אליהו זוטא פרק יז
אמר ר׳ יוחנן בן זכאי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד שהוא היה מלקט עצים ודברתי עמו, ולא החזיר לי דבר. ואחר כך בא אליי, ואמר לי: רבי, אני מת ולא חי.
ואמרתי לו: אם מת אתה עצים הללו למה לך?
ואמר לי: רבי, האזין לי שאומר לך דבר אחד. כשהייתי חי, אני וחברי היינו עוסקים בעבירה בפלטרין שלי וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גזר דין של שריפה. כשאני מלקט עצים שורפים את חברי, וכשהוא מלקט עצים אז שורפים אותי.
ואמרתי לו: דינכם עד מתי?
ואמר לי: כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת ויודע אני שזכר היא מעוברת. לכן בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שנולד עד שיהיה בן חמש שנים, הולך אותו לבית רבו למקרא, בשעה שהוא יאמר ברכו את ה׳ המבורך אז יהא מעלים אותי מדינה של גיהנום.
אמר ר׳ יוחנן בן זכאי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי אדם אחד שהוא היה מלקט עצים ודברתי עמו, ולא החזיר לי דבר. ואחר כך בא אליי, ואמר לי: רבי, אני מת ולא חי.
ואמרתי לו: אם מת אתה עצים הללו למה לך?
ואמר לי: רבי, האזין לי שאומר לך דבר אחד. כשהייתי חי, אני וחברי היינו עוסקים בעבירה בפלטרין שלי וכשבאנו לכאן גזרו עלינו גזר דין של שריפה. כשאני מלקט עצים שורפים את חברי, וכשהוא מלקט עצים אז שורפים אותי.
ואמרתי לו: דינכם עד מתי?
ואמר לי: כשבאתי לכאן הנחתי את אשתי מעוברת ויודע אני שזכר היא מעוברת. לכן בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שנולד עד שיהיה בן חמש שנים, הולך אותו לבית רבו למקרא, בשעה שהוא יאמר ברכו את ה׳ המבורך אז יהא מעלים אותי מדינה של גיהנום.
הַהוּא בַּר נָשׁ מִית דְּהוּא אֲבוּהִי דִינוּקָא, דַּהֲווֹ דָּיְינִין לֵיהּ, אָתָא בְּחֶלְמָא לְחָכָם דָּא וַאֲמַר לֵיהּ, רַבִּי, כְּמָה דְּנִחַמְתְּ לִי, יְנַחֵם לָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. בְּשַׁעֲתָא דַּאֲמַר בְּנִי הַהַפְטֹרָה בַּקָּהָל, אַפְקְעֵי לִי מִן דִּינָא. בְּשַׁעֲתָא דַּעֲבַר לִתְפִלָּה, וַאֲמַר קַדִּישׁ, קָרְעוּ לִי גְּזַר דִּין מִכֹּל וָכֹל. וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְחַכַּם, יַהֲבוּ לִי חוּלָקָא בְּגִנְתָּא דְעֵדֶן, וְדָא הוּא חֵלֶק, דְּאָמְרֵי חֵלֶק לעוֹלָם הַבָּא, חֵלֶק שֶׁיֵּשׁ לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְעָאלוּ לִי עִם הַצַּדִּיקִים בִּישִׁיבָה דִּילְּהוֹן.
ועל מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני במת אחד שהיה מהלך ומקושש קוצים ונושאן על כתפיו אמר לו בני כל זה למה לך אמר לו רבי כה משפטי כל הימים להביא באשה של גיהנם להיות נדון אמר לו ואין מי יוכל להצילך מן הצער הגדול הזה אמר לו אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי ואם יעשה זה ידעתי כי זכותו תעמוד אלי ויגן בעדי ויבא רבי פלוני ויגד זה לבנו של מת ויעש ככל אשר אמר לימים נגלת המת אל החכם הנזכר פעם אחרת ויאמר לו תנוח דעתך שהנחת דעתי ועל זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חדש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין לגיהנם הרשעים ששבתו בשבת ואפשר שתגן עליהם אותה תפלה וכן יהי רצון.
מעשה בר' עקיבה שראה אדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טוען על ראשו כטען עשרה טעונין והיה רץ כמרוצת הסוס גזר עליו ר' עקיבה והעמידו ואמר לאותו האיש למה אתה עושה עבודה קשה כזאת אם עבר אתה ואדונך עושה לך כך אני אפדה אותך מידו ואם עני אתה אני מעשיר אותך א"ל בבקשה ממך (א"ל) [אל] תעכבני שמא ירגזו עלי אותם הממונים עלי א"ל מה זה ומה מעשיך אמר לו אותו האיש מת הוא ובכל יום ויום שולחים אותי לחטוב עצים ושורפין אותי בהם וא"ל בני מה היתה מלאכתך בעולם שבאת ממנו א"ל גבאי המס הייתי והייתי מראשי העם ונושא פנים לעשירים והורג עניים א"ל כלום שמעת מן הממונים עליך אם יש לך תקנה א"ל בבקשה ממך אל תעכבני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה אלא שמעתי מהם דבר שאינו יכול להיות שאילמלי היה לו לזה העני בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך ועונין אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד או יאמר יתגדל ועונין אחריו יש"ר מברך מיד מתירין אותו האיש מן הפורענות ואותו האיש לא הניח בן בעולם ועזב אשתו מעוברת וא"י אם תלד זכר מי מלמדו שאין לאותו האיש אהוב בעולם באותה שעה קיבל עליו ר"ע לילך ולחפש אם הוליד בן כדי שילמדו תורה ויעמידו לפני הצבור א"ל מה שמך א"ל עקיבה. ושום אנתתך א"ל שושניבא ושום קרתך א"ל לודקיא מיד נצטער ר"ע צער גדול והלך ושאל עליו כיון שבא לאותו מקום שאל עליו א"ל ישתחקו עצמותיו של אותו הרשע שאל על אשתו א"ל ימחה זכרה מן העולם שאל על הבן אמרו הרי ערל הוא אפי' מצות מילה לא עסקנו מיד נטלו ר"ע ומלו והושיבו לפניו ולא היה מקבל תורה עד שישב עליו מ' יום בתענית יצתה בת קול ואמרה לו ר' עקיבה לך ולמד לו הלך ולמדו תורה וק"ש וי"ח ברכות וברכת המזון והעמידו לפני הקהל ואמר ברכו את ה' המבורך וענו הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד יתגדל יהא שמיה רבא באותה שעה מיד התירו המת מן הפרעניות מיד בא לר"ע בחלום ואמר יהר"מ ה' שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גיהנם מיד פתח ר"ע ואמר יהי שמך ה' לעולם ה' זכרך לדור ודור וכן מצא מורי ה"ר אלעזר מוורמשא דתנא דבי אליהו רבא דקטן האומר יתגדל מציל אביו מן הפורענות:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְנִכְנַסְתִּי לְחוּרְבָּה אַחַת מֵחוּרְבוֹת יְרוּשָׁלַיִם לְהִתְפַּלֵּל. בָּא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב וְשָׁמַר לִי עַל הַפֶּתַח, (וְהִמְתִּין לִי) עַד שֶׁסִּייַּמְתִּי תְּפִלָּתִי. לְאַחַר שֶׁסִּייַּמְתִּי תְּפִלָּתִי אָמַר לִי: ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי״. וְאָמַרְתִּי לוֹ: ״שָׁלוֹם עָלֶיךָ, רַבִּי וּמוֹרִי״. וְאָמַר לִי: בְּנִי, מִפְּנֵי מָה נִכְנַסְתָּ לְחוּרְבָּה זוֹ? אָמַרְתִּי לוֹ: לְהִתְפַּלֵּל. וְאָמַר לִי: הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל בַּדֶּרֶךְ. וְאָמַרְתִּי לוֹ: מִתְיָרֵא הָיִיתִי שֶׁמָּא יַפְסִיקוּ בִּי עוֹבְרֵי דְּרָכִים, וְאָמַר לִי הָיָה לְךָ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה לָמַדְתִּי מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: לָמַדְתִּי שֶׁאֵין נִכְנָסִין לְחוּרְבָּה, וְלָמַדְתִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין בַּדֶּרֶךְ, וְלָמַדְתִּי שֶׁהַמִּתְפַּלֵּל בְּדֶרֶךְ מִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה. וְאָמַר לִי: בְּנִי, מָה קוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחוּרְבָּה זוֹ? וְאָמַרְתִּי לוֹ: שָׁמַעְתִּי בַּת קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת: ״אוֹי לִי שֶׁחֵרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהִגְלִיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין אוּמּוֹת הָעוֹלָם״. וְאָמַר לִי: חַיֶּיךָ וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד אֶלָּא, בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין ״יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹורָךְ״, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ, וְאוֹמֵר: אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ, מַה לּוֹ לָאָב שֶׁהִגְלָה אֶת בָּנָיו, וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שׁוּלְחַן אֲבִיהֶם.
Incidental to the mention of the elevated significance of the night watches, the Gemara cites a related story: It was taught in a baraita that Rabbi Yosei said: I was once walking along the road when I entered the ruins of an old, abandoned building among the ruins of Jerusalem in order to pray. I noticed that Elijah, of blessed memory, came and guarded the entrance for me and waited at the entrance until I finished my prayer. When I finished praying and exited the ruin, Elijah said to me, deferentially as one would address a Rabbi: Greetings to you, my Rabbi. I answered him: Greetings to you, my Rabbi, my teacher. And Elijah said to me: My son, why did you enter this ruin? I said to him: In order to pray. And Elijah said to me: You should have prayed on the road. And I said to him: I was unable to pray along the road, because I was afraid that I might be interrupted by travelers and would be unable to focus. Elijah said to me: You should have recited the abbreviated prayer instituted for just such circumstances. Rabbi Yosei concluded: At that time, from that brief exchange, I learned from him, three things: I learned that one may not enter a ruin; and I learned that one need not enter a building to pray, but he may pray along the road; and I learned that one who prays along the road recites an abbreviated prayer so that he may maintain his focus. And after this introduction, Elijah said to me: What voice did you hear in that ruin?
I responded: I heard a Heavenly voice, like an echo of that roar of the Holy One, Blessed be He (Maharsha), cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations.
And Elijah said to me: By your life and by your head, not only did that voice cry out in that moment, but it cries out three times each and every day. Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).
I responded: I heard a Heavenly voice, like an echo of that roar of the Holy One, Blessed be He (Maharsha), cooing like a dove and saying: Woe to the children, due to whose sins I destroyed My house, burned My Temple, and exiled them among the nations.
And Elijah said to me: By your life and by your head, not only did that voice cry out in that moment, but it cries out three times each and every day. Moreover, any time that God’s greatness is evoked, such as when Israel enters synagogues and study halls and answers in the kaddish prayer, May His great name be blessed, the Holy One, Blessed be He, shakes His head and says: Happy is the king who is thus praised in his house. When the Temple stood, this praise was recited there, but now: How great is the pain of the father who exiled his children, and woe to the children who were exiled from their father’s table, as their pain only adds to that of their father (Rabbi Shem Tov ibn Shaprut).
תוס' רא"ש שם ד"ה מיד
וזהו מה שאנו אומרים בקדיש, תושבחתא ונחמתא שצריך כביכול תנחומים על צער החורבן, וגם על כן נהגו לומר זכור רחמיך ה' וחסדיך כשמתחי שליח ציבור קדיש, על שם מידת הרחמים שזוכר באותה שעה.
וזהו מה שאנו אומרים בקדיש, תושבחתא ונחמתא שצריך כביכול תנחומים על צער החורבן, וגם על כן נהגו לומר זכור רחמיך ה' וחסדיך כשמתחי שליח ציבור קדיש, על שם מידת הרחמים שזוכר באותה שעה.
ותיקנו קדיש לאחר "עלינו" מפני היתומים שלא יוכלו להתפלל לפני העמוד, וקראו לזה "קדיש יתום". וביום קריאת התורה עוד קדיש לאחר קריאת התורה. ויותר אין מקום לקדישים. ועם כל זה הוסיפו עוד אחד אחר שיר של יום מפני היתומים המרובים, אבל יותר מזה חלילה להוסיף. ובזה מקיימים דגל השכינה הקדושה. וחס ושלום לומר הקדיש במרוצה וחפזון, וזה דרך עמי הארץ. אלא יאמרוהו בכוונה ובהתבוננות, ולהצטער על גלות השכינה הקדושה.
R. Yosi said at the beginning of Berakhot that one time a Divine Voice was heard
(א) אומרים וכו' - כאשר טוב למעט בברכות כך טוב למעט בקדישים ועיין באחרונים שקראו תגר ע"ז שנאספים עשרה ב"א ואומרים כמה קדישים על פסוקי תורה או משנה או גמרא. עשרה יהודים לועזים שאין מי שיודע בלשון הקודש להוציא אותם י"ח יוכל אחד מהם להיות ש"ץ ולומר קדיש וקדושה בלשון לע"ז: