Mishnat Eretz Yisrael on Pirkei AvotCommentary
Author:Shmuel Safrai, Chana Safrai, Ze'ev Safrai
Mishnat Eretz Yisrael is a 21st-century commentary on the Mishnah that combines traditional and academic methods of interpretation, with an emphasis on the Land of Israel as the backdrop of the Mishnah’s development. Composed by Hebrew University’s Professor Shmuel Safrai along with his son, Bar Ilan University’s Professor Ze’ev Safrai, and his daughter, HUC-JIR’s professor Chana Safrai, the work includes running commentary on the text of the Mishnah, textual variants where significant, and detailed explorations of concepts that appear in the Mishnah.
המושג "פרישות" גם הוא איננו חד-משמעי. מצד אחד הוא מופיע כהפך מ"תפלות", כמונח להימנעות מיחסי אישות ללא צדקות מיוחדת (משנה, סוטה פ"ג מ"ד). אבל בסולם המדרגות של פנחס בן יאיר: "...וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה, וענוה מביאה לידי יראת חטא, ויראת חטא מביאה לידי חסידות, וחסידות מביאה לידי רוח הקדש" (משנה, סוטה פ"ט מט"ו). כפי שראינו בפירושנו ל"משנה" זו לפנינו סולם היררכי של חוגי החסידים, ואיננו בטוחים אם לַמונחים שהם משתמשים בהם אותה משמעות כמו לדומיהם המופיעים בספרות חז"ל. אם טהרה היא הטהרה ההלכתית, הרי שפרישות איננה נוגעת דווקא לאישות אלא היא יותר מכך. במשנת טהרות נאמר: "ספק החולין זו טהרת פרישות" (פ"ד מי"ב). טהרה ופרישות מוזכרות יחדיו, כמו במשנת סוטה, ופרישות היא שמירה קפדנית יותר על הלכות טהרה. בהקשר של נדרים (של מסכת אבות) דומה שנדרים נתפסים כדרך לצדקות מיוחדת, וכל מה שאדם מהסס אם עליו להקפיד בו צריך הוא לנדור כדי שהנדר יסייע לו להתגבר על ההיסוסים. אולי זו גם משמעות הפרישות החסידית שבמשנת סוטה.
הבעיה מסתבכת משום שהמושג "פרושים" הוא גם כינוי לאחת הקבוצות בימי בית שני. כך קוראים הם לעצמם (משנה, ידים פ"ד מ"ו-מ"ז; חגיגה פ"ב מ"ז ועוד), כך קורא להם יוספוס וכך מכנים אותם יריבים למחצה כמו הנוצרים הקדומים. בשאלה זו של משמעות הכינוי הקדום עסקו רבים והוצעו ניחושים רבים, אך אין בידינו לא פירוש טוב, וודאי שלא פירוש שיכיל את כל ההתייחסויות למונח.
בספרות חז"ל יש התנגדות מסוימת לפרישות. "אשה פרושה" היא מ"מכלי עולם" (משנה, סוטה פ"ג מ"ד), ומן הסתם זו ההתייחסות לפרישות יתר. הירושלמי אומר שזו ה"מלעבת" על דברי תורה "ותאמר אלי תבוא" (סוטה שם, יט ע"א), כלומר היא שומעת פסוקים המדברים על מעשי אבות עולם שכביכול לא התנהגו בצניעות ומגיבה בביטויים של צניעות יתר. זו, אפוא, אישה המתהדרת בצניעותה ותוקפת ומבזה אבות עולם שלא נהגו בקריטריונים אלו. הבבלי אינו מסביר את ההגדרה אלא מוסיף שלושה טיפוסים נוספים: "בתולה צליינית ואלמנה שובבית וקטן שלא כלו לו חדשיו" (סוטה כב ע"א). לא כאן המקום לברר מונחים קשים אלו, שכן אפילו הבבלי אינו אומר שהם פירוש ל"אשה פרושה", וספק אם הסבר המונחים מסייע להבנת המשנה.
בהמשך אותה משנה בסוטה גם מנויה מכת פרושים – כאמור לפי הירושלמי אלו תלמידים ודיינים המקפידים על קוצו של יו"ד, בניגוד לרוח ההלכה. גם כאן הבבלי מזכיר סדרת "פרושים" אחרים. נראה שהרשימה של "שבעה פרושין הן" היא קדומה (בבלי, שם כב ע"ב), ולתלמוד כבר לא הייתה מסורת מה הם, ופירש אותם לפי שמם בלבד. עוד מוסיף הבבלי אזכור קדום של הפרושים בפיו של ינאי המלך (שם ע"א). בכל אלא אין הסבר למונח שבמשנה, ולא נעסוק בפירוש הבבלי עצמו.
מכל אלו נראה שלפחות בספרות חז"ל פרישות היא צדקות, ובעיקר בתחום חיי אישות, בבחינת "קדש עצמך במותר לך" (בבלי, יבמות כ ע"א). יש פרישות ראויה לשבח, והגזמה בה ראויה לגינוי. הפרושים של ימי בית שני אולי נקראו כך משום שלפי שיטתם סמכותם להוסיף איסורים, בבחינת "עשו סייג לתורה" (לעיל), ואילו כתות מדבר יהודה שהחמירו אף יותר הציגו את דבריהם כדבר התורה עצמה. הפרישות היא בעיקר בתחום חיי אישות, אך גם בתחומים אחרים, ומשנתנו (אבות) רואה בנדרים גדר טובה להגברת הפרישות.
באבות דרבי נתן מובא נוסח אחר לדברי רבי עקיבא: "רבי עקיבא אומר סייג לכבוד [שלא] לשחוק. סייג לחכמה שתיקה. סייג לנדרים פרישות. סייג לקדושה טהרה. סייג לענוה יראת חטא" (נו"א פכ"ו, עמ' 82; נו"ב פל"ג, עמ' 72). נוסח זה הוא הכלאה בין "משנת" סוטה לבין משנתנו. אם זו הרכבה ספרותית, היא מעידה שהדרשן לא חש שלפניו מקורות מטיפוסים שונים, ואם זו נוסחה מקורית, הרי ששתי המשניות (אבות וסוטה) יצאו מפיו של חכם אחד, ופרישות היא צדקות רבה שטהרה ונדרים הם תנאים ועזרים לה.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה. מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה:
Rabbi Akiva said: Merriment and frivolity accustom one to sexual licentiousness; Tradition is a fence to the Torah; Tithes a fence to wealth, Vows a fence to abstinence; A fence to wisdom is silence.
Sefer HaIkkarimJewish Thought
Author:Joseph Albo
Important religious-philosophical work by Joseph Albo, Sefer HaIkkarim ("Book of Principles") elaborates on aspects of Jewish faith. In contrast to Maimonides who bases religious belief on thirteen principles, Albo narrows them down to three main roots: a) G-ds existence; b) Divine origin of Torah; c) Divine reward and punishment. These three are then divided further into secondary roots ("shorashim"). His omission of the belief in the Messiah drew criticism from Abarbanel and others.
Composed: Castille (1425 CE)
וכשאדם מקיים המצות בעבור היראה שהיא על הדרך הראשון, כלומר מיראת העונש או מאהבת השכר, יקרא בלשון רבותינו ז״ל עובד שלא לשמה, אמרו רבותינו ז״ל במסכת סוטה פרק נוטל שבעה פרושין הם וכו׳, כלומר שהן שלא לשמה, ומנו בכללם פרוש מאהבה פרוש מיראה, ואמרי ליה רבנן לתנא לא תתני פרוש מאהבה פרוש מיראה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, ופירש רש״י ז״ל מאהבה ומיראה מאהבת שכר ומיראת עונש, הרי מבואר שהעוסק בתורה ובמצות לאהבת שכר וליראת עונש נקרא עוסק בתורה שלא לשמה.
Now when a person performs the commandments from fear of the first kind, fear of punishment or love of reward, he is called, in the rabbinic terminology, an insincere server. In the tractate Sotah, chapter “Notel,” we read: “There are seven kinds of ‘Pharisees’ ” … i. e. such as pretend to virtues they have not. Among these are named, the Pharisee from fear and the Pharisee from love. Thereupon they say to the Tanna, you must not include the Pharisee from love and the Pharisee from fear, for Rabbi Judah said in the name of Rab, One should always occupy himself with the Torah and the commandments, even if it is not for their own sake, for from such occupation he will come to do them for their own sake. Rashi explains the expressions, “from love,” and “from fear,” as meaning from love of reward and from fear of punishment. It is clear therefore that he who concerns himself with the Torah and the commandments from love of reward or fear of punishment, is spoken of as one who does it not for its own sake.
ואולם המקיים המצות ליראת השם ואהבתו והיותו נכנע למצותיו, הוא שקראוהו רבותינו ז״ל עוסק בתורה לשמה, רוצה לומר שאינו מקיים המצות ליראת העונש ואהבת השכר אלא מאשר יצייר בלבבו רוממות השם ומעלתו, ובעבור זה הוא נכנע לעשות רצונו שהוא היראה על הדרך השני שאמרנו. והיא היראה האמתית שנשתבח בה אברהם אבינו עליו השלום שנאמר לו עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה, והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצות התורה. כי כשיתבונן האדם וישכיל וידע שהשם יתברך משקיף על נסתרו ועל נגלהו, ויבחין פחיתותו ודלות שכלו וגודל רוממות השם ומעלתו, יחרד מפניו חרדה גדולה ויבוש מלעבור על מצותיו ושלא לעשות רצונו, כמו שיתבייש אדם מעשות דבר בלתי הגון לפני שר נכבד זקן ונשוא פנים וחכם חרשים מוסכם בשלמות החכמה והמדות והמעלה, כי אף על פי שישער האדם שלא יגיענו נזק בעברו על מצותו, הנה הוא בלי ספק יבוש ויכלם ויחרד חרדה גדולה עד מאד מלמרות עיני כבודו לפניו.
The person, however, who performs the commandments from the fear and love of God and because he is submissive to His commandments, is called by the Rabbis a person who occupies himself with the Torah for its own sake. That is, he does not perform the commandments from fear of punishment and love of reward, but because he imagines the sublimity and dignity of God, and therefore he submits to do His will. This is fear of the second kind explained above. It is the true fear, with which Abraham was praised, when God said to him, “Now I know that thou art a God-fearing man.” And it is the final quality which one attains by means of the commandments of the Torah. For if a man reflects and considers that God sees his open as well as hidden acts, and compares his imperfection and poverty of understanding with the sublimity and dignity of God, he will stand in great awe before Him and will be ashamed to transgress His commandments and not to do His will, as a person is ashamed to do an unbecoming thing in the presence of an honorable prince, a respected and wise old man, who has a reputation for learning, character and dignity. Though he may not contemplate that any harm will come to him from a violation of his command, nevertheless he will without doubt feel ashamed and abashed and hesitate very much to offend his honor in his presence.
Nathan ben Jehiel of Rome (Hebrew: נתן בן יחיאל מרומי; Nathan ben Y'ḥiel Mi Romi according to Sephardic pronunciation) (c. 1035 – 1106) was a Jewish Italian lexicographer. He authored the Arukh, a notable dictionary of Talmudic and Midrashic words, and consequently he himself is often referred to as "the Arukh".
פרוש [זיך אבזאנדערן] (סוטה כ) אשה פרושה ומכות פרושין אשה פרושה כגון יוחני וכב' פי' במקומו (ירוש') מכות פרושין זה המשיא עצה ליתומין להבריח מזונות אלמנה. בחדא אלמנה רבי שבתי הוות מבזבזא בנכסאי אתו יתמי לרבי אלעזר אמר להון ומה נעביד לכון ואתון עמא שטיא כד נחתון אודעון לאכתובא הכי אמר לן אליעזר אמר להון הכותב אתחמון מזבני נכסיכון וכד תחזי היא דאתון מזבנין נכסיכון היא תבעת פותא ומובדה מזוני עבדון כן לרמשא אתת קבילת לרבי אלעזר אמר מכת פרושין נגעה בה פירוט שכמי העושה מעשה שכם שמלו שלא לשם מצוה פרוש נקפי המתרחק מלדחות בני אדם בדרכים ונרחק ונוקף רגליו באבנים. פרוש קיזאי כיוצאי הו' נדחק שלא להזיק העוברים והשבים ומקיז דם בכתלים. פרוש מדוכיא דמשפע כעין מדוכיא כלומר כירך בגדיו בידו ומראה עצמו מתרחק ממגע בני אדם שלא יטמא פרוש מה חובתי ואעשנה כלומר נשארה לי חובה פ"א נקפי שהולך כפוף כאילו הוא עניו ואינו מעיין בהליכתו ומנקף רגליו ולבו רע המקיז דם בכותלים כיוצא בו מראה עצמו כאלו הוא עניו ומרוב ענוה אינו מעיין בהליכתו אלא מכה זרועו או כתיפו לכותל ויצא הימנו דם ולא לשם שמים אלא לרמות בני אדם דמשפע כמדוכה ומי שמתעטף בטלית משופע הוא כעין מכתש שהפוך הפה למטה שראשו מלמעלה קצר ורחב מלמטה כך זה שעושה לפנים שהולך וטליתו משופע סביביו קצר מלמעלה ורחב מלמטה מה חובתי ואעשנה כלומר הודיעני מה פשעי ואתקן הא מעליותא היא מה חובתי תיתי ואעשנה כלו' שאין אדם יכול להגיד עלי שום פשע. פרוש מאהבה מאהבת אדם נעשה פרוש כלומר בשביל אהבת אדם או בשביל יראת שמים שגדול העושה מאהבת שמים מיראת שמים. (ירושלמי בפ' הרואה) ואהבת את ה' אלהיך וכתיב את ה' אלהיך תירא עשה מאהבה ועשה מיראה עשה מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עשה מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. שבעה פרושין הן פרוש שכמי מחזי טען מצותא אכתפיה כגון עצים לעשות סוכה וכיוצא בה. פרוש נקפי אקיף לי ואנא עביד מצוה. פרוש קיזאי עבד חדא חובה וחדא מצוה ומקיז חדא לחדא. פרוש מה נכייתא מה דאית לי אנא מנכה ואנא עבד מצוה פרוש מה חובתי ואעשנה חדא חובה עבדית דנעביד חדא מצוה דכוותה. פרוש יראה כאיוב פרוש אהבה אברהם כדכתיב זרע אברהם אוהבי אין לך חביב מכולם כאברהם שהוא פרוש אהבה. (שבת יא) כיוצא בו לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ אטו זב פרוש לאו דברים טמאים אכיל (פסחים ע) ואנן טעמייהו דפרושים ניקום ונפרש כלו' מדרס פרושין הוא זה אלא טעמא דהאי קרא הכי הוא וזבחת פסח לה' אלהיך וגו' (סוטה מט) מתה מהרה ופרישות (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושין פי' הן החברין האוכלין חוליהן בטהרה כשנוגעין בבגדי עם הארץ כאלו נטמאו מדרס וצריכין טבילה לאכול חוליהן בטהרה (בסוף ידים) קובלים אנן עליכם פרושין פי' פרוש הוא שפי' עצמו מכל טומאה ומן מאכל טמא ועם הארץ שאינו מדקדק במאכל ומנין שהוא כן דקאמ' לעיל לא יאכל זב פרוש עם זב עם הארץ ומסקי' בהלכה שלא יהא רגיל אצלו ויאכילנו דברים טמאים בימי טהרתו. מט' קבין ופרישות פי' בערך קב (נדה ב) פרשה וראתה היא טמאה והן טהורות פי' פירשה מן מיטתה. (פסחים צב) הפורש מן הערלה כפירש מן הקבר (ברכות טו) בפרש שדי מלכים בה תשלג פי' כשאתה מפרש ומדקדק אותן אותיות ותיבות שיש בהן מלכות שמים דהיינו קריאת שמע (קדושין כג) איכא דאמרי גדול הוא זה פי' למיתה וזה פי' לחיים פי' עבד גדול היה ומתירא מר זוטרא דאי מתגייר קנה עבד נפשי' בן חורין וחזקה דמחיים ולא כלום הוא לכך החזיק בו בשעה שהיה גוסס והיינו זה פי' למיתה וזה פי' במקומו לעבדות. איכא דאמרי עבד קטן היה והחזיק בו לאחר מיתה כאבא שאול. (חולין לח) אלא פשיטא זה פי' למיתה וזה פי' לחיים. (בסוף פיאה) מי שיש לו ר' זוזים לא יטול לקט שכחה ופיאה ומעש' עני היו לו ר' חסר דינר אחד אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול (ירושלמי) חד תלמיד מן דדומא היו לו ר' חסר דינר והוה ר' יליף וכי עמיה חדא לג' שנין מעשר מסכינין עבדון ביה תלמידוי עיינא בישא ועלין ליה אתא בעי מזכי עימיה א"ל ר' אית ליה שיעורא א"ל זה מכת פרושין נגע בו רמז לתלמידיו ואעלוינה לקפילי' וחסרוניה חד קרט וזכה עמיה היך מה דהוה יליף:
David ben Naphtali Fränkel or David Hirschel Fränkel (Hebrew: דוד בן נפתלי הירש פרנקל; c. 1704 – 4 April 1762), was a German rabbi.
As a Talmudist, Frankel was almost the first to devote himself to a study of the Jerusalem Talmud, which had been largely neglected.
שבעה פרושים הן. אמתני' דפ' הי' נוטל קאי דתנן התם הפרושין מכלי עולם הם ומפרש דשבעה מיני פרושים הם ומייתי לי' הכא שאלו מראי' עצמם כאלו עובדין מאהבה ואינו כן:
טעין מצותי' על כתפיה. כדי להתיהר טוען המצות כגון עצי הסוכה ודומיהן על כתפו שכמו מתרגמינן על כתפוהי:
אקיף לי ואנא עבד מצוה. הלוה לי מעות כדי לעשות בהן מצוה ואין כוונתו אלא כדי להראות כאלו הוא מחבב המצות א"נ שלוה ברבית ואומר שהוא לצורך מצוה:
ומקזז הדא עם הדא. ומכה זו עם זו כלומר מחשב עבירה נגד מצוה שעשה:
ה"ג מאי דאית לי אנא מנכי ואנא עביד מצוה. וה"פ מכל מה שיש לי אין אני מחסר דבר מלהוציאו לעשות מצוה ובאמת אינו כן:
איידא חובתא עבדית וכו'. יאמר לי אדם איזה עבירה עברתי כדי שאוכל לעשות מצוה כנגדה כלומר לא עברתי עבירה שצריך לתקן:
כאיוב. כריב"ז דמתני' דאמר שלא עבד את המקום אלא מיראה:
כאברהם. שעבד ה' מאהבתו אותו כדכתיב אברהם אוהבי ולא עבד מיראת העונש ולא מאהבת השכר: