"בקרבתם לפני ה' וימותו" – ר' יוסי הגלילי אומר, על הקְריבה מתו ולא מתו על ההקרבה. ר' עקיבא אומר, "בקרבתם לפני ה' וימותו", וכתוב אחד אומר "ויקריבו לפני ה' אש זרה" (ויקרא י), הכריע "בהקריבם אש זרה לפני ה'" (במדבר ג, במדבר כו) – הוי על ההקרבה מתו ולא מיתו על הקריבה. ר' אלעזר בן עזריה אומר, כדאי הקרבה לעצמה וכדאי קריבה לעצמה.
"when they drew near before the L–rd and they died": R. Yossi Haglili says: They died because of the drawing near (and entering the holy of holies without permission), and not because of the incense offering. R. Akiva says: They died because of the offering and not because of the drawing near. One verse (our verse) states "when they drew near before the L–rd and they died," and another verse states (Vayikra 11:1) "and they offered before the L–rd a strange fire." The resolution (Bamidbar 3:4) "when they drew near (with) a strange fire before the L–rd" — They died because of the drawing near and not because of the offering. R. Elazar b. Azaryah says: The offering is sufficient (for death) unto itself, and the drawing near is sufficient unto itself.
Is R. Yossi Haglili and R. Akiva's argument a distinction without difference? What is Rabbi Elazar b. Azaria's contribution to the debate?
בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, עַל הַקְרִיבָה, וְעַל הַקְרָבָה, עַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ. עַל אֵשׁ זָרָה, אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, א): אִישׁ מַחְתָּתוֹ, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וּבְכֻלָּן מַזְכִּיר סָרְחָנָן, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם אֶלָּא עָוֹן זֶה בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן יְקָרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סָרְחָנָם, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם לוֹמַר מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיוּ בְּיָדָם בַּסֵּתֶר שֶׁעַל יְדֵי כֵן מֵתוּ.
רַבִּי מָנֵי דִּשְׁאָב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמְרוּ בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים מֵתוּ בְּנֵי אַהֲרֹן, וּבְכֻלָּן כְּתִיב בָּהֶן מִיתָה, עַל שֶׁהָיוּ שְׁתוּיֵי יַיִן, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, ט): יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ. וְעַל יְדֵי שֶׁהָיוּ מְחֻסְרֵי בְּגָדִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, מג): וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו, וּמָה הָיוּ חֲסֵרִין, מְעִיל, שֶׁכָּתוּב בּוֹ מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח, לה): וְהָיָה עַל אַהֲרֹן לְשָׁרֵת, וְעַל יְדֵי שֶׁנִּכְנְסוּ בְּלֹא רְחִיצַת יָדַיִם וְרַגְלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, כא): וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ, וּכְתִיב (שמות ל, כ): בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם, וְעַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם בָּנִים, וּכְתִיב בּוֹ מִיתָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ג, ד): וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא. אַבָּא חָנִין אוֹמֵר עַל יְדֵי שֶׁלֹּא הָיוּ לָהֶם נָשִׁים, דִּכְתִיב (ויקרא טז, ו): וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ.
רַבִּי לֵוִי אָמַר שְׁחָצִים הָיוּ, הַרְבֵּה נָשִׁים הָיוּ יוֹשְׁבוֹת עֲגוּנוֹת מַמְתִּינוֹת לָהֶם, מָה הָיוּ אוֹמְרִים, אֲחִי אָבִינוּ מֶלֶךְ, אֲחִי אִמֵּנוּ נָשִׂיא, אָבִינוּ כֹּהֵן גָּדוֹל וְאָנוּ שְׁנֵי סְגָנֵי כְּהֻנָּה, אֵי זוֹ אִשָּׁה הוֹגֶנֶת לָנוּ. רַבִּי מְנַחְמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן נְחֶמְיָה אָמַר (תהלים עח, סג): בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, לָמָּה בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ, מִשּׁוּם (תהלים עח, סג): בְּתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, א): וְאֶל משֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל ה', מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹלְכִין תְּחִלָּה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן, וְאוֹמְרִים מָתַי שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נוֹהֲגִין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר בְּפִיהֶם אָמְרוּ זֶה לָזֶה. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר בְּלִבָּם הִרְהֲרוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כז, א): אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר, הַרְבֵּה סְיָחִין מֵתוּ וְנַעֲשׂוּ עוֹרוֹתֵיהֶן שְׁטוּחִין עַל גַּבֵּי אִמּוֹתֵיהֶן. וְעוֹד מִן הֲדָא (שמות כד, יא): וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ, אָמַר רַבִּי פִּנְחָס מִכָּאן שֶׁהָיוּ רְאוּיִן לְהַשְׁלָחַת יָד, דְּאָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָה וְכִי קִילוֹרִין עָלַת עִמָּהֶן מִסִּינַי דְּאַתְּ אָמַר (שמות כד, יא): וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים?! אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁזָּנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה, וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים, כְּאָדָם שֶׁמַּבִּיט בַּחֲבֵרוֹ מִתּוֹךְ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲכִילָה וַדַּאי, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (משלי טז, טו): בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא מְלַמֵּד שֶׁפָּרְעוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן וְגִיְסוּ לִבָּם וְזָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר משֶׁה לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה, לֹא זָן עֵינָיו מִן הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ג, ו): וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו, וְנֶהֱנָה מִן הַשְּׁכִינָה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לד, כט): וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו, בִּשְׂכַר וַיַּסְתֵּר זָכָה (שמות לג, יא): וְדִבֶּר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): כִּי יָרֵא זָכָה (שמות לד, ל): וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו, בִּשְׂכַר (שמות ג, ו): מֵהַבִּיט, זָכָה (במדבר יב, ח): וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט, נָדָב וַאֲבִיהוּא זָנוּ עֵינֵיהֶם מִן הַשְּׁכִינָה וְלֹא נֶהֱנוּ מִמֶּנָּה.
The midrash mentions many different sins. Try to classify them (divide them into categories).
תני תלמיד שהורה הלכה לפני רבו חייב מיתה. תני בשם ר"א לא מתו נדב ואביהו אלא שהורו בפני משה רבן מעשה בתלמיד א' שהורה לפני רבי אליעזר רבו. אמר לאימא שלום אשתו: "אינו יוצא שבתו" ולא יצא שבתו עד שמת. אמרו לו תלמידיו: "רבי, נביא אתה?" אמר להן: "לא נביא אנכי, ולא בן נביא אנכי, אלא כך אני מקובל שכל תלמיד המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה."
It was stated: A student who gave instructions about practice in front of his teacher has committed a deadly sin. It was stated in the name of Rebbi Eliezer: Nadab and Abihu died only because they determined practice in the presence of their teacher Moses. It happened that a student gave instructions about practice in front of his teacher Rebbi Eliezer. The latter said to his wife Imma Shalom: That one will not live out his week. The week was not completed when he died. His students said to him: Rebbi, you are a prophet. He said to them (Amos 7:14) “I am neither a prophet nor the disciple of a prophet” but I have received a tradition that any student who gives instructions about practice in front of his teacher has committed a deadly sin.
What does tying the Nadav and Avihu precedent to the time of the Tanaim teach us?
According to Rashi, when were Nadav and Avihu supposed to die? What was their sin, and what does this tell us about punishment more generally?
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו' ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. הנה כל חטאי ישראל הכתובים בתורה הם להורות דברי תורה לכלל ישראל כדאיתא בגמ' (ע"ז ד':) לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה וכו' לא דוד ראוי לאותו מעשה וכו' שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים להן כלך אצל צבור. וכן ענין נדב ואביהוא הכתוב בתורה הוא להורות יראה ליחיד, שאף שהם היו נקיים אגב אמם כי היתה אחות נחשון בן עמינדב שממנו יצא מלכות בית דוד, ומלך פורץ גדר, יען שהוא בטוח שרצונו הוא רצון השי"ת, לכן היה להם תקופות לסמוך על רצונם שבטח הוא מהשי"ת, אכן בזה הראה השי"ת שלא יעשה האדם שום דבר בלתי כשמבררו שבעתים.
What is the moral of the Nadav and Avihu story according to the "Mei Hashiloah"?
כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו [...] נכנס ר׳ יוסי וישב לפניו א״ל: "רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?" א״ל: "אמור." א״ל: "אהרן היו לו שני בנים גדולים, ומתו שניהם ביום אחד וקבל עליהם תנחומין שנאמר (ויקרא י׳:ג׳) וידם אהרן. אין שתיקה אלא תנחומין, ואף אתה קבל תנחומין. א״ל: "לא די לי שאני מצטער בעצמי, אלא שהזכרתני צערו של אהרן." [...] נכנס ר״א בן עזריה. כיון שראהו, אמר לשמשו טול לפני כלי ולך אחרי לבית המרחץ לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו. נכנס וישב לפניו ואמר לו: "אמשול לך משל, למה״ד? לאדם שהפקיד אצלו המלך פקדון בכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפקדון הזה בשלום? אף אתה רבי היה לך בן קרא תורה מקרא נביאים וכתובים משנה הלכות ואגדות ונפטר מן העולם בלא חטא [ויש לך לקבל עליך תנחומים כשחזרת פקדונך שלם] א״ל ר׳ אלעזר בני נחמתני כדרך שבני אדם מנחמין.
When Rabban Yohanan ben Zakkai’s son died, his students came in to comfort him [...]
Rabbi Yosei came in and sat before him and said: My master, if you please, may I say something? He said: Speak. So he said: Aaron had two older sons and they both died on the same day, and he accepted comfort, as it says (Leviticus 10:3), “And Aaron was silent,” and silence always indicates comfort. He replied: Is it not enough that I have my own pain but that you have to remind me of Aaron’s pain as well? [...]
Rabbi Elazar ben Azariah came in. When [Rabbi Yohanan] saw him, he said to his steward: Take this vessel, and follow me to the bathhouse, because this is a great man, and I will not be able to withstand him. So [Rabbi Elazar] came in and sat before [Rabbi Yohanan] and said: Let me give you a parable. To what can this be compared? [It can be compared] to a person to whom the king gave a deposit to hold. Every day he would cry and scream and say, Oy, when will I be free of this deposit? So it is with you, Rabbi. You had a son who read from the Torah, the Prophets and the Writings; the Mishnah; Halakhah; and Aggadah; and then was taken from the world free of sin. [Must you, then, accept consolation when you have returned a deposit whole?] He said: Rabbi Elazar, my son, you have comforted me as people are supposed to.
Through those near to Me I show Myself holy,
And gain glory before all the people.”
And Aaron was silent.
כיצד היתה מיתתן? שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה. שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים שנאמר "ותצא אש מלפני ה'". היה אהרן עומד ותוהא, אומר "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני". נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי "עתיד אני לקדש את הבית הזה – באדם גדול אני מקדשו". הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך – צדק עליו את הדין ושתק שנאמר "וידם אהרן".
What was their death like? Two strands of fire came forth from the holy of holies and parted into four. Two entered the nostrils of one, and two, the nostrils of the other, burning their bodies and leaving their garments intact, viz. (Tehillim 33:25): "And a fire came forth from before the L–rd (i.e., from the holy of holies) etc." Aaron stood in astonishment, saying: Woe unto me! There must be transgression in me and in my sons that such has befallen me! Thereupon Moses entered and comforted him, saying: Aaron, my brother, from Sinai it was revealed to me: I (the L–rd) am destined to consecrate this house (the mishkan) — I will do so with a great man. I thought to myself that the house will be consecrated either through me or through you. We find now that your two sons are greater than both of us, the house having been consecrated through them. When Aaron heard this, he vindicated G d's judgment upon him and he was silent, as it is written (Vayikra 10:3): "And Aaron kept his peace."
הוא אשר דבר וגו'. הֵיכָן דִּבֵּר? וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְֹרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי (שמות כ"ט), אַל תִּקְרֵי בִּכְבֹדִי אֶלָּא בִּמְכֻבָּדַי (זבחים קטו:); אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן, אַהֲרֹן אָחִי, יוֹדֵעַ הָיִיתִי שֶׁיִּתְקַדֵּשׁ הַבַּיִת בִּמְיֻדָּעָיו שֶׁל מָקוֹם, וְהָיִיתִי סָבוּר אוֹ בִי אוֹ בְךָ, עַכְשָׁיו רוֹאֶה אֲנִי שֶׁהֵם גְּדוֹלִים מִמֶּנִּי וּמִמְּךָ (ספרא):