מה אנחנו לומדים על חייה של שרה אימנו בפרשת חיי שרה?

אנ

(א) וַיִּהְיוּ֙ חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה מֵאָ֥ה שָׁנָ֛ה וְעֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וְשֶׁ֣בַע שָׁנִ֑ים שְׁנֵ֖י חַיֵּ֥י שָׂרָֽה׃ (ב) וַתָּ֣מׇת שָׂרָ֗ה בְּקִרְיַ֥ת אַרְבַּ֛ע הִ֥וא חֶבְר֖וֹן בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיָּבֹא֙ אַבְרָהָ֔ם לִסְפֹּ֥ד לְשָׂרָ֖ה וְלִבְכֹּתָֽהּ׃ (ג) וַיָּ֙קׇם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י מֵת֑וֹ וַיְדַבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־חֵ֖ת לֵאמֹֽר׃ (ד) גֵּר־וְתוֹשָׁ֥ב אָנֹכִ֖י עִמָּכֶ֑ם תְּנ֨וּ לִ֤י אֲחֻזַּת־קֶ֙בֶר֙ עִמָּכֶ֔ם וְאֶקְבְּרָ֥ה מֵתִ֖י מִלְּפָנָֽי׃

Genesis 23:1-4

(1) Sarah’s lifetime—the span of Sarah’s life—came to one hundred and twenty-seven years. (2) Sarah died in Kiriath-arba—now Hebron—in the land of Canaan; and Abraham proceeded to mourn for Sarah and to bewail her. (3) Then Abraham rose from beside his dead, and spoke to the Hittites, saying, (4) “I am a resident alien among you; sell me a burial site among you, that I may remove my dead for burial.”

מה לומדים על חייה של שרה בפרשת חיי שרה?
אנחנו מניחים ששם הפרשה מעיד על מהותה. אז כנראה שמהות כל הפרשה היא חיים, היא שרה, והיא חייה של שרה.
הרמז הראשון יהיה בפסוק הראשון. שמופיע בו 4 פעמים המילה 'שנה'.
וזה מלמד אותנו: א. שהשנה היתה חשובה אצל שרה אימנו. וב. שהמספר 4 הוא משמעותי. השנים שלה מחולקות ל4. והיא נקברת בקרית ארבע.
על משמעות הזמן, השנים בחייה של שרה, מלמד אותנו המדרש הראשון על הפרשה בבראשית רבה

בראשית רבה נ״ח:א׳

(א) וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה (בראשית כג, א), (תהלים לז, יח): יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה, כְּשֵׁם שֶׁהֵן תְּמִימִים כָּךְ שְׁנוֹתָם תְּמִימִים, בַּת עֶשְׂרִים כְּבַת שֶׁבַע לְנוֹי, בַּת מֵאָה כְּבַת עֶשְׂרִים שָׁנָה לְחֵטְא. דָּבָר אַחֵר, יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם, זוֹ שָׂרָה שֶׁהָיְתָה תְּמִימָה בְּמַעֲשֶׂיהָ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כַּהֲדָא עֶגְלְתָא תְּמִימָה, וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מַה צֹּרֶךְ לוֹמַר שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה בָּאַחֲרוֹנָה, לוֹמַר לְךָ שֶׁחָבִיב חַיֵּיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא.

Bereshit Rabbah 58:1

(1) "And the lifespan of Sarah was 100 years" (Gen. 23:1) - "Ad-nai is concerned with the days of the blameless and their portion lasts forever." (Psalms 37:18) Just as they are blameless, so too their years are blameless:[Sarah] at 20 years of age was like [she was] at 7 years of age regarding beauty, at 100 years of age [she was] like at 20 years of age regarding sin. Another interpretation: "Ad-nai is concerned with the days of the blameless", this is Sarah who was blameless in her actions. Rabbi Yochana said: just as a heifer is blameless, and their inheritance is eternal, as it is written: "And the lifespan of Sarah was 100 years" - why is there a need to repeat "the lifespan of Sarah" at the end? To teach you that the lives of the righteous are beloved by the Place both in this world and in the world to come.

בתחילה המדרש אומר שהשנים של שרה היו תמימות. אחר כך הוא שבחייה של שרה היתה תמימות. מה ההבדל בין האמירות?
האם השנה, הזמן היה תמים? או שהמעשים של שרה היו תמימים? אלו שני פנים להסתכל על העניין הזה של התמימות בשנותיה של שרה.
אבל מהי בעצם הכוונה כאן?
דבר שני שהמדרש נותן לנו היא את חלוקת החיים של שרה לארבע.
שנות ה7 מקבילות לשנות הילדות. שנות העשרים הם שנות הבגרות ושנות המאה הם ימי הזקנה. והחלק הרביעי "שני חיי שרה" הם ימי עולם. הם עולם הבא שלה. וחייה שלאחר מותה.
אפשר להגיד ששרה חייה את חייה מלאים בכל תקופת זמן על פי אותו זמן. בילדות היא היתה ילדה,בבגרות היתה בוגרת ובזקנה היתה זיקנה.
היא לקחה וחייה באיכות של כל תקופת חיים.

