Save "Naamah נעמה
 (Copy)"
Naamah נעמה (Copy)

(יט) וַיִּֽקַּֽח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה׃ (כ) וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה׃ (כא) וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כׇּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב׃ (כב) וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כׇּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑ל וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה׃ (כג) וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִֽי׃ (כד) כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה׃ (כה) וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן׃ (כו) וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם יְהֹוָֽה׃ {ס}

(19) Lamech took to himself two wives: the name of the one was Adah, and the name of the other was Zillah. (20) Adah bore Jabal; he was the ancestor of those who dwell in tents and amidst herds. (21) And the name of his brother was Jubal; he was the ancestor of all who play the lyre and the pipe. (22) As for Zillah, she bore Tubal-cain, who forged all implements of copper and iron. And the sister of Tubal-cain was Naamah. (23) And Lamech said to his wives,
“Adah and Zillah, hear my voice;
O wives of Lamech, give ear to my speech.
I have slain a person for wounding me,
And a lad for bruising me.
(24) If Cain is avenged sevenfold,
Then Lamech seventy-sevenfold.”
(25) Adam knew his wife again, and she bore a son and named him Seth, meaning, “God has provided me with another offspring in place of Abel,” for Cain had killed him. (26) And to Seth, in turn, a son was born, and he named him Enosh. It was then that יהוה began to be invoked by name.

(כב) וְצִלָה אַף הִיא יְלֵידַת יַת תּוּבָל קַיִן רַב לְכָל אוּמַן דִידַע בַּעֲבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וְאַחְתֵיהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה הִיא הֲוַת מָרַת קִינִין וְזִמְרִין

(22) And Zillah bare also Tuvalkain, the chief (rab) of all artificers who know the workmanship of brass and iron. And the sister of Tuvalkain was Naama; she was mistress of elegies and songs.

(ג) ואחות תובל קין נעמה. כאשר הוא הואיל לילך אחרי צרכי חיות הכרחים לאדם כמו שיטת קין ככה אחותו היתה נעמה. ידוע המדרש נעימה במעשיה עד שזכתה להיות אשתו של נח וזהו נעימות האשה שלא תבקש מותרות הרבה ומכ״ש אם היא אשת אדם שהוא עובד אלהים אשר יתר שאת לו אם אינו מבקש מותרות כמ״ש לעיל עה״פ הלוא אם תיטיב שאת. ואז אשריו אם אשתו ג״כ אע״ג שאינה יכולה להטריד מוחה בעבודה ודביקות מ״מ אינה מבקשת מותרות ואינה מטרדת דעת בעלה יותר משהוא רוצה מדעת עצמו. ונמצא מחלק טוב שבקין הושתת העולם מצד האשה. וזכה להתחבר בקיום העולם עם זרע שת אשר הוא וזרעו תכלית הבריאה כאשר יבואר.

וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, נַעֲמָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ הָיְתָה, לָמָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נְעִימִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי נַעֲמָה אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלָמָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיְתָה מַנְעֶמֶת בְּתֹף לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

(3) ..."Tubal-Cain": R. Yehoshua of Sakhnin said in the name of R. Levi, "This one sweetened (literally, spiced) Cain's sin (some have the variant, 'Cain's work') - Cain would kill, but he did not have with what to kill; but this one 'forged every cutting instrument of copper and iron.'" And the sister of Tubal-Cain was Na’amah. Rabbi Abba bar Kahana said: Na’amah was Noah’s wife. Why was she called Na’amah? Because all of her deeds were pleasant (ne’imim). The Rabbis said this is a different Na’amah. Why was she called Na’amah? Because she beat on a drum to draw people to idol worship.

) נעמה. הִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ:

(1) תובל קין TUBAL-CAIN — He refined Cain’s handicraft. The word תובל is connected in meaning with תבלין (spices which give a refined and improved taste to food); he refined and improved the work of Cain by providing weapons for murderers (Genesis Rabbah 23:3). (2) לטש כל חרש נחשת וברזל THE FORGER OF EVERY CUTTING INSTRUMENT OF BRASS AND IRON — He sharpened tools used in brass and iron work; לוטש has the some meaning as (Job 16:9) ילטוש “He sharpeneth his eye upon me.” The word חרש is not of the form פעל (a noun like אֹכֶל, אֹהֶל etc.), but of the form פועל (a participle), for it has the vowel קמץ קטן (what we term צירה) and its accent is on the last syllabic (whereas the noun form has the accent on the first syllable, and the second has a Segol, like קדש), and the meaning is that he sharpened and polished all cutting implements (כל חרש) used in work of brass and iron. (3) נעמה NAAMAH — She was Noah’s wife (Genesis Rabbah 23:3).

(ב) היא אשתו של נח. דאם לא כן למה מזכיר הכתוב אשה זאת מכל הנשים, אלא להודיע שאשה כשירה היתה. ומה בא להגיד בזה, אלא שהיתה אשתו של נח, ובא להגיד לך שלא יקשה לך כי נח ניצל בזכותו (להלן ז, א), ושלשה בניו ונשיהם היו נצולין בשביל שלא הגיעו לכלל עונשים (רש"י להלן ה, לב), אלא אשתו למה, והגיד לך הכתוב שהיתה כשירה וצדקת ומעשיה נעימים (ב"ר כג, ג). ולפיכך זכרה כאן מה שלא זכר אשה אחרת, שלא היינו יודעים למה זכתה אשת נח להנצל, וכאן מגלה שצדקת היתה:

זוהר, חלק א נה, א (בתרגום לעברית)
אָמַר רַבִּי חִיָּיא: מַה שֶּׁכָּתוּב וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה, מַה קָּרָה כָּאן שֶׁהַכָּתוּב אָמַר שֶׁשְּׁמָהּ נַעֲמָה? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁטָּעוּ בְּנֵי אָדָם אַחֲרֶיהָ וַאֲפִלּוּ רוּחוֹת וְשֵׁדִים. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: אוֹתָם בְּנֵי הָאֱלֹהִים עֲזָא וַעֲזָאֵל טָעוּ אַחֲרֶיהָ.

(תתלט) אָמַר רִבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב, (בראשית ד׳:כ״ב) וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה. אֶלָּא אָמַר רִבִּי יִצְחָק, צַדֶּקֶת הָיְתָה, וּנְעִימָה בְּמַעֲשֶׂיהָ. ר' אַבָּהוּ אָמַר, פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא מוֹרֶה, עַל שֶׁהָיְתָה חֲכָמָה בִּמְלֶאכֶת הַבַּרְזֶל, כְּמוֹ אָחִיהָ תּוּבַל קַיִן. מַשְׁמַע דִּכְתִיב, הוּא הָיָה אֲבִי כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל, וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה, הוּא הוֹצִיא אוּמָּנוּת זוֹ, וַאֲחוֹתוֹ עִמּוֹ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה, שֶׁהָיְתָה בְּקִיאָה כְּמוֹתוֹ, וא''ו דְּוַאֲחוֹת מוֹסִיף עַל הָעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה.

(תתמ) רַבִּי בָּא אָמַר, אִמָּן שֶׁל שֵׁדִים הָיְתָה, וְהוֹלִידָה אוֹתָם. דְּהָא אִימָּא דְּאַשְׁמְדַאי, מַלְכָּא דְּשֵׁידֵי, נַעֲמָה שְׁמָהּ. ר' יִצְחָק בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן אָמַר, עַל שֵׁם יוֹפְיָהּ נִקְרֵאת כָּךְ, וּמִמֶּנָּהּ יָצְאוּ אוֹתָן דִּכְתִיב (שם ו) כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה, בְּמַרְאֶה וּבְיוֹפִי.

(1) "And God said, Let there be light." and, behold, Rabbi Yitzchak said, "There was"

(2) Rabbi Judah said that this implies 'light' was already in existence, as indicated by "there was". It is not written, "there became light", but "there was".

(3) When the Holy One, Blessed be He, looked over the generations of wicked men, he stored the light for the righteous ones. Thus it is written, "And from the wicked their light is withholden," (Job 38:15) and, "light is sown for the righteous and gladness for those upright in hearts" (Ps. 97:11) And so, God said "Let there be light" just as it is written, "Who raised up the righteous man from the east," (Is. 41:1)

(4) "And God saw the light, it was good;" What was it that He saw, that was good? Rabbi Hiyya said that this implies that He foresaw the actions of the wicked, and still stored the light, for reasons we've said before. But, Rabbi Aba says, "And God saw the light, it was good;" because it was good to hide. He saw its radiance beaming from one end of the world to the other, and He saw that it was better to conceal it, so that sinners might not benefit from it. Rabbi Shimon said that no anger or judgement may be found in "And God saw the light, it was good;" After all, it is written, "Balaam saw that it pleased the Lord to bless Israel" (Num. 24:1) and this is proven by the verse's closing, "And God divided the light from the darkness" (Gen. 1:4), to snuff wrath, even though the Holy One, Blessed be He, later (re-)combined the two.

