מוח הוא בחכמה וכסוי המוח שהוא הקרקפתא הוא כתר שהוא על הראש ולכן השערות רומזים עולמות מתאצלים מהכתר. והמוח שהוא חכמה בכללות נחלק לג' חלקים שהם חכמה בינה דעת שהם ג' כחות במוח. והיינו ג' יודין. והמו"ח קר מצד מי הרחמים כי החכמה משפעת רחמים אל הבינה. ולכן המוח כנוי לפעמים אל החסד. וכבר נתבאר כי מחכמה נשפעים ל"ב נתיבות וכן מן המוח נמשכים ל"ב עורקים לפי דעת חכמי הנתוח. והכלל העולה כי בהיות החכמה כלול בתוכה ג' כחות הללו נקרא מוח והם רחמים פשוטים. ובתיקונים (תקוני ז"ח דף קכ"ז.) פי' כי המוח היא החכמה כשהיא בכתר שהוא הראש וז"ל ומאי מוחא דא חכמה עילאה סתימאה בכתר דרישא דאיהו כתר עליון עכ"ל וכשנשפעי' ג' כוחות הללו בראש זעיר אפין נעשו שם מוח ג"כ כדמותו ונעשו עם המלכות וכללותם שם בן ד'. כי הדעת הוא הוא"ו והשאר מפורסמים. וכל זה פי' הרשב"י ע"ה. אמנם המקובלים האחרונים קראו לכתר מוח סתים. וכן הרשב"י ע"ה מכנה לכלם בשם מוח, באמרו דא קליפה לדא ודא מוחא לדא. והטעם כי כמו שהמוח מתכסה בראש, כן כל א' נעלמת בחברתה. וכן התחתונה קליפה לעליונה לכסות אותה ולהעלימה. ויש מי שפי' כי המוח הם נ' שערי בינה א' מג' חלקי המוח ויתישב קצת:
מוט פי' הרשב"י ע"ה בתיקונים כי ת"ת עם יסוד נקרא מו"ט. וכבר נודע כי מ"ט אותיות שבק"ש וברוך שם וכו' הם ת"ת ויסוד. ופי' בשער נ' שערים. והם ששה תיבות בכל פסוק שהם ו"ו והיינו ו' במילואה שבין מ"ט. כל זה נרמז במוט. והכלל העולה כי הוא רמז לת"ת ויסוד בהיותם כלולים מנ' שערים ושש קצוות לכל א' וא' (וע' זהר משפטים קט"ו ע"א):
מוסדי ארץ פי' בתקונים (תקונא כ"א דף מ"ה.) מוסדי ארץ צדיק וצדק. ואפשר כי מוסדי לשון יסוד וארץ מלכות:
מוסף נקרא יסוד כן פי' בתקונים (תקונא ח"י דף ל"ב: ותקונא כ"א דף מ"ד ע"ב). והטעם כי בו תלוי כל תוספת. כמו קרבן מוסף תוספת, וקבלת תוספות שבת, ותוספות נשמה. וכל העניינים האלה נקרא מוסף בסוד הקדושה הנתוספות בו דהיינו ענין היחוד שמתייחדים ע"י ת"ת ומלכות ואז יעלה ע"י למעלה והיא נקראת קדושה ואז הוא מוסיף בתוספת קדושה:
מועד בפ' ויצא (דף קסד ע"ב) פי' כי יחוד החסד והגבורה שהם שני מועדים מוע"ד הבקר ומועד הערב בקר דאברהם וערב דיצחק בהיותם כלולים אש במים ומים באש שניהם יחד נק' מוע"ד בלשון יחיד. ובתיקונים (בתקוני ז"ח דף קי"א.) פי' כי שש קצוות נקראים מועדים. אבל ג' ראשונים [עז] גדולה גבורה ת"ת נקראים מועדי ה'. וג' שניים [עח] נקראים אלה הם מועדי כדכתיב (ויקרא כג ב) אלה ה"ם מועדי שהם נצח הוד יסוד. מועדי המלכות. ונהפוך ה"ם ונמצא מ"ה שהיא המלכות. ובמקום אחר פי' כי מועדם היא הבינה וזהו אשר תקראו אותם במועדם (שם שם ד). מופלא הוא הכתר ונקרא מופלא מלשון העלם שהוא נשגב ונפלא מכל רעיון. וכל לשון הפלאה תלוי בזה:
מור במלה זו פי' הרשב"י ע"ה שני פירושי'. בר"מ (משפטים דף קי"ז) פי' בפסוק (שה"ש ג ו) מקוטרת מור ולבונה שהוא כתר. ובפסוק (שם ה ו) אריתי מורי פי' (בר"מ ויקרא דף ג' ע"ב) שהוא חסד. ונ"ל לחלק כי מקטרת מ"ר הוא חסר בלא ו' ופי' הכתר מלשון אדון כי הוא אדון לכל האצילות. ומלת מורי וכל שאר שהם מלאים הם בחסד. והכונה כי כמו שהמור הוא ראש לכל הבשמים כן החסד ראש לכל הבנין. ובתיקונים (תקונא כ"א דף מ"ד) פי' מור הוא בחסד או בנצח (ובז"ח פ' חוקת פי' מור דא אברהם):
מושיע פי' הרשב"י ע"ה בר"מ (תצא דף רע"ט.) שהת"ת נקרא מושיע מטעם כי הוא המושיע השכינה מהגלות ב"ב ולכן נקרא מושיע. ואפשר שנקרא מושיע מצד החסד ששם הישועה בכח הבינה כי משם המשכת הישועה והחירות. מושל פי' הרשב"י ע"ה כי הת"ת מצד היסוד נקרא מושל. וכן נאמר ביוסף הצדיק (בראשית מה כו) וכי הוא מושל, מצד היסוד:
מות פי' הרשב"י בזהר פ' ויצא (במדרש הנעלם דף קמ"ח.) כי היא הקליפה הנקבה המקבלת מן הזכר שהיא נקראת אשה זרה ונקראת מות:
מזבח שני מזבחות הם פנימי וחיצון. פנימי בי"נה אשר שם הזהב ושם הקטורת כי היא הקושרות כל הספירות ומאחה אותן. וחיצון נחשת היא המלכות. והטעם איתא בזהר פ' תרומה (דף קל"ט) וז"ל בספרא דשלמה ע"ה אית גו האי מזבח הנחשת דקאמרן רזין עילאין דהא מזבח אדמה כתיב מזבח אדמה תעשה לי ודא איהו רזא כדקא יאות. נחשת, כד שלטין טורין אחרנין ואיהי איצטריכא למיזן לון אצטבעא בהאי גוון למיזן לון ואינון אקרון הרי נחשת. ואינון הרי נחשת אתמשך מנייהו רוח חדא מגו האי מזבח. וכד האי מזבח אסתלק בסליקו אחרא כדין אסתליק את נו"ן דאיהי מזבח קדישא ואשתאר רוחא דאילין הרי נחשת. וכד ההוא רוחא אסתלק בקיומיה אקרי תח"ש דהא אסתלק מניה את נו"ן והאי אתפריש לכמה רוחין אחרנין ואקרון אוף הכי תח"ש. וע"ד אקרי ההוא עמא (חד) תחש כד"א ואת תחש ואת מעכה. עכ"ל, ומבואר הוא. ומ"ש ואיהי איצטריכא למיזן לון, הכוונה כי היא נותנת מזון וחיות לכל, לימין הקדושה ולסטרא דשמאלא. ולפי שאין ראוי לתת להם המזון הקדוש נותן להם משמרי היין ומהעכירות כמו הם בלחמם הטמא. ולכן נקראת היא אז נחשת להראות על ענין התחש הקרוב אליה. והנו"ן רומז אל המלכות עצמה. ונודע כי המזבח הרומז למלכות נבוב לוחות היה והיו ממלאים אותו באדמה. ואדמה נגזר מאדם שהוא בעלה. וסביב לה הקליפה של נחש"ת. ועד שלא בא שלמה המע"ה היה מזבח הנחשת מטעם שהיתה לבנה בחסרונה ולא היה הזווג אמתי כנודע. וכאשר נבנה בית המקדש של מטה נבנה ב"ה של מעלה והי' לבנה במילואה והיה המזבח מאדמה כולו [עט] להראות על לבנוניתה וכבר נפרדה ממנה קליפת התחש. והיה מלובן בסוד הלובן להראות שכבר עברו ימי לבונה ונטהרה מהדמים ועומדת לבנה בלבונה. וזה החילוק שבין מזבח אדמה למזבח נחשת. ונקרא המזבח לפעמים מזבח אלדים בסוד יניקת המלכות מהגבורה. וכאשר יונקת מהקו האמצעי בעלה נקראת מזבח ה' כן פי' בזהר פ' ויקרא (דף כ"ד ע"ב). ובהיות המלכות נקראת מזבח רומז אל היותה יושבת על י"ב בקר י"ב שבטים שהם תקוני המזבח. ומזבח דאליהו יוכיח. וכן ביארו בזהר פרשת בהעלותך (דף קנ"א ע"ב עניין ב' מזבחות):