המדרש השני שנעסוק בו והוא גם השני במדרש רבה, ייתן לנו הקשר רחב יותר לפרשה. ויאיר לנו עוד נופך על שרה אימנו.
מעניין שלומדים עליה לעומק במותה. כלומר הפרספקטיבה על חייה והתהפוכות שהיא עברה, ממרחק המוות ניתן לראות את דרך החיים שלה, את העקרונות שעיצבו את האימהות שלה כאם פרטית ובעיקר כאם לאומה שלנו.
אני רוצה שנזכור שהתמימות שדיברנו עליה היא לנוכח מאורעות שהיו לה כמו ירידה למצרים, ולגרר ולקיחתה לארמונות נוכרים, לנוכח העימות שהיה לה עם הגר, לנוכח עקרותה, ולנוכח עשייתה באוהל אברהם. לנוכח כמעט מאה שנה של בדידות, מן הסתם עברו עליה ימי שגרה, כמו גם ימי שליחות. ובכולם עמדה בתמימותה. מה זאת אומרת?

בראשית רבה נ״ח:ב׳

(ב) וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ (קהלת א, ה), אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְכִי אֵין אָנוּ יוֹדְעִין שֶׁזָּרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ, אֶלָא עַד שֶׁלֹא יַשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְּשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ שֶׁל צַדִּיק חֲבֵרוֹ, (......) עַד שֶׁלֹא הִשְׁקִיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁמְשָׁהּ שֶׁל שָׂרָה הִזְרִיחַ שִׁמְשָׁהּ שֶׁל רִבְקָה, בַּתְּחִלָּה (בראשית כב, כ): הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַּם הִוא בָּנִים, וְאַחַר כָּךְ וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה.

Bereshit Rabbah 58:2

(2) ..."The sun rises and goes down" (Ecclesiastics 1:5). Rabbi Aba bar Kahana said: Don't we know that the sun rises and goes down? Rather (this is what it means): When the Holy One of Blessing causes the sun of a righteous person to set, he causes the sun of his fellow to shine forth. The day that Rabbi Akiba died, our rabbi (Judah the Prince) was born and it was written about him "The sun rises and the sun goes down." On the day that our rabbi died Rabbi Ada Bar Ahava was born and it was written about him "The sun rises and the sun goes down." On the day that Rabbi Ada Bar Ahava died, Rabbi Avin was born and it was written about him "The sun rises and the sun goes down." On the day that Rabbi Avin died, his son Rabbi Avin was born. The day that Rabbi Avin died, Aba Hoshaya from Traya was born. The day that Aba Hoshaya died Rabbi Hoshaya was born and it was written about him "The sun rises and the sun goes down." Before the sun of Moses set the sun of Joshua shone forth as it is written, "God said to Moses, take Joshua Son of Nun" (Numbers 27:18). Before the sun of Joshua set the sun of Itaniel son of Kenaz shone forth as it is said, "Itaniel son of Kenaz took it" (Judges 1:13). Before the sun of Eli the priest set, the sun of Samuel shone forth, "the lamp of God had not yet gone out and Samuel lay on the sanctuary of God" (1 Sam 3:3). Rabbi Yochanan said, "like a perfect calf." Before the God causes the sun of Sarah to set, he causes the sun of Rebecca to shine forth. For first it says "Behold Malkah also bore children" (Gen 22:20) and after "and the life Sarah was one hundred years..."

מה הקשר בין רבקה ושרה אימנו?
בסוף הפרשה הקודמת מסופר לנו על קיומה של רבקה. על לידתה למשפחת נחור אחי אברהם.
כלומר מספרים לנו שלנחור, אח של אברהםיש בן, שהוא בתואל ונולדה לו בת - רבקה. רבקה היא בת של בן דוד של יצחק.
מה מלמד אותנו הפסוק שהמדרש משתמש בו?
אין העולם נשאר ללא השמש. עוד לפני ששוקעת השמש, זורחת השמש הבאה. עוד לפני ששרה נפטרה, רבקה כבר נולדה.
שרה ורבקה הן השמש באוהל של אברהם ויצחק. ואין נחת עד שלא מוצאים את זה.
בהקשר הזה אפשר להתסכל על הפרשה שלנו כפרשה של זוגות. ויותר נכון זוגיות.
הזוגיות של שרה ואברהם נחצבת באדמה יחד עם הזוגיות הראשונה של אדם וחוה. במערה שהיא כל כולה כפילות. כנראה שהיא היתה בנויה בזוגות של מערות קבורה ולכן נבחרה. הזוגיות שבקבורה של אב ואם היא היסוד שאברהם ושרה הנכחו כאן.
ואין נחת בפרשה עד שיצחק נפגש עם רבקה. וגם עד שאברהם לוקח את קטורה.

בראשית כ״ד

(סא) וַתָּ֨קׇם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ׃ (סב) וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב׃ (סג) וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים׃ (סד) וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל׃ (סה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס׃ (סו) וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כׇּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה׃ (סז) וַיְבִאֶ֣הָ יִצְחָ֗ק הָאֹ֙הֱלָה֙ שָׂרָ֣ה אִמּ֔וֹ וַיִּקַּ֧ח אֶת־רִבְקָ֛ה וַתְּהִי־ל֥וֹ לְאִשָּׁ֖ה וַיֶּאֱהָבֶ֑הָ וַיִּנָּחֵ֥ם יִצְחָ֖ק אַחֲרֵ֥י אִמּֽוֹ׃ {פ}

Genesis 24

(1) Abraham was now old, advanced in years, and יהוה had blessed Abraham in all things. (2) And Abraham said to the senior servant of his household, who had charge of all that he owned, “Put your hand under my thigh (3) and I will make you swear by יהוה, the God of heaven and the God of the earth, that you will not take a wife for my son from the daughters of the Canaanites among whom I dwell, (4) but will go to the land of my birth and get a wife for my son Isaac.” (5) And the servant said to him, “What if the woman does not consent to follow me to this land, shall I then take your son back to the land from which you came?” (6) Abraham answered him, “On no account must you take my son back there! (7) יהוה, the God of heaven—who took me from my father’s house and from my native land, who promised me on oath, saying, ‘I will assign this land to your offspring’—will send a messenger before you, and you will get a wife for my son from there. (8) And if the woman does not consent to follow you, you shall then be clear of this oath to me; but do not take my son back there.” (9) So the servant put his hand under the thigh of his master Abraham and swore to him as bidden. (10) Then the servant took ten of his master’s camels and set out, taking with him all the bounty of his master; and he made his way to Aram-naharaim, to the city of Nahor. (11) He made the camels kneel down by the well outside the city, at evening time, the time when women come out to draw water. (12) And he said, “O יהוה, God of my master Abraham’s [house], grant me good fortune this day, and deal graciously with my master Abraham: (13) Here I stand by the spring as the daughters of the townspeople come out to draw water; (14) let the maiden to whom I say, ‘Please, lower your jar that I may drink,’ and who replies, ‘Drink, and I will also water your camels’—let her be the one whom You have decreed for Your servant Isaac. Thereby shall I know that You have dealt graciously with my master.” (15) He had scarcely finished speaking, when Rebekah, who was born to Bethuel, the son of Milcah the wife of Abraham’s brother Nahor, came out with her jar on her shoulder. (16) The maiden was very beautiful—[and] a virgin, no man having known her. She went down to the spring, filled her jar, and came up. (17) The servant ran toward her and said, “Please, let me sip a little water from your jar.” (18) “Drink, my lord,” she said, and she quickly lowered her jar upon her hand and let him drink. (19) When she had let him drink his fill, she said, “I will also draw for your camels, until they finish drinking.” (20) Quickly emptying her jar into the trough, she ran back to the well to draw, and she drew for all his camels. (21) The man, meanwhile, stood gazing at her, silently wondering whether יהוה had made his errand successful or not. (22) When the camels had finished drinking, the man took a gold nose-ring weighing a half-shekel, and two gold bands for her arms, ten shekels in weight. (23) “Pray tell me,” he said, “whose daughter are you? Is there room in your father’s house for us to spend the night?” (24) She replied, “I am the daughter of Bethuel the son of Milcah, whom she bore to Nahor.” (25) And she went on, “There is plenty of straw and feed at home, and also room to spend the night.” (26) The man bowed low in homage to יהוה (27) and said, “Blessed be יהוה, the God of my master Abraham’s [house], who has not withheld steadfast faithfulness from my master. For I have been guided on my errand by יהוה, to the house of my master’s kin.” (28) The maiden ran and told all this to her mother’s household. (29) Now Rebekah had a brother whose name was Laban. Laban ran out to the man at the spring— (30) when he saw the nose-ring and the bands on his sister’s arms, and when he heard his sister Rebekah say, “Thus the man spoke to me.” He went up to the man, who was still standing beside the camels at the spring. (31) “Come in, O blessed of יהוה,” he said, “why do you remain outside, when I have made ready the house and a place for the camels?” (32) So the man entered the house, and the camels were unloaded. The camels were given straw and feed, and water was brought to bathe his feet and the feet of the entourage under him. (33) But when food was set before him, he said, “I will not eat until I have told my tale.” He said, “Speak, then.” (34) “I am Abraham’s servant,” he began. (35) “יהוה has greatly blessed my master, who has become rich—giving him sheep and cattle, silver and gold, male and female slaves, camels and asses. (36) And Sarah, my master’s wife, bore my master a son in her old age, and he has assigned to him everything he owns. (37) Now my master made me swear, saying, ‘You shall not get a wife for my son from the daughters of the Canaanites in whose land I dwell; (38) but you shall go to my father’s house, to my kindred, and get a wife for my son.’ (39) And I said to my master, ‘What if the woman does not follow me?’ (40) He replied to me, ‘יהוה, whose ways I have followed, will send a messenger with you and make your errand successful; and you will get a wife for my son from my kindred, from my father’s house. (41) Thus only shall you be freed from my adjuration: if, when you come to my kindred, they refuse you—only then shall you be freed from my adjuration.’ (42) “I came today to the spring, and I said: ‘O יהוה, God of my master Abraham’s [house], if You would indeed grant success to the errand on which I am engaged! (43) As I stand by the spring of water, let the young woman who comes out to draw and to whom I say, “Please, let me drink a little water from your jar,” (44) and who answers, “You may drink, and I will also draw for your camels”—let her be the wife whom יהוה has decreed for my master’s son.’ (45) I had scarcely finished praying in my heart, when Rebekah came out with her jar on her shoulder, and went down to the spring and drew. And I said to her, ‘Please give me a drink.’ (46) She quickly lowered her jar and said, ‘Drink, and I will also water your camels.’ So I drank, and she also watered the camels. (47) I inquired of her, ‘Whose daughter are you?’ And she said, ‘The daughter of Bethuel, son of Nahor, whom Milcah bore to him.’ And I put the ring on her nose and the bands on her arms. (48) Then I bowed low in homage to יהוה and blessed יהוה, the God of my master Abraham’s [house], who led me on the right way to get the daughter of my master’s brother for his son. (49) And now, if you mean to treat my master with true kindness, tell me; and if not, tell me also, that I may turn right or left.” (50) Then Laban and Bethuel answered, “The matter was decreed by יהוה; we cannot speak to you bad or good. (51) Here is Rebekah before you; take her and go, and let her be a wife to your master’s son, as יהוה has spoken.” (52) When Abraham’s servant heard their words, he bowed low to the ground before יהוה. (53) The servant brought out objects of silver and gold, and garments, and gave them to Rebekah; and he gave presents to her brother and her mother. (54) Then he and the entourage under him ate and drank, and they spent the night. When they arose next morning, he said, “Give me leave to go to my master.” (55) But her brother and her mother said, “Let the maiden remain with us some ten days; then you may go.” (56) He said to them, “Do not delay me, now that יהוה has made my errand successful. Give me leave that I may go to my master.” (57) And they said, “Let us call the girl and ask for her reply.” (58) They called Rebekah and said to her, “Will you go with this man ?” And she said, “I will.” (59) So they sent off their sister Rebekah and her nurse along with Abraham’s servant and his entourage. (60) And they blessed Rebekah and said to her,
“O sister!
May you grow
Into thousands of myriads;
May your descendants seize
The gates of their foes.” (61) Then Rebekah and her maids arose, mounted the camels, and followed the man. So the servant took Rebekah and went his way. (62) Isaac had just come back from the vicinity of Beer-lahai-roi, for he was settled in the region of the Negeb. (63) And Isaac went out walking in the field toward evening and, looking up, he saw camels approaching. (64) Raising her eyes, Rebekah saw Isaac. She alighted from the camel (65) and said to the servant, “Who is that man walking in the field toward us?” And the servant said, “That is my master.” So she took her veil and covered herself. (66) The servant told Isaac all the things that he had done. (67) Isaac then brought her into the tent of his mother Sarah, and he took Rebekah as his wife. Isaac loved her, and thus found comfort after his mother’s death.

מה זאת אומרת שיצחק בא מבא באר לחי רואי?
זוכרים את המקום הזה?
זהו מקומה של הגר. שם היתה לה את ההתגלות עם המלאך כשגורשה מבית אברהם. זהו מקומו של ישמעאל.

רש"י על בראשית כ״ד:ס״ב:א׳

מבוא באר לחי רואי. שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא הָגָר לְאַבְרָהָם אָבִיו שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (בראשית רבה):

Rashi on Genesis 24:62:1

מבוא באר לחי ראי HE HAD JUST COME FROM THE WELL LACHAI-ROI— For he had gone there to bring Hagar back to Abraham that he might take her again as his wife (Genesis Rabbah 60:14).

לומדים מכאן שני דברים
א. בזמן שאברהם עסק בזיווג ליצחק. יצחק עסק בזיווג לאביו.
ב. היה קשר בין יצחק וישמעאל כל חייהם. הם קברו יחד את אברהם, יצחק היה מבקר אצל ישמעאל בבית. לא היה ביניהם מאבק בחייהם. נראה שהיה ביניהם מערכת יחסים פעילה.
בהקשר הזה גם חשוב להבין שישמעאל נפטר צדיק. בפטירתו נאמר עליו "ויגוע ויאסף אל עמיו" שזה ביטוי ששמור לצדיקים.
והשאלה היא, הרי אלו דברים שבספר בראשית שהם היסודות ועמודי התווך של הבריאה ושל מערכות היחסים בין עמים. ומה התיאור הזה של ישמעאל ויצחק מלמד על הקשר בין בני ישמעאל ובני יצחק?

רש"י על בראשית כ״ה:י״ז:ב׳

(ב) ויגוע. לֹא נֶאֶמְרָה גְוִיעָה אֶלָּא בְּצַדִּיקִים:

Rashi on Genesis 25:17:2

(2) ויגוע AND HE EXPIRED — This expression — expiring — associated with a word denoting dying is only mentioned in the case of righteous people (Bava Batra 16b).

אז מה לומדים על חייה של שרה?
שרה בנתה פרדיגמה של משפחה. של עשייה משותפת עם אברהם. היא יצרה אוהל של אברהם ושרה. הפרשה שלנו במבט הזה מראה את הדומיננטיות של שרה ובדרך שהיא הנכיחה לחיים זוגיים של שליחות משותפת.
עם בוא רבקה מגיעה הנחמה על מותה של שרה. יצחק ורבקה ממשיכים את האוהל. היתה פה יתמות של אברהם ושל יצחק. על אף שה' ברך את אברהם בכל.

הנושא האחרון הוא הקניין. קניית מערת המכפלה.
אברהם קם מאבלו כדי להתעסק בקניה הזאת. בכסף. בארבע מאות שקלים.
שוב, מוטיב הארבע. מה הוא מלמד אותנו?
ארבע אימהות. ארבע זוגות קבורים במערת המכפלה שנקנתה בארבע מאות של שקלים.
בקרית ארבע. שקרויה על שם מוטיב הארבע שקיים שם.

רש"י על בראשית כ״ג:ב׳:א׳

(א) בקרית ארבע. עַל שֵׁם אַרְבַּע עֲנָקִים שֶׁהָיוּ שָׁם, אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי וַאֲבִיהֶם. דָּ"אַ עַל שֵׁם אַרְבַּע זוּגוֹת שֶׁנִקְבְּרוּ שָׁם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, אָדָם וְחַוָּה, אַבְרָהָם וְשָׂרָה, יִצְחָק וְרִבְקָה, יַעֲקֹב וְלֵאָה (בראשית רבה):

Rashi on Genesis 23:2:1

(1) בקרית ארבע literally, the city of the Four, and it was so called because of the four giants who lived there: Ahiman, Sheshai, Talmai and their father (Numbers 13:22). Another explanation is that it was so called because of the four couples who were buried there, man and wife — Adam and Eve, Abraham and Sarah, Isaac and Rebecca, Jacob and Leah (Genesis Rabbah 58:4). ויבא אברהם AND ABRAHAM CAME from Beer-Sheba.

ועד היום הזה אברהם אבינו היה גר בארץ. אמנם הוא היה במעמד של מלך, של נשיא, ואולי אפילו של אלהים באזור. אבל עוד לא היתה לו אחוזה, אחיזה בקרקע.
והפעם הראשונה שהוא נאחז בקרקע, ומתחיל את הקיום של הנבואה שעיצבה אותו כל חייו "לזרעך אתן את הארץ הזאת". מתרחשת כאן כשהוא קונה קבורה לאישתו, ולו, ולבנו ולאשתו, נכדו ואשתו.
התשתית לאחיזה בקרקע של ארץ ישראל, כיהודים, היא הבסיס של זוגיות ומשפחה. (מתוך דבריו של הרש"ר הירש)

מעניין עוד לציין לסיכום ששני המקומות היחידים בתורה בהם מופיע מפרט של משא ומתן וקניה של קרקע. זה בתחילתו של ההתישבות בארץ. כאן עם מערת המכפלה. ובסיום האחיזה בקרקע, רגע לפני גלות בית ראשון בנבואת ירמיהו:

ירמיהו ל״ב

(א) הַדָּבָ֞ר אֲשֶׁר־הָיָ֤ה אֶֽל־יִרְמְיָ֙הוּ֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה (בשנת) [בַּשָּׁנָה֙] הָעֲשִׂרִ֔ית לְצִדְקִיָּ֖הוּ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה הִ֧יא הַשָּׁנָ֛ה שְׁמֹנֶֽה־עֶשְׂרֵ֥ה שָׁנָ֖ה לִנְבֽוּכַדְרֶאצַּֽר׃ (ב) וְאָ֗ז חֵ֚יל מֶ֣לֶךְ בָּבֶ֔ל צָרִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְיִרְמְיָ֣הוּ הַנָּבִ֗יא הָיָ֤ה כָלוּא֙ בַּחֲצַ֣ר הַמַּטָּרָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בֵּֽית־מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה׃ (ג) אֲשֶׁ֣ר כְּלָא֔וֹ צִדְקִיָּ֥הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֩וּעַ֩ אַתָּ֨ה נִבָּ֜א לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֔ה הִנְנִ֨י נֹתֵ֜ן אֶת־הָעִ֥יר הַזֹּ֛את בְּיַ֥ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֖ל וּלְכָדָֽהּ׃ (ד) וְצִדְקִיָּ֙הוּ֙ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֔ה לֹ֥א יִמָּלֵ֖ט מִיַּ֣ד הַכַּשְׂדִּ֑ים כִּ֣י הִנָּתֹ֤ן יִנָּתֵן֙ בְּיַ֣ד מֶֽלֶךְ־בָּבֶ֔ל וְדִבֶּר־פִּ֣יו עִם־פִּ֔יו וְעֵינָ֖יו אֶת־עֵינָ֥ו תִּרְאֶֽינָה׃ (ה) וּבָבֶ֞ל יוֹלִ֤ךְ אֶת־צִדְקִיָּ֙הוּ֙ וְשָׁ֣ם יִֽהְיֶ֔ה עַד־פׇּקְדִ֥י אֹת֖וֹ נְאֻם־יְהֹוָ֑ה כִּ֧י תִֽלָּחֲמ֛וּ אֶת־הַכַּשְׂדִּ֖ים לֹ֥א תַצְלִֽיחוּ׃ {פ}
(ו) וַיֹּ֖אמֶר יִרְמְיָ֑הוּ הָיָ֥ה דְבַר־יְהֹוָ֖ה אֵלַ֥י לֵאמֹֽר׃ (ז) הִנֵּ֣ה חֲנַמְאֵ֗ל בֶּן־שַׁלֻּם֙ דֹּֽדְךָ֔ בָּ֥א אֵלֶ֖יךָ לֵאמֹ֑ר קְנֵ֣ה לְךָ֗ אֶת־שָׂדִי֙ אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֔וֹת כִּ֥י לְךָ֛ מִשְׁפַּ֥ט הַגְּאֻלָּ֖ה לִקְנֽוֹת׃ (ח) וַיָּבֹ֣א אֵ֠לַ֠י חֲנַמְאֵ֨ל בֶּן־דֹּדִ֜י כִּדְבַ֣ר יְהֹוָה֮ אֶל־חֲצַ֣ר הַמַּטָּרָה֒ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י קְנֵ֣ה נָ֠א אֶת־שָׂדִ֨י אֲשֶׁר־בַּעֲנָת֜וֹת אֲשֶׁ֣ר ׀ בְּאֶ֣רֶץ בִּנְיָמִ֗ין כִּֽי־לְךָ֞ מִשְׁפַּ֧ט הַיְרֻשָּׁ֛ה וּלְךָ֥ הַגְּאֻלָּ֖ה קְנֵה־לָ֑ךְ וָאֵדַ֕ע כִּ֥י דְבַר־יְהֹוָ֖ה הֽוּא׃ (ט) וָֽאֶקְנֶה֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה מֵאֵ֛ת חֲנַמְאֵ֥ל בֶּן־דֹּדִ֖י אֲשֶׁ֣ר בַּעֲנָת֑וֹת וָֽאֶשְׁקְלָה־לּוֹ֙ אֶת־הַכֶּ֔סֶף שִׁבְעָ֥ה שְׁקָלִ֖ים וַעֲשָׂרָ֥ה הַכָּֽסֶף׃ (י) וָאֶכְתֹּ֤ב בַּסֵּ֙פֶר֙ וָֽאֶחְתֹּ֔ם וָאָעֵ֖ד עֵדִ֑ים וָאֶשְׁקֹ֥ל הַכֶּ֖סֶף בְּמֹאזְנָֽיִם׃ (יא) וָאֶקַּ֖ח אֶת־סֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה אֶת־הֶֽחָת֛וּם הַמִּצְוָ֥ה וְהַחֻקִּ֖ים וְאֶת־הַגָּלֽוּי׃ (יב) וָאֶתֵּ֞ן אֶת־הַסֵּ֣פֶר הַמִּקְנָ֗ה אֶל־בָּר֣וּךְ בֶּן־נֵרִיָּה֮ בֶּן־מַחְסֵיָה֒ לְעֵינֵי֙ חֲנַמְאֵ֣ל דֹּדִ֔י וּלְעֵינֵי֙ הָֽעֵדִ֔ים הַכֹּתְבִ֖ים בְּסֵ֣פֶר הַמִּקְנָ֑ה לְעֵינֵי֙ כׇּל־הַיְּהוּדִ֔ים הַיֹּשְׁבִ֖ים בַּחֲצַ֥ר הַמַּטָּרָֽה׃ (יג) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־בָּר֔וּךְ לְעֵינֵיהֶ֖ם לֵאמֹֽר׃ (יד) כֹּה־אָמַר֩ יְהֹוָ֨ה צְבָא֜וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לָק֣וֹחַ אֶת־הַסְּפָרִ֣ים הָאֵ֡לֶּה אֵ֣ת סֵ֩פֶר֩ הַמִּקְנָ֨ה הַזֶּ֜ה וְאֵ֣ת הֶחָת֗וּם וְאֵ֨ת סֵ֤פֶר הַגָּלוּי֙ הַזֶּ֔ה וּנְתַתָּ֖ם בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ לְמַ֥עַן יַעַמְד֖וּ יָמִ֥ים רַבִּֽים׃ {ס} (טו) כִּ֣י כֹ֥ה אָמַ֛ר יְהֹוָ֥ה צְבָא֖וֹת אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל ע֣וֹד יִקָּנ֥וּ בָתִּ֛ים וְשָׂד֥וֹת וּכְרָמִ֖ים בָּאָ֥רֶץ הַזֹּֽאת׃ {פ}

Jeremiah 32

(1) The word which came to Jeremiah from the LORD in the tenth year of King Zedekiah of Judah, which was the eighteenth year of Nebuchadrezzar. (2) At that time the army of the king of Babylon was besieging Jerusalem, and the prophet Jeremiah was confined in the prison compound attached to the palace of the king of Judah. (3) For King Zedekiah of Judah had confined him, saying, “How dare you prophesy: ‘Thus said the LORD: I am delivering this city into the hands of the king of Babylon, and he shall capture it. (4) And King Zedekiah of Judah shall not escape from the Chaldeans; he shall be delivered into the hands of the king of Babylon, and he shall speak to him face to face and see him in person.^-a (5) And Zedekiah shall be brought to Babylon, there to remain until I take note of him—declares the LORD. When you wage war against the Chaldeans, you shall not be successful.’”
(6) Jeremiah said: The word of the LORD came to me: (7) Hanamel, the son of your uncle Shallum, will come to you and say, “Buy my land in Anathoth, for you are next in succession to redeem it by purchase.”^-b (8) And just as the LORD had said, my cousin Hanamel came to me in the prison compound and said to me, “Please buy my land in Anathoth, in the territory of Benjamin; for the right of succession is yours, and you have the duty of redemption. Buy it.” Then I knew that it was indeed the word of the LORD. (9) So I bought the land in Anathoth from my cousin Hanamel. I weighed out the money to him, seventeen shekels of silver. (10) I wrote a deed, sealed it, and had it witnessed; and I weighed out the silver on a balance. (11) I took the deed of purchase, the sealed text and the open one according to rule and law,^-c (12) and gave the deed to Baruch son of Neriah son of Mahseiah in the presence of my kinsman Hanamel, of the witnesses who were named^-d in the deed, and all the Judeans who were sitting in the prison compound. (13) In their presence I charged Baruch as follows: (14) Thus said the LORD of Hosts, the God of Israel: “Take these documents, this deed of purchase, the sealed text and the open one, and put them into an earthen jar, so that they may last a long time.” (15) For thus said the LORD of Hosts, the God of Israel: “Houses, fields, and vineyards shall again be purchased in this land.”
(16) But after I had given the deed to Baruch son of Neriah, I prayed to the LORD: (17) “Ah, Lord GOD! You made heaven and earth with Your great might and outstretched arm. Nothing is too wondrous for You! (18) You show kindness to the thousandth generation, but visit the guilt of the fathers upon their children after them. O great and mighty God whose name is LORD of Hosts, (19) wondrous in purpose and mighty in deed, whose eyes observe all the ways of men, so as to repay every man according to his ways, and with the proper fruit of his deeds! (20) You displayed signs and marvels in the land of Egypt with lasting effect,^-e and won renown in Israel and among mankind to this very day. (21) You freed Your people Israel from the land of Egypt with signs and marvels, with a strong hand and an outstretched arm, and with great terror. (22) You gave them this land that You had sworn to their fathers to give them, a land flowing with milk and honey, (23) and they came and took possession of it. But they did not listen to You or follow Your Teaching; they did nothing of what You commanded them to do. Therefore you have caused all this misfortune to befall them. (24) Here are the siegemounds, raised against the city to storm it; and the city, because of sword and famine and pestilence, is at the mercy of the Chaldeans who are attacking it. What You threatened has come to pass—as You see. (25) Yet You, Lord GOD, said to me: Buy the land for money and call in witnesses—when the city is at the mercy of the Chaldeans!”
(26) Then the word of the LORD came to Jeremiah: (27) “Behold I am the LORD, the God of all flesh. Is anything too wondrous for Me? (28) Assuredly, thus said the LORD: I am delivering this city into the hands of the Chaldeans and of King Nebuchadrezzar of Babylon, and he shall capture it. (29) And the Chaldeans who have been attacking this city shall come and set this city on fire and burn it down—with the houses on whose roofs they made offerings to Baal and poured out libations to other gods, so as to vex Me. (30) For the people of Israel and Judah have done nothing but evil in My sight since their youth; the people of Israel have done nothing but vex Me by their conduct—declares the LORD. (31) This city has aroused My anger and My wrath from the day it was built until this day; so that it must be removed from My sight (32) because of all the wickedness of the people of Israel and Judah who have so acted as to vex Me—they, their kings, their officials, their priests and prophets, and the men of Judah and the inhabitants of Jerusalem. (33) They turned their backs to Me, not their faces; though I have taught them persistently, they do not give heed or accept rebuke. (34) They placed their abominations in the House which bears My name and defiled it; (35) and they built the shrines of Baal which are in the Valley of Ben-hinnom, where they offered up their sons and daughters to Molech—when I had never commanded, or even thought [of commanding], that they should do such an abominable thing, and so bring guilt on Judah.
(36) But now, assuredly, thus said the LORD, the God of Israel, concerning this city of which you say, “It is being delivered into the hands of the king of Babylon through the sword, through famine, and through pestilence”: (37) See, I will gather them from all the lands to which I have banished them in My anger and wrath, and in great rage; and I will bring them back to this place and let them dwell secure. (38) They shall be My people, and I will be their God. (39) I will give them a single heart and a single nature to revere Me for all time, and it shall be well with them and their children after them. (40) And I will make an everlasting covenant with them that I will not turn away from them and that I will treat them graciously; and I will put into their hearts reverence for Me, so that they do not turn away from Me. (41) I will delight in treating them graciously, and I will plant them in this land faithfully, with all My heart and soul.
(42) For thus said the LORD: As I have brought this terrible disaster upon this people, so I am going to bring upon them the vast good fortune which I have promised for them. (43) And fields shall again be purchased in this land of which you say, “It is a desolation, without man or beast; it is delivered into the hands of the Chaldeans.” (44) Fields shall be purchased, and deeds written and sealed, and witnesses called in the land of Benjamin and in the environs of Jerusalem, and in the towns of Judah; the towns of the hill country, the towns of the Shephelah, and the towns of the Negeb. For I will restore their fortunes—declares the LORD.

לסיכום,
שרה עיצבה בעם היהודי מה זה בית. ואברהם חיבר את המהות הזאת אל אדמת הארץ. ולכן חברון זה מלשון של חיבור וחברות. הקשר בין איש ואשתו החיבור הוא מה שקושר ומחבר אותנו לארץ ישראל.
כשמתפוררים החברות והחיבור האנושי (שנאת חינם) לא מתאפשר לנו להיות בארץ.
שרה היתה כל כך מחוברת לרעיון הזה, שעצם האפשרות הבדיעבדית לעקדה לא השאירה אותה בחיים. ומצד שני, הפסוקים מלמדים אותנו שכל רגע מחייה של שרה, על תהפוכותיה, צערה, בדידותה, שליחותה ועשייתה, היו מלאים בחיות, ובתמימות.
רבקה, קיבלה על עצמה להתחבר לאוהל של שרה, וכמובן יצחק ורבקה יחד יצרו קומה נוספת לבית היהודי. אבל היום למדנו את הקומה הראשונה ששרה ואברהם אם ואב. בנו.