(ד) מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו, וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמֹר כֹּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ:
(4) The attendants poured the second cup for the leader of the seder, and here the son asks his father the questions about the differences between Passover night and a regular night. And if the son does not have the intelligence to ask questions on his own, his father teaches him the questions. The mishna lists the questions: Why is this night different from all other nights? As on all other nights we eat leavened bread and matza as preferred; on this night all our bread is matza. As on all other nights we eat other vegetables; on this night we eat bitter herbs. The mishna continues its list of the questions. When the Temple was standing one would ask: As on all other nights we eat either roasted, stewed, or cooked meat, but on this night all the meat is the roasted meat of the Paschal lamb. The final question was asked even after the destruction of the Temple: As on all other nights we dip the vegetables in a liquid during the meal only once; however, on this night we dip twice. And according to the intelligence and the ability of the son, his father teaches him about the Exodus. When teaching his son about the Exodus. He begins with the Jewish people’s disgrace and concludes with their glory. And he expounds from the passage: “An Aramean tried to destroy my father” (Deuteronomy 26:5), the declaration one recites when presenting his first fruits at the Temple, until he concludes explaining the entire section.
כָּל מִי שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְאֵלּוּ הֵן. פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר. פֶּסַח עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב כז) "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'" וְגוֹ'. מָרוֹר עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. מַצָּה עַל שֵׁם שֶׁנִּגְאֲלוּ. וּדְבָרִים הָאֵלּוּ כֻּלָּן נִקְרָאִין הַגָּדָה:
Whoever does not mention these three matters on the night of the fifteenth has not fulfilled his obligation. They are: the Paschal sacrifice, matzah, and maror.The Paschal sacrifice: [It is eaten] because the Omnipresent passed over the houses of our ancestors in Egypt as [Exodus 12:27] states: "And you shall say: 'It is the Paschal sacrifice to God.'The bitter herbs: [They are eaten] because the Egyptians embittered the lives of our ancestors in Egypt.The matzah: [It is eaten] because of the redemption. These statements are all referred to as the Haggadah.
ענין חמץ ומצה: ענין החמץ והמצה הוא כי הנה עד יציאת מצרים היו ישראל מעורבים בשאר האומות גוי בקרב גוי וביציאתם נגאלו ונבדלו. והנה עד אותו הזמן היה כל בחי׳ גופות בני האדם חשוך בחשך וזוהמא שהיה מתגבר עליהם וביציאה נבדלו ישראל ונזמנו גופותם ליטהר ולהזדמן לתורה ולעבודה ולענין זה נצטוו בהשבתת החמץ ואכילת המצה. והיינו כי הנה הלחם שהוכן למזון האדם הוא משתוה באמת אל המצב הנרצה באדם וענין החימוץ שהוא דבר טבעי בלחם לשיהיה קל העיכול וטוב הטעם. הנה גם הוא נמשך לפי החק הראוי באדם שגם הוא צריך שיהיה בו היצה״ר והנטיה החומרית. אמנם לזמן מיוחד ומשוער הוצרכו ישראל להמנע מן החמץ וליזון ממצה להיות ממעטים בעצמם כח היצה״ר והנטיה החומרית והגביר בעצמם ההתקרבות אל הרוחניות. ואולם שיזונו כך תמיד אי אפשר כי אין זה הנרצה בעה״ז. אך הימים המשוערים לזה ראוי שישמרו זה הענין שעי״ז יעמדו במדריגה הראויה להם. והנה זה עיקר ענינו של חג המצות ושאר מצוות הלילה הראשונה כלם ענינים פרטים מקבילים לפרטי הגאולה ההיא:
Regarding chamets and matsah: The content of chamets (unleavened grain products) and matsah is that until the exodus from Egypt, Israel was subservient to the other nations - a nation inside another. But in their exodus, they were redeemed and separated out. And behold that until that time, all the aspects of people's bodies were darkened by overpowering darkness and pollution. But with the exodus, Israel was separated, and their bodies were prepared to become pure and to be ready for the Torah and for [divine] service. And it was for this function that they were commanded about the destruction of chamets and the eating of matsah. Indeed, this is because the bread that is prepared for human sustenance is truly equal to the desired state of man. As the matter of leavening is that it is a natural thing in bread, in order for it to be easily digestible and have a good taste. Behold this is also that which follows from the proper nature of man, as he also needs that the evil impulse and the penchant for the physical (equated with leavening) be in him. Yet for a specific and determined time, Israel needed to refrain from chamets and to be sustained by matsah, so as to diminish the strength of the evil impulse and the penchant for the physical in themselves, and to enhance their drawing near to spirituality. Yet it would be impossible for them to always be sustained like that, since this is not what is desired in this world. However it is fit that they should keep this matter during the days designated for it. For through this, they will maintain the level appropriate for them. And behold this is the main content of the Holiday of Matsot (Passover). And the other commandments of the first night are all specific matters parallel to the details of that redemption.
