ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה. איתא במדרש הביאו רש"י מה היה העולם חסר מנוחה בא שבת בא מנוחה. באו לפרש לשון הכתוב דקאמר ויכל ביום השביעי והלא בששי נגמרה כל המלאכה ועל זה אמר המדרש דבשבת באה מנוחה ובה נגמרה כל המלאכה. ולהבין הכוונה בזה אפשר לומר דבששה ימים הראשונים ברא בכל יום חדשות והמציא בו דבר חדש שלא היה מקודם, וזהו הנקרא שעשה בו מלאכה היינו שחידש בו דבר חדש שלא היה מקודם וביום השבת לא עשה בו בריאה חדשה מה שלא היה מקודם. רק אז התחילה בריאת העולם להיות נברא כסידורו כמו שהיה בו' ימים הראשונים. וזהו מה שקורא הפסוק שביתה כי בו שבת היינו שבוראו להעולם כפי מה שהיה מקודם בלא התחדשות, ומ"מ הוא בריאה דידוע דבכל רגע השי"ת ממציא כל הנמצאים ממש יש מאין ורגע הראשונה אינו סיבה להנמצאים להרגע שלאחריה רק הוא כמו התחלת הבריאה וכמו שסידרו בברכות יוצר המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית כאמור לעושה אורים גדולים כל"ח, דבכל רגע הוא ממציאו להעולם יש מאין ונמצא דגם עתה הוא בוראו כמו בששה ימים הראשונים, רק החילוק הוא דבששה ימים ברא בו דבר חדש מה שלא היה בו מקודם וזהו שקראו הפסוק בלשון עשה בהם מלאכה, ומאז והלאה בוראו בכל רגע על התמונה שהיה העולם ברגע הקודם כטבעו וכסידורו בלא שינוי, ומלאכה זו דהיינו בריאה בלא שינוי נקרא בלשון הפסוק שביתה יען כי האדם אינו מרגיש בו עשיית מלאכה וענין זה התחיל בשבת. ויצא מזה דשבת הוא לנו לאות וזכרון דגם עתה דלפי הנראה לעין לכאורה העולם כמנהגו נוהג מ"מ אינו עומד מעצמו כמו כל מלאכה של בו"ד דאחר שגמר האומן מלאכתו עומד הכלי בתמונתו מעצמו בלא האומן. רק השי"ת ממציא ומהוה אותו בכל עת ורגע. וזהו שסידרו בברכות יוצר בשבת ביום השביעי התעלה וישב על כסא כבודו דהיינו הנהגת כל העולם כולו בכל הפרטים שבו. ובמדרש תהלים אמרו על פסוק לעולם ה' דברך נצב בשמים דהדיבור שאמר הקב"ה יהי רקיע הוא עומד ומהוה להרקיע כו' יעו"ש:
המחדש בטובו תמיד מעשה בראשית