(5) Come and behold, the supernal radiance [Binah], continues to radiate. Through this radiance, it should bring gladness to all. This is the right, which was crowned with the right to make the engravings. It is written, "How great is Your goodness, which You have laid upon those who fear You and which You have wrought for they who trust in You" (Ps. 31:20). "How great is Your goodness" alludes to the primordial light that the Holy One, blessed be He, stored away. "They who fear You" alludes to the righteous who fear sin, who are aforementioned. "And there was evening and there was morning, the first day" (Gen. 1:5) "And there was evening" from the side of darkness [Nukva] "and there was morning" from the side of light [Zeir Anpin]. And since they join together as one, it is written they are the "first day."

(6) Rabbi Judah says, "If this was so, why is 'there was evening and there was morning' repeated each day?" It is to acknowledge that there cannot be day without night, nor night without day, and that they are inseparable.

(7) Rabbi Yossi said, "The day on which the primal light emerged extended into all the other days, as the word 'day' is repeated in them all." Rabbi Elazar said, "We learn this: they are all called mornings, because morning only relates to the primal light." Rabbi Shimon said, "The first day accompanies all of them, and that all are contained within it." This shows that there is no true distinction between them, and that all are one.

(8) "And God said, Let there be Light." alluding to light spreading downwards. These are the angels created on the first day, who exist on the right side.

(9) "And God saw the light, it was good;" (Gen. 1:4) in which the participle אֶת joins the opaque reflection [Malchut] with the shining reflection [Zeir Anpin] – this union is what was "good". Thus says Rabbi Elazar, "'אֶת' includes the angels who come from the side of light, and shine as brightly as the primal light."

זוהר בראשית א, יט [בתרגום לעברית]
אָדָם שִׁמֵּשׁ מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנִים עִם רוּחוֹת נְקֵבוֹת, עַד שֶׁבָּאָה נַעֲמָה, וּמִתּוֹךְ יָפְיָהּ טָּעוּ אַחֲרֶיהָ בְּנֵי הָאֱלֹהִים עֲזָ''א וַעֲזָאֵ''ל, וְהוֹלִידָה מֵהֶם. וּמִמֶּנָּה הִתְפַּשְּׁטּוּ רוּחוֹת רָעוֹת וְשֵׁדִים בָּעוֹלָם, שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת וּמְשׁוֹטֶּטֶּת בַּלַּיְלָה [נ''א: עם לילית] וְהוֹלֶכֶת בָּעוֹלָם וְצוֹחֶקֶת [נ''א וצוחקות] בִּבְנֵי אָדָם וְעוֹשׂוֹת לָהֶם שֶׁיִּשְׁפְּכוּ קֶרִי. וּבְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְצָאִים בְּנֵי אָדָם יְשֵׁנִים יְחִידִים בְּבַיִת, שׁוֹרוֹת עֲלֵיהֶם, וְאוֹחֲזוֹת וְנִדְבָּקוֹת בָּהֶם, וְלוֹקְחוֹת מֵהֶם תַּאֲוָה וּמוֹלִידוֹת מֵהֶם, וְעוֹד פּוֹגְעוֹת בּוֹ בְּמַחֲלוֹת, וְהוּא לֹא יוֹדֵעַ. וְכָל זֶה בִּפְגִימַת הַלְּבָנָה.
השדה המפורסמת מכול - לילית
מדרש אלפא ביתא דבן סירא, לד, אות ה
א״ל המלאכים הממונים לרפואה סנוי סנסנוי סמנגלוף. כשברא הקב״ה אדם הראשון יחיד, אמר: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ" (בראשית ב, יח), ברא לו אשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרין זה בזה, אמרה היא: איני שוכבת למטה, והוא אומר: איני שוכב למטה אלא למעלה, שאת ראויה למטה ואני למעלה. אמרה לו: שנינו שוין לפי ששנינו מאדמה, ולא היו שומעין זה לזה. כיון שראתה לילית, אמרה שם המפורש ופרחה באויר העולם. עמד אדם בתפלה לפני קונו ואמר: רבש״ע, אשה שנתת לי ברחה ממני! מיד שגר הקב״ה שלשה מלאכים הללו אחריה להחזירה. אמר לו הקב״ה: אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים. עזבו אותה והלכו אחריה והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידין המצריים לטבוע בו וספרוה דבר ה', ולא רצתה לחזור. אמרו לה: אנו נטביעך בים! אמרה להם: הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהן משמונה ימים מיום שיולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, נשבעת להם בשם אל חי וקיים, שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק. וקבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום, לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים. ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד.
פסקה נוספת בתולדות בן סירא, מהדורת עלי יסיף, נוסח א, עמ' כד
אמרה להם: לא אוכל לחזור על שכתוב בתורה, "לֹא־יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר־שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה" (דברים כד, ד), היכן ששכב עמה אחר. וכבר בא עלי השד הגדול. אמרו לה: לא נניח עד שתקבלי עליך שימותו בכל יום מאה מבניך וקיבלה. ועל כן מתים כל יום מאה שדים. ועוד אמרו לה: הישבעי לנו שכל מקום שתראי שמותינו כתוב או תמונתנו או בדבור פה שלא יהיה לך רשות ליכנס באותו בית שהתינוק שם.
מדרש מתוך קמיע, גרמניה, המאה הי"ח (מוזיאון ישראל)
אליהו ז"ל היה הולך בדרך ופגע בליל וכל כת דילה ואמר לה לילית הרשעה אן את ... וכל כת דילך כלם טמאים הולכים ותען ותאמר אדוני אליהו אנכי הולכת לבית היולדת פב"ב לתת לה שנת המות ולקחת את בנה הנולד לה [...] והשיב לה אליהו ז"ל ואמר לה בחרם עצורה תהיה את מהשי"ת כאבן דומם תהיה וענתה ואמרה לו אדוני למען השם התיר לי ואני אברח ואשבע לך בשם השם אלוהי מערכות ישראל לעזוב את הדרכים הללו מהיולדת הזו ומבנה הנולד לה וכל זמן שאני רואה או שומעת את שמותי מיד אני אברח ועתה הודיע לך שמותי ... וכל מי שיודיע וכותב שמותי אלו מיד אני אברח מן התינוק ותלה גם בבית היולדת את הילד זו הקמיע והילד וגם אמו לא לא ינזקו ממני לעולם.

(א) תובל קין: נראה שהוא וולקאנוס, ודע כי קיניא בל' סורי וערבי ענינו צורף זהב וכסף גם חרש ברזל. ותובל (tu pal) בל' פרסי ענינו חתיכת זהב וכסף ונחשת, ומזה גיז' אומר כי השם הזה מתחלתו פרסי. ויהי מה, אין ספק כי הבלים הרבה נאמרו בימים קדמונים על האנשים האלה, והתורה טיהרה את הסיפורים ההם מחלאתם. (ב) לוטש: לשון מירוק וחידוד. (ג) כל חרש: על כרחנו צריך לפרש חורש כלי אומנות שבו החרשים עושים מלאכתם. (ד) נעמה: גם היא נראה שהיתה נעבדת, ואולי היא וינוס ושמה מעיד עליה.

רבנו בחיי על בראשית ד, פסוק כב
"ואחות תובל קין נעמה" דרשו רבותינו ז"ל אשתו של נח היתה ונקראת כן על שם שהיו מעשיה נאים, ונעימים.
ויש אומרים שהיא היתה אשת אשמדון אם אשמדאי והשדים נולדו ממנה.
וד' נשים היו אמות השדים. לילית, ונעמה, ואגרת, ומחלת, ויש לכל אחת ואחת מהן מחנות וכתות של רוח הטומאה אין מהם מספר.
ואומרים כי כל אחת מושלת בתקופה אחת מארבע תקופות שבשנה ומתקבצות בהר נשפה קרוב להרי חשך. וכל אחת מושלת בתקופתה משעת שקיעת החמה עד חצות לילה הן וכל מחנותיהן. ועל כלן משל שלמה וקרא אותם עבדים ושפחות שהיה משתמש בהם כרצונו. וד' נשים אלו נשיו של שרו של עשו הן ודוגמתו נשא עשו ד' נשים כדמפורש בתורה.
וגם רבותינו ז"ל האריכו במדרש בענין אדם הראשון שכל אותן ק"ל שנה שהיה נזוף בחטאו שהוליד רוחין ושדין ולילין ומזיקין. וזאת מעלה ושלמות במין האדם שממנו הרוחניים שבגלגלי היסודות גם ממנו יש רוחנים שכליים במרום, והבן זה.
ר' משה די ליאון, סוד יציאת מצרים, מצוטט מתוך: שלום, שדים רוחות ונשמות, בן צבי 2004, עמ' 101
לילית זונה שוכבת על כל אנשי העולם ונעמה עם זרע אומות העולם ולא עם יראל ונגע עם ישראל ולא עם אומות העולם [...] ועל נגע כתוב: "וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ" (תהלים צא, י).
שני צדדים של אותה אישה או שתי נשים? / עמית נאור
שתי מסורות שונות על אופיה. הקושי ברור; הרי לא יתכן שנח – איש צדיק תמים היה בדורותיו – יישא לאישה את מי שהפכה לאימם של שדים. לקושי מוסיפה העובדה, שבספר בראשית, פרקים ד' ו-ה', מופיעים שני אילנות יוחסין שונים בהם חוזרים על עצמם שמותיהם של חנוך ולמך. נח עצמו על פי הכתוב בספר בראשית הוא בנו של למך – שהוא, כזכור, שם אביה של נעמה בפסוקים שהוזכרו לעיל. עד כדי כך קשה היה ליישב את המסורות עד שבגרסאות מאוחרות התפצלו הדמויות, ולפיהן התחתן נח עם נעמה אחרת, נעמה בת חנוך – ייחוס הגיוני הרבה יותר, בהתחשב בהתקדשות דמותו של חנוך בחלוף השנים. עליה נאמר כי היא האישה היחידה בדור המבול ששמרה על תומתה. אם כך, האם אכן מדובר בשני צדדים של אותה נעמה, או שמא בשתי נעמות שונות – אחת נעימה ואחת עובדת כוכבים? אחת צדקת ואחת יפהפייה פתיינית? לעת עתה אין בידינו תשובה חותכת.
https://blog.nli.org.il/sodot-naamah-demon/
יהודה איגוס, מדרש לילית, ידיעות ספרים 2011, עמ' 74, מצוטט מתוך חגי דגן, שדים יהודים, אוניברסיטת תל אביב, 2019, עמ' 278.
נאעמה[!] הייתה גבוהה ורחבת כתפיים, מוצקה כמו סלע, גמישה כמו ענף ערבה ושחורה כמו התהום בחצות הלילה. השנים שבהן היא חיה בין הסכנות הרבות שבהרי חושך שעל גדות הים הקדמוני העניקו עומק מיוחד לפניה הרבועות, פנים שפוסלו באמנות בימים שבהם המין האנושי עוד היה צעיר. היא חגרה חרבה ארוכה וצרה ועל גבה היה תלוי קנה-נשיפה ארוך ושחור ובצדו אשפת חצים מעוטרים בנוצות.
לאה שקדיאל, “'ואחות תובל קין נעמה': אח ואחות, ומה שביניהם", קוראות מבראשית, בעריכת ר' רביצקי, ידיעות ספרים 1999
אחותם של שלושת הציביליזטורים הגדולים נישאת לעמוד התווך האחר של יישוב הארץ, עליו נאמר "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'" (בראשית ה, כט), ואולי מנחילה לבניה היוצאים מן התיבה את מורשת הידע שנצבר לפני המבול. באופן ספציפי, בודאי מתאים כי אחותו של תובל קין "לוטש כל חורש נחושת וברזל" תינשא לאיש לו מייחסים חז"ל את המצאת המחרשה. גם שמה "נעמה" נגאל עכשיו מחריגותו במשפחת הבנים הנקראים כולם בשמות משורש אחד, "יבל", "יובל", ו"תובל קין", שהרי בודאי הוא מתאים לשמו של בן זוגה, "נח"; ושניהם יחד מייצגים פיוס בין שושלת קין לבין צאצאי שת, באווירת הברית המרגיעה שלאחר המבול. באמצעות נעמה קושרים חז"ל אם כן את סיפור למך שבפרק ד' לא לפשע הנורא של קין, ולחמס הממלא את הארץ בהמשך, כי אם לחידוש הבריאה שלאחר המבול, להזדמנות הנוספת.
זוהר, חלק א נה, א (בתרגום לעברית)
אָמַר רַבִּי חִיָּיא: מַה שֶּׁכָּתוּב וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה, מַה קָּרָה כָּאן שֶׁהַכָּתוּב אָמַר שֶׁשְּׁמָהּ נַעֲמָה? אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁטָּעוּ בְּנֵי אָדָם אַחֲרֶיהָ וַאֲפִלּוּ רוּחוֹת וְשֵׁדִים. רַבִּי יִצְחָק אָמַר: אוֹתָם בְּנֵי הָאֱלֹהִים עֲזָא וַעֲזָאֵל טָעוּ אַחֲרֶיהָ.