[ג] "חג המצות ליהוה שבעת ימים" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (דברים טז, ח) "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת ליהוה ", שביעי בכלל היה, ולמה יצא? להקיש אליו-- אלא מה שביעי רשות, אף כולם רשות. יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר (?)(דברים טז, ג) 'עליו תאכל מצות'-- הכתוב קבעו חובה.
3) "the festival of matzoth to the L–rd, seven days, etc." What is the intent of this? Because it is written (Devarim 16:8) "Six days shall you eat matzoth and on the seventh day it is a cessation (atzereth) for the L–rd" — The seventh day was included in the general (mitzvah of matzoh, viz.: [Shemoth 13:6] "Seven days shall you eat matzoth; and it left that general category to serve as a paradigm, viz.: Just as (the eating of matzoth on) the seventh day is permitted (and not obligatory), so, all (of the days) are permitted (in this regard, and not obligatory.) I might think that (the eating of matzoth on) the first night, too, is permitted (and not obligatory); it is, therefore, written (Devarim 16:3) "Upon it shall you eat matzoth" — Scripture makes it mandatory.
(א) בחריש ובקציר תשבות על דרך הפשט הזכיר חריש וקציר, שבהם עיקר חיי האדם. והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקדוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כאשר פירשתי בעשרת הדברות (רמב"ן על שמות כ׳:ב׳). ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה טו) וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. ושם אפרש בעזרת הש''י ויתרומם:
(1) IN PLOWING TIME AND IN HARVEST THOU SHALT REST. In line with the plain meaning of Scripture He mentioned plowing and harvesting [as works forbidden on the Sabbath] because they are the mainstay of man’s life. He mentioned the Sabbath between the holidays, putting it next to the feast of unleavened bread and the sanctification of the firstborn, because they are all a reminder of the act of Creation, for in the exodus from Egypt itself there is a sign and wonder referring to the Creation, as I have explained in the Ten Commandments. Besides, Scripture states that in the Sabbath likewise there is a reminder of the exodus from Egypt, as it says in the second Ten Commandments, And thou shalt remember that thou wast a servant in the land of Egypt, and the Eternal thy G-d brought thee out thence [by a mighty hand and by an outstretched arm]; therefore the Eternal thy G-d commanded thee to keep the Sabbath-day. There I will explain it, with the help of G-d, blessed and exalted be He.
במהרי"ל אבל בשאשתו ובניו שואלין אותו אצ"ל מה נשתנה ומתחיל מיד עבדים היינו: עוד שם כשיגיע לדם ואש ותמרות עשן יזרוק באצבעו לחוץ וכן כשאומר דצ"ך עד"ש באח"ב בפרט ובכלל סך הכל י"ו פעמים וכן נהג מהר"ש ואמר שכן הוא בספר אבי"ה נגד י"ו פנים של חיות עכ"ל ונראה שרומזים כאן שחרבו של הקב"ה נקרא יוה"ך והוא מלאך ממונה על הנקמה כידוע למקובלים ונוהגים לזרוק מן הכוס באצבע לרמוז על מה שנאמר (שמות ח׳:ט״ו) אצבע אלהים הוא ודלא כמו שמצאתי כתוב בהגהת מנהגים דיש לזרוק בזרת קטן:
ואתה הרם את מטך, עשרה נסים נעשו לישראל על הים. נבקע הים ונעשה כמין כיפה שנ' נקבת במטיו ראש פרזיו יסערו להפיצני (חבקוק ג), נחלק לשנים עשר גזרים שנ' ונטה את ידך על הים ובקעהו, נעשה הים יבשה שנ' ובני ישראל הלכו ביבשה, נעשה כמין טיט שנ' דרכת בים סוסיך חומר מים רבים (שם), נעשה פירורין פירורין שנ' אתה פוררת בעזך ים (תהלים עד), נעשה סלעים סלעים שנאמר שברת ראשי תנינים על המים, נעשה גזרים גזרים שנ' לגוזר ים סוף לגזרים (שם קלו) נעשה ערימות שנ' וברוח אפיך נערמו מים, נעשו כמו נד שנ' נצבו כמו נד נוזלים, הוציא להם זיכרי מים מתוקים מתוך מלוחים שנ' ויוצא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים (שם עח), הקפיא להם את הים משני חלקים ונעשה כמין בולוס של זכוכית שנ' קפאו תהומות בלב ים.
"And you, raise your staff": Ten miracles were performed for Israel at the sea: The waters were split and became like a dome, viz. (Habakkuk 3:14) "You split (the sea) for his tribes; the summit of its scattering raged to scatter me"; the sea became dry land, viz. (Exodus 14:29) "and the children of Israel walked on the dry land"; it became like tar (where the Egyptians trod), viz. (Habakkuk, Ibid. 15) "You led your horses in the sea, in the mire of many waters"; it (the water) became like crumbs, viz. (Psalms 74:13) "You 'crumbed' the sea with Your might"; it became like rocks, viz. (Ibid.) "You broke the heads of serpents (the Egyptians) on the waters"; the sea split into sections, viz. (Ibid. 136:13) "You split the Red Sea into sections," viz. (Ibid. 15:8) "and with the breath of Your nostrils the waters piled up"; they became like a wall, viz. (Ibid.) "the waves stood up as a wall"; He extracted for them sweets from salts, viz. (Psalms 78:16) "and He brought forth streams from a rock and brought down waters as rivers"; He froze the sea for them and it became like vessels of glass, viz. (Exodus 15:8) "The depths froze in the midst of the sea."
להר' חיים כהן בשם הר"י ז"ל, מע"ח - סדר סידור הקערה ליל פסח, תקח הג' מצות מצה שמורה, ותניח הכהן למעלה, והלוי למטה ממנו, והישראל למטה ממנו, והם ג' בחי' חב"ד, (ס"א ג' מוחין) דאבא עלאה. אח"כ תקח מרור וכרפס וזרוע וביצה, ותניח על הג' מצות. והזרוע הרומז לחסד מצד ימין שלך, והביצה בצד שמאל שלך, ומרור הרומז לת"ת, מבריח מן הקצה אל הקצה, באמצע בין הזרוע והביצה. ס"א, כי ת"ת מכריע בין ח"ג. והחרוסת בצד ימין, תחת הזרוע בקו ימין, והוא נגד נצח. והכרפס הרומז להוד, תניח תחת הביצה מצד שמאל בקו שמאל. וחזרת תניח למטה מן המרור בקו אמצעי, לעשות בו אחר כך כורך, והוא נגד יסוד. והקערה בעצמו הכוללת כולם, נגד מלכות:
(ז) סודות קרבן פסח, לפי פשטן הוא להראות כי גדול ה' מכל אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד (דברים ד, לט), ולו יתברך הכח והיכולת, אף שחלק מכבודו לצבא מעלה ושם אותם לשוטרים בארץ איש איש לפי פקודתו, מכל מקום ברצונו נותן וברצונו נוטל. כי הנה שר מצרים הוא מרכבת המשנה, כלומר דרך משל שני למרכבה. על כן הוא שר מצרים הוא מרכבת המשנה, כלומר משל שני למרכבה, על כן הוא הראשון משבעים שרים שלמעלה, והוא הבכור, כי בכור לשון גדולה, כמו שנאמר (תהלים פט, כח) אף אני בכור אתנהו, וכמו שהבכור הוא הראשון לנולדים אחריו, כן שר של מצרים לשרים הבאים אחריו, ותחת הע' שרים הם מערכת השמים וצבאיהם:
(7) The purpose of the Passover sacrifice is first and foremost to demonstrate G–d's superiority over all other deities both in Heaven and on earth. This is important; G–d had endowed many agents with different powers, and the impression that there were a number of primary sources of power in the universe had to be refuted. The discrediting of the strongest of these forces, the שר של מצרים, automatically brought about the discrediting of all other deities.
(א) שמור את חדש האביב. מִקֹּדֶם בּוֹאוֹ שְׁמֹר שֶׁיְּהֵא רָאוּי לְאָבִיב – לְהַקְרִיב בּוֹ אֶת מִנְחַת הָעֹמֶר, וְאִם לָאו עַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה (עי' סנהדרין י"א):
(1) שמור את חדש האביב WATCH THE MONTH OF ABIB — This means: Before it comes watch whether it will be capable of producing ripe ears (אביב), so that one may offer the Omer meal-offering during it, and if not (i.e. if you observe that the ears will not be ripe by the 16th of Nisan), then intercalate the year (i.e. add a month to the winter-period, so that the month Abib falls later than it otherwise would, by which time the ears will be ripened) (cf. Sanhedrin 11b and Note 4 on p. 191 of Leviticus in the Silbermann edition of the Pentateuch).
