אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה [רש"י: אז ישיר משה], מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם. וְהַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כׇּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כׇּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן.
הַלֵּל זֶה מִי אֲמָרוֹ? רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אֶלְעָזָר בְּנִי אוֹמֵר: מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם [רשב"ם: דכתיב ביה בצאת ישראל ממצרים הים ראה וינוס ואח''כ קבעו דוד בספר]
אֲמַר לֵיהּ: אַקְרְיוּן הַלֵּלָא מִצְרָאָה בְּחֶלְמָא
Rava said to him: The Egyptian hallel, the hallel that celebrates the Exodus, was read to me in a dream
דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה יָחִיד גּוֹמֵר בָּהֶן אֶת הַהַלֵּל, וְאֵלּוּ הֵן: שְׁמוֹנַת יְמֵי הֶחָג, וּשְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנוּכָּה, וְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְיוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת
יחיד – כלומר אפי' יחיד גומר בהן את ההלל שכל אחד ואחד חייב לגמור בו את ההלל במסכת ערכין מפורש מאי שנא דגומר כל ימי החג ובפסח לא גומר אלא יום ראשון משום דחג הסוכות חלוק בקרבנותיו וכל אחד ואחד כחג בפני עצמו דמי:
בְּכָל יוֹם וָיוֹם מִשְּׁמוֹנַת הַיָּמִים אֵלּוּ גּוֹמְרִין אֶת הַהַלֵּל וּמְבָרֵךְ לְפָנָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לִגְמֹר אֶת הַהַלֵּל בֵּין יָחִיד בֵּין צִבּוּר. אַף עַל פִּי שֶׁקְּרִיאַת הַהַלֵּל מִצְוָה מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים מְבָרֵךְ עָלָיו אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַמְּגִלָּה וְעַל הָעֵרוּב.
On each and every one of these eight days, the entire Hallel is recited. Before [its recitation], one should recite the blessing "...who has sanctified us with His commandments and commanded us to complete the Hallel." This applies whether the recitation is individual or communal.
Even though the reading of the Hallel is a mitzvah ordained by the Sages, one may recite the blessing [stating] "who sanctified us with His commandments and commanded us," as one recites a blessing for the reading of the Megillah and for the erection of an eruv. A blessing should be recited for every definite obligation established by our Sages.
In contrast, if an obligation was established by the Sages because of a doubt - e.g., tithing d'mai, - a blessing is not recited. [This principle invites a question:] Why is a blessing recited over the second day of a festival; its observance was ordained only because of doubt? [This was ordained] lest it be treated with disdain.
מהר"ם נהג לומר לקרוא את ההלל בכל פעם מטעם דאם ידלג וישכח אות אחת נמצא שלא גמר את ההלל: ואומר הרא"ש ז"ל דאין לדקדק בזה כי לגמור הוי פירושו לקרות כמו ותיקין היו גומרין אותה פי' קורין אותה כן הוא בטור א"ח סי' תפ"ח:
גומרין ההלל, ומברכין עליו לקרוא את הלל, ויש אומרים שמברך לגמור את הלל, ואומרים טעמא שאין הפרש בין לקרוא ללגמור בפירוש ששניהם הוא לשון קריאה בעלמא, כמו שמצינו בגמרא [ברכות ט ע"ב] ותיקין היו גומרים ק"ש. אבל נ"ל כיון שאותם שמברכין לגמור מברכין כן דווקא כשגומרין הלל ממש, וכשאומרים חצי הלל כגון בראש חודש וחול המועד אז אומרים ג"כ לקרוא, הרי נראה מתוך מנהגם כשמברכין לגמור שרוצים לומר בלשון לגומרה עד גמירא, וא"כ יש לחוש לחשש הר"מ [מרוטנברג עי' פסקים מהדורת ירושלים סי' תסד] שאמר כשמברך לגמור אם יחסר ממנה תיבה אחת או אות אחת הוי ברכה לבטלה, הלכך מי שרוצה לברך לגמור, יברך בין בראש חודש וחול המועד בין ברגלים וחנוכה, שאז יהיה פירוש לגמור לקרות, והרוצה לברך לקרות, יברך כן ג"כ בין ברגלים בין בראש חודש וחול המועד וחנוכה, אבל אם ישנה לברך בראש חודש לקרות וברגלים לגמור, הרי ודאי כוונתו לשון גמירא, ואם יחסר תיבה או אות הוה ברכה לבטלה
(כו) למפרע לא יצא - ונפקא בגמרא מדכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד' מה השמש הולכת כסדר ממזרח למערב כן ההילול צריך להיות כסדר דוקא ולא למפרע
The mitzvah of reciting Hallel is [done] standing.