(יב) דָּבָר יָדוּעַ שֶׁכָּל אֵלּוּ הַטֻּמְאוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהֵן מִשּׁוּם סָפֵק הֲרֵי הֵן שֶׁל דִּבְרֵיהֶן. וְאֵין טָמֵא מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא מִי שֶׁנִּטְמָא טֻמְאַת וַדַּאי אֲבָל כָּל הַסְּפֵקוֹת בֵּין בְּטֻמְאוֹת בֵּין בְּמַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת בֵּין בַּעֲרָיוֹת וְשַׁבָּתוֹת אֵין לָהֶם אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים [וְאַף עַל פִּי כֵן דָּבָר שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת סְפֵקוֹ אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁהֲרֵי הָעוֹשֶׂה אוֹתוֹ חַיָּב אָשָׁם תָּלוּי] כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִסּוּרֵי בִּיאָה וּבְכַמָּה מְקוֹמוֹת:
It is well known that all these and other similar instances which are ruled impure although there is a doubt involved are Rabbinic safeguards. According to Scriptural Law, only one who has definitely contracted impurity is deemed impure. All stringencies stemming from doubt, whether with regard to ritual impurity, forbidden foods, forbidden intimate relations, or the observance of the Sabbath, are only Rabbinic in origin, as we explained in Hilchot Issurei Bi'ah and in other places. Nevertheless, when there is a situation where one would be liable for karet for an intentional violation, it is forbidden by Scriptural Law to act in a manner that allows for the possibility that one committed such a violation, as evidenced by the fact that one who performs such an act is obligated to bring a provisional guilt-offering
(א) דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. א''א זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא וזו ספיקא דאורייתא היא אבל היה לו לומר משום דהו''ל ספק ספיקא ואפילו בדאורייתא לקולא:
דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכו'. כתב הראב''ד זהו שיבוש גדול שהרי אמרו בכמה מקומות וכו'. וי''ל שרבינו סובר שמה שאמרו ספיקא דאורייתא לחומרא מדרבנן בעלמא הוא שהחמירו בספיקא וכתב הר''ן בספ''ק דקידושין ובתשובה סימן נ' שהביא ראיה לדבריו מדאמרינן פרק עשרה יוחסין התורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא לא יבא הא ממזר ספק יבא
השגגה היא שיהא ודאי שעשה אותה מעשה אלא שעשה אותו בשוגג. ולא הודע הוא שיהא מסופק אם עשה או לא עשה...לפיכך אם היו לפניו שתי חתיכות של חלב אחת משתיהן חלב מותר והשניה אסור ואכל אחת משתיהן ונסתפק לו אם אכל המותר או האסור הרי זה חייב אשם תלוי
בנדפס הוסיפו כאן קטע בסוגרים מרובעים ויש דפוסים שהעיזו להוריד את הסוגרים והדברים ברורים שזו הוספה מאדם האחראי לכל השבושים בספרי רבנו שבדפוסים. ולא שת לבו המשבש דאנן קי"ל דאין חייבין אשם תלוי אלא היכא דאיקבע איסורא. ואם אומרים איקבע הרי אינו בכלל הספקות כי השנים הללו שלא שלא ברור היכן האיסור בימין או בשמאל יש בהם איסור ודאי ואין כאן שום ספק. ואסור ודאי מן התורה לאכול אחד מהם. וליתה בכל כה"י שברשותי
According to Scriptural Law, a person suspected of being a mamzer is permitted to marry among the Jewish people.67[Deuteronomy 23:3] states: "A mamzer shall not enter God's congregation." [Implied is that] one who is definitively a mamzer may not marry among the Jewish people, not one whose status is questionable. Nevertheless, our Sages raised the level [of purity required] with regard to lineage and forbade those of questionable status from marrying among the Jewish people.
Accordingly, a male and a female who are definitely mamzerim may marry. A mamzer whose status is a matter of doubt,68 a shituki,69 or an asufi70 are forbidden to marry native-born Jewesses.
וכבר בארנו בכלל העיקרים שבארנום שכל הדברים מותרים מן התורה זולתי מה שנתברר אסורו ושאמרם ספקא דאוריתא לחומרא אינו אלא מדברי סופרים לא מן התורה ובפירוש אמרו ממזר ודאי אסרה תורה והוא הדין בכל אסורי לאוין וכיון שספק אסורא דאוריתא אסור מדרבנן וכו'
אֵימוֹר דְּאָמְרִינַן עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין כְּגוֹן חֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן דְּלָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא אֲבָל הָכָא דְּאִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ הָוֵי דָּבָר שֶׁבָּעֶרְוָה וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם
עד אחד נאמן באיסורין - פי' הקונטרס שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד על הפרשת תרומה ושחיטה וניקור הגיד וחלב ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם כמו שפ"ה בסמוך...ומנא לן דעד אחד נאמן באיסורין וי"ל דילפינן מנדה דדרשינן בפרק המדיר (כתובות דף עב.) וספרה לה לעצמה וא"ת אם כן אפילו איתחזק איסורא וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה וכשעברו שבעה טהורה ממילא ולא איתחזק איסורא, וגם בידה לטבול:??!
הנה כלל גדול אמרו בהלכות איסור והיתר, אחזוקי איסורא לא מחזקינן. אמנם לא מצינו כלל זה בלשון הגמ', אך הראשונים פירשו כמה סוגיות בש"ס לפי כלל זה, וגם כמה הלכתא גבורתא בשו"ע ובפוסקים נוסדו עפ"י כלל זה, אך לא ראיתי מי שיבאר גדריה, ודקדוקיה של הלכה זו, ונחזה אנן…והצד השוה שבכל אלה, דכל שאין כאן ריעותא ולא נולד ספק בפנינו, לא בדיני ספיקות עסקינן, אלא סתמא דמילתא היתר הוא, דכל שאין סיבה לאוסרו ממילא היתר הוא…ולא משום דאזלינן בתר רוב או משום חזקת היתר, דברוב ההלכות הנ"ל, לא שייך כלל לקבוע רוב ומיעוט, ויש דגם מדין חזקה אין לדון בהם, אלא יסוד היא בהשקפת ההלכה, דבסתמא תלינן בהתירא וכל שלא נולד בפנינו סיבה להסתפק אין מחזיקין איסור...
וכיוצא בדבר יש לעיין במי שקונה פירות מן השוק האם צריך לחשוש לתולעים אף שבעיון שטחי אינו רואה בהם תולעים, ובספר מגן אברהם להמאירי (ענין י"ב) כתב דלא מחזקינן איסורא "אפילו באותם שההתלעה מצויה בהם", עי"ש.
ולכאורה יש בהלכה זו נפקותא עצומה בכל תחומי חיינו, עד כי יש לתמוה בעניינים רבים שבהם נהגו כשרים שבישראל להחמיר עד למאוד...
דהלא נהגו כל ישראל לחשוש לספק איסור בכל מאכל שאין עליו הכשר ופיקוח, ובשלמא בבשר דרק ע"י שחיטה מותר לאכלו, יש לנהוג איסור כל עוד לא נדע שנשחט כדין*, אך בכל שאר המאכלים שלא ידענו אם יש בהם תרעובת איסור, למה נחזיק איסור במקום שלא נולד ספק בפנינו. ..ובאמת קשה מאוד לקבוע בזה גדרים מסויימים, מה מוגדר כריעותא וכלידת הספק.
היו שנים אחד מטמא ואחד מטהר אחד אוסר ואחד מתיר אם היה אחד מהם גדול מחבירו בחכמה ובמנין הלך אחריו ואם לאו הלך אחר המחמיר ר' יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל א"ר יוסף הלכתא כרבי יהושע בן קרחה
שְׁנֵי חֲכָמִים אוֹ שְׁנֵי בָּתֵּי דִּינִין שֶׁנֶּחְלְקוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן הַסַּנְהֶדְרִין אוֹ עַד שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר בָּרוּר לָהֶן. בֵּין בִּזְמַן אֶחָד בֵּין בָּזֶה אַחַר זֶה. אֶחָד מְטַהֵר וְאֶחָד מְטַמֵּא אֶחָד אוֹסֵר וְאֶחָד מַתִּיר. אִם אֵינְךָ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה. בְּשֶׁל תּוֹרָה הַלֵּךְ אַחַר הַמַּחְמִיר בְּשֶׁל סוֹפְרִים הַלֵּךְ אַחַר הַמֵּקֵל: