גם שייך לכלל האמונה מצות עשה של קידוש השם, שימסור אדם נפשו וגופו ומאודו בשביל קדושת שמו יתברך, שנאמר (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וקדוש השם הוא כשהגוי מכוון להעביר את היהודי על דת, והדבר הוא בפרהסיא, ובפרהסיא הוא עשרה מישראל, יהרג ואל יעבור. וזה נוהג בכל עבירה מהעבירות אם הגוי מתכוין להעבירו על דת, ואפילו אדבר שהוא מנהג בעלמא בישראל והגוי בא להעבירו, יהרג ואל יעבור. ואם הוא בשעת השמד, אזי יהרג ואל יעבר אפילו בצנעא. ומבוארים אלו הדינים היטב בתלמוד ופוסקים:
(סט) ומה שאמרו בפרהסיא בי' בני אדם, אין הפירוש דוקא כשיש במעמד הזה י' בני אדם ורואים, שאז הקדושה יהיה לעיני בני ישראל אלו העשרה הרואים. אלא אפילו אינם רואים, והענין הוא במקום סתר שאין אלו העשרה שם במעמד, רק שהדבר מפורסם לעשרה נקרא בתוך בני ישראל. וראיה מדמקשה תלמודא (סנהדרין עד, ב) והא אסתר פרהסיא הוי כו'. מה מקשה, דלמא בשעה שנלקחה לקח אותה בשעה שלא היו באותו מעמד עשרה מישראל. אלא מאחר שהדבר היה מפורסם, אע"פ שלא נראה, נקרא בתוך בני ישראל. ואיתא בגמרא (סנהדרין עד, א) א"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק, נמנו וגמרו בעליית בית נתזה בלוד, כל עבירות שבתורה אם אומרים לו לאדם עבור ואל תהרג, יעבור ואל יהרג. חוץ מעבודת זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים. ובעבירות אלו, לא מפלגינן בין שעת השמד, לשלא בשעת השמד, ובין צנעא ובין פרהסיא, ובין אם הגוי עושה להנאתו, או מכוין להעבירו על דת. וכתב בנמוקי יוסף, דטעמא משום דהנהו לאו משום חילול השם הוא דאסירי, אלא מפני חומר עצמן, הלכך בכל ענין אסירי:
(ע) וכתב הרמב"ם בפרק ה' מהלכות יסודי התורה (ה"ד), כל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם. ואם היה בפני עשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהוא חילול השם כו':
(עא) ונראה בעיני מי שבא לידו קידוש השם ומקיים מצות עשה דונקדשתי בתוך בני ישראל שמפורסם לי' בני ישראל, אז קודם שיהרגוהו יברך בשמחה.בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לקדש שמו ברבים כדין הרבה מצות עשה שמברכין על קיומן, כדגרסינן בתוספתא דברכות (ו, יד) העושה מצוה צריך לברך לפניה. ואף שיש הרבה מצות עשה שאין מברכין עליהן, כבר נאמרו בהם טעמים, ואין טעמים האלה שייכים למצות עשה של ונקדשתי:
(עב) ועיין באבודרה"ם ותמצא שהביא הטעם לפעמים אין מברכין על מצות עשה כשיש להסתפק שיעקר העשה, כגון (דברים א, טז) ושפטתם צדק הוא מצות עשה, ואין מברכין על עשיית דין אולי בעלי דינים לא יקבלו הדין, אי נמי מחלי להדדי מאי דתבעי ומיעקר ליה העשה. ודוגמא לזה איכא דלא מברכין עלייהו דתלוי בדעת אחרים, כגון נתינת צדקה ומעשר עני לעני, ומשמח גר יתום ואלמנה ברגל, והענקת עבדים, ונתינת נבילה לגר ומכירתה, הואיל ואפשר דממנעי או דמחלי' לי' ומיעקר העשה. ויש מהם דאין מברכין מפני שהם מצוה הבאה בעבירה, אין מברכין על החליצה דמצוה באה בעבירה היא, דקא עבר על מצות יבום. וכן השבת גזילה, וריבית וכדומה להם, ועיין שם בספר הנ"ל שהאריך. וא"כ אין שום טעם שלא לברך אקדושת השם. ואין לומר כי אין לברך ברכת קידוש השם כי אולי יחזור המעליל ויפטרנו וכמו שכתב אבודרה"ם במצות עשה ושפטתם צדק דאין מברכין אולי מחלי אהדדי ומיעקר העשה. זה אינו שייך למצות קידוש השם, דאטו אם יעשה לו הקב"ה נס וינצל כמו שניצולו דניאל וחביריו, אטו לא קיים מצות ונקדשתי, כי תיכף כשמסר גופו להריגה קידש השם בתוך בני ישראל:
(עג) ובראשית עיוני הייתי רוצה לומר טעם אחר מלבי למה אין מברכין על כמה מצות עשה, ומכח זה הטעם אזי לא יברכו ג"כ אמצות קדוש השם. וזהו הטעם שאין מברכים אלא על מצות עשה שמחויב אדם להדר אחריה ולעשות, כגון תפילין מילה סוכה ולולב מצה ומרור וכיוצא בהם, מה שאין כן במצות עשה שאין מחויב להדר אחריהן כגון לקט ושכחה ופיאה, וכי מחויב לקנות שדה כדי ליתן לקט שכחה פיאה, אלא אם יש לו שדה אז חל החיוב. וכן ושפטתם צדק, אין מחויב להדר להיות דיין, ואם הוא דיין אז מצות עשה שישפוט בצדק, אבל אינו מחויב לבוא לידי זה. נמצא לפי זה שלא לברך בקידוש השם, כי אינו מחויב להביא עצמו לידי זה. ואדרבה אם יכול לברוח, יברח. או אם יוכל לפדות עצמו בכל אשר לו, את כל הון ביתו יתן ולא יהרג:
(עד) אמנם חזרתי, דיש להשיב על טעם זה, צדקה יוכיח, דמצוה להדר אחריה, וכן כתיב (תהלים מא, ב) אשרי משכיל אל דל, כלומר שאינו ממתין עד שיבא הדל אליו רק הוא משכיל. אם לא שנאמר ונרכיב שני טעמים, דהיינו לענין צדקה שאין מברכין ישאר טעם האבודרה"ם אולי ימנע העני ולא יקבל. ובשאר מצוות עשה ישאר טעם שלי, וזה דוחק. ועוד דמצינו בהדיא גם במצות עשה דקידוש השם להדר אחר מצוה זו, כדאמר ר' עקיבא (ברכות סא, ב) כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה (דברים ו, ה) בכל נפשך, אפי' נוטל נפשך מתי יבא לידי ואקיימנו. הן אמת שאין הפשט וגם אין הדין להדר שיבא לידי מיתה בקדושת השם, דכבר כתבתי אם יוכל לברוח יברח. מכל מקום שייך הידור, ונפשו היתה חושקת שתבוא המצוה זו לידו באופן שיהיה מוכרח לקיימה:
(עה) על כן פשוט בעיני לברכה. לא מבעיא לתוספות (ד"ה כל הברכות) בפרק ג' שאכלו (ברכות מו, א) ובפרק ערבי פסחים (פסחים קד, ב ד"ה חוץ) ולמנהג אשכנז שמברכין על אתה הוא עד שלא נברא העולם כו', בא"י מקדש את שמך ברבים. ונתקנה ע"פ הירושלמי שגזרו שלא לקרוא שמע, וקראו, ונתבטלה הגזירה. וחביב לנו זה שאנחנו מברכין עליו אע"פ שלא בא לידינו אנחנו היום פה, מכל שכן מי שמקדש השם בפועל. אלא אפי' להרמב"ם דלא כתב חתימה בברכת אתה הוא, וכן נוהגין הספרדיים, מכל מקום לכולי עלמא באם בא קידוש השם לידו שהוא מקדש יברך. בפרט כי חביבה מצוה זו מכל מצוות עשה שבעולם, וכל הברכות תלויות בקדושה, כי כן נוסח הברכות וקדשנו, ואיך לא נברך על הקדושה עצמה:
(עו) אחר כותבי זה, מצאתי כן בהדיא בתשובת המקובל הרב רבינו מנחם מרקנאט"י סימן ע' וזה לשונו, המקדשים את השם חייבים לברך על קדוש השם הנכבד והנורא, כיון דהיא מצות עשה מדאורייתא, דכתיב (ויקרא כב, לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, עד כאן לשונו. ושמחתי כי כוונתי לדעת הגדול:
(עז) אמנם בענין נוסח הברכה נראה בעיני כמו שכתבתי לעיל, לקדש שמו ברבים. כי כבר נחלקו חכמי ישראל (פסחים ז, א) בטעם נוסח הברכות, לפעמים מברכין בעל, ופעמים מברכין בלמ"ד. ורבינו תם (תוד"ה בלבער) חילק ונותן טעם לדבר, בכל מצות הנעשות מיד שייך לברך עליהן על, כגון על מקרא מגילה, על הטבילה, על נטילת ידים, על אכילת מצה, על אכילת מרור. אבל להניח תפלין, להתעטף בציצית, לישב בסוכה, יש בהן שיהיה זה לשון מורה על כך להיות עטוף בציצית, ולישב בסוכה ולאכול ולטייל ולישן כו'. והקשו עליו מכמה ברכות, והובא באורך באשר"י ובר"ן פרק קמא דפסחים. אח"כ הביאו באחרונה דעת ריב"א שהי' מחלק, דמצות דאפשר לעשותן ע"י שליח מברך על, אבל המצוה שהוא צריך בעצמו לעשותה צריך לברך בלמ"ד. וכתבו הרא"ש והר"ן שזוהי קצת סברת התלמוד כו'. דנראה מדבריהם שהם מסכימים עם סברת ריב"א, ותירצו בטוב טעם ודעת מהקושיות שקשה עליו מאיזה ברכות, ותירצו בתירוצי רויחי:
(עח) נמצא צריך לברך בכאן בלמ"ד, כי היא מצוה בו ולא בשלוחו. ואל תבין לישנא דהרב מרקנאט"י שהבאתי, שכתב לברך על קידוש השם, שרוצה לומר שכך היא נוסח הברכה. אלא דינא קאמר, שחייב אדם לברך על קדושת השם הנכבד והנורא. אבל נוסח המחוור הוא כדפירשתי. ואף אם היתה כוונת הרב רקנאט"י על הנוסח, אפשר שהוא סובר כרבינו תם, אבל לפי המובן מהרא"ש והר"ן הסכימו עם ריב"א אז הנוסח כמו שכתבתי, ואין לשנות:
(עט) ודע כי הברכה הזו היא משום שמברכין על מצות עשה, ונקדשתי הוא מצות עשה, וזו המצות עשה היא לקדש שמו בפרהסיא ברבים בתוך בני ישראל, אבל כשאינו בפרהסיא אע"פ שדינו ליהרג ולא יעבור, כגון כפירה ורציחה וערוה וכן כל העבירות בשעת הגזירה, זהו חיוב בצד עצמו ואינו משום ונקדשתי, אז אין מקום לברכה. וכן אלו הקדושים והטהורים מישראל שמענים אותם כדי שיודע על דבר מה שיהיה היזק לישראל, והם אינם יודעים וסובלים העינוים אשר הם קשים ממות, אע"פ שהוא בפרהסיא ונודע לרבים מישראל, אין מקום לברכה זו מתרי טעמי. חדא, דמצות עשה דונקדשתי אינו אלא כשהגוי רוצה להעבירו על דת מדתי תורה, או מדתי ישראל נהוגים והוא רוצה להעבירו על הדת, והוא בפרהסיא, על זה קאי ונקדשתי. אבל העינויים שהם אינם להעבירו על דת, רק כדי שיודה, אע"פ שקדוש יאמר לו והוא מבני עליה כמו פפוס ולוליינוס במס' תענית (יח, ב), זה אינו בכלל ונקדשתי. ועוד איך יברך, אולי ח"ו לא יעמוד בנסיון, דאמרו רז"ל (כתובות לג, ב) אלמלא נגדו לחנניה מישאל ועזריה כו'. אבל מכל מקום שכר האיש הזה רב ועצום, וקדוש יאמר לו ובהיכלו כבוד אומר כולו:
(פ) כתב בזוהר, המוסר עצמו למיתה בעבור קדושת השם, ועושה במחשבתו הסכמה חזקה בעת קבלת עול מלכות שמים באהבה וגו' בכל נפשך (דברים ו, ה) אפילו נוטל נפשך, אז הוא כאלו היה הדבר בפועל ונחשב כעקידת יצחק, ובתנאי שיהיה צדיק בכל דרכיו, כי בקרבן מום בו לא ירצה. ואני תקנתי תפלה נאה על זה שיתפלל האדם שיעזרהו הקב"ה לקדושת שמו, והיא מסודרת בין שאר התפילות:
(פא) נשלם אות האל"ף