בעזרת ה'.