מַאי קְדָמַתָּה לֵאָה בְּרַחֲמִים דִּכְתִיב וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת מַאי רַכּוֹת אִילֵּימָא רַכּוֹת מַמָּשׁ אֶפְשָׁר בִּגְנוּת בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב דִּכְתִיב מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה בִּגְנוּת צַדִּיקִים דִּבֵּר הַכָּתוּב אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר ...
The Gemara explains this answer: What does it mean that Leah advanced ahead of Rachel with mercy? As it is written: “And Leah’s eyes were weak [rakkot]” (Genesis 29:17). What is the meaning of “rakkot”? If we say that her eyes were literally weak, is it possible that the verse would say that? The verse there did not speak to the disparagement of even a non-kosher animal, as it is written: “From the pure animals and from the animals that are lacking purity” (Genesis 7:8). The verse states: “That are lacking purity” rather than stating explicitly and disparagingly: That are impure. If that is so with regard to animals, did the verse speak here to the disparagement of the righteous? Rather, Rabbi Elazar says: The term alludes to the fact that her gifts, i.e., the gifts given to her descendants, e.g., the priesthood and the monarchy, were long-lasting [arukkot], as they were passed down from generation to generation.
רַב אָמַר לְעוֹלָם רַכּוֹת מַמָּשׁ וְלֹא גְּנַאי הוּא לָהּ אֶלָּא שֶׁבַח הוּא לָהּ שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים בְּנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים שְׁנֵי בָנִים יֵשׁ לָהּ לְרִבְקָה שְׁתֵּי בָנוֹת יֵשׁ לוֹ לְלָבָן גְּדוֹלָה לַגָּדוֹל וּקְטַנָּה לַקָּטָן
וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים וּמְשָׁאֶלֶת גָּדוֹל מָה מַעֲשָׂיו אִישׁ רַע הוּא מְלַסְטֵם בְּרִיּוֹת קָטָן מָה מַעֲשָׂיו אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים
וְהָיְתָה בּוֹכָה עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינֶיהָ יזוְהַיְינוּ דִּכְתִיב וַיַּרְא ה׳ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה מַאי שְׂנוּאָה אִילֵּימָא שְׂנוּאָה מַמָּשׁ אֶפְשָׁר בִּגְנוּת בְּהֵמָה טְמֵאָה לֹא דִּבֵּר הַכָּתוּב בִּגְנוּת צַדִּיקִים דִּבֵּר הַכָּתוּב אֶלָּא רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁשְּׂנוּאִין מַעֲשֵׂה עֵשָׂו בְּפָנֶיהָ
Rav says that there is a different explanation of the verse: Actually, the verse means that her eyes were literally weak, and this is not a denigration of her but a praise of her. As she would hear people at the crossroads, coming from the land of Canaan, who would say: Rebecca has two sons, and her brother Laban has two daughters; the older daughter will be married to the older son, and the younger daughter will be married to the younger son.
((ב) אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָדָם מְלַחֵשׁ בְּתוֹךְ לִבּוֹ בַּתְּפִלָּה, מִיָּד הוּא שׁוֹמֵעַ. מִנַּין, מֵחַנָּה שֶׁנֶּאֱמַר: וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת וְגוֹ' (ש״א א, יג). תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי רָחֵל וְלֵאָה, לֵאָה לֹא הָיְתָה רְאוּיָה לְהִנָּשֵׂא אֶלָּא לְעֵשָׂו, וְרָחֵל לְיַעֲקֹב. וְהָיְתָה לֵאָה יוֹשֶׁבֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים וְשׁוֹאֶלֶת עַל עֵשָׂו מַה מַּעֲשָׂיו. וְהָיוּ אוֹמְרִים לָהּ, אִישׁ רָע, שׁוֹפֵךְ דָּמִים, מְקַפֵּחַ עוֹבְרִים וְשָׁבִים, אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, רָשָׁע, כָּל תּוֹעֲבוֹת יהוה עוֹשֶׂה. כֵּיוָן שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת כָּךְ, הָיְתָה בוֹכָה וְאוֹמֶרֶת, אֲנִי וְרָחֵל אֲחוֹתִי מִבֶּטֶן אֶחָד יָצָאנוּ, רָחֵל תִּנָּשֵׂא לְיַעֲקֹב הַצַּדִּיק, וַאֲנִי לְעֵשָׂו הָרָשָׁע. וְהָיְתָה בוֹכָה וּמִתְעַנָּה עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ עֵינֶיהָ רַכּוֹת. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת. וַיַּרְא יהוה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה, שְׂנוּאִין מַעֲשֵׂי עֵשָׂו בְּפָנֶיהָ. אֲבָל רָחֵל שֶׁהָיְתָה שׁוֹמַעַת שֶׁהִיא תִנָּשֵׂא לְיַעֲקֹב, הָיָה לִבָּהּ שָׂמֵחַ וּמִתְגָּאֶה. כֵּיוָן שֶׁנִּשְּׂאוּ שְׁתֵּיהֶן לְיַעֲקֹב, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אוֹתָהּ שֶׁהָיְתָה בוֹכָה וּמִתְעַנָּה וְשָׂנְאָה מַעֲשֵׂי עֵשָׂו וּמִתְפַּלֶּלֶת לְפָנַי, בַּדִּין שֶׁלֹּא תִתְרַחֵק מִן אוֹתוֹ צַדִּיק, הֲרֵינִי נוֹתֵן לָהּ בָּנִים תְּחִלָּה. לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיַּרְא יהוה כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה.
(1) And the Lord saw that Leah was hated (Gen. 29:31). May our master teach us: May a man pronounce a blessing over the fragrance of spices employed in idolatrous worship? Our masters teach us: One may not pronounce a blessing over the light, the spices, or the fragrance of spices employed in idolatrous worship. If one should pass a spice shop in the market, he is required to offer a blessing, but if the fragrance emanates from an idolatrous service he must not do so. The Holy One, blessed be He, said to Israel: Be not misled by idolatrous worship, for it is worthless, as it is said: Eyes have they but they see not … they that make them shall be like unto them (Ps. 115:5, 8).
(2) However, the Holy One, blessed be He, immediately hears the prayer a man whispers in his heart. Whence do we know this? From Hannah, as it is said: Now Hannah, she spoke in her heart (I Sam. 1:13). You may know this also from Rachel and Leah. At first Leah was not considered worthy of marrying anyone but Esau, while Rachel was destined to wed Jacob. Leah would sit at the crossroads inquiring about Esau’s actions, and they would tell her: “Oh, he is a wicked man; he sheds blood and waylays passers-by, he is covered with red hair as a garment and commits every kind of abomination against God.” Upon hearing all of this, she would cry bitterly: “My sister Rachel and I were born of the same womb, yet Rachel is to marry the righteous man and I the wicked Esau.” She wept and fasted until her sight became weak. Hence it is written: And Leah’s eyes were weak (Gen. 29:17). And the Lord saw that Leah was hated (ibid., v. 31). This verse indicates that Esau’s actions were hateful to her. However, when Rachel learned that she was to marry Jacob she was elated and became arrogant. Once they both were married to Jacob, the Holy One, blessed be He, said: She cried, and fasted, and despised Esau’s behavior, and prayed to me. It would be unjust to keep her from the righteous one. Indeed I will let her bear sons first. Thus it is said: And the Lord saw that Leah was hated.
(יב) ועיני לאה רכות, ברש"י שהיתה סבורה לעלות בגורלה של עשו ובכתה שהי' הכל אומרים שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ויש להבין מה הי' לה לבכות הלוא בידה שלא להתרצה להנשא לו,
כי כנראה שלא היתה קטנה שתהי' ברשות אבי' להשיאה בע"כ, שהרי יעקב כשבא ללבן הי' בן ע"ז שנה ובירידתו למצרים הי' בן ק"ל, וביניהם רק נ"ג שנה, ואז כבר מתה, ובאשר לא נכתב בה סיבה שמתה וגם לא מצינו לרבותינו ז"ל במדרשות ובזוה"ק שידברו מסיבת מיתתה כמו שדיברו מסיבת מיתת רחל, משמע שלא הי' במיתתה שום סיבה וחידוש אלא כדרך כל הארץ, וא"כ אז שהי' הדורות מאריכין ימים מוכרח לומר שבעת ההוא היתה גדולה, וכן הוא לפי דברי הרמב"ן לקמן ל"ה פסוק כ"ב שבעת מעשה בלהה היתה לאה זקנה ובהכרח שבעת בוא יעקב לחרן היתה עכ"פ גדולה,
ואפי' תימא שקטנה היתה מ"מ לא הי' כפתה ומניחה לפני ארי בע"כ שלא בטובתה, שהרי לבן בחיצוניותו הי' מראה א"ע כאיש מוסר ובעל מדות טובות ונקל הי' לה להתחנן אל לבן ולהתנפל לפניו מלהיות בוכית ומתענה עד שנעשה עיני' רכות כלשון התנחומא,
ובמדרש שהי' אומרים כך הי' התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן, ואינו מובן תנאים הללו מה עבידתייהו, כי לא מצינו מעולם שראו זה את זו והדרך רחוקה, ואם בעת הפרידה מבית בתואל, עדיין לא הי' יודעין אם תוליד ומה תוליד, ובתנחומא הלשון מפליא עוד יותר, לאה לא היתה ראוי' להנשא אלא לעשו וכו' והלשון "לא היתה ראוי'" בלתי מובן כלל:
(יג) ונראה דהנה במדרש וירא ה' כי שנואה לאה שעשתה כמעשה השנואים, ופירשו המפרשים שרמתה באחותה, ואינו מובן שסתם בכל מקום הכוונה על עשו כמ"ש ואת עשו שנאתי, והרי לא מצינו בעשו שהי' רמאי רשע הי' ולא רמאי, ועוד מה חידש לנו המדרש ולא אמר כפשוטו משום שרימתה באחותה ע"כ היתה שנואה בעיני יעקב, ובודאי יש בזה כוונה מיוחדת:
ונראה דהנה כבר הגדנו בשם כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיעקב ועשו היו כמו עץ החיים ועץ הדטו"ר שיצאו משורש אחד, יעקב עץ החיים ועשו עהדטו"ר עכת"ד,
והנה בבריאת עץ הדטו"ר כבר הגדנו שלתועלת גדול נברא שלא ליתן מכשול לפני בני אדם ח"ו, והיינו דשני האילנות נבראו שהאדם יזכה על ידם לשלימותו,
והם ענין סור מרע ועשה טוב, כי עץ החיים מהותו דביקות במקור החיים, כענין מצוות ומעש"ט המקשרים את נפש האדם בשורשו,
ועץ הדטו"ר מהותו להיות נפרד לעצמו והולך אחר דעתו והי' בו כת המשנכה למשוך את האדם להיות מתאוה לו כמ"ש כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל, ווהכוונה שהאדם יתאמץ על כח המשכתו ויברח ממנו, והוא ענין סור מרע, ועי"ז יבוא לעומתו בקדושה, כי לפיי מסת שהאדם בורח מן הרע בא לעומתו בקדושה,
וזה עצומו הי' מהות יעקב ועשו ועל דעת כך נבראו שיעקב יזכה לשלימותו ע"י עשה טוב, וכך הי' ממלא תעודתו אינש תם יושב אוהלים,
ועשו נברא עם תכונות רעות שהי' מושכין אותו לכל רע, והכוונה הי' שיתאמץ בכח על טבעו ויברח מהרע ועי"ז יבוא לעומתו למדריגות גדולות מאד, ובודאי אם הי' ממלא תעודתו הי' זוכה למעלות רמות ונשיאות אולי עוד גבוה מיעקב עפ"מ שהגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שיש מדריגות גבוהות מאד שקשה להשיגם ע"י התעוררות מצוות ומעש"ט, אבל נקל להשיגם ע"י הבריחה מההיפוך עכ"ד,
ויצחק הי' חושב שעשו הי' ממלא את תעודתו, וע"כ לא הכיר בו בצורת פרצופו שהוא רשע, שבודאי יצחק אבינו הי' מכיר בחכמת הפרצוף, ומ"מ לא הכיר ברשעת עשו, מפני שהי' יצחק חושב בעשו שהי' רואה בפרצופו תכונות רעות, שכל אלה הוא מתולדה, אבל הוא ברח מהם וזכה לעומתם לקדושה גבוה ונשאה, אך באמת לא כך הי' ועשו הי' נמשך אחר תכונותיו הרעות עד שנעשה רשע גמור אדם בליעל,
ורבקה הרגישה זה והשתדלה שגם בחי' סור מרע ימסר ליעקב ויזכה יעקב בשתיהן,
וע"כ עד אז הי' יעקב יושב בשלוה ולא הי' לו שום מניעות ורדיפות שיצטרך להתאמץ עליהם ולברוח מהם ומן אז והלאה התחיל לו פרק חדש שהי' לו כל ימיו מניעות ורדיפות רעות רבות וצרות כמ"ש לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רוגז, והוצרך להתאמץ על כל אלה ולברוח מהמשכתם ועל ידם זכה למעלות הגבוהות ההם ונקרא שמו ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וע"כ מני אז כתיב ביעקב הלשון בריחה, ויברח יעקב שדה ארם, וכן בחזירתו כתיב ויברח הוא וכל אשר לו:
ויש לומר שזה עצמו הי' ענין רחל ולאה, דבזוה"ק שרחל היא דוגמת עלמא דאתגליא ולאה דוגמת עלמא דאתכסיא, ולפי מה שהגדנו לעיל שלזכות למעלות הגבוהות ביותר נקל ע"י סור מרע, וע"כ י"ל שלאה שהיא דוגמת עלמא דאתכסיא ובודאי הפירוש שיש בה הארות גדולות מעלמא דאתכסיא זכתה בהן ע"י סור מרע, ורחל הי' לה הארות מעלמא דאתגליא זכתה בהן ע"י עשה טוב, וא"כ הם מותאמים לעומת תעודת יעקב ועשו, עץ החיים ועץ הדטו"ר:
ומעתה לפי הכוונה שהי' ביצירת יעקב ועשו, שזה יזכה ע"י עשה טוב וזה ע"י סור מרע, הי' זיווגם מתחילת היצירה נאות להם רחל ליעקב ולאה לעשו, ובודאי כך הי' בהכרזת המלאך בת פלוני לפלוני רחל ליעקב ולאה לעשו, [כי ההכרזה הוא לעולם לפי מה שהוא מוכן לזה, וכן הוא בזוה"ק שאם אדם קלקל מעשיו מונעים ממנו בת זיווגו, מכלל שהכרזת הזיווג לפי מה שהוא מוכן לעשות ולא לפי מעשיו של אח"כ, וכן בדין שהבחירה חפשית, והדברים עתיקים]:
ומעתה יש לפרש דברי המדרש וירא ה' כי שנואה לאה שעשתה כמעשה השנואים, לא לגנאי ח"ו אלא לשבח, שעשתה כמו שהי' הכוונה בתחילת היצירה שעשו יעשה דהיינו סור מרע, וכמו עשו אם הי' עושה מה שהי' מעותד לעשות הי' זוכה למעלות רמות ונשגבות שא"א להשיגם ע"י עשה טוב כנ"ל, אלא שהוא קלקל מעשיו ועשה להיפוך, אבל לאה עשתה כמעשה עשו שהי' מעותד לעשות ע"כ זכתה להארות עלמא דאתכסיא, ובשביל זה זכתה להיות אם הבנים שמחה וילדה ששה בנים ובת אחת מותאם למדתה, מדת עלמא דאתכסיא כמבואר בזוה"ק, וי"ל דזה עצמו הי' הבריחה שלה מצד הרע, היינו מה שהיתה בוכית ומתענה שלא תעלה בגורלו של עשו, כי בודאי מאחר שכך הי' מתחילת היצירה והמלאך כרז על זיווג זה, הי' בה נמי כח המשכה לעשו, אבל הצדקת זו התאמצה על טבעה ובורחת מהמשכה זו, ולא עוד אלא שבוכית ומתענה עד שנעשה עיני' רכות, זה נחשב בריחה נכונה מצד הרע לזכות לעומת מה שזכתה היא הארות עלמא דאתכסיא:
ומעתה יובן לשון המדרש שכך הי' התנאים הגדולה לגדול והקטנה לקטן הכוונה על הכרזת המלאך ומכונה בשם תנאים, וי"ל הטעם מפני שלעולם דברי המלאך הם על תנאי אם לא יקלקל מעשיו שמחמת קלקול המעשים מונעים ממנו בן זוגו, כנ"ל בשם הזוה"ק, וזה עצמו הם דברי המדרש תנחומא לאה לא היתה ראוי' אלא לעשו, היינו שכך הי' מתחילת היצירה וכנ"ל שכך הי' מדתה מתאמת למה שהי' עשו מעותד:
אך מאחר שחכמת נשים בנתה ביתה זו רבקה שגם בחי' סור מרע הוא העץ הדטו"ר לזכות על ידו למעלות גבוהות ונשאות נמסר ליעקב, שוב נעשית גם לאה אחר שזכתה למדתה הארת עלמא דאתכסיא שתהי' גם היא בת זיווגו של יעקב, רחל למדתו מתחילת היצירה עשה טוב ועץ החיים, ולאה למדתו שהשיג מחדש ע"י רבקה סור מרע עץ הדטו"ר, ולפי"ז יובן מה שרחל היתה עיקרה של בית והקדימו רחל ללאה מפני שרחל הוא זיווגו שלו לבחי' עצמית שלו ולאה היא לבחינתו הנקנית, הא למה זה דומה למי שיש לפניו שתי תפילות אחת תפילת חובה שעתי' ואחת תפילת תשלומין שמקדים תפילת תובה שעתי' לתפילת תשלומין:
ולפי האמור יובן ענין הבכיות של לאה והתעניות שלא הספיק שתאמר ללבן אי אפשי בעשו, שהרי היתה צריכה לסלק את שורש היצירה והכרזת המלאך שינתק חבל הקשר שהי' לנשמתה עם נשמת עשו מתחילת היצירה וכמבואר בזוה"ק ובכתבי האר"י ז"ל שלעולם הנשמות יורדים לזה העולם דו פרצופין זכר ונקבה אלא שמתפרדים, ואח"כ זוכים ומזדווגים, וא"כ נשמת לאה יצאה לאור עולם דבוקה עם נשמת עשו וע"י בכייתה ותעניותי' נתפרדה ממנו ולא עוד אלא שזכתה עי"ז למעלתה מעלת עלמא דאתכסיא וחזרה להיות זיווגו של יעקב, ולאה השכילה זאת, והאמהות נביאות היו אולי בנבואה נתגלה לה כל הענין, ומובן שבאמירתה לבד אי אפשי בעשו לא היתה נתפרדת ממנו, אלא פנתה לתפלות ובכיות ותעניתים:
ובמה שהגדנו מענין רחל ולאה יתבאר מה שקשה לי מעולם דברי המקובלים שדיני לאה קשים מדיני רחל, ושני יו"ט של ר"ה יום ראשון לאה הוא דיני קשיא יום השני רחל דיני רפיא, הלוא הוא עלמא דאתכסיא שהוא רחמים גמורים אלא שמנה דינין מתערין, ולפי דרכינו י"ל דאדרבה משום שהם הארות גבוהות מאד א"א לזכות להם אלא ע"י בריחה מההיפוך, והתאמצת נגד כל הסתרות וצמצומים, וכמו לאה שזכתה למה שזכתה ע"י הברכות והתפילות והתעניות:
שאלו תלמידיו את ר"א ....
אמרו רבותינו בעוד כשהיו יעקב ועשו במעי אמן אמר יעקב לעשו עשו אחי שני אחים אנחנו לאבינו ושני עולמות יש לפנינו העולם הזה והעולם הבא העולם הזה יש בו אכילה ושתיה ומשא מתן ולשאת אשה ולהוליד בנים ובנות אבל העולם הבא אינו כן בכל המדות הללו ואם הוא רצונך טול אתה העוה"ז ואני אטול העוה"ב ומנין שכך הוא שנאמר (בראשית בה) ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי כשם שהיינו אומרים בבטן. באותה שעה נטל עשו בחלקו העוה"ז ויעקב נטל בחלקו העוה"ב וכשבא יעקב מבית לבן וראה עשו שיש ליעקב נשים ובנים ועבדים ושפחות ובהמות וכסף וזהב מיד אמר עשו ליעקב יעקב אחי לא כך אמרת לי שתטול אתה העוה"ב ואני אטול העוה"ז ומנין לך כל העוה"ז נשים ובנים וממון עבדים ושפחות למה אתה משתמש ונהנה מן הדברים שבעוה"ז כמותי ואמר לו יעקב לעשו זה מעט הרכוש שנתן לי הקב"ה להשתמש בו לפי הצורך שלי בעוה"ז שנאמר (שם לג) וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר מי אלה לך ויאמר הילדים אשר חנן אלהים את עבדך באותה שעה האמיד עשו בדעתו ואמר ומה העוה"ז שאין ליעקב חלק בו כך נתן לו הקב"ה העוה"ב שהוא חלקו של יעקב עאכ"ו.
בענין המעשה מנשואי לאה. ואיתא במדרש שאמרה לו כמו שרימה לאביו אנכי עשו בכורך וכי אית ספר דלית לי' תלמידים ע"ש. נראה לבאר הענין עפ"י מ"ש במדרש כי כך היו התנאים הגדולה לגדול כו' ושמעה לאה מעשי עשו ובכתה וכו'. כי הנה יעקב אע"ה זכה ליקח חלקו של עשו כמ"ש בפרשה הקודמת ואמת אמר אנכי עשו. וכשזכה לאותו חלק זכה ליקח את לאה שהיתה מיוחדת לאותו ההארה. לכך רחל היתה אהובה לו כי היא היתה מיוחדת אליו ממש. ולאה היתה מיוחדת לחלקו של עשו לכן כתיב שנואה לאה דרשו חז"ל שעשתה מעשה שונא. פי' שמה שהי' צריך עשו לתקן ולא הי' יכול וניטל ממנו וניתקן על ידי יעקב ולאה לכן כתיב ראו בן ראו מה בין בני לבן חמי. משמע שהם תקנו מה שהי' מיוחד לעשו לתקן כנ"ל. וזהו שרמז במדרש אשתו של פלוני לפלוני כו' בכושרות בכי ושירות כו' והכל ענין א'. ושוב מצאתי בספר עבודת ישראל מענין זה. ונראה שכוון למ"ש. ואפשר השומע לא הבין דבריו או שהרב ז"ל הסתיר הדברים:
בפסוק וירח את ריח בגדיו אמרו חז"ל אין ריח רע יותר משטף עזים רק שנכנס עמו ריח ג"ע. וקשה א"כ מה ריח בגדיו. והענין הוא כי האדם ע"י מעשיו קונה לו מלבושים להנשמה. ואיתא בזוה"ק ע"י התורה זוכין למלבוש הרוח בגן עדן. וע"י מעשים טובים זוכין למלבוש הנפש. וע"י מחשבה ורצון זוכין למלבוש הנשמה ע"ש. וצדיק אמת זוכה לקבל הארה מאותן המלבושים גם בעוה"ז. וכפי מה שזוכה להארות המלבושים שבג"ע. הוא כלי מוכן לברכה. ולכן בש"ק כתיב ויברך שהוא כלי מחזיק ברכה ע"י שיש בו הארת הנשמה. וכ' וכבדתו מעשות כו' ממצוא חפצך ודבר דבר. ורמזו חז"ל שלא יהי' מלבושך בשבת כמו בחול דר"י קרי למאני' מכבדותא. פי' ששבת קודש הוא מעין עוה"ב. וכמו שכפי מעשה האדם בעוה"ז מכין לו מלבושים בעה"ב כנ"ל. כמו כן כפי העבודה בימי המעשה זוכה בש"ק לקבל הארה מעין המלבושים שבעוה"ב. כמו שהשבת הוא מעין עוה"ב. לכן כתיב וכבדתו בכסות נקי' מעשות דרכיך הוא מלבוש הנפש ע"י מעשים טובים. ממצוא חפצך הוא במחשבה ורצון מלבוש הנשמה. ודבר דבר הוא חלק הרוח כנ"ל. ואם כי א"י להתגלות דברי עוה"ב בעוה"ז רק הריח יוכל להיות בעוה"ז. וזה ענין שכתב בזוה"ק בריחא דלבושייכו ידענא כו' ע"ש בינוקא דפרשת בלק. ולכן במוצ"ש מברכין על הבשמים על ידי שמסתלק הריח טוב וזהו וירח את ריח בגדיו. שראה שהוא דבוק בשרשו למעלה לכן ברכו:
אוצרות רמח"ל וישלח
ואומר אח"כ עם לבן גרתי כבר ידוע שעשו ויעקב לשניהם ניתנו תיקונים גדולים להתקן יעקב היה לו לתקן תיקוני הקדושה שהוא מצד הימין ועשו שהוא מצד השמאל היה לו להכניע הס"א
וכשעשו יצא לתרבות רעה יעקב הוצרך להשלים בשבילו ובסוד זה הלך בבית לבן להכניע הס"א
וזה הדבר רצה לרמוז באמרו עם לבן גרתי שאל יחשוב שבשביל שהוא לא תיקן שבשביל זה חסר התיקון שכבר הוא ידע ג"כ להשלים שהלך בבית לבן תוקף הס"א והכניע אותה
... מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא שֶׁבָּא עֶרֶב שַׁבָּת וְלֹא הָיָה לוֹ מֵאָן לְהִתְפַּרְנֵס, יָצָא לוֹ חוּץ מִן הָעִיר וְהִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וְנִתַּן לוֹ אֶבֶן טוֹבָה מִן הַשָּׁמַיִם, נְתָנָהּ לְשֻׁלְחָנִי וּפִרְנֵס אוֹתָהּ שַׁבָּת, אָמְרָה אִשְׁתּוֹ מֵהֵיכָן אֵלּוּ, אָמַר לָהּ מִמַּה שֶּׁפִּרְנֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרָה אִם אֵין אַתָּה אוֹמֵר לִי מֵהֵיכָן הֵן אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם. הִתְחִיל מְסַפֵּר לָהּ, אָמַר לָהּ כָּךְ נִתְפַּלַּלְתִּי לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וְנִתַּן לִי מִן הַשָּׁמַיִם. אָמְרָה לוֹ אֵינִי טוֹעֶמֶת כְּלוּם עַד שֶׁתֹּאמַר לִי שֶׁתַּחֲזִירָהּ מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר לָהּ לָמָּה, אָמְרָה לוֹ אַתָּה רוֹצֶה שֶׁיְהֵא שֻׁלְחָנְךָ חָסֵר וְשֻׁלְחַן חֲבֵירֶךָ מָלֵא. וְהָלַךְ רַבִּי שִׁמְעוֹן וְהוֹדִיעַ מַעֲשֶׂה לְרַבִּי. אָמַר לוֹ לֵךְ אֱמֹר לָהּ אִם שֻׁלְחָנֵךְ חָסֵר אֲנִי אֲמַלְּאֶנּוּ מִשֶּׁלִּי. הָלַךְ וְאָמַר לָהּ. אָמְרָה לוֹ לֵךְ עִמִּי לְמִי שֶׁלִּמֶּדְךָ תּוֹרָה, אָמְרָה לוֹ רַבִּי וְכִי רוֹאֶה אָדָם לַחֲבֵרוֹ לָעוֹלָם הַבָּא, לֹא כָּל צַדִּיק וְצַדִּיק הֲוָה לֵיהּ עוֹלָם בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יב, ה): כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, עוֹלָמִים אֵין כְּתִיב אֶלָּא עֹלָמוֹ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן הָלַךְ וְהֶחֱזִיר. רַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ הַנֵּס הָאַחֲרוֹן הָיָה קָשֶׁה מֵהָרִאשׁוֹן, כֵּיוָן שֶׁפָּשַׁט יָדוֹ לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד יָרַד הַמַּלְאָךְ וּנְטָלָהּ הֵימֶנּוּ, לָמָּה שֶׁאֵין מַתַּן שְׂכָרָהּ שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא לָעוֹלָם הַבָּא,