בכל דור ודור. אין הכונה שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא ממצרים משום שאם לא הוציא אבותינו גם אנחנו היינו משועדים לפרעה דא"כ יאמר בכל הנסים שנעשו לאבותינו שחייב לראות עצמו כאילו הנס נעשה לו כגון בנס של אחשורוש שנגזר על כל ישראל למיתה ואם ח"ו היה מתקיים גזירתו אנו לא באנו לעולם וכן בכל הנסים שנעשו לאבות יהיה הבנים מחוייבים לברך על הנסב שנעשה לו ובהדיא אמרו בש"ס ברכות שמברך שעשה נס לאבותינו וכאן מברכין אשר גאלנו וגאל את אבותינו ומזכיר בברכה גם גאולת עצמו משא"כ בכל הנסים. לכן נראה דודאי אם היינו עושין עיקר שמחה על הנס מה שיצאנו מהמרירות של שיעבוד הגלות לא היינו מזכירין עצמינו בהברכה ובהנס כלל כיון שאנחנו לא יצאנו מהמרירות רק מפני עשותינו עיקר הנס ביציאת מצרים הגאולה שהוא מה שנקנינו לעבדים לו יתברך והכניסנו לקדושתו והנחילנו קדושת ארץ העליונה ותחתונה ובזה אנחנו ועם היוצאים שוים. ולזה מברכין אשר גאלנו וגאל אבותינו שהגאולה הוא ענין הקנין וכמש"ל ולא מברכין אשר הוציאנו והוציא את אבותינו כי בגוף היציאה אין לנו שיווי עמהם רק בהגאולה ומה שאמר כאן (שחייב לראות עצמו כאלו הוא יצא) היינו כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הגאולה שהוא הקנין שנעשה מחמת היציאה ובנס הגאולה כולנו שוין ששמחת היציאה שוה לנו ולדור היוצאים כיון שעיקר השמחה הוא בהגאולה במה שכולנו שוין בו גם כי היציאה היא סיבת כל הנסים שעושה עמנו. ולזה מביא ראיה מקרא (שנאמר בו ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו) הרי שמשתף גם אותנו בנס היציאה כיון שעיקר התכלית היה בהיציאה לתת לנו קדושת הארץ.
In every generation each person must see him/herself… This statement should not be understood literally. People often assume that it means that had their ancestors not left Egypt they would still be slaves there. But if this is the meaning of this statement then it is equally true for all the other miracles in history that God performed for the Jewish people. For instance, the same statement could be said concerning Purim (we should see ourselves as if we were personally saved from Haman…). Yet for other deliverances, it is customary to make a blessing in which one says, “Blessed are you…who redeemed our ancestors...” One does not say “and for us,” as we do in the Pesach Haggadah.What we are stating here is not that each person should see him/herself as if he/she went forth from slavery but rather that each person should see him/herself as if he/she was personally redeemed from Egypt to become participant in the covenant. While we did not personally experience slavery and redemption, we all can say that because our ancestors were redeemed from slavery, we have the privilege of being Jews and living by the Torah. In is in this sense that we are all connected to the Exodus and not in an experiential sense. We did not experience Egypt in an immediate sense as our ancestors did but the fact that our ancestors were redeemed has shaped our identity. That is our connection to the past
(ב) תְּאוֹמֵי צְבִיָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי מַה תְּאוֹמִים הַלָּלוּ כֵּיוָן שֶׁפּוֹרֵשׁ אֶחָד מֵהֶן מִדַּדֵּיהֶן דַּדָּן נִסְתַּם, כָּךְ כְּתִיב (זכריה יא, ח): וָאַכְחִד אֶת שְׁלשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד, וַהֲלֹא לֹא מֵתוּ אֶלָּא בְּשָׁנָה אַחַת, אֶלָּא בְּיֶרַח אֶחָד נִגְזְרָה עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה עַל שְׁלָשְׁתָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים מז, י): נְדִיבֵי עַמִּים נֶאֱסָפוּ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר שְׁלשָׁה פַּרְנָסִין טוֹבִים עָמְדוּ לְיִשְׂרָאֵל, וְאֵלּוּ הֵן: משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבִזְכוּתָן נִתְּנוּ לָהֶם שָׁלשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת: הַבְּאֵר, הַמָּן וְעַנְנֵי כָבוֹד. הַמָּן, בִּזְכוּת משֶׁה. הַבְּאֵר, בִּזְכוּת מִרְיָם. בִּזְכוּת אַהֲרֹן עַנְנֵי הַכָּבוֹד. מֵתָה מִרְיָם, וּפָסְקָה הַבְּאֵר, וְהָיוּ אוֹמְרִין (במדבר כ, ה): לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה, וְחָזְרָה בִּזְכוּת משֶׁה וְאַהֲרֹן. מֵת אַהֲרֹן נִסְתַּלְּקוּ עַנְנֵי הַכָּבוֹד, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר כ, כט): וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן, אַל תִּקְרֵי וַיִּרְאוּ אֶלָּא וַיִּירְאוּ, וְחָזְרוּ שְׁנֵיהֶם בִּזְכוּת משֶׁה. מֵת משֶׁה נִסְתַּלְּקוּ שְׁלָשְׁתָּן וְשׁוּב לֹא חָזְרוּ. וְהַצִּרְעָה לֹא עָבְרָה עִמָּם אֶת הַיַּרְדֵּן, וְלֹא רָאוּ יִשְׂרָאֵל קוֹרַת רוּחַ מִן אוֹתָהּ שָׁעָה. הָרֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אָמַר שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, מִרְיָם וְיוֹכֶבֶד הֵן הֵן חָיוֹתֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ רוֹעוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּבָּם רַךְ כַּשּׁוֹשַׁנִּים, וְהֵיכָן הָיְתָה מַרְעִיתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם עַד יַם סוּף.
(2) “Twins of a gazelle” – Rabbi Yehoshua of Sikhnin in the name of Rabbi Levi: Just as these twins, when one of them withdraws from the breast, the breast is blocked, so it is written: “I will eliminate the three shepherds in a single month” (Zechariah 11:8). But is it not so that they died only within the same year? Rather, in a single month, the decree was issued regarding the three of them. That is what is written: “The great ones of the people were gathered” (Psalms 47:10). Rabbi Yosei says: Three great providers arose for Israel, and these are: Moses, Aaron, and Miriam. Through their merit, three great gifts were given to them: The well, the manna, and the clouds of glory. The manna, through the merit of Moses; the well through the merit of Miriam; and through the merit of Aaron, the clouds of glory. Miriam died and the well ceased, and they said: “Not a place of seed, fig [and pomegranate, and there is no water to drink]” (Numbers 20:5). But it was restored due to the merit of Moses and Aaron. Aaron died, and the clouds of glory disappeared. That is what is written: “The entire congregation saw [vayiru] that Aaron had perished” (Numbers 20:29). Do not read it as “they saw [vayiru],” but rather as “they feared” [vayire’u].” They were restored through the merit of Moses. Moses died and all three of them disappeared and they were not restored. The hornet did not cross the Jordan with them and Israel did not experience peace of mind from that time forward. “That graze [haro’im] among the lilies” – Shmuel bar Naḥmani said: Miriam and Yokheved were the midwives of Israel, and they would provide for [ro’ot] Israel as their hearts were as soft as lilies. Where was the pasture of Israel? It was in Egypt until the Red Sea.
וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (חבקוק ב, כ): וַה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן עַד שֶׁלֹא חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיְתָה שְׁכִינָה שׁוֹרָה בְּתוֹכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ד): ה' בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ, וּמִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְתַּלְּקָה הַשְּׁכִינָה לַשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קג, יט): ה' בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר לֹא זָזָה הַשְּׁכִינָה מִתּוֹךְ הַהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ז, טז): וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם וגו'. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ג, ה): קוֹלִי אֶל ה' אֶקְרָא וַיַּעֲנֵנִי מֵהַר קָדְשׁוֹ סֶלָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הֲרֵי הוּא בִּקְדֻשָּׁתוֹ, בּוֹא וּרְאֵה מַה כּוֹרֶשׁ אוֹמֵר (עזרא א, ג): הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּיְרוּשָׁלָיִם, אָמַר לָהֶן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חָרֵב הָאֱלֹהִים אֵינוֹ זָז מִשָּׁם. אָמַר רַב אַחָא, לְעוֹלָם אֵין הַשְּׁכִינָה זָזָה מִכֹּתֶל מַעֲרָבִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ב, ט): הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, וּכְתִיב (תהלים יא, ד): עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, אָמַר רַבִּי יַנַּאי אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁכִינָתוֹ בַּשָּׁמַיִם עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וּבָנָה בוֹ מִגְדָּל גָּבוֹהַּ וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיִּתְּנוּ לְתוֹכוֹ פּוֹעֲלִים שֶׁיִּהְיוּ עוֹסְקִים בִּמְלַאכְתּוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁמִּתְכַּשֵּׁר בִּמְלַאכְתּוֹ יִטֹּל שְׂכָרוֹ מִשָּׁלֵם, וְכָל מִי שֶׁמִּתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתּוֹ יִנָּתֵן בְּדִימוֹס. הַמֶּלֶךְ, זֶה מַלְכֵי הַמְּלָכִים, וְהַפַּרְדֵּס, זֶה הָעוֹלָם שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ לִשְׁמֹר הַתּוֹרָה, וְהִתְנָה עִמָּהֶם וְאָמַר, מִי שֶׁהוּא שׁוֹמֵר אֶת הַתּוֹרָה הֲרֵי גַּן עֵדֶן לְפָנָיו, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁמְּרָהּ, הֲרֵי גֵּיהִנֹּם. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נִרְאֶה כִּמְסַלֵּק שְׁכִינָתוֹ מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, עֵינָיו יֶחֱזוּ עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ בְּנֵי אָדָם, וּלְמִי בּוֹחֵן, לַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים יא, ה): ה' צַדִּיק יִבְחָן, [במה הוא בוחנו], בְּמִרְעֵה צֹאן. בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וּמְצָאוֹ רוֹעֶה יָפֶה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ע): וַיִּקָּחֵהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, מַהוּ מִמִּכְלְאֹת צֹאן, כְּמוֹ (בראשית ח, ב): וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם, הָיָה מוֹנֵעַ הַגְּדוֹלִים מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים, וְהָיָה מוֹצִיא הַקְּטַנִּים לִרְעוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הָרַךְ, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַזְּקֵנִים כְּדֵי שֶׁיִּרְעוּ עֵשֶׂב הַבֵּינוֹנִית, וְאַחַר כָּךְ מוֹצִיא הַבַּחוּרִים שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין עֵשֶׂב הַקָּשֶׁה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ לִרְעוֹת הַצֹּאן אִישׁ לְפִי כֹחוֹ, יָבֹא וְיִרְעֶה בְּעַמִּי. הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים עח, עא): מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ לִרְעוֹת בְּיַעֲקֹב עַמּוֹ. וְאַף משֶׁה לֹא בְחָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא בַּצֹּאן, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, כְּשֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם רוֹעֶה צֹאנוֹ שֶׁל יִתְרוֹ בַּמִּדְבָּר, בָּרַח מִמֶּנּוּ גְּדִי, וְרָץ אַחֲרָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲסִית, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בְּרֵכָה שֶׁל מַיִם, וְעָמַד הַגְּדִי לִשְׁתּוֹת, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ משֶׁה אֶצְלוֹ, אָמַר אֲנִי לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁרָץ הָיִיתָ מִפְּנֵי צָמָא, עָיֵף אַתָּה, הִרְכִּיבוֹ עַל כְּתֵפוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יֵשׁ לְךָ רַחֲמִים לִנְהֹג צֹאנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם כָּךְ חַיֶּיךָ אַתָּה תִרְעֶה צֹאנִי יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: וּמשֶׁה הָיָה רוֹעֶה.
... Our teachers have said: Once, while Moses our Teacher was tending [his father-in-law] Yitro’s sheep, one of the sheep ran away. Moses ran after it until it reached a small, shaded place. There, the lamb came across a pool and began to drink. As Moses approached the lamb, he said, “I did not know you ran away because you were thirsty. You are so exhausted!” He then put the lamb on his shoulders and carried him back. The Holy One said, “Since you tend the sheep of human beings with such overwhelming love - by your life, I swear you shall be the shepherd of My sheep, Israel.”
כנגד ארבעה בנים דברה תורה. פרושו מצות ההגדה כתובה בארבע מקומות ולפי המקראות הכתובים אנו למדים שכנגד ארבעה בנים דברה תורה כמו שמפרש והולך וקורא אותם בנים שעדין אינם יודעים כלום כמו הנערים.
The Torah speaks of four types of children: The commandment of Haggadah, of telling the story of the Exodus, is written in four places. Since the Torah appears to repeat itself, we understand the four as referring to four types of children. They are not necessarily children but they are lacking knowledge, like children.