כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּֽוֹמֶה לָּךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵֽעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים:
שופר: אך ענין השופר בר״ה הוא כי הנה ביום זה הקב״ה דן את כל העולם כלו ומחדש כל המציאות בבחינת הסיבוב החדש דהיינו השנה החדשה. ... והנה צונו הקב״ה לתקוע בשופר והכונה בו להמשיך ההנהגה ברחמים ולא בתוקף הדין ולערבב הקטיגור שלא יקטרג...
לעורר את הרחמים ולפייס מדת הדין ולהגביר הטוב על הרע ולכפות כחות הרע וליטול הכח מהמקטרגים ולהתכוין שישתמש האדון ברוך הוא מרוממותו להנהיג בשליטת יחודו ולעבור על פשע וכל זה על ידי מצוה זאת כשיתחבר עמה תשובתם של ישראל כראוי. ופרטי כל ענין זה כפי פרטי התיקון בדרכיו:
בספר "ברכת מרדכי" [ר"ה סי' ט"ז] הביא בשם מרן הגרי"ז זצ"ל – דברים נפלאים בגדר תקיעת שופר.
בסיום ברכת השופרות נאמר "כי אתה שומע קול שופר – ומאזין תרועה ואין דומה לך – ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" וצ"ב מה שייך הענין של שומע ומאזין לקול שופר ומה הפירוש ברחמים.
ומחדש הגרי"ז – שקול השופר הוא סוג מיוחד של תפילה הקיים רק בכלל ישראל – ועל כן נאמר על תקיעת השופר – שומע ומאזין וברחמים.
ובזה מיישב הגרי"ז את הפסוק "ותרועת מלך בו" – שפי' הרמב"ן שקאי על השופר ואף הכלילו בפסוקי השופרות והדבר צ"ב מה שבח הוא לישראל שתוקעים בשופר, אומר על כך הגרי"ז – הכונה היא שתקיעת השופר היא סוג של תפילה השייך רק בישראל – ועל כן שפיר שבח הוא לישראל, שרק בהם שייכת תפילה זו. ועדיין הדבר צ"ב.
אֲרֶֽשֶׁת שְׂפָתֵֽינוּ יֶעֱרַב לְפָנֶֽיךָ אֵל רָם וְנִשָּׂא. מֵבִין וּמַאֲזִין מַבִּיט וּמַקְשִׁיב לְקוֹל תְּקִיעָתֵֽנוּ וּתְקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן סֵֽדֶר מַלְכֻיּוֹתֵֽינוּ:
May the utterance of our lips be pleasing unto You, Almighty, Most High and Uplifted, Who understands, and gives ear, Who perceives and listens to the sound of our shofar blast, and accept with compassion and desire our acknowledgments of Your sovereignty.
וַנִּצְעַ֕ק אֶל־ה' אֱלֹקֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע ה' אֶת־קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת־עׇנְיֵ֛נוּ וְאֶת־עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת־לַחֲצֵֽנוּ׃
את קולנו. כבר ביארנו לעיל א׳ מ״ה וה׳ כ״ה משמעות קולנו. בלי דברי תפלה זכה. רק צעקה מעומק הלב. זהו פשטא דקרא. ובס׳ שמות ב׳ כ״ג וכ״ד נתבאר עוד ביאור המגיד על שני מאמרים הללו:
ונצעק וגו' כמ"ש. פי' שלא נאמר דהצעקה היתה דרך תשובה ובלב שלם ובכוונה רצויה אל ה' כדמשמע לכאורה מקרא דונצעק אל ה' וגו'. לזה מביא שהצעקה היה כענין שנאמר בקר (ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה) ולא כתיב ויזעקו אל האלקים. מזה מוכח דהצעקה לא היה אלא כאדם הגונח מלב מרוב כאב ומגודל חסדי הבורא ית' עלה שועתם אליו וקבל שועתם וכמו שסיים הכתוב ותעל שועתם מהעבודה דמשמע שהשועתם לא היה רק מהעבודה.
According to Rabbi Lorberbaum there is a common theme to the comments in the Haggadah Deuteronomy 26:7. It would seem that these comments are exploring why God chose to bring the redemption sooner than he had predicted to Abraham in Genesis 15:13: “Know well that your offspring shall be strangers in a land not theirs and they shall be enslaved and oppressed for four hundred years…” God had foretold to Abraham that his offspring would be both enslaved and oppressed; they were simply living out the prediction that had already been given to them (in order to rid themselves of the dross and impurity of their former idolatrous past). So why then did God bring them out of Egypt sooner than expected? It must have been that the Egyptians’ oppression went above and beyond what God allowed for. The Israelites were therefore purified sooner and the Egyptians were deserving of punishment.
We cried out to the Lord – Many people, when confronted with suffering and tribulations, cry out to God (that’s why we say that there are no atheists in a foxhole). So how about the Israelites? How did the children of Israel cry out to God? Was their cry motivated by faith or by pain and suffering? Was their cry one of one of sincere and heartfelt prayer and a desire to return to God, or was it simply a cry that came out of the pain and suffering they experienced in Egypt?
The proof text from Exodus implies that they cried out of suffering (“They groaned because of the bondage”); none the less, their sigh still rose up to God despite the fact that it was not motivated by sincere and heartfelt faith (“Their cry because of the bondage rose up to God”). Interestingly this interpretation depicts the Israelites in a less than positive fashion. God answers the prayers of those who suffer whether or not they are faithful servants.
חפץ חיים על התורה פרשת כי תבוא
מֵיתִיבִי: הַמַּשְׁמִיעַ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ — הֲרֵי זֶה מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. הַמַּגְבִּיהַּ קוֹלוֹ בִּתְפִלָּתוֹ הֲרֵי זֶה מִנְּבִיאֵי הַשֶּׁקֶר.
הרי זה מקטני אמנה – כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה:
ולא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד ציבורא: הגה ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מות' (טור):
י"א שבר"ה וי"ה מותר להשמיע קולו בתפלתו אפי' בציבור: הגה וכן נוהגין ומ"מ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי (דרשות מהרי"ו):
(יא) אפילו בצבור - לעורר הכונה ולמיטרד ציבורא לא חיישינן כיון שסידורים ומחזורים בידם ועיין במג"א דמסיק דיותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין וכ"כ הרבה אחרונים:
מבי"ט סוף פרק ו "תפילה בלחש"
צעקה - כמה גדול כחה של צעקה לבטל הגזרה כדכתיב (תהלים לד יז, יח) פני ה' בעשי רע להכרית מארץ זכרם, צעקו וה' שמע. וכן בארבעה שצריכין להודות כתיב (תהלים קז ו) ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם. והנה פשט תבת ''צעקה'' הוא, שירים קול בתפלה מתוך קירות לבו. אמנם הלב מהסס בזהי שהרי אמרו (ברכות כד ב) המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר. ולפם מאי דילפי לה מחנה, דכתיב (שמואל א א יג) וקולה לא ישמע. משמע דאפלו בתפלה פרטית שמתפלל על צרתו צריך שלא ישמיע קולו. והחמירו בזהר הקדוש ואמרו (ח''א דף רט:) שהמשמיע קולו בתפלתו אין תפלתו נשמעת במרום. אבל יש מקומות אחרים בזהר הקדוש דמשמע דירים קלה בצלותה. ונראה לישב קצת פשר דבר, שהיותר טוב שלבו למ''ו א''ב יצעק צעקה גדולה ומרה, והקול יהיה נמוך, רק שפתותיו נעות וקולו לא ישמע. אמנם אם אש תוקד בקרבו ולא יכול להתאפק מלזעק בקול גדול מתוך צרתו, גם זה חשוב מאד ועושה פרי למעלה. ומה גם אם הוא שליח צבור העובר לפני התבה, שמכרח לצעק צעקה גדולה. ועקר הצעקה תלויה בלב והקול בינוני קול בוכים, כצועק ובוכה ומתחנן, ובזה ישמע אל ויענם כי הוא שומע צעקת עמו ברבים:
מעשה בחסיד קרלין שנקלע לצ'ורטקוב
מספרים על חסיד קרלין שהיה סוחר גדול ונסע לרגל מסחרו לערים, ופעם אחת נקלע לעיר וראה שיצטרך לשהות שם בשבת, ודאג היכן יתפלל בשבת. היה שם האדמו"ר מצ'ורטקוב וחשב להתפלל אצלו, אבל חשב בליבו, הרי אני חסיד קרלין ורגיל להתפלל בצעקות ובקולות רמים ואצל הרבי אין זה מקובל, כיצד יסתכלו עלי, ואולי תהיה זו אף פגיעה ברבי אם אצעק בקול בעת התפילה... החליט להכנס אל הרבי ולבקש את רשותו להתפלל כהרגלו. הרבי שמע את מבוקשו וענה לו בקפידה: איזה דרך היא זו לצעוק בתפילה כשאתה עומד בפני המלך, יש להתפלל בשקט ובמורא, כך הוא מנהגנו ואין לשנות! באין ברירה ניסה בכל כוחו להתאפק מלצעוק, אבל בהגיעו לתפילת נשמת לא יכול היה עוד להתאפק ומרוב התלהבות פרץ בשאגה והחל לאמרה בקולי קולות ובצעקות נוראות, והכל הסתכלו עליו בתימהון ובקפידה. במוצאי שבת קודש נכנס אל הרבי והחל להתנצל. ענה לו הרב: על מה ההתנצלות, יש כאלו המתפללים בשקט ויש הצועקים, ולהיפך הצעקה נובעת מהלב והיא אחת מלשונות התפילה, טובה היא מתפילה בקרירות וקיפאון.
האיש תמה ושאל: רבי, הלא בתחילת השבוע גער בי הרב והתרה בי שלא אצעק ושלא זו הדרך?!
ענה לו הרבי: כשיהודי בא אלי ביום ראשון או שני ומבקש רשות להתפלל בצעקות בשבת, והוא מתכוון מראש לצעוק כאילו זה טופס התפילה וצורתה, יש להעמידו על האמת שאין זה מעיקר התפילה ותקנתה, אבל כשיהודי עומד בתפילה וייחם לבבו ומרוב התלהבות הוא מרים את קולו, אין נאה ומשובח הימנו!
מַתְנִי׳ סֵדֶר תְּקִיעוֹת: שָׁלֹשׁ שֶׁל שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. שִׁיעוּר תְּקִיעָה כְּשָׁלֹשׁ תְּרוּעוֹת, שִׁיעוּר תְּרוּעָה כְּשָׁלֹשׁ יְבָבוֹת.
שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשׁ יְבָבוֹת. וְהָתַנְיָא: שִׁיעוּר תְּרוּעָה כִּשְׁלֹשָׁה שְׁבָרִים! אָמַר אַבָּיֵי: בְּהָא וַדַּאי פְּלִיגִי, דִּכְתִיב: ״יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם״, וּמְתַרְגְּמִינַן: ״יוֹם יַבָּבָא יְהֵא לְכוֹן״. וּכְתִיב בְּאִימֵּיהּ דְּסִיסְרָא: ״בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא״. מָר סָבַר גַּנּוֹחֵי גַּנַּח. וּמָר סָבַר יַלּוֹלֵי יַלֵּיל.
כִּי אַתָּה שׁוֹמֵֽעַ קוֹל שׁוֹפָר וּמַאֲזִין תְּרוּעָה וְאֵין דּֽוֹמֶה לָּךְ: בָּרוּךְ אַתָּה ה' שׁוֹמֵֽעַ קוֹל תְּרוּעַת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּרַחֲמִים: