מהדורה תליתאה דיני ממונות טז שכר גננות ומטפלות בתקופה זו ע' נ
לשאלת הציבור כולו, כאשר לפי הוראות רשויות הבריאות נסגרו כל גני הילדים בין אלה המתוקצבים והמסובסדים מטעם המדינה ובין הגנים הפרטיים, וכך גם מטפלות ששבתו ממלאכתם על פי התקנות הנ"ל, האם ההורים צריכים להמשיך לשלם את שכרם, או שמא פטורים הם מכל תשלום. אבאר בקצרה את הנראה לענ"ד.
מתני׳ המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן יבש המעין ונקצץ האילן אינו מנכה לו מן חכורו אם אמר לו חכור לי שדה בית השלחין זו או שדה בית האילן זה יבש המעין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכורו: גמ׳ היכי דמי אילימא דיבש נהרא רבה אמאי אינו מנכה לו מן חכורו נימא ליה מכת מדינה היא אמר רב פפא דיבש נהרא זוטא דאמר ליה
החוכר או המקבל שדה מחבירו והוא בית השלחין או בית האילן ויבש מעין בית השלחין ולא פסק הנהר הגדול אלא אפשר להביא ממנו בדלי או שנקצץ האילן של בית האילנות אינו מנכה לו מחכירו ואם מכת מדינה היא כגון שיבש הנהר מנכה לו מחכירו: הגה אבל בקבלנות אינו מנכה לו כלום אלא חולקין במה שנמצא כפי תנאם (המגיד פ"ח דשכירות נ"י ר"פ המקבל) והא דאמרי' אם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכירו הוא הדין בכל כיוצא בזה דכל מקום שנפסד הענין לגמרי והוי מכת מדינה מנכה לו משכירותו ואם אפשר לתקנו ע"י טורח ותחבולות אינו מנכה לו (מהר"ם פאדוואה סי' ל"ט) וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל שלא ילמוד דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית (מרדכי פ' האומנין) ויש חולקין וסבירא להו דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי כמו דאמרינן לעיל סי' ש"י לענין השוכר חמור ומת ואם לא חזר איהו דאפסיד אנפשיה ומחל (מוהר"ם פאדוואה הנ"ל) והסברא הראשונה נ"ל עיקר:
וכ"מ שמנכ' לו אין חילוק במה שעבר או להבא ...
ומה שהביא מור"ם ראייה מתשוב' מהר"מ והמרדכי דפ' האומני' דכתבו היכא דגזר המושל שלא ללמוד דהוה מכת מדינה וכל ההפסד על הבע"ה שלא יוכל הבע"ה לחזור בו אפי' להבא עכ"ל לע"ד נראה דאין דעת המרדכי בשם מוהר"ם דצריך הבע"ה לשלם להמלמד כל ההפסד דאין טעם להדבר כי מאחר שגזר המושל שלא ללמוד הוא דבר שאינו שכיח ולא ה"ל למידע לא להבע"ה ולא להמלמד ובכה"ג קי"ל דהוה פסידא דמלמד ודפועל דהן באים להוציא כמבוא' בגמ' ובפוסקי' וכמ"ש בטור ובדברי המחב' בסי' של"ג ושל"ד ולא חלקו שם בין מכת מדינה לאין מכת מדינה
ואף שמור"ם כ' בסי' של"ד ס"א בהג"ה ז"ל ואם הוה מכת מדינה ע"ל סי' שכ"א ורימז לדברי' שכ' כאן מור"ם לשטתו שכ' כאן אזל. וסבר' זו לא מצינו בשום מקום ואדרב' מסתבר' לומר כיון דמכת מדינה הוא המשכיר והשוכר שווין בהדבר ואין לומר דמזלו דשום אחד גרם ולחזו' לכללינו המע"ה או לפחות יהי' ההפסד על שניהן כמו דאמרי' בגמ' וכתבו הטור והמחבר לעיל סי' שי"א בשכר ספינ' סתם ליין סתם ונטבעה שחולקין אם לא שאחד מהן רוצה לקיים התנאי כו' ע"ש ס"ה.
גם במלמד זה שגזר המושל שלא ללמוד יחלוקו שהרי אם זה יאמר שרוצ' לקיים התנאי גם השני מוכן לקיים התנאי אלא שא"א מצד המושל או ה"ל לדמות זה ליין זה וספינ' זו דאמרי' דיד המוחזק הוא על העליונ' ולמה פסק במרדכי בשם מוהר"ם סתם דכל הפסידא על הבע"ה דמשמע אפי' אם עדיין השכירו' בידו צריך לשלם להמלמד וכן הוא דעת מור"ם דבא להשיב על מוהר"ם מפד"ו דשם המעשה הי' דהי' השוכר מוחזק וס"ל למור"ם דאינו יכול לחזור השוכ' משכירתו אפי' להבא אלא צריך לשלם לו בנכוי
ולכן נראה שגם דעת המרדכי בשם מהר"ם הוא כן כי המעיין שם במרדכי יראה דלא כתב שם דכל ההפסד הוא על הבית אלא זה לשונו שם בפ' האומני' בדפוס גדול סי' שמ"ז אם הביטול של המלמד מחמת גזירת המושל שבעיר ואי אפשר ללמד הוי מכת מדינה ויהא הפסד של בעל הבית עכ"ל הרי דלא כ' כל ההפסד על הב"ה כמו שהביא מור"ם לשונו בד"מ וגם כ' כן כאן בש"ע גם לא כ' ויהא ההפסד על הב"ה בה"א הידיע' דהוי משמע הפסד הידוע דהיינו כל ההפסד אלא כתב ויהא הפסד על הבע"ה ונלע"ד פשוט דכוונ' המרדכי בשם מהר"ם הוא דגם לב"ה יה' הפסד דהיינו יחלוקו כמו שאמרו בספינה הנ"ל
והשתא א"ש הנתינת טעם שכתב המרדכי שיהא הפסד לבע"ה כיון דהוא מכת מדינה דר"ל כמ"ש לעיל דבמכת מדינה שניהם שווין ואין לתלות במזלי של זה יותר מבשל זה מ"ה מצינו בו דמנכין בהשכירות או יחלקו באופן שיהיו שווין בהפסד ואף שסתם המרדכי דבריו ולא כ' שיהי' גם ההפסד על הב"ה והיינו שיהיו שווי' בהפסד ולשונו אפשר לפרש דר"ל כל ההפסד על הב"ה מ"מ כיון דלא פי' ג"כ דבריו לכתוב ל' דיהא משמע שיהא כל ההפסד ניחא לן לפרש דבריו שכוונתו שיהיו שוים כדי לישב כל התמיהות הנ"ל
והי עולה ההיצאה להאנשים הנ"ל חמשים זהובים בכל יום, ואח"כ הפסד שריפה מבניו הבתים אשר בנין בית א' עולה לכ"ג אלף זהובים. ואשר לא פגע אש רק חירום חיצים בעלמא עולה ג"כ לאלפים ב' או ג'. וכ"ש שריפת מטלטלים וספרים. ועניים מרודים הבאים ביתה והעולה על כולם יקרות גדול מאוד,
ובר מן דין נתפזרו רוב התלמידים ונשארו מעט מהרבה וגם המה נדחקים בשימושא דירה, וערסא, ומכש"כ במזונות להמציא טרף להחיות נפשם אשר מלפנים היי פה קיניין ישיבה גדולה וחשובה קרוב לפעמים לק"נ תלמידים, ועתה נתמעט מעט מהרבה עד כי ירחם ה' עמו ובחר עוד ביעקב עור יקבץ עליו לנקבציו
:Start reading carefully here
ורבי עתה המלמדים ותלמידים אשר שאלו לנפשם מה לעשות בדין זמן זמנים שבטלו מלמודם אם יתחייבו שכרם משולם או לא, ואני בעניי אמרתי דין תורה לא ידעתי ואני משלם לשכירים שלי שכרם משולם בלי ניכוי כלל ואתם תבצעו הדין ע"ד הפשר לשלם חציו ויפסיד המלמד חציו
וטעמי ונימוקי כי ברור הוא שהוא כדין מכת מדינה, וידוע אריכת דברי הסמ"ע סי' שכ"א ודעתו שיפסיד המלמד כולה, ולכה"פ רצה לפרש דברי מהר"ם מר"ב שיפסיד הבעה"ב חציו,
והנה הש"ך שם חלק עליו ודברי הש"ך ומהר"ם פאדווא נכונים מאוד, כי נעלם מהסמ"ע דבריו שבס" פ"ו.
אך הדבר קשה מאוד בעיני מ"ט להוציא ממון מבעה"ב כיון שהוא מכת מדינה ומזל שניהם שוה בו. ואין לומר שמזלו של זה גרם טפי ממזל של זה וראיתי בהגה' אשרי פ' האומנין שכתב דבעה"ב צריך לשלם שכרו משולם ומסיי' וצ"ע בפ' המקכל עיי"ש.
ונראה דכוונתו למ"ש דהתם גבי חיכר תלי הש"ס במזל של מי גרם, וע"ד התם החוכר הוא המוחזק שפיר ינכה לבעה"ב גבי מכת מדינה משום דמצי אמר מזלא דידך לחוד גרם משא"כ במלמד. קשה להוציא מבעה"ב ע"כ הואיל ומסברא נראה דמזל שניהם גרם
ע"כ עשיתי פשר מרצין שניהם וחפצם שיהי' ההפסד של שניהם, אבל דין תורה לא ידעתי עד יבוא מי שלבו יותר שלם ויוציא הדין לאמיתה —
מהדורה תליתאה דיני ממונות טז שכר גננות ומטפלות בתקופה זו ע' נג
והאמת יורה דרכו, ששיטת הרמ"א ברורה ופשוטה דשאני מכת מדינה משאר אונס,
ואף דבשאר אונסים פסידא לפועל, במכת מדינה פסידא לבעל הבית, ולשיטתו הלך בהני תרי הלכתא שבסי' שכ"א וסי' של"ד. אלא שיש להסתפק ולדון בטעמא דמילתא, ויש לבאר בשתי דרכים:
א. במכת מדינה מזליה דבעל הבית גרם, דכאשר מדובר בגזירה על הכלל הכל חוזר
אל השורש, ומשום כן מנכה החוכר מבעל הבית את שכר חכירתו כיון שהשדה של בעל הבית היא, והמלמד גובה שכרו מאבי הילד כיון שהילד של אביו הוא. וכאילו עליהם נגזרה הגזירה, וכ"כ הט"ז )רי"ס שכ"א( דמכת מדינה הוי מזליה דבעל הבית, עי"ש.
ב. לעולם יד הפועל על העליונה, ובהלכות רבות חזינן שהתורה והחכמים חסו על
הפועל וזכויותיו, וכדחזינן ממצוות רבות כגון ביומו תתן שכרו שלא מצינו במקח וממכר ובפריעת בעל חוב, וזכות הפועל לאכול מן הפירות בשעת מלאכתו, ולחזור בו בחצי היום, ולעולם יד הפועל על העליונה, אלא אם כן מזליה גרם, ובאונס דעלמא אמרינן מזליה גרם, כיון שהוא זה שאמור לעשות מלאכתו ונאנס לבטלה, וכנ"ל מדברי רש"י, אבל במכת מדינה דאין עילה להניח שמזלו של הפועל גרם, שוב יד הפועל על העליונה.
In a case of regular ones, the employer doesn't pay at all. Even in cases in which the employer does pay, they pay כפועל פטל. In seeking to understand poel batel, we also encounter a major halakhic question--what is the source of the employer's obligation? and how are the cases in which they are exempt and those in which they are obligated different. Consider both questions as you learn these sources.
השוכר את הפועל ובא הפועל לחזור קודם שהתחיל או אחר כן ובו ח' סעיפים:
השוכר את הפועלים והטעו את בעה"ב או בעל הבית הטעה אותם אין להם זה על זה אלא תרעומות: הגה וי"א דאם משך ב"ה כלי אומנות שעושה בהם מלאכה אין הב"ה יכול לחזור בו ולא הפועל אם הוא קבלן (טור בשם ר"ת) אבל אם הוא שכיר יום יכול לחזור כמו שנתבאר (תוס' והרא"ש ריש פרק הזהב) מיהו יכול לעכב כלי אומנתו ולשכור אחרים (מרדכי פרק האומנין ונ"י בשם תלמידי רשב"א והמגיד פרק ט') בד"א בשלא הלכו אבל הלכו החמרים ולא מצאו תבואה פועלים ומצאו שדה כשהיא לחה או ששכרם להשקות השדה ומצאוהו שנתמלא מים אם ביקר ב"ה מלאכתו מבערב ומצאה שצריכה פועלים אין לפועלים כלום ומה בידו לעשות ואם לא ביקר נותן להם שכרן כפועל (פי' ששמין מי שהשכיר עצמו למלאכה זו וכן חמר שהשכיר חמור להביא משאוי כמה היה רוצה לפחות משכרו ולישב בטל ולבא ריקן) בטל שאינו דומה הבא טעון לבא ריקן ועושה מלאכה לבטל:
בד"א שאין להם עליו אלא תרעומות בשלא הלכו דוקא בשלא היו יכולים להשכיר עצמם אמש כששכרם ב"ה זה אבל אם היו נשכרים אמש ועכשיו אינם נשכרים כלל ה"ז כדבר האבוד להם ונותן להם שכרם כפועל בטל ואם נשכרים בפחות משלם הפחת ואם הלכו ודוקא שהלכו עצמם אבל לא שלוחם (המגיד פ"ט בשמם) אע"פ שלא היו מוצאים להשכיר עצמם אמש נותן להם שכרם כפועל בטל והוא שעכשיו אינם נשכרים כלל אבל אם מוצאים מי שישכירם בשכירותו אין להם אלא תרעומת (וי"א דאפי' לא מצאו רק מלאכה כבידה מזו רק שרוצים להוסיף בשכרן צריכין להשכיר עצמן במקום אחר (מרדכי פ' האומנין בשם מהר"ם) ויש חולקין (ב"י בשם תלמידי רשב"א) ואם אינם מוצאים להיות נשכרים אלא בפחות משלם להם הפחת וכל אלו הדינים כשלא ביקר בעה"ב מלאכתו מבערב שהוא בפשיעתו אבל אם לא היתה פשיעת בעל הבית בדבר כלל ה"ז אנוס ונפטר כמו שנתבאר: הגה ועיין לקמן סי' של"ד סעיף ב' מלמד שהשכיר עצמו לשני שנים והתחיל שנה ראשונה מקרי התחלה גם לשנה שניה וה"ה כל פועל (הגה"מ פ' האומנין):
וכך כותב הרא"ש (סנהדרין ד ס, ו):
"והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר. אבל אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו... ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמר בפ' חזקת הבתים (דף לב ב) הלכתא כרבה בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי לוקמו, אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד מוחזק".
ובמרדכי (כתובות רמז קנד) כתב ג"כ דין זה ביחס למחלוקת בין רש"י ור"ת, וכתב שאין מוציאים מהמוחזק אפילו אם הגיע לידיו בתפיסה:
"ואומר הרב רבינו שמואל בן רבינו ברוך דאם יתפוס החתן המוציא מחבירו עליו הראיה שאמר קים לן כרבינו שלמה יצחקי דאיירי מן האירוסין אבל מן הנשואין גובה הכל אפילו אם לא גבה הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה".
החידוש בסוגיית קים לי הוא בשאלה האם ניתן לומר קים לי כדעת המיעוט. המהרי"ק בסימן קמט כותב שודאי אין לומר קים לי כדברי יחיד כנגד כל חכמי ישראל:
"ופשיטא דבכה"ג אפילו בענין ממון לא הוה מצי למימר קים לי כדברי היחיד ודלא ככל חכמי ישראל, ואפילו תפס הוה מפקינן מיניה".
הרבה מהפוסקים הוכיחו מדבריו שאם דעה זו אינה דעת יחיד ניתן לומר קים לי כמיעוט כנגד רבים, כיוון שאין הולכים בממון אחר הרוב. וכך כותב המהרשד"ם (יורה דעה, קסו) על דברי המהרי"ק:
"משמע מיהא דדוקא היכא דכל חכמי ישראל חולקים על היחיד ליכא למימר קי"ל הא לא הוי יחיד אפי' הוו רובא לצד א' יכול למימר קי"ל כהאי דנ"ד דאיכא גאונים דסברי כר"ת, והדין נותן כן לע"ד משום דהלכה דאין הולכים בממון אחרי הרוב. תו נראה לדקדק בלשון הרב הנזכר שהיה לו לומר ואפי' מוחזק מפקינן, דהוה משמע בין מוחזק מעיקרו ובין תפס, ומדקאמר ואפי' תפס נראה דדוקא תפס הוא דמפקינן מיניה יחיד כנגד רבים, הא היכא דלא תפס אלא שהיה מוחזק מעיקרא אפי' סברת יחיד מומחה כר"ת לא מפקינן מיניה".
וכך כתב בחלק ב תתכה:
"ומ"מ צריך אתה לדעת שצריך תנאים הרבה לטענה זו. חדא דלא ליהוי שכנגדו אתריה דמר. ותו דלא נהגו כוותיה. ותו דהוי פלוגתא דיחיד כנגד יחיד. ותו דהוי פלוגתא בשוים ותו דשניהם מפורסמים שנמצאו חיבוריהם ונתפשטו דבריהם ברוב ישראל. שאם לא תאמר כן לא יפסק דין מעולם שכל הדברים יש בהם חלוקים ומחלוקות וכל א' יאמר קים לי כפלוני ולא מצי לאפוקי מיניה וירבה הגזל והחמס".