כְּשֶׁיֶּחְטָא אִישׁ לְאִישׁ לֹא יִשְׂטְמֶנּוּ וְיִשְׁתֹּק כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בָּרְשָׁעִים (שמואל ב יג כב) "וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן מְאוּמָה לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן". אֶלָּא מִצְוָה עָלָיו לְהוֹדִיעוֹ וְלוֹמַר לוֹ לָמָּה עָשִׂיתָ לִי כָּךְ וְכָךְ וְלָמָּה חָטָאתָ לִי בְּדָבָר פְּלוֹנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". וְאִם חָזַר וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִמְחֹל לוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל. וְלֹא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ יז) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים": הָרוֹאֶה חֲבֵרוֹ שֶׁחָטָא אוֹ שֶׁהָלַךְ בְּדֶרֶךְ לֹא טוֹבָה מִצְוָה לְהַחֲזִירוֹ לַמּוּטָב וּלְהוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא חוֹטֵא עַל עַצְמוֹ בְּמַעֲשָׂיו הָרָעִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ". הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינוֹ. בֵּין בִּדְבָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם. צָרִיךְ לְהוֹכִיחוֹ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ. וִידַבֵּר לוֹ בְּנַחַת וּבְלָשׁוֹן רַכָּה וְיוֹדִיעוֹ שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר לוֹ אֶלָּא לְטוֹבָתוֹ לַהֲבִיאוֹ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. אִם קִבֵּל מִמֶּנּוּ מוּטָב וְאִם לָאו יוֹכִיחֶנּוּ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. וְכֵן תָּמִיד חַיָּב אָדָם לְהוֹכִיחוֹ עַד שֶׁיַּכֵּהוּ הַחוֹטֵא וְיֹאמַר לוֹ אֵינִי שׁוֹמֵעַ. וְכָל שֶׁאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְאֵינוֹ מוֹחֶה הוּא נִתְפָּשׂ בַּעֲוֹן אֵלּוּ כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִמְחוֹת בָּהֶם: הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו עָוֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא סנהדרין קז א) "הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ.
When one person wrongs another, the latter should not remain silent and despise him as [II Samuel 13:22] states concerning the wicked: "And Avshalom did not speak to Amnon neither good, nor bad for Avshalom hated Amnon."
Rather, he is commanded to make the matter known and ask him: "Why did you do this to me?", "Why did you wrong me regarding that matter?" as [Leviticus 19:17] states: "You shall surely admonish your colleague."
If, afterwards, [the person who committed the wrong] asks [his colleague] to forgive him, he must do so. A person should not be cruel when forgiving [as implied by Genesis 20:17]: "And Abraham prayed to God..." It is a mitzvah for a person who sees that his fellow Jew has sinned or is following an improper path [to attempt] to correct his behavior and to inform him that he is causing himself a loss by his evil deeds as [Leviticus 19:17] states: "You shall surely admonish your colleague."
A person who rebukes a colleague - whether because of a [wrong committed] against him or because of a matter between his colleague and God - should rebuke him privately. He should speak to him patiently and gently, informing him that he is only making these statements for his colleague's own welfare, to allow him to merit the life of the world to come.
If he accepts [the rebuke], it is good; if not, he should rebuke him a second and third time. Indeed, one is obligated to rebuke a colleague who does wrong until the latter strikes him and tells him: "I will not listen."
Whoever has the possibility of rebuking [sinners] and fails to do so is considered responsible for that sin, for he had the opportunity to rebuke the [sinners]. At first, a person who admonishes a colleague should not speak to him harshly until he becomes embarrassed as [Leviticus 19:17] states: "[You should]... not bear a sin because of him." This is what our Sages said: Should you rebuke him to the point that his face changes [color]? The Torah states: "[You should]... not bear a sin because of him."
From this, [we learn that] it is forbidden for a person to embarrass a [fellow] Jew. How much more so [is it forbidden to embarrass him] in public. Even though a person who embarrasses a colleague is not [liable for] lashes on account of him, it is a great sin. Our Sages said: "A person who embarrasses a colleague in public does not have a share in the world to come."
Therefore, a person should be careful not to embarrass a colleague - whether of great or lesser stature - in public, and not to call him a name which embarrasses him or to relate a matter that brings him shame in his presence.
זאת התורה אדם כי ימות באוהל אמרו רז״ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כו׳. ידוע כי יש ס׳ רבוא אותיות לתורה וכנגדן יש ס׳ רבוא שרשי נשמות, אף שיש בישראל כהנה וכהנה על כל פנים העיקר הם ס׳ רבוא שרשים ומותר באין מחילוק הניצוצות, וכל אחד מישראל יש לו אות בתורה, ואורייתא וקב״ה חד, והוא חלק אלוה שבקרב האדם הוא ממש אותו האות שמשם שורש נשמתו, והאות משפיע על האדם שפע וחיות הקדושה, וצריך לידע כי האות שורה בפה האדם, וכל אות כלול מכל התורה, נמצא שכל התורה בפה האדם, כי הלא ספר תורה שחסר ממנה אות אחת פסולה, ואינה נחשבת לתורה מטעם זה כי כל אות חשוב תורה בהצטרף כולם יחד, וכל עבודת ה׳ הכל הוא בזה, שצריך האדם לקרב לשרשו דהיינו התורה שהיא קומה שלימה תרי״ג מצות, והאדם כלול גם כן רמ״ח איברים ושס״ה גידים כנודע, וכמו שאם חסר אות אחת מן הס״ת אינה בשלימות, לכך אמרו רז״ל כל המאבד נפש אחת מישראל כאלו מאבד עולם מלא, וההיפך כל המקיים וכו׳ כאלו קיים עולם מלא והבן. ולכך אומרים קודם כל תפלה הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך וגו׳, כי הכל הוא אחדות גמור כמו התורה שנקראת תורה בהצטרף כל האותיות כולן, ואף אם רואה בחבירו שום דבר רע, ישנא הרע שבו, אך החלק הקדוש יאהבנו מאד כנפשו, כי הבעש״ט נבג״מ אמר שהצדיק הגמור שאין רע בקרבו אין רואה שום רע על שום אדם, אך מי שרואה שום רע בחבירו, הענין הוא כמו שמסתכל במראה, אם פניו מטונפין רואה גם כן במראה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה במראה שום דופי, כמו שהוא כך רואה, וזהו (ויקרא י״ט, י״ח) ואהבת לרעך כמוך, פי׳ כמוך כמו שאם יודע האדם בעצמו שום רע בקרבו משום הא אינו שונא את עצמו אף ששונא הרע שבקרבו, כך גם כן על חבירו, כי באמת הכל אחד,כי הלא גם לחבירו יש גם כן חלק אלוה כמוהו ויש לו אות בתורה. ואומות העולם נפשם הוא מצד הקליפה, לכך דבורם הוא גם כן קליפות כי רוב דבורם הוא ניבול פה או שאר דבורים כיוצא בו:
(אוצר החיים פ' קדושים דקע"ב ע"ד).
מַאי טַעְמָא אַכְרֵיז מָר עֲלֵיהּ דְּעַבְדָּא הוּא אֲמַר לֵיהּ דִּרְגִיל דְּקָרֵי אִינָשֵׁי עַבְדֵי וְתָנֵי כׇּל הַפּוֹסֵל פָּסוּל וְאֵינוֹ מְדַבֵּר בִּשְׁבָחָא לְעוֹלָם וְאָמַר שְׁמוּאֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל...
Rav Naḥman further inquired: What is the reason that the Master proclaimed about him that he is a slave? Rav Yehuda said to him: Because he is in the habit of calling people slaves, and it is taught: Anyone who disqualifies others by stating that their lineage is flawed, that is a sign that he himself is of flawed lineage. Another indication of his lineage being flawed is that he never speaks in praise of others. And Shmuel said: He disqualifies with his own flaw...