רבי ליא רבי יסא בשם רבי אחא רובא נתפלל ונמצא עצמו בשומע תפילה חזקה כון
רבי ירמיה בשם רבי אלעזר נתפלל ולא כון לבו אם יודע שהוא חוזר ומכון יתפלל ואם לאו אל יתפלל
אמר רבי חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכונא והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומוי מלכא קדמי ארקבסא או ריש גלותא
שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא
רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דמוסיא [פני משה - שורות הבנין]
אמר רבי מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה.
מלך חי וקים
שהחזרת בי נשמתי בחמלה
רבה אמונתך
מה משמעות תפילה זו במאקרו ובמיקרו?
היכן זה פוגש את האדם הפרטי והאדם הכללי/ציבורי?
איך זה מבטא את הקשר הדו-כיווני בין האדם לבוראו?
מה המשמעות המעשית לאדם ביומו?
מה משמעות המילים? אילו מילים ניתן היה להוריד?
מה תוקף התפילה?
מודה אני לפניך. הנוסח הזה לא זכרו הראשונים, ונראה שתקנו אותו החסידים האחרונים לאמרו בשעת קימה תחת ברכת אלקי נשמה שאסור לאמרה בידים מטונפות מפני האזכרות שבה.
ויש שמוסיפין נוסח מספר זהר חדש יהי רצון שלא אכעס ויהי לבי נכון ומסור בידי
נוסד על מאמרם בב"ר פל"ד ופ' ס"ז ושוח"ט מזמור י"ד וקוה"ר פ"ה
הרשעים ברשות לבם (רצונם מושל על שכלם) שנאמר אמר נבל בלבו, אבל הצדיקים לבם ברשותם וישם דניאל אל לבו, דומין לבוראם ויאמר ד' אל לבו.
ובב"ר פס"ח נמצא ר' שממואל ב"נ בשחרית צריך לומר מודה אני לפניך ד' אלקי שהוצאתני מאפילה לאורה
מאיכן למדו ג תפילות. רבי שמואל בר נחמני אמר כנגד ג פעמים שהיום משתנה על הבריות.
בשחר צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שהוצאתני מאפילה לאורה.
במנחה צריך אדם לומר מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי כשם שזכיתני לראות החמה במזרח כך זכיתי לראות במערב.
בערב צריך לומר יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי כשם שהייתי באפילה והוצאתני לאורה כך תוציאני מאפילה לאורה.
רבי לוי בשם רבי חנינא אמר על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא מה טעם (תהלים קנ, ו) כל הנשמה תהלל י-ה כל הנשימה תהלל י-ה
וקומו יאמר מיד מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. ואין צריך לזה נ"י כי אפילו יהיו ידיו מטונפות אין חשש כיון שאינו מזכיר לא שם ולא כנוי
ועיין בסידר ר' קאפיל שכתב נוסח הודאה הנ"ל בנוסחא אחרת וזו הוא מודה אני לפניך מלך חי וקיים אדיר ונאור המפואר בגבורה וגדולה ולו הבינה והחכמה והכבוד אשר ברוב חסדו ואמתו החזיר בי נשמתי אשר הפקדתי בידו
והוא מיוסד עפ"י עשר ספירות ממטה למעלה ע"ש אך נתפשט נוסח הסדר היום בפי כל ונדפסה בכל הסידורין
.... וכל הברכות דשחרית יכול לברך גם קודם נטילה, דלא תקנו נטילה אלא לקריאת שמע ולתפילה ... ונוהגים לומר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי וכו' מיד בקומו ממטתו אף שאין ידיו נקיות, מפני שאין בזה שם וכינוי.
ואע"פ שכבר נתקנה ברכת אלקי נשמה על החזרת הנשמה בבוקר, מ"מ אומרים גם מודה אני, להורות על ההודאה שבאה מיד כשניעור משנתו, כמו ברכת הנהנין הבאה מיד עם הגיע ההנאה לאדם, וגם י"א שאין להזכיר שום ברכה קודם נט"י שחרית, ולכן א"א לומר ברכת אלקי נשמה מיד כשניעור משנתו. ולכן הנהיגו לומר מודה אני ... שכר כתב הרא"ש בברכות (ס':) דלשון שסידרה הגמ' משמע שיכול לברך כל אלו הברכות קודם נט"י ... וע"פ זה מובן שבזמן הגמ' לא אמרו מודה אני והיו מברכים רק אלקי נשמה, כי במודה אני אין הוספה וחידוש על ברכת אלקי נשמה, דמה שהצריכו לומר עכשיו גם מודה אני, היינו רק די שההודאה תהיה מיד כשניעור משנתו, ובימיהם היו מברכים אלקי נשמה מיד כשניעורו משנתם, מפני שהיו קדושים והיו יכולים לברך בנקיות מיד כשניעורו משנתם
(ח) בזריזות – ... טוב לומר תיכף בקומו: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך".
ותיבת "בחמלה" יהיה באתנחתא, ו"רבה אמונתך" בלי הפסק.
והוא מן הכתוב: "חדשים לבקרים" וגו', שהקב"ה מקיים אמונתו להחזיר נשמות המופקדים בבוקר.
ואין צריך לזה נטילת ידיים, ואף אם ידיו מטונפות, כי אין מזכיר בזה הנוסח לא שם ולא כינוי ...
ויש המקפידים ליטול ידיהם מיד עם הקיצם משינתם, קודם שילבשו את מלבושיהם, ומעיקר הדין על פי הגמרא והפוסקים מותר ללבוש את המלבושים קודם הנטילה, ולילך להתפנות לצרכיו, ואחר כך יטול ידיו. והמחמיר כהזוה”ק ליטול ידיו עם הקיצו משינתו, תבוא עליו ברכה.
ונ"ל שאם אין ידיו נקיות לא יאמר נוסח זה בשפתיו אע"פ שבסדה"י כתב שיכול לאומרו קודם שנטל ידיו מ"מ שב וא"ת עדיף לדעתי אם ידיו מטונפות ודאי יצא שכרו בהפסדו ...
יהי רצון מלפניך ה' אלקי ואלקי אבותי שיהא לבי נכון ומסור בידי שלא אשכחך
ויש שכתבו שכתבו שזולת 'מודה אני' נכון28 לומר מיד בהקיצו 'ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו', יה"ר29 מלפניך שיהיה לבי נכון ומסור בידי שלא שאשכחף, ושלא אכעוס היום ולא אכעיסך'. ויאמר30 בלב שמח 'ברוך א'ל עליו אשר נתן לי מצות ציצית אלה אשר אני מסובב בהם ומצות נטילת ידים להעביר רוח רעה והקליפה הקשה מעל שתי ידים שלי' ... ומנהג צדיקים32 לאחר השכמתם לומר צפרא טבא על כל ישראל ולישא ברכות ותפילות בעדם.
28 סידור יעב"ץ, סידור דעת קדושים להגה"ק מבוטשאטש זי"ע ולדבריו יש לומר זאת עוד קודם מודה אני
29 סידור יעב"ץ עפ"י זוהר חדש פ' נח
30 צעטיל קטן אות ט'
32 שם בסיום דבריו
(כב) חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו
(כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך
(כד) חלקי ה' אמרה נפשי על כן אוחיל לו
His mercies are not spent. (23) They are renewed every morning—
Ample is Your grace! (24) “The LORD is my portion,” I say with full heart;
Therefore will I hope in Him.
חדשים לבקרים וגו׳. א"ר אלכסנדרי, מהו חדשים לבקרים רבה אמונתך, על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקרמ)ע"פ החזרת הנשמות משינה בלילה כמ"ש המחזיר נשמות לפגרים עתים. אנו יודעין שאמונתך רבה לתחיית המתים, ור׳ שמעון בר אבא אמר, על שאתה מחדשנו בבקרן של מלכיות אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנומא)ר"ל כי גם בגלות אתה מראה לנו קרן אורה אחר תקופה של אפילה, כנודע מחליפות התקופות במצב ישראל, ומזה אני מוכיחה לבטח רוב האמונה בך, והלשון בבקרן של מלכיות הכונה בבקרן של גליות, כלומר בבקר של כל תקופה. [מ"ר]
(ב) דבר אחר אליך ה'. זהו שאמר הכתוב (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי.
בנוהג שבעולם אדם מפקידין אצלו פקדונות והוא מחליף את של זה בזה ואת של זה בזה. אבל הקב"ה אינו כן אלא (ירמיה י י) וה' אלקים אמת. שמא עמד אחד שחרית וביקש נפשו ולא מצאה. או שמא מצא נפשו ביד אחר או נפשו של אחר בידו. הוי אומר וה' אלקים אמת.
אמר רבי אלכסנדראי בשר ודם מפקידים בידו חדשים והוא מחזירן בלויים ושחוקים. אבל הקב"ה מפקידים בידו בלויים ושחוקים והוא מחזירן חדשים. תדע לך שכן הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגעה עליו ושחוקה. וכשהוא ישן הוא יגע ומשלים נפשו להקב"ה ונפקדת אצלו ולשחרית היא חוזרת בגופו בריה חדשה שנאמר (איכה ג כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך.
ר' שמעון בשם רבי סימון אמר ממה שאתה מחדשנו לבקרים אנו יודעין שאמונתך רבה לגאלנו. בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא נושא ומביא קרבן ומתכפר לו. עכשיו שאין לנו קרבן הרי נפשנו נשואה לך אין לנו להתלות אלא על רחמיך. הוי אליך ה' נפשי אשא
... לכך אומר בלילה אמת ואמונה. דכת' (תהילים צ״ב:ג׳) להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות. ואי זו אמונה יש כאן. לפי שאין לך אדם שאין נפשו כאיבה עליו בלילה מרוב עמל וטורח שטרח ביום. וכשעולה ברקיע בלילה אין הנשמה רוצה לשוב בקרבו עד שאומר לה המק' שוב למקומך בתוך האדם איני רוצה לוותר אומנותי כנגדו. הוא האמין בי והפקידך אצלי. שנאמר בידך אפקיד רוחי. ועושה הק' אמונה ומחזירה לו ובבקר עושה לו נס ומחדש את כוחו ואינו חלש מכל מה שטרח אתמול. ועל זה נאמר (איכה ג׳:כ״ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך ...
רבי שמעון אמר בכל לילה ולילה וכד אתי צפרא מחדש לון נשמתייהו הדא הוא דכתיב (איכה ג׳:כ״ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך
ר' יצחק אמר אפילו לכל אדם נמי בהאי עלמא נאים בשינתיה בכל לילה וסלקא נשמתא לעילא ואשתכחת בכמה חיובין קמי קודשא בריך הוא ומהימנותא רבה דקודשא בריך הוא אחזר לה לגופא ומחדש לה קודשא בריך הוא ולמה רבה אמונתך מפני שרבה אמונתך
ומצוין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר (דברים כח ט) והלכת בדרכיו
What is implied? One who shuns pride and turns to the other extreme and carries himself lowly is called pious. This is the quality of piety. However, if he separates himself [from pride] only to the extent that he reaches the mean and displays humility, he is called wise. This is the quality of wisdom. The same applies with regard to other character traits.
The pious of the early generations would bend their temperaments from the intermediate path towards [either of] the two extremes. For some traits they would veer towards the final extreme, for others, towards the first extreme. This is referred to as [behavior] beyond the measure of the law.
We are commanded to walk in these intermediate paths - and they are good and straight paths - as [Deuteronomy 28:9] states: "And you shall walk in His ways."
יתן ההודאה הזאת על החזרת נשמתו בשמחה עצומה כמבואר בזוהר האי מאן דיהיב פקדון לחבירו והוא חייב לו הלא תופס בפקדון שביל החוב. ואנו מפקידין כל הלילה הנשמות ביד הקב"ה והוא מחזירן לנו בכל יום ואינו תופס בשביל מה שאנו חייבים לו בעונינו הרבים רב מהחובה. ולכן אמר בזוהר שיש ללמוד הימנו שאין לתפוס פקדון חברו אפילו הוא חייב לו.
האם זה ענין של תודה או של וידוי? האם זה הודאה על או הודאה ב?
מה מטרתה?
(א) מודה. ראשית ההופעה של צהלת החיים מביאה עמה את השמחה העליונה בחדות הקודש, שהיא מתבטאת בכל מלא הודה בבטוי "ההודאה". הכרת התודה לאלקי עולם ...
ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בבטוי "מודה" ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת.
והדברים מתאימים זה לזה. צהלת החיים הראשונה, הפוגשת את האדם בהקיצו משנתו ומוצא הוא לפניו עולם מלא וחדש בכל מלואו וטובו, היא מרימה את אור השכל הפנימי להכיר את אור החיים וזיוו ביסודו, ותחת ההשקפה העכורה החמרית, שהיא מוטבעת בטבע הבשר, מתעלה הרוח להשקפה אלקית צחה, לראות את נשמת אור חי העולמים ביפעת מפעלה.
והאדם ברגש תודתו מודה הוא על האמת, ומקיים את עומק אמתתה של ההכרה הרוחנית, ומעיד על כל אור החיים והיש, שהוא נובע כלו ממעין הטוב ומקורו, ממקור חסד עליון, המשפיע שפעת חיים לכל המון עולמים וכל יצוריהם.
(1) Modeh Ani. The first appearance of the exuberance of life brings with it the transcendent joy of holy rejoicing, which finds the fullness of its glorious expression through thanksgiving. Gratitude, recognizing the goodness of the Lord of the world, Master over all works, who in His goodness gives life to the living, is the storehouse of good. It contains all the substance of a fulfilment of obligation, as well as that spiritual refinement which comes through the fullness of love produced through relationship, and the neshama is illuminated by it, filled with light and joy. The teaching that there is an obligation to give thanks through language, particularly through the expression ‘grateful acknowledgement’ (modeh), is derived from two aspects of meaning in this term. One is thankfulness, todah, which results from gratitude toward the one who does good; the other is confession, hitvadut, which is an acknowledgement of the truth. The two are fit to one another. The first exuberance of life which meets one as they rise from sleep, finding before them a full, new world in all its wholeness and goodness, lifts up the light of the inner intellect to recognize the light and brilliance which lie at the foundation of life. In place of the muddied, physical perspective which is impressed in the nature of flesh, the spirit rises to a clear Divine perspective, to see the soul of the light of the Life-giver of the world in the splendor of its action. And moved by his feelings of thanksgiving, man acknowledges the truth, fulfilling the depths of the truth of spiritual awareness, testifying on all the light of life and existence, that it flows from the spring of goodness and its source, from the source of transcendent lovingkindness, which pours out abundant life to all the many worlds and their creations.
(2) I. A man finds himself within himself, through the light of the Divine life which appears within him, that fills him with the good spirit of a feeling of gratitude, of a recognition of the Divine goodness and its expression. Because of what consideration is man worthy in the weakness of his power, in his small nothingness, when compared to the mighty greatness of existence and the awesome powers of creation which crown it. Standing before them, filled with emptiness, man loses the substance of his selfhood. But when the light of recognition of the Divine goodness shines on him, and all the holy offshoots, powerful in their holy might, which it awakens with him – then a man comes to awareness of the greatness of his worth, of his ‘I-ness’ and its non-disappearance into the wholeness of existence. Then he finds himself filled with joys to say wholeheartedly, I.
דוגמא נפלאה ליסוד זה מצינו בציווי ה' לאאע"ה "לך לך" (בראשית י"ב, א'), וברש"י שם הובאה דרשת חז"ל "להנתאך לטובתך". הרי לנו, שאף שבהמשך גילה הק"ה להדיא את אוזנו של אאע"ה שכוונתו לטובה "ואברכך ואגדלה שמך", מ"מ לא הסתפק בזה וכבר בתחילת הציווי ביאר השי"ת לאאע"ה שה"לך" הוא "לך" - להנתאך ולטובתך. זוהי תכלית עבודת האדם: לא שיבטל את עצמו מכל וכל, אלא שיעמוד עם כל כוחותיו ועם כל ה"אני" שבו, מתוך אושר ושמחה.
לפניך. ... אז מצטירת לפניו הגדולה האלקית הנוכחית מכל מלא המון עולמי עד ומכל מקורותיהם החיים, והוא מוצא את עצמו מצוי נוכח פני אל עליון, ובאהבה עליונה וחבת מתיקות ידידות קדש אומר את הבטוי האדיר המלא עז קודש קדשים: לפניך.
(1) Modeh Ani. The first appearance of the exuberance of life brings with it the transcendent joy of holy rejoicing, which finds the fullness of its glorious expression through thanksgiving. Gratitude, recognizing the goodness of the Lord of the world, Master over all works, who in His goodness gives life to the living, is the storehouse of good. It contains all the substance of a fulfilment of obligation, as well as that spiritual refinement which comes through the fullness of love produced through relationship, and the neshama is illuminated by it, filled with light and joy. The teaching that there is an obligation to give thanks through language, particularly through the expression ‘grateful acknowledgement’ (modeh), is derived from two aspects of meaning in this term. One is thankfulness, todah, which results from gratitude toward the one who does good; the other is confession, hitvadut, which is an acknowledgement of the truth. The two are fit to one another. The first exuberance of life which meets one as they rise from sleep, finding before them a full, new world in all its wholeness and goodness, lifts up the light of the inner intellect to recognize the light and brilliance which lie at the foundation of life. In place of the muddied, physical perspective which is impressed in the nature of flesh, the spirit rises to a clear Divine perspective, to see the soul of the light of the Life-giver of the world in the splendor of its action. And moved by his feelings of thanksgiving, man acknowledges the truth, fulfilling the depths of the truth of spiritual awareness, testifying on all the light of life and existence, that it flows from the spring of goodness and its source, from the source of transcendent lovingkindness, which pours out abundant life to all the many worlds and their creations.
(2) I. A man finds himself within himself, through the light of the Divine life which appears within him, that fills him with the good spirit of a feeling of gratitude, of a recognition of the Divine goodness and its expression. Because of what consideration is man worthy in the weakness of his power, in his small nothingness, when compared to the mighty greatness of existence and the awesome powers of creation which crown it. Standing before them, filled with emptiness, man loses the substance of his selfhood. But when the light of recognition of the Divine goodness shines on him, and all the holy offshoots, powerful in their holy might, which it awakens with him – then a man comes to awareness of the greatness of his worth, of his ‘I-ness’ and its non-disappearance into the wholeness of existence. Then he finds himself filled with joys to say wholeheartedly, I.
מלך. נגזר מבינוני הנוסף מוליך, וטעם מלך העולם שהוא ית' מוליך את העולם ומנהיגו (רי"צ מעקלענבורג) ועי' רוו"ה בהבנת המקרא (במדבר ל"ד, ה') וברמב"ם ריש תמורות
חמשה אחד מששים אלו הן אש דבש ושבת ושינה וחלום ... שינה אחד מששים למיתה
One who saw the ruins of Babylonia, recites: Blessed…Who destroyed the wicked Babylonia.
One who saw the ruins of Nebuchadnezzar’s house, recites: Blessed…Who destroyed the house of wicked Nebuchadnezzar.
One who saw the lion’s den into which Daniel was thrown (see Daniel ch. 6) or the furnace into which Hananiah, Mishael, and Azariah were thrown (see Daniel ch. 3), recites: Blessed…Who performed miracles for our ancestors in this place.
One who saw Mercury, recites: Blessed…Who has shown patience to those who violate His will.
One who saw a place from which earth is taken, as over the generations earth was taken from certain places and used as fertilizer or for construction in the surrounding areas, recites: Blessed…Who speaks and acts, decrees and fulfills. The Gemara relates that when Rava would see donkeys carrying earth from Babylonia, he would slap their backs with his hand and say to them: Run, righteous ones, and fulfill the will of your Master. When Mar, son of Ravina, would arrive in Babylonia he would take earth in his kerchief and throw it outside, to fulfill that which is said: “And I will sweep it with the broom of destruction” (Isaiah 14:23). Rav Ashi said: I never heard the statement of Rav Hamnuna, that one who sees Babylonia the wicked must recite five blessings. However, based on my independent reasoning, I recited all of the blessings.
לכאורה, ניתנן היה לומר את התפילה ללא המלה 'בי': מודה אני .. שהחזרת בי נשמתי וכו' - אולם, נוכחותה של המלה 'בי', דווקא בהקשר זה, מלמדנו על היחס שבין האדם לנשמתו, בעיקר בעת השינה. הדימוי הנפוץ על השתכנותה של הנשמה בגוף במובן האמפירי מתבטא במלה 'בי'. כמו מפתח בתוך קופסה, כך נשמת האדם שוכנת בגוף האדם, על-אף שלא ניתן להצביע על מיקומה המדויק.
ההבדל בין 'חמל' ליתר הלשונות, הוא ש'חמל' הונח על המיאון להשחית או לקלקל הדבר מפני יפיו וטובו בעצמו. והחמלה תהיה על כל דבר, והיא מצד הדבר, שרואה שהוא שלם וטוב, הגם שאין לו תועלת ממנו, אלא שישפוט בשכלו שאין ראוי להשחית הדבר ההוא מצד שהדבר בעצמו טוב ויפה, ורוצה בקיומו מפני מעלתו בעצמו, וחומל עליו להסיר נזקו או לתקנו, מפני שרואה שקיומו יותר טוב וראוי מלהשחית או לקלקל דבר שלם כזה. והחמלה אינה תכונה נפשית אלא היא עניין מחשבתי שכלי ... מצד עצם הדבר, שקיומו טוב וראוי בבחינת עצמו מבלי הצטרפות מושג אחר
... ומצד זה, הנהגת ה' את עולמו על פי הטבע, תכונה בכתבי הקודש לפעמים בשם 'אמונה'; כי קיום העולם הכללי על פי חוקי הטבע הכוללים הוא על פי מידת האמונה, כי ישמור בזה אמונתו - כמו שיסד את טבע העולם וחקק חוקים שע פי תנועות הגלגל וסדר המאורות ומהלכם, יחייבו פעלים בשפלים כפי חוקם אשר קצב להם יוצרם מראשית קדומים; וכאילו הבטיח שהחוקים האלה יימשכו ויתמידו כל ימי עולם בל-ישתנו.
וזה בחינת (איכה ג׳:כ״ג) חדשים לבקרים רבה אמונתך רבה אמונתך הינו אמונה על ידי זה יהיה חדוש העולם בחינת חדשים לבקרים בחינת להגיד בבקר חסדך וכו' כנ"ל
... ותירץ הכתב סופר שיש שני סוגים של הלל והודאה, יש הלל על נסים, ויש הלל על הנהגת הקב"ה בתוך הטבע. ... אבל האדם צריך להודות ג"כ על מה שהקב"ה מטיב עם האדם בתוך הנהגת הטבע, וכמו שאמרו חז"ל (בבראשית רבה פ' בראשית פ' י"ד סי' ט') על הפסוק "כל הנשמה תהלל י-ה" (תהלים ק"ן, ו') ש"על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא". והנה אם האדם מהלל להקב"ה רק על הנסים שהקב"ה עושה, אז הוא מראה בעצמו שהוא מאמין שרק הנסים הם מעשה ידיו של הקב"ה, אבל הטבע הוא בגדר עולם כמנהגו נוהג, ואין הטבע מושגחת בהשגחתו של הקב"ה ...
אורות הקודש ג' - מ"ד (דף ס"ה-ס"ו)
ההתגלות על דבר גודל ערכו של האדם, על השפעתו הגדולה בשפעת החיים שלו, בגודל רוחו, ברצונו והופעת שכלו על ההויה, על כל היש, זאת היא חטיבה מיוחד לישראל.
רחוק רחוק מאד הוא העולם כולו מהכרה זו.
הכל חושבים, שהאדם ביחש למציאות הוא רק פסיבי, מושפע אבל לא משפיע. אבל הקטנה זו אין לה כל ערך באמת.
ודאי שההארה הרוחנית של סגולת הרוחניות ההויתית של עצמיות המציאות קשורה היא הרבה עם הידיעה בעצמה.
כל מה שהאדם יודע יותר את ערכו ככה ערכו באמת גדול הוא, וכל מה שיכיר יותר בשפעת החיים, ששדרות ההויה השונות מקבלות על-ידי ההויה המרכזית שלו ככה תגדל עצמותה של ההשפעה זו.
מובן הדבר שידיעה כזאת אי-אפשר לה שתהיה רק ידיעה גרידא. מהות החיים, הרצון, וההתמשכות הנשמתית, צריכים להתקשר בקישור אורגני בידיעה זו. וקישור זה צריך שיתהוה על-פי סגולה היסתורית ארוכה, וזה הוא אחד מהדרכים שכנסת ישראל היא מצויינת בהם. ההתגברות הנשמתית עד כדי ההפעלה על ההויה, אל הפועל יצאה בישראל ביחוד.
המוסר הישראלי הוא לא רק מוסר אינדווידואלי, ולא גם רק משפחתי ולאומי, ולא גם רק אנושי כללי, אף-על-פי שהכל כלול בו, אבל בעקרו הוא אלקי, תורת ד' בורא עולם, תורה שהיא המשכה של היצירה, לא פחות מזה. גדולת הכרה זו היא מורשת ישראל מעולם, והיא גאותם ועזם עדי עד.
חסדי ה' כי לא תמנו. כלומר בזה שלא תמנו בתוקף הגזירות מחמת חסדי ה' אני רואה כי לא כלו רחמיו
חדשים לבקרים. ועוד אני רואה חסדים המתחדשים לבקרים
רבה אמונתיך. החסדים הן במה שאתה מרבה אמונתך אצלי ואתה מחזיק בידינו שלא נהיה נסוגים אחור ח"ו מגודל היסורין. או יאמר שמה שאתה מתחדש נסים בכל בוקר הם מרבים האמונה בלבי
חלקי ה'. וכל כך אתה מגביר אמונתך אצלי עד שאמרה נפשי שה' חלקי
זהוי עבודת ההתחלה: לחשוב לשם מה אנו כאן. והתחלה זו - ההרגשים, התכניות שהאדם חושב בתחילת היום - צריכה ללוות אותו כל היום ואל לו לשכוח ממנה אך לא לרגע אחד.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
שִׂימוּ לֵב אֶל הַנְּשָׁמָה לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה
וְאוֹרָהּ כְּאוֹר הַחַמָּה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר בֹּקֶר
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
מִכִּסֵא כָבוֹד חֻצָבָה. לָגוּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה.
לְהַצִילָהּ מִלֶהָבָה. וּלְהָאִירָה לִפְנוֹת בֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
עוּרוּ נָא כִּי בְכָל לַיְלָה. נִשְׁמַתְכֶם עוֹלָה לְמַעְלָה.
לָתֵת דִין וְחֶשְׁבּון מִפָּעֳלָה. לְיוֹצֵר עֶרֶב וָבֹקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
יִמְצָאָהּ מְטֻנֶפֶת. מֵעֲוֹנוֹת וְתוֹסֶפֶת.
כְּמוֹ שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת. תָּמִיד בַּבּוֹקֶר בַּבֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
יִמְצָאָהּ מְקֻשֶׁטֶת. בְּטַלִית וְטוֹטֶפֶת.
כְּמו כַּלָה מְקֻשֶׁטֶת. תָּמִיד בַּבּוֹקֶר בַּבֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
הַנֶאֱמָן בְּפִקְדוֹנוֹ. יַחֲזִירֶנָה לוֹ כִּרְצוֹנוֹ.
אִישׁ לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
קוּמוּ כִּי זֹאת הַמְנוּחָה. מִידַת רַחֲמִים מְתוּחָה.
אִישׁ לֹא גָוַע בְּעֲוֹנוֹ. וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
וְשִׁנָה אַל תֶּאֱהָבוּ. לְהַקְדִישׁ לָאֵל אֲהָבוֹ.
הָבוּ לַה' הָבוּ. כְבוֹד וְהָיָה הַבֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
סֶלָה כְּמו עֲרֵמִים. נֶפֶשׁ בְּהֵמוֹת נִרְדָמִים.
יַעַן לְמִשְׁטַח חֲרָמִים. לְסֵדֶר עוֹלַת הַבֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
וְהַחֲיוּ הָעֲנִיָה. יְחִידָה תַּמָה וּנְקִיָה.
וַאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ לֹא חִיָה. אֵיךְ יִזְכֶּה לְאוֹר הַבֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר:
נוֹעַם ה' לַחֲזוֹת. נִזְכֶּה וּבְשָׁנָה הַזֹאת.
בְּשְׂמְחוֹת תַּחַת רִגְזוֹת. בּוֹקֶר תִּשְׁמַע קוֹלִי בֹּקֶר.
אוֹדֶה לָאֵל לֵבָב חוֹקֵר, בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר: