נפש כי תחטא בשגגה בעבור היות המחשבה בנפש והיא השוגגת הזכיר כאן נפש וטעם הקרבנות על הנפש השוגגת מפני שכל העונות יולידו גנאי בנפש והם מום בה ולא תזכה להקביל פני יוצרה רק בהיותה טהורה מכל חטא ולולי זה היו טפשי העמים זוכים לבא לפניו ולכן הנפש השוגגת תקריב קרבן שתזכה לקרבה אל האלהים אשר נתנה ובעבור זה גם כן הזכיר נפש ורבותינו דרשו (ת"כ כאן) נפש לרבות הגרים והעבדים ולא הזכיר בחטאת כהן המשיח "וכפר עליו ונסלח לו" כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט אולי לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ולא הזכיר כאן בפרים הנשרפים בהקטרת האמורים "ריח ניחוח" ולא "אשה לה'" והטעם בעבור היות מהם חלק בחוץ איננו לאשה לה' ובשעיר הנשיא הזכיר כפרה ולא הזכיר "אשה ריח ניחוח לה'" (במדבר כח ח) בעבור היות הקרבן שעיר ובחטאת היחיד הזכיר "לריח ניחוח לה'" ולא הזכיר "אשה" כי בידוע שהוא אשה כי הכונה כולה באשה לה' והמשכיל יבין:
Now in the case of the sin-offering of the anointed priest [first discussed here in Verses 3-12], He does not say “and [the priest] shall make atonement for him, and he shall be forgiven,” as He mentions in the case of other sinners — namely, the whole congregation, the prince, and the common man. Perhaps the reason for this is that due to his great importance he cannot obtain atonement nor be forgiven completely until he prays and beseeches his G-d, for he is the messenger of the Eternal of hosts, and he must be of clean and pure hands [so that he can never be reproached with anything; hence in addition to the offering he must bring, he must also pray especially for forgiveness].
Scripture does not mention here, when speaking about the bulls which were to be entirely burnt, that the burning of those portions offered on the altar is “of a pleasing odor,” or that it is “a fire-offering unto the Eternal.” The reason for this is that since part of them is burnt outside [the camp of Israel], it is therefore not for “the fire unto the Eternal.” In the case of the goat of the prince [which he brings as his sin-offering], He mentioned “atonement” [and the priest shall make atonement for him] but did not state that it is “a fire-offering, of a pleasing odor unto the Eternal,” because the offering is a sa’ir (a goat). In the case of the sin-offering of the common person, He mentions that it is for a pleasing odor unto the Eternal, but does not mention “a fire-offering,” for it is self-understood that it is such, since the whole purpose of the fire-offering is to the Eternal. The student learned [in the mystic lore of the Cabala] will understand.
1. מה תכלית קרבן החטאת לפי הרמב"ן?
2. מדוע שונה קרבן הכהן המשיח (הכהן הגדול) משאר הקרבנות בפרק זה?
ויקרא אל משה. כתיב (ישעיה ס"ה,כ"ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ואז עוד הם מדברים ואני אשמע. וזה הענין היה כאן כשנגמר המשכן וכתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, אז חשב משה בדעתו שעד עתה היה העסק של הקב"ה עם ישראל בד"ת, ואז היה הוא הנבחר לקבל התורה וללמדה לישראל, ועתה פתח הש"י בדבר חדש לעסוק עם ישראל ולזה אהרן הוא הנבחר, ובאמת היה למרע"ה טובת עין לאהרן, אך מאוד שקק לדבר ה' והיה יושב ומצפה שישמע דבר ה', וזהו ויקרא אל משה מאוהל מועד, היינו אחר שלא היה לו שום חשק לשום דבר אשר גם שמו מורה על זה, כי מן המים משיתיהו ומים היינו חשק כמבואר, לכן בחר בו הש"י תחילה לד"ת שיתנו על ידו, וזהו טרם יקראו ואני אענה ואח"כ כאשר ציפה וקיוה לה' שגם תורת הקרבנות ילכו על ידו, זהו עוד הם מדברים ואני אשמע.
It is written (Yesahya, 65:24), “And it will be, that before they shall call, and I will answer, they have not yet spoken, and I will hear.” Since God answers, what is the need of speaking and asking? Calling implies desire and expectation, and He said, “before they call I will answer.” Thus before even the desire to speak comes to the heart of one who longs for God, God answers him and burns out of his heart all lusts and all desires for worldly things, thereby making room in his heart to expect and long for God’s will. After this preparation, he can then receive in his heart the desire and expectation for things other than God. And then, “they have not yet spoken and I will hear.” It was just like this when the Mishkan was completed, and it was written, “and Moshe could not enter the tent of Meeting.”
Moshe thought to himself that until now the way God dealt with Israel was through the Torah, and in this he was the chosen one to receive the Torah and teach it to Israel. But now God created a new opening in His relationship with Israel, and in this way Aharon the Cohen was the chosen one. Though Moshe Rabeynu truly had a good eye upon Aharon, still he greatly desired the word of God, and would sit expectantly waiting to hear it. This is, “And He called to Moshe from the tent of Meeting.” Since Moshe had no desire for anything (except the word of God), and his name teaches of this, for Moshe means to take out, “for he was taken out of the water,” water representing desire; therefore God chose him first for Torah knowledge to be given from him. This is “before they shall call, I will answer.” Then afterwards when he longed for God to transmit that the laws of the sacrifices through him, this is “before they have even spoken, and I will hear.”
כיצד מבין ה"מי שילוח" את קריאתו של ה' למשה?
וידבר ה' אליו. היינו שאמר לו אמת שמעשה העבודה שייך לאהרן דווקא, אך הדברות והציווים שייך רק לך. והראיה שמזה בא לך התשוקה לשמוע יותר מכלם. ולזה ויקרא בא' זעירא המורה על פשיטות שהיה למרע"ה אז טובת עין לאהרן ולא היה כוונתו רק לשמוע הדבור, וזה שאמר איוב (איוב י"ד,ט"ו) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף, תקרא היינו בחר בי ונתן לי חשק, ואנכי אענך היינו אז עלי להשלים פעולות הדבר להיות נמשך אחר רצונך, למעשה ידיך תכסוף היינו מחמת שתחשק להשלמת מעשה ידיך ע"כ אבקש ממך כזאת, ופי' עוד הם מדברים ואני אשמע כי יש שני מיני עניות בתפלה ושניהם אינם טוב, הא' כמו שנתבאר בתענית [כ"ה:] שנענה תיכף קודם שרוצה להתפלל כמו שנתבאר שם. והב' שאינו נענה רק ע"י הפצרות רבות. לכן נאמר תחילה טרם יקראו ואני אענה, ואח"כ עוד הם מדברים אז אשמע ברצון השלם. כמו דאיתא בגמ' [שם] אמר משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מטרא.
God was telling him that though it is true that the performance of the Divine service for Aharon in particular, the transmission of God’s word and mitzvot are only for him. We can understand this from how the word Vayikra is written in the Torah scroll with a small aleph, which shows how the direct reception of God’s word went to Moshe Rabeynu, and thus he would not be jealous of Aharon, for his only intention would be to hear the Divine speech. This is as it is said (Iyov, 14:15), “You will call and I will answer You, you will have a desire for the work of your hands.” “You will call” means you have chosen me and given me yearning. “And I will answer You” means that then I am responsible for the materialization of your word in order to be drawn after Your will. “You will have a desire for the work of your hands,” means that since you (Moshe) have a desire for the completion of the work of your hands, therefore I (God) will ask you to do so.
The explanation of, “and it will be that before they will call and I will answer them, even before they speak I will hear them,” (Yeshiyahu, 65:24, see previous selection) has to do with two ways in which God may answer prayer, and both of them are not good. The first is explained in the Gemara (Ta’anit, 25b), where one is immediately answered even before he wants to pray, as is explained there. The second is only being answered after much pleading. Therefore first it is said, “before they call I will answer them,” and only after, “even before they speak,” for then I will hear with complete desire. This is as it is said in the Gemara (ibid.), “they said, ‘let the wind blow,’ and the wind blew. They said, ‘let the rain fall,’ and the rain fell.”
כיצד מסביר ה"מי שילוח" את ה-א' הקטנה בסוף המילה "ויקרא"?