ונראה בעיני מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שמפורסם לי' בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה:
בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים
כדין הרבה מצות עשה שמברכין על קיומן...
אם בא קידוש השם לידו - שהוא מקדש יברך. בפרט כי חביבה מצוה זו מכל מצוות עשה שבעולם, וכל הברכות תלויות בקדושה, כי כן נוסח הברכות וקדשנו, ואיך לא נברך על הקדושה עצמה?...
מצות דאפשר לעשותן ע"י שליח מברך על, אבל המצוה שהוא צריך בעצמו לעשותה צריך לברך בלמ"ד.
one should use this phrasing of the blessing: “Blessed are you, God, who sanctified us with His commandments, [and commanded us] to sanctify His name in public.”
That is the case with many of the positive commandments, that we bless upon their fulfillment…
And is not martyrdom a commandment that one achieves through one’s body?
Thus one would have to say “to sanctify....
-- - -
if martyrdom should come to your hand, one should say a blessing over it, specifically
because this commandment is more beloved than any other positive commandment in the world. And all the blessings are dependent upon its holiness, since this is the phrasing of the blessings – “sanctified us.” How could one not say a blessing on sanctification itself?
Any commandment that one can fulfill through a messenger, one should say “regarding.” On a commandment, however, that one has to fulfill through one’s body, and cannot perform through a messenger, one blesses “to.”