Composed: Rome, c.92 - c.94 CE
Antiquities of the Jews is a 20-volume history of the Jews, from their biblical origins through the Jewish-Roman wars of the 1st century CE. Composed in Greek by the Jewish-Roman historian Josephus Flavius at the end of the 1st century CE, the work was intended to explain Judaism to general Greek and Roman audiences and to attest to the Jewish tradition’s wisdom and antiquity. It is considered a vital source of Jewish history, particularly of the late Second Temple period, and of ancient Roman history generally.
6. When therefore the generals of Antiochus's armies had been beaten so often, Judas assembled the people together, and told them, that after these many victories which God had given them, they ought to go up to Jerusalem, and purify the temple, and offer the appointed sacrifices... When therefore he had carefully purged it, and had brought in new vessels, the candlestick, the table [of shew-bread], and the altar [of incense], which were made of gold, he hung up the veils at the gates, and added doors to them. He also took down the altar [of burnt-offering], and built a new one of stones that he gathered together, and not of such as were hewn with iron tools. So on the five and twentieth day of the month Casleu, which the Macedonians call Apeliens, they lighted the lamps that were on the candlestick, and offered incense upon the altar [of incense], and laid the loaves upon the table [of shew-bread], and offered burnt-offerings upon the new altar [of burnt-offering]. Now it so fell out, that these things were done on the very same day on which their Divine worship had fallen off, and was reduced to a profane and common use, after three years' time... but it was dedicated anew, on the same day, the twenty-fifth of the month Apeliens...
7. Now Judas celebrated the festival of the restoration of the sacrifices of the temple for eight days, and omitted no sort of pleasures thereon; but he feasted them upon very rich and splendid sacrifices; and he honored God, and delighted them by hymns and psalms. Nay, they were so very glad at the revival of their customs, when, after a long time of intermission, they unexpectedly had regained the freedom of their worship, that they made it a law for their posterity, that they should keep a festival, on account of the restoration of their temple worship, for eight days. And from that time to this we celebrate this festival, and call it Lights. I suppose the reason was, because this liberty beyond our hopes appeared to us; and that thence was the name given to that festival.
מַאי חֲנוּכָּה? דְּתָנוּ רַבָּנַן: בְּכ״ה בְּכִסְלֵיו יוֹמֵי דַחֲנוּכָּה תְּמָנְיָא אִינּוּן דְּלָא לְמִסְפַּד בְּהוֹן וּדְלָא לְהִתְעַנּוֹת בְּהוֹן. שֶׁכְּשֶׁנִּכְנְסוּ יְווֹנִים לַהֵיכָל טִמְּאוּ כׇּל הַשְּׁמָנִים שֶׁבַּהֵיכָל. וּכְשֶׁגָּבְרָה מַלְכוּת בֵּית חַשְׁמוֹנַאי וְנִצְּחוּם, בָּדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד שֶׁל שֶׁמֶן שֶׁהָיָה מוּנָּח בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא לְהַדְלִיק יוֹם אֶחָד. נַעֲשָׂה בּוֹ נֵס וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ שְׁמוֹנָה יָמִים. לְשָׁנָה אַחֶרֶת קְבָעוּם וַעֲשָׂאוּם יָמִים טוֹבִים בְּהַלֵּל וְהוֹדָאָה.
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשְּׁמָנִים כּוּלָּן יָפִין לַנֵּר, וְשֶׁמֶן זַיִת מִן הַמּוּבְחָר. אָמַר אַבָּיֵי: מֵרֵישׁ הֲוָה מְהַדַּר מָר אַמִּשְׁחָא דְשׁוּמְשְׁמֵי. אָמַר: הַאי מְשִׁיךְ נְהוֹרֵיהּ טְפֵי. כֵּיוָן דִּשְׁמַע לַהּ לְהָא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְהַדַּר אַמִּשְׁחָא דְזֵיתָא. אָמַר: הַאי צְלִיל נְהוֹרֵיהּ טְפֵי.
שמנים ופתילות הכשרות לחנוכה ובו ד"ס:
כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה ואע"פ שאין השמנים נמשכין אחר הפתילה ואין האור נתלה יפה באותן הפתילות: הגה ומיהו שמן זית מצוה מן המובחר [מרדכי וכל בו ומהרי"ל] ואם אין שמן זית מצוי מצוה בשמנים שאורם זך ונקי. ונוהגים במדינות אלו להדליק בנרות של שעוה כי אורו צלול כמו שמן:
של שעוה. אבל הגאון מהר"ל בר בצלאל כ' בס' נר מצוה דף נ"ז ע"ג ד' דמאחר שהנס נעשה ע"י שמן צריך לקיים ג"כ המצות ע"י נרות של שמן אבל בנרות של שעוה או חלב לא מקרי נר רק אבוקה ופסול ננ"ח כי נר ואבוקה תרי מילי נינהו...
מאי חנוכה. כלומר על איזה דבר קבעוה:
עשאום ימים טובים בהלל ובהודאה. ולא שאסורים במלאכה שלא נקבעו אלא לקריאת הלל ולומר על הנסים בהודאה ויש מי שכתב שלפיכך קראום חנוכה כלומר חנו בכ"ה ומש"ה היו שמנה ימים מפני שהיה להם שמן טהור רחוק ד' ימים והוצרכו שמנה ימים בין הליכה וחזרה:
מאי חנוכה כו'. ופירוש הר"ן כלומר חנו בכ"ה כו' ע"ש וק"ק מאי חניית שייך הכא כיון דהותר בהן מלאכה ולא נתנו לי"ט אלא להלל ולהודות ונראה לפרש דנקרא חנוכה ע"ש חנוכת המזבח כדאמרי' בפרק ר' ישמעאל דבית חשמונאי גנזו אבני מזבח ששקצו אנשי עו"ג לע"ז והוצרכו לבנות מזבח חדש ולכך נקרא חנוכה ולא קאמר הכא מאי חנוכה אלא מאיזה נס קבעו אותו להדליק בו נרות
(גם לפי מדרש ב"ר שמלאכת המשכן נגמרה בכ"ה בכסליו ולא חנכוהו עד ר"ח ניסן ושבו נולדו האבות והקב"ה שילם לו בימי מתתיהו כו' היינו נמי שהיה כמ"ש ששילם לו להיות ביום חינוך המזבח ע"י מתתיהו ששקצו אנשי עו"ג מזבח הישן:)
וּמִפֶּ֩תַח֩ אֹ֨הֶל מוֹעֵ֜ד לֹ֤א תֵֽצְאוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים עַ֚ד י֣וֹם מְלֹ֔את יְמֵ֖י מִלֻּאֵיכֶ֑ם כִּ֚י שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים יְמַלֵּ֖א אֶת־יֶדְכֶֽם... וַיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֔י קָרָ֣א מֹשֶׁ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו וּלְזִקְנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה זֶ֧ה הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה תַּעֲשׂ֑וּ וְיֵרָ֥א אֲלֵיכֶ֖ם כְּב֥וֹד יְהֹוָֽה...
(כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעָֽם׃ (כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃
וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם... וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קׇרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וַיֹּ֥אמֶר יְהֹוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת־קׇרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ {ס}
(א) וּכְכַלּ֤וֹת שְׁלֹמֹה֙ לְהִתְפַּלֵּ֔ל וְהָאֵ֗שׁ יָֽרְדָה֙ מֵֽהַשָּׁמַ֔יִם וַתֹּ֥אכַל הָעֹלָ֖ה וְהַזְּבָחִ֑ים וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה מָלֵ֥א אֶת־הַבָּֽיִת׃ (ב) וְלֹ֤א יָֽכְלוּ֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים לָב֖וֹא אֶל־בֵּ֣ית יְהוָ֑ה כִּֽי־מָלֵ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶת־בֵּ֥ית יְהוָֽה׃ (ג) וְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל רֹאִים֙ בְּרֶ֣דֶת הָאֵ֔שׁ וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה עַל־הַבָּ֑יִת וַיִּכְרְעוּ֩ אַפַּ֨יִם אַ֤רְצָה עַל־הָרִֽצְפָה֙ וַיִּֽשְׁתַּֽחֲו֔וּ וְהוֹד֤וֹת לַיהוָה֙ כִּ֣י ט֔וֹב כִּ֥י לְעוֹלָ֖ם חַסְדּֽוֹ׃ (ד) וְהַמֶּ֖לֶךְ וְכָל־הָעָ֑ם זֹבְחִ֥ים זֶ֖בַח לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (ס) וַיַּ֣עַשׂ שְׁלֹמֹ֣ה אֶת־הֶ֠חָ֠ג בָּעֵ֨ת הַהִ֜יא שִׁבְעַ֤ת יָמִים֙ וְכׇל־יִשְׂרָאֵ֣ל עִמּ֔וֹ קָהָ֖ל גָּד֣וֹל מְאֹ֑ד מִלְּב֥וֹא חֲמָ֖ת עַד־נַ֥חַל מִצְרָֽיִם׃ וַֽיַּעֲשׂ֛וּ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁמִינִ֖י עֲצָ֑רֶת כִּ֣י ׀ חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֗חַ עָשׂוּ֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים וְהֶחָ֖ג שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
יְחִזְקִיָּ֣הוּ מָלַ֗ךְ בֶּן־עֶשְׂרִ֤ים וְחָמֵשׁ֙ שָׁנָ֔ה וְעֶשְׂרִ֤ים וָתֵ֙שַׁע֙ שָׁנָ֔ה מָלַ֖ךְ בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְשֵׁ֣ם אִמּ֔וֹ אֲבִיָּ֖ה בַּת־זְכַרְיָֽהוּ׃ וַיַּ֥עַשׂ הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֣י יְהֹוָ֑ה כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־עָשָׂ֖ה דָּוִ֥יד אָבִֽיו׃ ה֣וּא בַשָּׁנָה֩ הָרִאשׁוֹנָ֨ה לְמׇלְכ֜וֹ בַּחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁ֗וֹן פָּתַ֛ח אֶת־דַּלְת֥וֹת בֵּית־יְהֹוָ֖ה וַֽיְחַזְּקֵֽם׃ וַיָּבֵ֥א אֶת־הַכֹּהֲנִ֖ים וְאֶת־הַלְוִיִּ֑ם וַיַּאַסְפֵ֖ם לִרְח֥וֹב הַמִּזְרָֽח׃ וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם שְׁמָע֣וּנִי הַלְוִיִּ֑ם עַתָּ֣ה הִֽתְקַדְּשׁ֗וּ וְקַדְּשׁוּ֙ אֶת־בֵּ֤ית יְהֹוָה֙ אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֔ם וְהוֹצִ֥יאוּ אֶת־הַנִּדָּ֖ה מִן־הַקֹּֽדֶשׁ׃ כִּֽי־מָעֲל֣וּ אֲבֹתֵ֗ינוּ וְעָשׂ֥וּ הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהֹוָֽה־אֱלֹהֵ֖ינוּ וַיַּעַזְבֻ֑הוּ וַיַּסֵּ֧בּוּ פְנֵיהֶ֛ם מִמִּשְׁכַּ֥ן יְהֹוָ֖ה וַיִּתְּנוּ־עֹֽרֶף׃ גַּ֣ם סָגְר֞וּ דַּלְת֣וֹת הָאוּלָ֗ם וַיְכַבּוּ֙ אֶת־הַנֵּר֔וֹת וּקְטֹ֖רֶת לֹ֣א הִקְטִ֑ירוּ וְעֹלָה֙ לֹא־הֶעֱל֣וּ בַקֹּ֔דֶשׁ לֵאלֹהֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל... וַיַּאַסְפ֤וּ אֶת־אֲחֵיהֶם֙ וַיִּֽתְקַדְּשׁ֔וּ וַיָּבֹ֥אוּ כְמִצְוַת־הַמֶּ֖לֶךְ בְּדִבְרֵ֣י יְהֹוָ֑ה לְטַהֵ֖ר בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַיָּבֹ֣אוּ הַ֠כֹּהֲנִ֠ים לִפְנִ֣ימָה בֵית־יְהֹוָה֮ לְטַהֵר֒ וַיּוֹצִ֗יאוּ אֵ֤ת כׇּל־הַטֻּמְאָה֙ אֲשֶׁ֤ר מָֽצְאוּ֙ בְּהֵיכַ֣ל יְהֹוָ֔ה לַחֲצַ֖ר בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה וַֽיְקַבְּלוּ֙ הַלְוִיִּ֔ם לְהוֹצִ֥יא לְנַחַל־קִדְר֖וֹן חֽוּצָה׃ וַ֠יָּחֵ֠לּוּ בְּאֶחָ֞ד לַחֹ֣דֶשׁ הָרִאשׁוֹן֮ לְקַדֵּשׁ֒ וּבְי֧וֹם שְׁמוֹנָ֣ה לַחֹ֗דֶשׁ בָּ֚אוּ לְאוּלָ֣ם יְהֹוָ֔ה וַיְקַדְּשׁ֥וּ אֶת־בֵּית־יְהֹוָ֖ה לְיָמִ֣ים שְׁמוֹנָ֑ה וּבְי֨וֹם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֛ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשׁ֖וֹן כִּלּֽוּ׃ {ס} וַיָּב֤וֹאוּ פְנִ֙ימָה֙ אֶל־חִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טִהַ֖רְנוּ אֶת־כׇּל־בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה אֶת־מִזְבַּ֤ח הָעוֹלָה֙ וְאֶת־כׇּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־שֻׁלְחַ֥ן הַֽמַּעֲרֶ֖כֶת וְאֶת־כׇּל־כֵּלָֽיו׃ וְאֵ֣ת כׇּל־הַכֵּלִ֗ים אֲשֶׁ֣ר הִזְנִ֩יחַ֩ הַמֶּ֨לֶךְ אָחָ֧ז בְּמַלְכוּת֛וֹ בְּמַעֲל֖וֹ הֵכַ֣נּוּ וְהִקְדָּ֑שְׁנוּ וְהִנָּ֕ם לִפְנֵ֖י מִזְבַּ֥ח יְהֹוָֽה׃ {ס} וַיַּשְׁכֵּם֙ יְחִזְקִיָּ֣הוּ הַמֶּ֔לֶךְ וַיֶּאֱסֹ֕ף אֵ֖ת שָׂרֵ֣י הָעִ֑יר וַיַּ֖עַל בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ וַיָּבִ֣יאוּ פָֽרִים־שִׁבְעָה֩ וְאֵילִ֨ים שִׁבְעָ֜ה וּכְבָשִׂ֣ים שִׁבְעָ֗ה וּצְפִירֵ֨י עִזִּ֤ים שִׁבְעָה֙ לְחַטָּ֔את עַל־הַמַּמְלָכָ֥ה וְעַל־הַמִּקְדָּ֖שׁ וְעַל־יְהוּדָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לִבְנֵ֤י אַֽהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים לְהַעֲל֖וֹת עַל־מִזְבַּ֥ח יְהֹוָֽה... {פ} וַיֹּ֙אמֶר֙ חִזְקִיָּ֔הוּ לְהַעֲל֥וֹת הָעֹלָ֖ה לְהַמִּזְבֵּ֑חַ וּבְעֵ֞ת הֵחֵ֣ל הָעוֹלָ֗ה הֵחֵ֤ל שִׁיר־יְהֹוָה֙ וְהַחֲצֹ֣צְר֔וֹת וְעַ֨ל־יְדֵ֔י כְּלֵ֖י דָּוִ֥יד מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵֽל׃ וְכׇל־הַקָּהָל֙ מִֽשְׁתַּחֲוִ֔ים וְהַשִּׁ֣יר מְשׁוֹרֵ֔ר וְהַחֲצֹצְר֖וֹת (מחצצרים) [מַחְצְרִ֑ים] הַכֹּ֕ל עַ֖ד לִכְל֥וֹת הָעֹלָֽה׃ וּכְכַלּ֖וֹת לְהַעֲל֑וֹת כָּֽרְע֗וּ הַמֶּ֛לֶךְ וְכׇֽל־הַנִּמְצְאִ֥ים אִתּ֖וֹ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ וַ֠יֹּ֠אמֶר יְחִזְקִיָּ֨הוּ הַמֶּ֤לֶךְ וְהַשָּׂרִים֙ לַלְוִיִּ֔ם לְהַלֵּל֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּדִבְרֵ֥י דָוִ֖יד וְאָסָ֣ף הַחֹזֶ֑ה וַֽיְהַלְלוּ֙ עַד־לְשִׂמְחָ֔ה וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ׃ {פ} וַיַּ֨עַן יְחִזְקִיָּ֜הוּ וַיֹּ֗אמֶר עַתָּ֨ה מִלֵּאתֶ֤ם יֶדְכֶם֙ לַֽיהֹוָ֔ה גֹּ֧שׁוּ וְהָבִ֛יאוּ זְבָחִ֥ים וְתוֹד֖וֹת לְבֵ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיָּבִ֤יאוּ הַקָּהָל֙ זְבָחִ֣ים וְתוֹד֔וֹת וְכׇל־נְדִ֥יב לֵ֖ב עֹלֽוֹת׃ וַיְהִ֞י מִסְפַּ֣ר הָעֹלָה֮ אֲשֶׁ֣ר הֵבִ֣יאוּ הַקָּהָל֒ בָּקָ֣ר שִׁבְעִ֔ים אֵילִ֥ים מֵאָ֖ה כְּבָשִׂ֣ים מָאתָ֑יִם לְעֹלָ֥ה לַֽיהֹוָ֖ה כׇּל־אֵֽלֶּה...{פ} וַיִּשְׁלַ֨ח יְחִזְקִיָּ֜הוּ עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵ֣ל וִיהוּדָ֗ה וְגַֽם־אִגְּרוֹת֙ כָּתַב֙ עַל־אֶפְרַ֣יִם וּמְנַשֶּׁ֔ה לָב֥וֹא לְבֵית־יְהֹוָ֖ה בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם לַעֲשׂ֣וֹת פֶּ֔סַח לַיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
The Book of Maccabees II is an apocryphal summary of a five-volume work that has not been preserved, likely composed in the 2nd century BCE and detailing events of that century that formed the basis of the Chanukah story. It focuses on accounts of hellenization, persecution of Jews under King Antiochus, and battles of Judah Maccabee. Unlike Maccabees I, it was composed in Greek and has a strong religious tone; it incorporates much supernatural intervention and emphasizes religious martyrdom with stories like that of the Jewish woman and her seven sons (II Maccabees 7). The work has no official status in Judaism, but it is often studied to enrich the understanding of Chanukah.
אנשי יהודה וירושלים והזקנים, לאריסטובלוס אומֵן המלך תלמי ממטה הכוהנים המשוחים, וליהודים אשר במצרים, שלום וישע. הננו מברכים את ה' אלוהינו אשר הציל את נפשנו מצרה גדולה להתייצב לפני מלך אדיר ונורא. כי הוריש ה' את אויבינו מעירנו הקדושה, ויפיצם בגבולי ארץ פרס. והמלך עם חילו הגדול והעצום נהרגו בבית נאניה בעקבות כוהניה. כי בבואו אנטיוכוס עם להקת מרעיו אל בית נאניה, ויתלוצץ לקחת אותה לו לאשה, למען החזיק באוצרותיה כמוהר. ויהי כאשר הביאו כוהני נאניה את האוצר, והמלך ואנשיו הלכו אל הבית פנימה לראותו, ויסגרו הכוהנים את דלתי הבית מאחריהם. ויפתחו דלת נסתרה, ויסקלו אותו וכל אשר עמו באבנים וימותו. ויכרתו את ראשם ויגזרו אתם לגזרים, וישליכום החוצה. הודות והלל לה' כי הכרית את הרשעים מן הארץ ואינם. ועתה כי יש את נפשנו לחוג את יום חנוכת המזבח בעשרים וחמש לחודש כסלו. לא חדלנו מהודיע אתכם לחוג אותו עמנו. וחגותם אותו כימי חג הסוכות, וכיום אשר מצא בו נחמיה את אש הקודש בשובו לבנות את המקדש ואת המזבח, ויקרב עליו עולות וזבחים לאלוהים. כי כאשר הוגלו אבותינו ארצה פרס, לקחו הכוהנים הקדושים את האש בסתר מעל המזבח, ויטמנו אותה בשוחה עמוקה ויבשה לשומרה, ולא ידע איש את מקומה. ויהי מקץ ימים רבים, בנטות ה' את חסדו עלינו, והמלך שלח את נחמיה ירושלימה. ויקח מבני הכוהנים אשר טמנו את האש, וישלחם לבקְשה. אולם כאשר הוגד לנו לא מצאו את האש, כי אם מים קפואים מצאו תחתיה, ויצו נחמיה לשאוב את המים ולהביאם. ויהי בהקריבם את קורבן ה', ויצו אותם לזרוק מן המים על העצים ועל הקורבן אשר על המזבח, ויעשו כן. אחרי כלותם, והשמש יצאה על הארץ, והעבים נפוצו, והנה אש אלוקים מתלקחת בקורבן, וישתומם כל העם מסביב. ויפלו הכוהנים וכל העם וישתחוו, עד כי אוּכל הקורבן. ויתפלל יונתן אל ה', ונחמיה וכל העם ענו אחריו ויאמרו. ה' אלוקים יוצר ובורא הכל, עזוז ונורא צדיק ורחום, אתה לבדך מלכינו ומושיענו. ה' הצדיק הפותח ידו הרחבה לכל חי, אלוקי האלוקים ואדון העולם, הפודה את עמו ישראל מכל צרותיו, אתה בחרת באבותינו וקידשת אותם לעבודתך. רצה נא את הקורבן הזה בעד עמך ישראל, ושמר את נחלתך וברכה. קבץ את פזורי עמך ופדה אותם מיד הגויים, פקח עינך וראה את חרפתם, כי תועבת כל אדם המה, למען ידעו הגויים כי אתה ה' אלוהינו. שפוך חמתך על צוררי עמך, אשר בשרירות לבם השפילונו עד ארץ. תביאנו ותטענו בהר נחלתך, כאשר אמר משה עבדך. ככלותם להתחנן, וישירו הכוהנים בהלל והודות לה'. ויהי כי אוכל הקורבן, ויצו נחמיה לצקת את המים הנותרים על הרצפה, ותלהט להבה ותבלע אותה האש מעל המזבח. ויוגד למלך פרס כי מים נמצאו במקום אשר טמנו כוהני הגולה את האש, ויבעירו אש בקורבן אשר הקריב נחמיה, וידרוש ויחקור לדעת אם כן הוא. וימצא כי אמת ונכון הדבר, ויקדש את המקום ויגדור אותו גדר, ויתן מתנות יקרות לכל אשר מצאו חן בעניו. ויקרא נחמיה את שם המקום ההוא הפטר, לאמור קודש הוא. ואחרים קראו לו נפטר.
[From] The people of Jerusalem and of Judea and the senate and Judas, To Aristobulus, who is of the family of the anointed priests, teacher of King Ptolemy, and to the Jews in Egypt. Peace and Salvation. We are blessing The Lord our God who saved our lives from great distress [so that we would be able] to stand before the mighty and awesome king. For The Lord has removed our enemies from our holy city... Since on the twenty-fifth day of Chislev we shall celebrate the purification of the temple, we thought it necessary to notify you, in order that you also may celebrate the festival of booths and the festival of fire given when Nehemiah, who built the temple and the altar, offered sacrifices.
For when our ancestors were being led captive to Persia, the pious priests of that time took some of the fire of the altar and secretly hid it in the hollow of a dry cistern, where they took such precautions that the place was unknown to anyone. But after many years had passed, when it pleased God, Nehemiah, having been commissioned by the king of Persia, sent the descendants of the priests who had hidden the fire to get it. And when they reported to us that they had not found fire, but only a thick liquid, he ordered them to dip it out and bring it. When the materials for the sacrifices were presented, Nehemiah ordered the priests to sprinkle the liquid on the wood and on the things laid upon it. When this had been done and some time had passed, and when the sun, which had been clouded over, shone out, a great fire blazed up, so that all marveled... (After the materials of the sacrifice had been consumed, Nehemiah ordered that the liquid that was left should be poured on large stones....) Just as Moses prayed to the Lord, and the fire came down from heaven and consumed the sacrifices, so also Solomon prayed and the fire came down and consumed the whole burnt offerings.
ורוח ה' צלחה על יהודה המכבי ועל אנשיו, וילכדו את העיר ואת המקדש. ויהרסו את המזבחות ואת בתי הגילולים אשר הקימו הגויים בחוצות העיר. ויהי אחרי טהרם את הבית, ויעשו מזבח חדש, ויוציאו אש מן האבנים אשר ליקטו, ויקריבו את קורבנם לה' מקץ שנתיים ימים. ויקטירו ויערכו את הנרות, ויתנו את לחם הפנים על שולחן ה'. וככלות כל אלה נפלו על פניהם ויתחננו אל ה' אלוהים לאמור: אנא ה' שומרנו לנצח מצרה כזאת אשר באתנו. ואם חטאנו לך, יסרנו כחסדך, ואל תתננו עוד בידי זרים המחרפים את שם קודשך. ומאת ה' הייתה זאת לחטא את הבית בעצם היום ההוא אשר טימאו אתו הגויים, והוא יום העשרים וחמשה לירח כסלו. ויחוגו חג לה' שמונת ימים כימי חג הסוכות, ויזכרו את הימים מקדם בחגגם את חג הסוכות בהרים ובמערות, ויתעו בישימון כבהמות שדה. ויקחו ערבי נחל וכפות תמרים וישירו שיר שבח והודיה לה', אשר נתן להם עוז ותשועה לטהר את בית מקדשו. ויעבירו קול בכל ערי יהודה לחוג את החג הזה מדי שנה בשנה.
Now Maccabeus and his followers, with the spirit of the Lord in them, recovered the temple and the city; they tore down the altars that has been built in the public square by the foreigners, and also destroyed the sacred precincts. They purified the sanctuary and made another altar of sacrifice; then, striking fire out of flint, they offered sacrifices, after a lapse of two years, and they offered incense and lighted lamps and set out the bread of the Presence. And at the end of all these, they fell on their faces and they pleaded to the Lord God, saying: Please, God, protect us forever from this trouble that's come to us. And if we have sinned against you, punish us with kindness, and do not give us any longer into the hands of strangers who are cursing the name of your holiness. And from the Lord it was this, to purge the House on the same day that the nations defiled it, and it was the twenty-fifth day of the month of Kislev. They celebrated it for eight days with rejoicing, in the manner of the festival of Sukkot, remembering how not long before, during the festival of Sukkot, they had been wandering in the wilderness, like wild beasts. And they took the willows of the brook and the branches of palm trees, they and sang a song of praise and thanksgiving to the Lord, who gave them courage and salvation to purify the temple of his holiness. And they sent a voice in all the cities of Judah to celebrate this festival every year. Such then was the end of Antiochus, who was called Epiphanes.
בכ"ה ביה יום חנוכה תמניא יומין דִלָא לְמִסְפָּד: כשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול שלא נטמא ולא היה בו להדליק אלא יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ח' ימים. לשנה אחרת קבעו ח' י"ט. ומה ראו לעשות חנוכה ח' ימים והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים שנא' ומפתח אהל מועד לא תצאו שבעת ימים וגו' ואומר ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו וגו' ובשביעי הקריב אפרים. וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה שלא עשה אלא שבעת ימים שנא' כי חנוכת המזבח עשו שבעת הימים והחג ז' ימים ומה ראו לעשות חנוכה זו ח' ימים אלא בימי מלכות יון נכנסו בית חשמונאי להיכל ובנו את המזבח ושדוהו בשיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו ח' ימים...
The Book of Maccabees I is an apocryphal work recounting the victories of the Maccabees over the Syrian Greeks and the rededication of the Second Temple in Jerusalem in 164 BCE, the stories behind the holiday of Chanukah. Written in Hebrew by a Jewish author who was likely an eyewitness to the events he describes, the work is considered an important historical source for the period. It has no official religious status in Judaism, but it is often studied to enrich the understanding of Chanukah.
And after that Antiochus had smitten Egypt, he returned again in the hundred forty and third year, and went up against Israel and Jerusalem with a great multitude, And entered proudly into the sanctuary, and took away the golden altar, and the candlestick of light, and all the vessels thereof, And the table of the shewbread, and the pouring vessels, and the vials, and the censers of gold, and the veil, and the crown, and the golden ornaments that were before the temple, all which he pulled off. He took also the silver and the gold, and the precious vessels: also he took the hidden treasures which he found. And when he had taken all away, he went into his own land, having made a great massacre, and spoken very proudly... Therefore there was a great mourning in Israel, in every place where they were, so that the princes and elders mourned, the virgins and young men were made feeble, and the beauty of women was changed. Every bridegroom took up lamentation, and she that sat in the marriage chamber was in heaviness... Moreover king Antiochus wrote to his whole kingdom, that all should be one people, And every one should leave his laws: so all the heathen agreed according to the commandment of the king. Yea, many also of the Israelites consented to his religion, and sacrificed unto idols, and profaned the sabbath. For the king had sent letters by messengers unto Jerusalem and the cities of Judea that they should follow the strange laws of the land, And forbid burnt offerings, and sacrifice, and drink offerings, in the temple; and that they should profane the sabbaths and festival days: And pollute the sanctuary and holy people: Set up altars, and groves, and chapels of idols, and sacrifice swine’s flesh, and unclean beasts: That they should also leave their children uncircumcised, and make their souls abominable with all manner of uncleanness and profanation: To the end they might forget the law, and change all the ordinances. And whosoever would not do according to the commandment of the king, he said, he should die... And drove the Israelites into secret places, even wheresoever they could flee for succour. Now the fifteenth day of the month Casleu, in the hundred forty and fifth year, they set up the abomination of desolation upon the altar, and builded idol altars throughout the cities of Juda on every side; And burnt incense at the doors of their houses, and in the streets. And when they had rent in pieces the books of the law which they found, they burnt them with fire. And whosoever was found with any the book of the testament, or if any committed to the law, the king’s commandment was, that they should put him to death. Thus did they by their authority unto the Israelites every month, to as many as were found in the cities. Now the five and twentieth day of the month they did sacrifice upon the idol altar, which was upon the altar of God. At which time according to the commandment they put to death certain women, that had caused their children to be circumcised. And they hanged the infants about their necks, and rifled their houses, and slew them that had circumcised them. Howbeit many in Israel were fully resolved and confirmed in themselves not to eat any unclean thing. Wherefore the rather to die, that they might not be defiled with meats, and that they might not profane the holy covenant: so then they died And there was very great wrath upon Israel.
הִנֵּ֥ה יֽוֹם־בָּ֖א לַיהֹוָ֑ה וְחֻלַּ֥ק שְׁלָלֵ֖ךְ בְּקִרְבֵּֽךְ׃ וְאָסַפְתִּ֨י אֶת־כׇּל־הַגּוֹיִ֥ם ׀ אֶֽל־יְרוּשָׁלַ֘͏ִם֮ לַמִּלְחָמָה֒ וְנִלְכְּדָ֣ה הָעִ֗יר וְנָשַׁ֙סּוּ֙ הַבָּ֣תִּ֔ים וְהַנָּשִׁ֖ים (תשגלנה) [תִּשָּׁכַ֑בְנָה] וְיָצָ֞א חֲצִ֤י הָעִיר֙ בַּגּוֹלָ֔ה וְיֶ֣תֶר הָעָ֔ם לֹ֥א יִכָּרֵ֖ת מִן־הָעִֽיר׃ וְיָצָ֣א יְהֹוָ֔ה וְנִלְחַ֖ם בַּגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם כְּי֥וֹם הִֽלָּחֲמ֖וֹ בְּי֥וֹם קְרָֽב׃ וְעָמְד֣וּ רַגְלָ֣יו בַּיּוֹם־הַ֠ה֠וּא עַל־הַ֨ר הַזֵּיתִ֜ים אֲשֶׁ֨ר עַל־פְּנֵ֥י יְרֽוּשָׁלַ֘͏ִם֮ מִקֶּ֒דֶם֒ וְנִבְקַע֩ הַ֨ר הַזֵּיתִ֤ים מֵֽחֶצְיוֹ֙ מִזְרָ֣חָה וָיָ֔מָּה גֵּ֖יא גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֑ד וּמָ֨שׁ חֲצִ֥י הָהָ֛ר צָפ֖וֹנָה וְחֶצְיוֹ־נֶֽגְבָּה׃ וְנַסְתֶּ֣ם גֵּיא־הָרַ֗י כִּי־יַגִּ֣יעַ גֵּֽי־הָרִים֮ אֶל־אָצַל֒ וְנַסְתֶּ֗ם כַּאֲשֶׁ֤ר נַסְתֶּם֙ מִפְּנֵ֣י הָרַ֔עַשׁ בִּימֵ֖י עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֑ה וּבָא֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהַ֔י כׇּל־קְדֹשִׁ֖ים עִמָּֽךְ׃ וְהָיָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא לֹֽא־יִֽהְיֶ֣ה א֔וֹר יְקָר֖וֹת (יקפאון) [וְקִפָּאֽוֹן]׃ וְהָיָ֣ה יוֹם־אֶחָ֗ד ה֛וּא יִוָּדַ֥ע לַיהֹוָ֖ה לֹא־י֣וֹם וְלֹא־לָ֑יְלָה וְהָיָ֥ה לְעֵֽת־עֶ֖רֶב יִֽהְיֶה־אֽוֹר׃ וְהָיָ֣ה ׀ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יֵצְא֤וּ מַֽיִם־חַיִּים֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔͏ִם חֶצְיָ֗ם אֶל־הַיָּם֙ הַקַּדְמוֹנִ֔י וְחֶצְיָ֖ם אֶל־הַיָּ֣ם הָאַחֲר֑וֹן בַּקַּ֥יִץ וּבָחֹ֖רֶף יִֽהְיֶֽה׃ וְהָיָ֧ה יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־כׇּל־הָאָ֑רֶץ בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִהְיֶ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶחָ֖ד וּשְׁמ֥וֹ אֶחָֽד׃ יִסּ֨וֹב כׇּל־הָאָ֤רֶץ כָּֽעֲרָבָה֙ מִגֶּ֣בַע לְרִמּ֔וֹן נֶ֖גֶב יְרֽוּשָׁלָ֑͏ִם וְֽרָאֲמָה֩ וְיָשְׁבָ֨ה תַחְתֶּ֜יהָ לְמִשַּׁ֣עַר בִּנְיָמִ֗ן עַד־מְק֞וֹם שַׁ֤עַר הָֽרִאשׁוֹן֙ עַד־שַׁ֣עַר הַפִּנִּ֔ים וּמִגְדַּ֣ל חֲנַנְאֵ֔ל עַ֖ד יִקְבֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ וְיָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ וְחֵ֖רֶם לֹ֣א יִֽהְיֶה־ע֑וֹד וְיָשְׁבָ֥ה יְרוּשָׁלַ֖͏ִם לָבֶֽטַח... וְגַ֨ם־יְהוּדָ֔ה תִּלָּחֵ֖ם בִּירוּשָׁלָ֑͏ִם וְאֻסַּף֩ חֵ֨יל כׇּל־הַגּוֹיִ֜ם סָבִ֗יב זָהָ֥ב וָכֶ֛סֶף וּבְגָדִ֖ים לָרֹ֥ב מְאֹֽד... וְהָיָ֗ה כׇּל־הַנּוֹתָר֙ מִכׇּל־הַגּוֹיִ֔ם הַבָּאִ֖ים עַל־יְרוּשָׁלָ֑͏ִם וְעָל֞וּ מִדֵּ֧י שָׁנָ֣ה בְשָׁנָ֗ה לְהִֽשְׁתַּחֲוֺת֙ לְמֶ֙לֶךְ֙ יְהֹוָ֣ה צְבָא֔וֹת וְלָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ וְ֠הָיָ֠ה אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יַעֲלֶ֜ה מֵאֵ֨ת מִשְׁפְּח֤וֹת הָאָ֙רֶץ֙ אֶל־יְר֣וּשָׁלַ֔͏ִם לְהִֽשְׁתַּחֲוֺ֔ת לְמֶ֖לֶךְ יְהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְלֹ֥א עֲלֵיהֶ֖ם יִהְיֶ֥ה הַגָּֽשֶׁם׃ וְאִם־מִשְׁפַּ֨חַת מִצְרַ֧יִם לֹֽא־תַעֲלֶ֛ה וְלֹ֥א בָאָ֖ה וְלֹ֣א עֲלֵיהֶ֑ם תִּֽהְיֶ֣ה הַמַּגֵּפָ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִגֹּ֤ף יְהֹוָה֙ אֶת־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃ זֹ֥את תִּהְיֶ֖ה חַטַּ֣את מִצְרָ֑יִם וְחַטַּאת֙ כׇּל־הַגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יַעֲל֔וּ לָחֹ֖ג אֶת־חַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת׃
היהודים אשר בירושלים ובארץ יהודה לאחיהם היהודים במצרים שלום וישע רב! ה' אלוהים יברך אתכם, ויזכור לכם את בריתו את אברהם ואת יצחק ואת יעקב. ויתן לכם לב שלם ליראה אותו ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם. יפתח ה' לבבכם להגות בתורתו ולשמור מצוותיו, ויתן לכם ברכה ושלום. לו ישמע ה' את תפילתכם וירחם עליכם, ומכל צרה יפלט נפשכם. זאת תפילתנו בעדכם כל הימים. בשנת תשע ושישים ומאה, עת מלך מלך דימטריוס, כתבנו לכם את כל הצרות אשר עברו על נפשנו, בבגוד ישוע ועדתו בארץ הקדושה ויפשעו בממלכות יהודה. ויציתו את שער החצר באש וישפכו דם נקי בארץ. ונתפלל את ה' אלוהינו ויקשב לקולנו, ונקרב לו קורבן וסולת למנחה, נעלה נרות וניתן את לחם הפנים על שולחן ה'. ושאלנו מכם לחוג עמנו את חנוכת המזבח בירח כסלו. ויהי בשנת מאה שמונים ושמונה, וישובו ויכתבו להם את הדברים האלה.
The Jews in Jerusalem and in the land of Judah to their Jewish brethren in Egypt, peace and salvation! God bless you, and remember you his covenant with Abraham and Isaac and Jacob. And give you a whole heart to fear him and to serve him with all your heart and all your soul. God will open your hearts to reflect on His Torah and keep His commandments, and will give you a blessing and peace. If only The Lord will listen to your prayers and be merciful to you, and from hardship He will save your lives. This is our prayer to You for all time. In the year 169, the time of the reign of King Demetrius, we wrote to you concerning all the hardship that came upon us, with the betrayal of Jason and his cohorts in the the holy land, they sinned in the kingdom of Judah. They set ablaze the gate to the courtyard. They spilled innocent blood in the land. We prayed to The Lord and were heard. We offered sacrifices and fine flour for the Mincha offering. We lit the lamps, and placed the show-bread on the table of The Lord. And now see that you keep the festival of booths in the month of Chislev, in the one hundred eighty-eighth year.
תָּנוּ רַבָּנַן: מִצְוַת חֲנוּכָּה... בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמֹנָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אַחַת, מִכָּאן וְאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ. אָמַר עוּלָּא: פְּלִיגִי בַּהּ תְּרֵי אָמוֹרָאֵי בְּמַעְרְבָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא. חַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין. וְחַד אָמַר טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי כְּנֶגֶד פָּרֵי הַחַג, וְטַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל דְּמַעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְאֵין מוֹרִידִין.
{פ} אֱ֠דַ֠יִן תַּתְּנַ֞י פַּחַ֧ת עֲבַֽר־נַהֲרָ֛ה שְׁתַ֥ר בּוֹזְנַ֖י וּכְנָוָתְה֑וֹן לׇקֳבֵ֗ל דִּֽי־שְׁלַ֞ח דָּרְיָ֧וֶשׁ מַלְכָּ֛א כְּנֵ֖מָא אׇסְפַּ֥רְנָא עֲבַֽדוּ׃ וְשָׂבֵ֤י יְהוּדָיֵא֙ בָּנַ֣יִן וּמַצְלְחִ֔ין בִּנְבוּאַת֙ חַגַּ֣י (נביאה) [נְבִיָּ֔א] וּזְכַרְיָ֖ה בַּר־עִדּ֑וֹא וּבְנ֣וֹ וְשַׁכְלִ֗לוּ מִן־טַ֙עַם֙ אֱלָ֣הּ יִשְׂרָאֵ֔ל וּמִטְּעֵם֙ כּ֣וֹרֶשׁ וְדָרְיָ֔וֶשׁ וְאַרְתַּחְשַׁ֖שְׂתְּא מֶ֥לֶךְ פָּרָֽס׃ וְשֵׁיצִיא֙ בַּיְתָ֣ה דְנָ֔ה עַ֛ד י֥וֹם תְּלָתָ֖ה לִירַ֣ח אֲדָ֑ר דִּי־הִ֣יא שְׁנַת־שֵׁ֔ת לְמַלְכ֖וּת דָּרְיָ֥וֶשׁ מַלְכָּֽא׃ {פ} וַעֲבַ֣דוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כָּהֲנַיָּ֨א וְלֵוָיֵ֜א וּשְׁאָ֣ר בְּנֵי־גָלוּתָ֗א חֲנֻכַּ֛ת בֵּית־אֱלָהָ֥א דְנָ֖ה בְּחֶדְוָֽה׃ וְהַקְרִ֗בוּ לַחֲנֻכַּת֮ בֵּית־אֱלָהָ֣א דְנָה֒ תּוֹרִ֣ין מְאָ֔ה דִּכְרִ֣ין מָאתַ֔יִן אִמְּרִ֖ין אַרְבַּ֣ע מְאָ֑ה וּצְפִירֵ֨י עִזִּ֜ין (לחטיא) [לְחַטָּאָ֤ה] עַל־כׇּל־יִשְׂרָאֵל֙ תְּרֵֽי־עֲשַׂ֔ר לְמִנְיָ֖ן שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַהֲקִ֨ימוּ כָהֲנַיָּ֜א בִּפְלֻגָּתְה֗וֹן וְלֵוָיֵא֙ בְּמַחְלְקָ֣תְה֔וֹן עַל־עֲבִידַ֥ת אֱלָהָ֖א דִּ֣י בִירוּשְׁלֶ֑ם כִּכְתָ֖ב סְפַ֥ר מֹשֶֽׁה׃ {פ} וַיַּעֲשׂ֥וּ בְנֵי־הַגּוֹלָ֖ה אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֖ר לַחֹ֥דֶשׁ הָרִאשֽׁוֹן׃ כִּ֣י הִֽטַּהֲר֞וּ הַכֹּהֲנִ֧ים וְהַלְוִיִּ֛ם כְּאֶחָ֖ד כֻּלָּ֣ם טְהוֹרִ֑ים וַיִּשְׁחֲט֤וּ הַפֶּ֙סַח֙ לְכׇל־בְּנֵ֣י הַגּוֹלָ֔ה וְלַאֲחֵיהֶ֥ם הַכֹּהֲנִ֖ים וְלָהֶֽם׃ וַיֹּאכְל֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל הַשָּׁבִים֙ מֵֽהַגּוֹלָ֔ה וְכֹ֗ל הַנִּבְדָּ֛ל מִטֻּמְאַ֥ת גּוֹיֵֽ־הָאָ֖רֶץ אֲלֵהֶ֑ם לִדְרֹ֕שׁ לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וַיַּֽעֲשׂ֧וּ חַג־מַצּ֛וֹת שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים בְּשִׂמְחָ֑ה כִּ֣י ׀ שִׂמְּחָ֣ם יְהֹוָ֗ה וְֽהֵסֵ֞ב לֵ֤ב מֶֽלֶךְ־אַשּׁוּר֙ עֲלֵיהֶ֔ם לְחַזֵּ֣ק יְדֵיהֶ֔ם בִּמְלֶ֥אכֶת בֵּית־הָאֱלֹהִ֖ים אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
שם מאי חנוכה דת"ר כו' טמאו כל השמנים שבהיכל כו' ולא מצאו אלא פך אחד ונעשה בו נס (מהד"ב מהמחבר ז"ל וע"כ שלא היו יכולין להדליק בשמן אחר שחוץ להיכל או לעשות שמן חדש והיינו משום דכל ישראל היו טמאי מתים כמ"ש הב"י להדיא) ולכאורה יש לתמוה כל טורח הנס זה למה דהא קי"ל טומאה הותרה בציבור והיו יכולין להדליק בשמן טמא ובשלמא למ"ד דחוייה בציבור ניחא הכא שפיר קצת משא"כ למ"ד הותרה בציבור דאפי' הדורי לא מהדרינן כדאיתא ביומא א"כ קשה טובא. תו קשיא לי דמכיון שטמאו כל השמנים ולא נשאר אלא פך אחד מהיכן היה להם השמן למנחות בכל אותן הימים. ומתוך כך היה נראה לי ליישב חדא מגו חדא דודאי במנחות היו יכולין לעשות משמן טמא מהאי טעמא גופא דקי"ל טומאה הותרה בצבור משא"כ לענין שמן למנורה אפשר דלא שייך לומר טומאה הותרה בצבור כיון דלאו עבודת מזבח היא וקי"ל נמי הדלקה לאו עבודה היא א"כ לא הוי אלא כמכשירי מצוה שאינו דוחה את הטומאה. אלא דאי אפשר לומר כן משום דבת"כ פרש' אמור דריש להדיא להעלות נר תמיד אפילו בשבת אפילו בטומאה וכן פסק הרמב"ם ז"ל להדיא ובלא"ה מסוגיית הש"ס נמי מוכרח כן שהרי אם לא היה דוחה את הטומאה לא היה דוחה ג"כ את השבת ובכל דוכתי משמע שמדליקין את המנורה אפי' בשבת. ולפ"ז צ"ל דלענין מנחות לא הוצרך לנס דבקל היה יכולין למצוא שמן טהור לצורך מנחות כיון דלא בעינן שמן כתית כדדרשינן להדיא כתית למאור ולא כתית למנחות ודוקא לענין מנורה דכיון שהוא ע"י טורח גדול לא היו יכולין למצוא משום כך הוצרך לנס ואם כן הדרא קושיא קמייתא לדוכתא שהיו יכולין להדליק בשמן טמא כיון דטומאה הותרה בצבור כדפרישית. לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם כדאשכחן שנעשה זה הנס תמיד שלא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם והואיל ואיתרחיש להו ניסא בעיקר הענין שנגאלו גאולה שלימה מיד שונאיהם שהיו אומרים לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל וגזרו כמה שמדיות ועכשיו שנגאלו ונעשה להם נס גדול ששלטו בשונאיהם לכך נעשה להם ג"כ נס זה בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם כדדרשי נמי לענין נר מערבי אלא שלאחר מיתת שמעון הצדיק אפילו נר מערבי לפעמים היה כבה והולך לכך נעשה להם נס בזה הענין ממש באותן הימים שהיו עת רצון להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה כן נ"ל נכון: