שאלה שאלת ממני אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות. היש בזה חסידות ושומעין לו או אין שומעין לו:
תשובה הרי זה חסיד שוטה והאלהי"ם את דמו מידו יבקש והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם ולא מיבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק ה' מהלכות יסודי התורה כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו אלא אפילו לדעת האומרים שמי שהיה דינו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי הוא במחיצת הצדיקים ומדת חסידות הוא ולזה דעתי נוטה. אפי' הכי בנדון דידן כ"ע מודו שמתחייב בנפשו דבשלמא התם איכא קדוש השם וגדולה בדת הקדושה שמסר נפשו עליה כאשר מפורסם במעשה דדניאל שמסר את נפשו על התפלה וחנניה מישאל ועזריה וכמה חסידים שמסרו נפשם ונתקדש השם על ידם. ואפילו בצנעא יש קידוש השם שהוא פרהסיא אצל העכו"ם אבל בנ"ד אין כאן קדוש השם כלל כי מי יודע מה עושה בתוך ביתו. ותו דבשלמא התם הוא עובר העבירה אבל הכא אחרים מחללין את השבת והוא אוכל או מתרפא. ותו דבשלמא התם יש גדר וסייג שלא יעברו על התורה ועל מצותיה שהרי אומרים ראו כמה חשובה מצוה זו שפלוני מסר נפשו עליה והוא כעין סייג למצות. ובזה הדרך אני מתרץ ההיא דאלישע בעל כנפים שאעפ"י שהיה שעת הגזרה למה יצא לשוק ותפילין בראשו אבל בנדון דידן אין שום גדר דהא כולי עלמא ידעי דניתנה שבת לידחות אצל מי שיש בו סכנה למה שהוא צריך:
כללא דמלתא איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו והשואל הרי זה שופך דמים ופשוט הוא. וז"ל הר"ן ז"ל ביומא וכי חולה שיש בו סכנה ואמרו בקיאין לחלל את השבת מדת חסידות הוא לו שימנע עצמו אינו אלא שופך דמים הזריז הרי זה משובח והנשאל מגונה והשואל שופך דמים וכל שכן המונע עצמו שמתחייב בנפשו עד כאן:
(א) דיני המצוה כו'. ... אבל גבי מכה אין כאן עבירה כלל לא בחבירו ולא באב ואם. ומה דמבואר כאן בש"ס דאבעיא לענין להקיז דם היינו שלא מרצון אביו ומכל מקום מסקינן דפטור כיון דהיא לרפואה וכן הנהו תנאי דלא שבקו לבניהם ליטול להם קוץ היינו דלמא יעשו חבלה שלא לצורך בשוגג שלא מרצון אביו אבל אם אביו מוחל ומצוה להכותו נראה דא"ח כלל וכן בחבירו ואינו עובר כלל אף על פי שלא מצאתי זה מפורש מכל מקום הסברא נותנת כן כנלע"ד ברור. ודוקא במכה מחיים אבל לאחר מיתה פטור דל"ש חבורה כ"ה במשנה.
[ב] מאכילין וכו'. בעל כרחו (רדב"ז). ובאיסור והיתר כתב המחמיר על עצמו עליו נאמר ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש ואל תהי צדיק הרבה, עד כאן. ובפסקי ראקנטי כתב שריב"א חלה ביום כיפור ואמרו לו הרופאים אם לא תאכל ודאי תמות ואם תאכל שמא תחיה ואמר ברי ושמא ברי עדיף ולא רצה לאכול ומת תנצב"ה, עד כאן. וכתב שיירי כנסת הגדולה ויראה שאינו חולק על איסור והיתר ורדב"ז דהם מיירי שאמר הרופא ואם יאכל יחיה אבל בריב"א מסופקין בחיים לכך החמיר על עצמו, עד כאן. ומשמע מצד הדין אף במעשה דריב"א מותר רק הוא החמיר על עצמו. גם נראה דבכל חולה אי אפשר לרופא לומר שודאי יחיה אלא שמא יחיה, אלא במעשה דריב"א היה מסוכן ביותר שקרוב למיתה הוא: