אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁל גּוֹיִם אֲסוּרִין וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה. חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְאֵין יִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ, וְהַפַּת, וְהַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהֶן. רַבִּי וּבֵית דִּינוֹ הִתִּירוּ בַשֶּׁמֶן. וּשְׁלָקוֹת, וּכְבָשִׁין שֶׁדַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ, וְטָרִית טְרוּפָה, וְצִיר שֶׁאֵין בָּהּ דָּגָה כִלְבִּית שׁוֹטֶטֶת בּוֹ, וְהַחִלָּק, וְקֹרֶט שֶׁל חִלְתִּית, וּמֶלַח סַלְקוֹנְטִית, הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין וְאֵין אִסּוּרָן אִסּוּר הֲנָאָה:
כּוֹסְפָן שֶׁל עַכּוּ''ם שֶׁהוּחַמּוּ חַמִּין בֵּין בְּיוֹרָה גְּדוֹלָה בֵּין בְּיוֹרָה קְטַנָּה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִפְגָם הוּא. וְכֵן כְּבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן חֹמֶץ אוֹ יַיִן אוֹ זֵיתִים הַכְּבוּשִׁין וַחֲגָבִים הַכְּבוּשִׁין שֶׁבָּאִין מִן הָאוֹצָר מֻתָּרִין. אֲבָל חֲגָבִים וּכְבָשִׁים שֶׁמְּזַלְּפִין עֲלֵיהֶן יַיִן אֲסוּרִין. וְכֵן אִם הָיוּ מְזַלְּפִין עֲלֵיהֶן חֹמֶץ וַאֲפִלּוּ חֹמֶץ שֵׁכָר אֲסוּרִין:
בתקופת הנצרות הקדומה הצום בימי התענית היה מחמיר - נאסר על כל מאכל מן החי, והותרה אכילת ירקות בלבד. מאוחר יותר הותרה גם אכילת דגים ועופות. במקרים מסוימים נאסרה אכילת פירות וביצים - והותרה אכילת מאפים בלבד. בימי הביניים היו כתות נוצריות שצמו כל היום, ואכלו ארוחה אחת בשעות הלילה, והיו שנהגו לאכול הכול משעות אחר הצהריים. במרבית ארצות אירופה, עד סוף ימי הביניים נהגו להימנע מאכילה במשך רוב היום, ואכלו כל יום ארוחת ערב ללא בשר, ביצים, מאכלי חלב ובלי שתיית אלכוהול.
שאלת גבינה של גוים שעמד ישראל בשעת עשייתה וקבע בה חותמו. ואחר כך הניחה ביד גוי ומכיר חותמו מי חיישינן לשמא החליקו פניה בשומן חזיר וכטעמא דבני מערבא(הכוונה לכאורה לגמרא בע"ז לה.).
תשובה אם של ישראל היא פשיטא שאין חוששין שהרי אמרו חמפ"ג בחותם אחד מותר. ועוד שאין חוששין אלא לחליפין אבל לשמא יאבד את שלו להטיח פני הגבינה בשומן שלו כדי להעביר את ישראל בזה לא חששו. וזה מתברר במקומות מן התלמוד. ואם של גוים היא אפילו כן אין חוששין להם עכשיו שאסור הוא להם ועונשין עליו מפני שאוכלין אותה בימים האסורין להם באכילת בשר. ובכל דבר שאין דרכם אין חוששין כדרך שאמרו בכבשין.
המניח נכרי בחנותו ובו מדברים שאפילו אם הוחלפו יש בהן איסור תורה מותר ול"ח שמא החליף להכשילו אא"כ נהנה בחליפין אפילו אם נהנה בחליפין אם הוא יוצא ונכנס או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות מותר אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור לפיכך ישראל ונכרי ששפתו קדירות זו אצל זו זה בשר שחוטה וזה בשר נבילה מותר ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף הנכרי שחוטה בנבילה אפילו אם של ישראל משובח ואפילו פיהן מגולה מותר ואין לחוש שמא יתזז נצוצות מזו לזו וכתב א"א הרא"ש ז"ל ועל זה סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכין לב"ה ונכון לירא שמים להחמיר כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדירה:
ושדי עובד כוכבים נבילה בקדיר' - פירש ר"י שדי בשר כחושה שלו ושקיל בשר שמינה כדי להרויח אבל בחנם כדי להכשיל את ישראל לא חיישינן אפילו הולך למרחוק וראיה מדלקמן בפרק שני (עבודה זרה דף לד:) גבי ההיא ארבא דמורייסא דלא חייש לתערובת חמרא כיון דקיסתא דמורייסא בלומא פי' בזוזא וקיסתא דחמרא בארבעה לומי פירוש בארבע זוזי ומהאי טעמא שבקינן בכל יום קדירות שלנו לשפחותינו עובדות כוכבים ולא חיישינן דלמא הטילה איסור בתוכו:
ודהאי מילתא דפשיטא היא דלעולם לא חיישינן שיחליף העובד כוכבים או יערב אלא כשיש לו תועלת בדבר אבל כל שאין לו תועלת לא חיישינן שמא יתכוין להעביר את ישראל
ועוד שמעינן ליה מדתניא ישראל שהניח בשר על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו עד שיבא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש. וכן אשה ששפתה קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא. וגם ר"ח ז"ל כן פירוש וזה לשונו. והני מילי דליכא חשש דילמא חליף ליה כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור.
לכאורה הבית יוסף חולק כאן וסובר שבמקרה שאין שמירה גמורה הר"ח יפסוק שאסור
אשיב לאבי ברזית, על דבר שמן זית אשר העלה על כתבו לאסרו משום שמחליקים אותן החביות בשומן חזיר כדי להעמידו בחביות של עץ. הנה לדעתי אין לחוש לדבר זה...
ומה שכתב לי כ"ת מן השמן זיתא, על אמונתי נעלם ממני אם ספרתי הדברים באזני הגאון מהר"שב ז"ל. אך האמת כן שספרתי הדברים בפני רבים, כמה בני אדם במדינה זו ובמדינה אחרת. כי קבלה גמורה יש לי מן האחד מן הגרים שהגיד לי איך שאביו היה עסק משאו ומתנו במכירת שמן זית, ובעצמו הביא השמן ממדינת איטליא. ולא היה יכול להוליכו כל כך למרחקים בחביות של עץ משום דמדייתי טובא, אם לא שעירב בתוכו שומן חזיר עד שנקפה ונתעבה ושוב עמד בתוכו ולא הוציא שום טיפה. והאמת כן שהשמן מפעפע לפלוט לחוץ יותר מן שאר משקים....
...
עוד נראה לי דליכא למיחש כלל בשמן לשומן חזיר, וזה שהרשב"א כתב בתשובה סי' ס"זכז, דהשתא בזמן הזה אין חוששין שיחליקו הנכרים גבינותיהן בשומן חזיר מאחר שעונשין עליו למי שאוכל אותו בימי עינוייהן עכ"ל. וכ"ש בשמן זית דכל עיקר הבאתו למדינות אלו אינו אלא משום ימי עינוייהן, ואילו הוו ידעי דהוו מערבי ביה שומן חזיר ודאי לא הוו אכלי ליה. ועוד לא ניחוש לשומן חזיר כל זמן דלא ידעינן ליה, מטעם שכתב המרדכי פרק אין מעמידיןכח בשם ר"בכט, וז"ל: אפי' לדברי ר"ת דאוסר שמרי יין מכל מקום מותר לחם של כותי כי אינו יכול להיות שלא יהא כותי אחד שלא יתקן כךל, ואמרינן בכתובות שמחבואה אחת מצלת על כולןלא, ואם כן ה"ה בנדון דידן. ואע"ג דבגמרא פרק אין מעמידיןלב אוסרין לקנות כמה דברים מן הכותים מכח חשש עירוב יין, נראה דוקא בדבר דשכיח וידוע לרבים אמרינן אי אפשר שלא יעשה אחד מהן ולזה מציל על כולן. ואם כן בנדון דידן שאינו דבר ברור שמשימים בו חזיר, כמו שכתב מעכ"ת בעצמו, פשיטא דאזלינן לקולא ולא מחזקינן איסורא לומר שנתערב בו. והנה אע"פ שיש לחלק ולדחות ראיה זו ולומר דלא אמרינן דמציל אלא באיסור סתם יינן דהוא דרבנן אבל לא באיסור דאורייתא, מכל מקום אין נ"ל כלל לחלק בהכי, דהא מצינו בכמה דברים שהחמירו לענין סתם יינן יותר מבאיסור דאורייתא.
ולכן נ"ל מכל הני טעמי דשמן זית מותר...
ט"ו סיון תשי"ד. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר יהודה דיק שליט"א.
ובדבר החלב של הקאמפאניעס במדינתנו אשר יש פקוח הממשלה ואם יערבו חלב בהמה טמאה יענשו וגם יסגירו את העסק שלהם שלכן ודאי מירתתי מלערב יש טעם גדול להתיר אף בלא שיטת הפר"ח משום דהעיקר דידיעה ברורה הוא כראיה ממש כהא דשבועות דף ל"ד גם לעדות דממון. וגדולה מזה איתא בתוס' יבמות דף מ"ה בשם יש מפרשים גם לדין ראיית ב"ד לטבילת גר עיי"ש. וזהו גדר אנן סהדי שמצינו בהרבה מקומות. ואף לעדי קיומא דקידושין שאף שלא ראו אלא היחוד הוא כראו הביאה ממש ונעשית א"א גמורה אף לחייב מיתה להבא עליה אחר אח"כ ושלא לתפוס בה קידושין אחרים...
ויש ידיעה שאף בנפשות נחשב ראי' דבמנאפים עד שיראו כדרך המנאפים אף שהחיוב הוא רק אם הכניס כמכחול בשפופרת שלא ראו זה. ומשמע מרש"י ב"מ דף צ"א שכתב דלא הזקיקתן תורה להסתכל כ"כ, דבכה"ג ברוצח ושאר מיתות לא היו מחייבין מיתה ורק במנאפים לא הזקיקתן תורה להסתכל ומחייבין אותן מיתה אף שאינה ראיה. וא"כ צריך לומר שבעצם ידיעה היא כראיה גם לגבי נפשות ולכן נהרגין במנאפין ורק בשאר מיתות הוא גזה"כ שלא ידונו ע"פ ידיעה ולכן במנאפין שהיה נמצא שלא יהרגו לעולם כדאיתא בספ"ק דמכות סובר שמואל דמוכרחין לומר דבמנאפין נהרגין ע"פ ידיעה זו ולית בהו גזה"כ זה לענין ידיעה זו אבל אם ידיעה לא היה בעצם כראיה איך שייך לומר שיהרגו כדרך המנאפין דהא עכ"פ לא ראו וליכא עדים אלא ודאי שבעצם הוא כראיה לכל דבר רק שנתחדש דבנפשות לא ידונו ע"פ עדות דידיעה ובמנאפין לא נתחדש לענין ידיעה זו.
ולכן בחלב שאסרו רק בחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו יש להתיר גם בישראל יודעין ידיעה ברורה דהוי כראיה. וזה שאם יערבו יענשו ויצטרכו לסגור העסק שלהם שהוא הרוחה של כמה אלפים והממשלה משגחת אליהם הוא ודאי ידיעה ברורה שהיא כראיה שלא היה בכלל איסורם. וזה הוא גם לכו"ע דאין טעם לחלוק בזה ולכן הרוצה לסמוך ולהקל יש לו טעם גדול ורשאי וכמו שמקילין בזה הרוב בנ"א שומרי תורה וגם הרבה רבנים וח"ו לומר שעושין שלא כדין. אבל מ"מ לבעלי נפש מן הראוי להחמיר ואין בזה משום יוהרא וכך אני נוהג להחמיר לעצמי אבל מי שרוצה להקל הוא עושה כדינא ואין להחשיבו כמזלזל באיסורין.